☜ עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

7.6.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

פיפי קקי- גמילה מחיתולים "המשחק"








קוראים יקרים


רוח שובבות אחזה בנו והפכנו את אחד הצי-פורים למשחק מדליק ומעורר השראה. שיחקנו בו כמה זמן ואחרי שראינו שאנחנו תמיד במקום הנכון התחלנו לפספס בכוונה. איזה אקשן!!! זה היה מלהיב ומצחיק ולא פחות מתגמל מאשר תמיד לקלוע.


האם זה גם מה שקורה לקטנטנים? מצליחים, מצליחים....וכשזה מתחיל לחזור על עצמו מחפשים גרסה חדשה?


חשבנו שיכול להיות נחמד לתת לילדים לשחק במשחק - כשרוצים לחנך ולשנן להם את מה שנהוג בדרך משעשעת. או כדי לתת ביטוי מעודן, משחקי,לרצון להשתובב וללכלך. אפשר להוריד את המשחק לאייפון ולצחוק יחד חה חה חה חה חה!


נסו וספרו לנו מה היו התגובות.



כל הפוסטים בנושא גמילה והרטבות קיראו:

על נסיגה בהרגלי הנקיון - "הפיפי חזר", "ברח לי"
על פחדים וקשיים ברכישת הרגלי ניקיון - "גמילה מחיתולים - פחד בבית השימוש", ״פיפי קקי- גמילה מחיתולים״
על רכישת הרגלים - "הרגל זה הרגל", "הויכוח פורח ההרגל בורח"
על הרטבת לילה- ״הרגלי נקיון- פיפי במיטה וקקי בתחתון״
והקישור למשחק "פיפי קקי"
הדפסלהדפסת הפוסט

הרגלי ניקיון -  פיפי במיטה וקקי בתחתון


״אנונימי״ אמר/ה...
לפני כחודש הורדנו לבננו ,בן השלוש וחצי, את החיתול בלילה. היה לו מאוד חשוב. הוא ממש התחנן.("איכס, החיתול מגעיל אותי"). שמנו לב שיכולת האיפוק שלו ביום גבוהה.
בהתחלה היה מאוד טוב. הערנו אותו פעם בלילה לשירותים והוא קם יבש. בפעמים הבודדות שקם רטוב הוא שילב את זה בחלום. ("הייתי באוניה! ", "אני דג!" - אחרי שעשינו שיט בחופש).
בשבוע האחרון הוא מרטיב כל לילה ,למרות שאנחנו לוקחים אותו לשירותים. לפעמים מבריז לו עוד קודם ולפעמים - אם לקחנו אותו מוקדם- אחר כך. למה זה קורה? מה לעשות? מה פשר החלומות?

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה...
ל"מבריזים"(בן 3.5 שפותח את הברז בלילה).
לפני כחודש המוטיבציה של בנכם הייתה בשיאה. שיא המוטיבציה פרושו שבמוח שלנו מסתובבים שליחים כימיים שמאותתים לכל האזורים שקשורים למשימה להיות בערנות, לקלוט כל סימן גופני הקל שבקלים כחשוב ולהגיב בהתאם.

לאחר חודש בנכם הבין את השיעור ונרגע. יש! הוא נפטר מן החיתול ויודע מה זה לא להרטיב במיטה! עכשיו מתחיל שלב ההפנמה, התרגול וההטמעה. זהו שלב הרבה יותר ארוך ומשעמם, והמוטיבציה לא כל הזמן בשיאה. במיוחד כאשר היא מופנית למשימות חשובות לא פחות כמו הסתגלות לגן. כאשר עייפים מיום ארוך יותר קשה להפנות קשב תוך כדי שינה לתחושות הגוף . השינה יותר עמוקה והוא שוכח שהוא בלי חיתול.
לגבי החלום, מה שקורה לו הוא טבעי לחלוטין ונובע ממוח נבון ומחווט היטב. המוח קולט גירויים מהסביבה תוך כדי שינה ומחבר אותם לחלום. גם אם אתם תריחו תוך כדי שינה עשן, אתם עשויים לחלום על שריפה. אם תשמעו מים זורמים אולי תחלמו על גשם. כשהוא חש תוך כדי שינה ברטיבות הוא חולם על ים. תתברכו בזה שהוא יודע לספר את החלום. זה לא מובן מאליו.

בעבר כתבנו פוסט שלם על הרטבת לילה ("פיפי קקי -ברח לי"). חזרו וקראו בו. בחרו בתכנית שמתאימה לכם ולו והתמידו בה. המשיכו לאמן אותו לצמצם שתיה לפני השינה, להתעורר ולהתפנות באמצע הלילה. (שימו לב! אם הוא מתפנה תוך כדי שהוא ישן הוא ילמד לחלום שהוא מתפנה ויעשה במיטה). כדאי גם לשנן במשך היום ולחזק את המודעות ("מיום ליום אתה לומד להתאפק בלילה", "פיפי עושים רק בבית שימוש"). אם הוא כזה נבון אתם יכולים להסביר לו על חלומות (זהו סיפור, כאילו, כמו סרט, שרואים בלילה. "חלומוביזיה".) ואולי לחזק את המוטיבציה על ידי חיזוק קטן בבוקר.

שתהיה לכולנו שנה עם הרבה רטיבות משמים ומעט רטיבות במיטה.

״אנונימי/ת״ אמר/ה...

איזה יופי! האיורים מקסימים והעצות וההסברים קולחים ופשוטים. פתאום הבעיות מובנות יותר ונראות פשוטות יותר. אשמח אם תעזרו לי:

הבן שלי, בן 11, ילד חברותי, עצמאי וחכם. עם זאת הוא מפחד להיות לבד בשירותים או באמבטיה ונוטה להשאיר את הדלת קצת פתוחה. אני לא יודעת האם זה קשור אך מידי פעם אני מוצאת קצת צואה בתחתונים שלו, בעיקר בתקופות בהן הוא יותר פוחד, נסער ומרוגש. יש תקופות שזה בכלל לא קורה ויש שזה קורה המון.

דיברנו אתו על הפחדים שלו, מבלי לפגוע או להאשים. הסברנו לו מדוע בכל זאת חשוב לנו שיסגור את הדלת בשירותים ושזה חלק מהדרך להתגבר על הפחד. כמו כן ביקשנו ממנו לקחת אחריות לכך שתחתוניו מתלכלכים ולהכניסם לתוך שקית ריחנית לפני שהוא מכניס אותם לארון הכביסה. האם נהגנו נכון? איך אפשר לעזור?




״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה ...
ל"קצת" (בן 11 ש"קצת" מלכלך בתחתונים). תודה על שאלה חשובה שמרחיבה את היריעה.

אם לבנך פחדים שגורמים לו להירתע מללכת לשירותים, חשוב להבין מהם אותם פחדים ולטפל בהם. בין לדחוף קדימה לבין לטפל במה שמעכב התקדמות כדאי תמיד להתחיל במה שמעכב. נסו לברר אתו מדי פעם מה הפחיד והסעיר אותו היום. אולי בהתחלה לא תהיינה לו תשובות אבל הוא ילמד להבין ולהבהיר את עצמו(האם הוא צופה בתכנים מפחידים בטלוויזיה או במחשב? האם הוא חשוף למתח בבית או להצקות בבית הספר?).חשוב , כמובן, לתת מענה ולהרגיע את הפחדים והסערות. שירותים הם לפעמים המקום היחיד שבו אנחנו לגמרי לבד. סגורים במקום קטן, ללא משימה להתמקד עליה. כמו לפני השינה, בהעדר גירוי חיצוני יש עליה של עולם פנימי ודמיונות. כניסה של פורצים או נחיתה של חייזרים ישר באמבטיה נדמית לפתע אפשרית. (קראו פוסטים קודמים בנושא פחדים ומחשבות נודדות). עיסוק עודף בדמיון מגביר פחדים ומטשטש מודעות לגוף.

לגבי החינוך לניקיון- מה שעשיתם, יפה עשיתם. המשיכו לדבר עמו על הפחדים ולעודד התנהגות בוגרת. בנוסף כוונו אותו לשבת ולנסות לעשות את צרכיו בזמנים קבועים ביום (בבוקר, בערב) כשאתם בקרבת מקום, כדי שלא יצטרך בזמנים אחרים או במקומות אחרים כשהוא לבדו וחושש. הציעו לו לקחת אתו משהו לעסוק בו שיסיח את דעתו מהפחדים.

זוהי רק תשובה חלקית שאינה מחליפה ייעוץ, במידה והדברים לא יפתרו.

כל הפוסטים בנושא גמילה והרטבות קיראו:

על נסיגה בהרגלי הנקיון - "הפיפי חזר", "ברח לי"
על פחדים וקשיים ברכישת הרגלי ניקיון - "גמילה מחיתולים - פחד בבית השימוש", ״פיפי קקי- גמילה מחיתולים״
על רכישת הרגלים - "הרגל זה הרגל", "הויכוח פורח ההרגל בורח"
על הרטבת לילה- ״הרגלי נקיון- פיפי במיטה וקקי בתחתון״
והקישור למשחק "פיפי קקי"
הדפסלהדפסת הפוסט

גמילה מחיתולים/ פחד בבית השימוש

כניסה למסגרת חדשה, תחת עינם הפקוחה והביקורתית של דמויות סמכותיות חדשות והשוואה בלתי נמנעת לילדים חדשים, היא מקור לחץ לילדים והורים. אצל הילד זה עלול להביא לנסיגה (זמנית בלבד!). את המבוגר הלחץ עלול לדחוף לטפל בבעיות שהוזנחו עד כה. אבל לא משנה כמה אנחנו לחוצים לדחוף קדימה - לפני שמניעים כדאי לשחרר את בלם היד, להחליף גלגל, לחלץ את האוטו מחול טובעני. אחרת המנוע יתלהט והתקיעות תישאר בעינה.
לפניכם שאלות ותשובות שפורסמו כתגובות בפוסטים קודמים ומדגימות כיצד ניתן לטפל קודם במה שעוצר ואחר כך לדחוף קדימה, כדי לצמצם את הקונפליקט של הילד.
"אנונימי" אמר/ה:

רציתי לשאול בנושא הגמילה: יש לי ילדה בת שלוש שנים, גמולה כשמונה חד'. יש לציין שהגמילה עברה בהצלחה ב"ה וללא בעיות, אך משום מה עדיין יש לה פחד מקקי. אמנם היא לא מפספסת אבל מתלוננת הרבה על כאבי בטן, עד שמשתחררת. אנחנו מנסים להסביר לה שכדאי ללכת להתפנות כי קקי שנשאר בבטן מכאיב, אך זה לא מועיל. היא מבקשת מס' פעמים לשירותים, מתיישבת, מתחרטת וחוזר חלילה עד שלבסוף תופסת אומץ. יש לציין שגם אז היא ממש אחוזת פחד ומבקשת שנשמור עליה: ניתן לה יד, נחזיק לה את הבגדים את השערות וכדומה - שלא יתלכלך...

מה דעתך בעניין? מה לעשות?תודה רבה מראש


"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:
בגיל שלוש החשיבה ההגיונית עדיין לא מדויקת. ילדים חכמים מחברים אחד ועוד אחד ויוצא להם עשר. לכן הם נבהלים. אם הקקי נופל לשירותים. והיא יושבת על השירותים - מסקנה: גם היא יכולה ליפול לשרותים. אם קקי שנישאר בבטן מכאיב והיא עושה קקי שנשאר בבטן - מסקנה: זה יכאב לה. אם קקי מלכלך והיא עושה עכשיו קקי - מסקנה: כשהיא תעשה קקי היא תתלכלך.
ילדים לא זקוקים לסיבות והסברים עודפים כדי לעשות בשירותים. הם זקוקים לעידוד והרגעה וקישור של יציאות והפרשות עם משהו טוב. בכלל, כאשר ילדים בקונפליקט - לעשות או לא לעשות - במקום לחזק את הכוחות הדוחפים ( למה כדאי לעשות) עדיף קודם כל, להחליש את הכוחות המעכבים (מה מונע ממנה לעשות). 

במקום להאיץ ולהלחיץ ("זה לא בריא", "אחרת יכאב לך") כדאי להרגיע ("אל תדאגי, גם אם טיפ טיפה יכאב זה יעבור"). ככה זה גם עם מבוגרים.

שחקי איתה בבובה שהולכת לשירותים. הרבי להחמיא ולהרגיע: "אף אחד לא נופל לשירותים וגם לא השמלה או המחרוזת". "הקקי לא מלכלך והריח תמיד עובר", "אימא תמיד אוהבת ועוזרת". בסוף היא בטוח תעשה קקי. התייעצו עם רופא במידה ויש לה עצירות או שאלה רפואית כלשהיא. והעיקר, הירגעו והתעודדו כדי שתוכלו להרגיע ולעודד. זו תופעה שתואמת את גילה. חינוך זה לא צניחה חופשית ולא חייבים להצליח בפעם הראשונה (כבר אמרנו?!)
"אנונימי" אמר/ה:

תודה על הבלוג המיוחד שאני קוראת בו בקביעות, ונעזרת המון.עכשיו אנחנו בעניין גמילה של הילד שלי שבעוד מספר שבועות יהיה בן 3.חלק מחבריו בגן כבר נגמלו. הוא מדבר על כך ולכן חשבתי שהוא מוכן. קנינו סיר וספרנו את הספר "סיר הסירים", אבל כשזה מגיע למעשה הוא לא מסכים בשום אופן לשבת על הסיר. רק עם מכנסיים. אבל להוריד את הטיטול - אין על מה לדבר. פעם אחת ניסיתי והוא בכה מאד. אני לא רוצה להלחיץ או להפחיד אותו ולכן הפסקתי מיד. אציין כי עוד לא שמתי לו תחתונים אף פעם, חשבתי שהוא צריך להכיר את הסיר קודם ולנסות לשבת עליו. מה לעשות? לחכות? לנסות? בכל זאת לשכנע אותו? מה את חושבת?

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

"חשבתי" יקרה
אם מישהו היה מזמין אותך לאכול מאכל שאת לא מכירה, מנסה לשכנע אותך במילים שזה טעים ובאותו זמן מעווה את הפרצוף כאילו הוא ניגעל מהטעם - למה היית מאמינה? למה שהוא אומר או למה שהוא לא אומר? היית טועמת או מסרבת?

בגיל 3 הוא לפחות חצי שנה כבר בשל לגמילה. כדי שיאמין שמשהו שהוא אינו מכיר הוא לטובתו הוא צריך לראות שאת בטוחה, מחייכת ולא נרתעת. יש סיכוי שאת חוששת להלחיץ אותו והוא מפרש שאת חוששת מהסיר, ממש כמוהו. שימי את הסיר בין המשחקים, הושיבי עליו, תוך כדי משחק, את הבובה, את הילד, את אחד האחים. אחר כך בשירותים נסי להושיב את בנך בלי מכנסיים ובלי חיתול כמו שהיית מנסה לשכנע אותו לשחק במשחק חדש. בלי חשש. מתוך שכנוע פנימי מלא. חזרי על כך כל פעם שאת רוצה להחליף לו. תראי שלאחר כמה פעמים הוא יהיה מוכן. הוא ידבק בשכנוע שלך ולא בחשש שלך.

את יודעת מה אני חושבת? אני חושבת שמה שחסר לך זה ביטחון לעשות את מה שאת יודעת ולא ידע מה כדאי לעשות. הרשי לעצמך לעשות את זה צעד צעד.וזכרי: זה לא "או שמצליחים מיד, או שנכשלים לעד" אלא "מנסים, מנסים ובסוף מצליחים".

כל הפוסטים בנושא גמילה והרטבות קיראו:

על נסיגה בהרגלי הנקיון - "הפיפי חזר", "ברח לי"
על פחדים וקשיים ברכישת הרגלי ניקיון - "גמילה מחיתולים - פחד בבית השימוש", ״פיפי קקי- גמילה מחיתולים״
על רכישת הרגלים - "הרגל זה הרגל", "הויכוח פורח ההרגל בורח"
על הרטבת לילה- ״הרגלי נקיון- פיפי במיטה וקקי בתחתון״
והקישור למשחק "פיפי קקי"

הדפסלהדפסת הפוסט

הפיפי חזר!

הבן שלנו, שהיה גמול ביום ובלילה, חזר להרטיב. מאז שהוא הולך לגן חדש בורח לו מדי פעם בבית, בגן ובלילות. לגן הוא הולך בשמחה וברצון וחוזר משם "עייף אך מרוצה". כששואלים אותו מה קרה הוא אינו יודע להסביר, אומר שלא שם לב, שלא הרגיש. אני מאמינה שהוא רוצה להיפטר מההרטבה ולא מצליח. מצד שני לא נראה שזה מפריע לו. אולי הוא לא ממש רוצה. אולי יש לו רווח משני מזה. הוא הקטן בבית והכל נסלח לו ונשכח. האם להתעלם ולתת לזמן לעשות את שלו? האם להתייחס לנושא ולהזכיר לו או שזה יותר מדי תשומת לב?
ההנחה שחינוך לניקיון הוא חד פעמי מבוססת יותר על משאלה שלנו מאשר על עובדות. במציאות, אנחנו חוזרים להתמודד עם הבעיה מספר פעמים, כל פעם במצבים חדשים וברמה יותר מורכבת.

בעבר כבר הזכרנו שהרגלי ניקיון הולכים יד ביד עם מודעות גופנית. לנו זה נשמע פשוט אבל להם זה כנראה מסובך (ראה רשומה "קקי, פיפי").
בכניסה לגן חדש זה נעשה לפעמים מסובך עוד יותר. הרעש וההמולה, ריבוי הילדים והעיסוקים מצמצמים את הערנות לתחושות הגוף. המוח לא יכול לעשות הרבה דברים שונים באותה מידה של ריכוז. אם הוא עסוק בלספוג, לקלוט ולהתמודד עם עולם חדש ומרתק , אם הוא נדרש להפנות קשב בו זמנית למספר משימות - הוא יעשה כל אחת מהן ברמה פחותה של דיוק והצלחה. 
בנוסף, עומס גירויים בסביבה הוא מקור לתחושות גופניות רבות (מתח שרירים, התכווצויות בבטן, נשימה ודופק מהירים...) שממסכות מודעות למה שנמצא מתחת לחגורה. כמו ששוכחים לשתות שוכחים גם להתפנות ("איזה יום עמוס! אפילו רגע לקפה/לפיפי לא היה לי"). יכולות להיות גם סיבות פשוטות יותר: במקום החדש התנאים הסניטריים לא נעימים, העכביש בפינה מרתיע, ההתערטלות בפני זרים מלחיצה, ואין מי שיזכיר, ילווה, יסייע ויתפעל.
בבית ובשינה, כאשר הגוף נרגע ומתרפה והנפש שקטה ושלווה, המתח שנבנה והצטבר במשך היום עשוי להתפרק בצורה של שחרור לא מבוקר של שרירים- והרטבה.

סיבות טובות אינן מחליפות תוצאות טובות. אם הוא ממשיך להרטיב - זה עדיין תוצאות גרועות, או כמו שאומרים: "בהתחלה ניחא, בסוף פאדיחה". אם מניחים לזמן לעשות את שלו הוא עושה את מה שהוא עושה ולאו דווקא את מה שאתם רוצים שיעשה. יש ילדים שעם הזמן לומדים לדחות, להתעלם ולהכחיש.


בנכם לא סתם מחפש תשומת לב. הוא זקוק לתשומת לבכם ועזרתכם כדי ללמוד את השיעור הבא: אם הוא כבר יודע להתאפק ולשחרר כתגובה לצורך פיזי ותחושות גוף, עתה הזמן ללמד אותו לצרף שיקול דעת ותכנון לתהליך הגמילה. לוו אותו לשירותים והנחו אותו להתפנות עם הכניסה לגן בבוקר וכאשר אתם אוספים אותו ("בוא נלך עכשיו כדי שלא יפריע לך / תשכח אחר כך/ עכשיו עושים"). אל תשאלו אותו אם "יש לך פיפי".תמיד יש פיפי.ככה גם תחבבו עליו את הפינה הזו, בצד. הזכירו לו ובקשו גם מהגננת, ללכת להתפנות באמצע היום בין פעילות לפעילות. גם בבית נהגו באופן דומה. עודדו אותו והחמיאו לו כשהוא מוכן או יוזם ללכת לשירותים מראש, גם כשזה לא דחוף.

אם מקדימים פתרון לבעיה אין צורך, אחר כך, לחפש תרופה למכה. אימוץ חשיבה קדימה למניעת הרטבה תחזק את העצמאות של בנכם, השליטה העצמית והדימוי העצמי. במקום שאליו אפילו המלך הולך לבד הוא ירגיש כמו מלך.
כל הפוסטים בנושא גמילה והרטבות קיראו:

על נסיגה בהרגלי הנקיון - "הפיפי חזר", "ברח לי"
על פחדים וקשיים ברכישת הרגלי ניקיון - "גמילה מחיתולים - פחד בבית השימוש", ״פיפי קקי- גמילה מחיתולים״
על רכישת הרגלים - "הרגל זה הרגל", "הויכוח פורח ההרגל בורח"
על הרטבת לילה- ״הרגלי נקיון- פיפי במיטה וקקי בתחתון״
והקישור למשחק "פיפי קקי"


הדפסלהדפסת הפוסט

פיפי קקי- ברח לי!!

"אנונימי" אמר/ה:

שלום,
יש לי ילדה חמודה בת שלוש וחצי. גמלנו אותה בקיץ- באוגוסט.
מאז הגמילה היא הולכת לשירותים,עושה פיפי וקקי לבד. לכאורה הכול בסדר.
אבל יש אבל גדול- פעם ביומיים שלושה היא מלכלכת בתחתונים או מרטיבה. ברור לי שהילדה יודעת לגשת לשירותים. ניסיתי להטיף, ניסיתי לשתוק ולטפל עניינית. הציעו לי לתת סטירה קטנה כל פעם, אבל לא נראה לי שזה הולך לעבוד. אני ממש חסרת אונים. למה זה קורה ואיך אני אמורה להגיב כדי להפסיק את התופעה.

לפני חודש נולד לנו תינוק והילדה כמובן יותר רגישה (אם כי התופעה הייתה קודם!). אני רואה בעיניה את ההתמודדות עם האח הקטן שפלש לחיים ומכניס ספק במקומה במשפחה. חשוב לי להגיב בצורה שלא תזיק לה.

אנא, עזרי לי.

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

ל"אבל גדול"  (ילדה בת 3.5 שמלכלכת מידי פעם)
לא הטפה ,לא שתיקה, ולא סטירה יעשו את המלאכה. כמו שלא היית מטיפה או סוטרת כדי שילד ילמד חשבון. לנו זה ניראה מובן אבל בשביל ילדה פעוטה לשים לב לתחושות הגוף, לרוץ בזמן לשירותים- זה מתמטיקה גבוהה. אחרי מספר פעמים שדוחים הליכה לשירותים ילדים לומדים שביכולתם להתאפק. לדעת מתי אפשר יהיה להצליח להתאפק ומתי לא – זה כבר סטטיסטיקה גבוהה.
בגילה היא זקוקה להנחיה והדרכה ברוח טובה, מה כן לעשות. המשיכי להזכיר לה כל כמה זמן. החמיאי ועודדי. אם בורח לה הרגיעי אותה וכווני אותה ללכת לשירותים ("לא נורא, מיום ליום תלמדי. בטוח שתצליחי!"). נהגי באופן דומה לגבי היציאות הקשות. חשוב לעודד את הילדה לשבת בזמנים קבועים, מספיק זמן כדי להצליח להתרוקן. להסביר לה ברוח טובה שגם אבא ואימא עושים ככה. הציעי לה ללכת להתפנות לפני שהיא מתחילה לשחק כדי שזה לא יפריע לה אחר כך, וספרי לה כמה את גאה בה כשהיא עושה זאת.

ובשום מקרה אל תתני סטירה. אפילו לא קלה. אפילו לא על היד. מה שסטירה אחת מקלקלת קשה לתקן במאה נשיקות. בחינוך לניקיון אנחנו מנסים לקשר בין שירותים, הפרשות והרגשה טובה. אם הם זוכים למכה וגינוי הם נמנעים, מתאפקים ומדחיקים כל מה שקשור לנושא.

הרגישות שלך לרגישות של הבת ללידת האח נוגעת לליבנו ובודאי נוגעת לליבה. מצאי זמן קבוע ביום לשחק איתה ולהקדיש רק לה וגם לזה היא לאט לאט תתרגל.

שיהיה במזל טוב!


"אנונימי" אמר/ה:
אני מנסה להבין איך גומלים ילד מפיפי בלילה. הילד כמעט בן 3. הרבה פעמים הוא יבש. תלוי אם אני לוקחת אותו וגם כמה קרוב לשינה שתה חלב. ממה שאני קוראת בנושא, אני מבולבלת:

כן לקחת/ לא לקחת?

להפחית שתייה/ לא משנה?

לשים בינתיים חיתול/ שירגיש כשמרטיב?

אשמח לקבל הכוונה כדי להתחיל נכון.

תודה רבה


"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:
ל"להתחיל נכון"  (גמילה של ילד בן 3 מהרטבת לילה)
ההתחלה הנכונה היא קודם כל להכיר בכך שבגיל 3 הרטבת לילה היא לגמרי נורמטיבית. ילד בגיל הזה מתקשה לשים לב לתחושות הגוף תוך כדי שינה, להעיר את עצמו, ללכת לשירותים ולחזור להרדים את עצמו. אפילו בגיל חמש-שש יש עוד אחוז מסוים של ילדים ששנתם עמוקה והם מתקשים להעיר את עצמם כדי להתפנות.

אין דרך אחת לגמול ילד בלילה ולכל ילד ולכל הורה מתאימה דרך אחרת. את יכולה להוריד חיתול, לתת לשתות שעה לפני ההשכבה, לקחת לשירותים לפני ההשכבה, לקחת שוב כשעה / שעה וחצי אחרי שנירדם (זה בערך הזמן שלוקח עד שהוא משלים מעגל שינה ועד שרוב השתייה התנקזה לשלפוחית), להקפיד שהוא הולך על הרגלים שלו ולא מתפנה מתוך שינה, ולהחזיר אותו לישון. בדרך זו את מלמדת אותו את רצף הפעולות שהוא צריך לעשות כדי להיגמל.

אפשרות אחרת: לא להוריד חיתול/ או לא לקחת לשירותים באמצע השינה. אפשר לנסות כשבועיים בלי חיתול ואם רואים שזה קשה לו, עדיין, להחזיר לחודש חודשיים ואז לנסות שוב.

מה שהכי חשוב זה ללמד ביום את מה שרוצים שהוא ידע בלילה. לספר, להסביר, להציג עם בובה, לשנן ("מיום ליום אתה גדל ולומד ללכת לשירותים גם בלילה", "כל הכבוד", "מי ילד גדול!"). ככה הוא יהיה גם חכם ביום וגם חכם בלילה!


כל הפוסטים בנושא גמילה והרטבות קיראו:

על נסיגה בהרגלי הנקיון - "הפיפי חזר", "ברח לי"
על פחדים וקשיים ברכישת הרגלי ניקיון - "גמילה מחיתולים - פחד בבית השימוש", ״פיפי קקי- גמילה מחיתולים״
על רכישת הרגלים - "הרגל זה הרגל", "הויכוח פורח ההרגל בורח"
על הרטבת לילה- ״הרגלי נקיון- פיפי במיטה וקקי בתחתון״
והקישור למשחק "פיפי קקי"

29.4.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

פיפי קקי - גמילה מחיתולים



לאחרונה התחלנו לגמול את הבת שלנו מחיתולים. במקום להתפנות ולהשתחרר היא מפתחת עצירות. לקח זמן עד שהיא ישבה על האסלה. עשינו את זה בהדרגה ובלי לחץ. היום היא יושבת בשירותים אבל כלום לא יוצא. לפעמים דווקא כשהיא קמה השערים נפתחים. היא נבהלת ואולי פוחדת שנכעס. אנחנו לא כועסים, אנחנו חסרי אונים. מה עושים? האם היא עוד לא מוכנה? האם לחכות?
עם הגמילה הילד מתבקש, בפעם הראשונה בחייו, לשים לב למה שהוא חש בגופו, לזהות את האיתותים ולהגיב בהתאם תוך העזרות במבוגר. לילדים שונים רמות מודעות שונות לגופם. זוהי נטייה מולדת שהולכת ומתפתחת תוך חשיפה להתנסות ותרגול. בדרך כלל בגיל שנתיים פלוס לרוב הילדים מודעות גופנית מספיקה למשימה. זהו תהליך טבעי. וכמו בטבע – מה שלא צומח נובל. חשוב להתחיל בזמן ולא לדחות יותר מדי.
מה שמובן לנו לא מובן להם. מה שנראה לנו פשוט נראה להם מסובך. ילדים פוחדים מהאסלה, מהרעש או שמא יפלו. כשהם יושבים עליה הם מתוחים ולחוצים וקשה להם לשחרר. כשהם יורדים מהאסלה הם חשים הקלה ומשתחררים. לפעמים הם סבורים שלוקחים אותם לבית השימוש כדי שלא ילכלכו ולא כדי שישתחררו בנוחיות ולכן הם מתאפקים.
בגיל הרך כל מה שמפתיע, לא מוכר, מרעיש (כמו פעולת מעיים, אסלה או כעס) מפעיל "מערכת בלימה" – מעורר תגובת הימנעות ועצירה אוטומטית. זאת תגובה לא רצונית שלילד אין עדיין שליטה עליה. זו דרכו של הטבע להגן על התינוק מצרות. לפעמים מפרשים תגובות אלו כחוסר רצון וחוסר בשלות ודוחים את החינוך לניקיון.
אולי זה מה שקורה לבתכם. בבית, הורידו לה חיתול מתי שאפשר. פעם בשעה הנחו אותה ללכת להתפנות. בהמשך, רווחו בין פעם לפעם והזכירו לפי הצורך. אל תנדנדו, אל תשאלו, אל תבקשו ואל תכעסו. היו החלטיים. אם יש צורך, היו איתה. אם ה"שערים" נפתחים לא בזמן או במקום המתאים, הרגיעו ("לא נורא") וכוונו אותה לשבת בשירותים. גם אם לא יוצא כלום, החמיאו ועודדו. אם המשימה צלחה, התפעלו ("כל הכבוד"). אל תעשו יותר מדי טרראם. זה עלול לעורר תגובת בלימה.

עד שהרגל חדש נרכש לוקח זמן, שבועות ואף חודשים. חשוב להתמיד ברוח טובה.
אם לא עושים מזה טרראם גדול – יצא בסוף הטרראם הקטן.




כל הפוסטים בנושא גמילה והרטבות קיראו:

על נסיגה בהרגלי הנקיון - "הפיפי חזר", "ברח לי"
על פחדים וקשיים ברכישת הרגלי ניקיון - "גמילה מחיתולים - פחד בבית השימוש", ״פיפי קקי- גמילה מחיתולים״
על רכישת הרגלים - "הרגל זה הרגל", "הויכוח פורח ההרגל בורח"
על הרטבת לילה- ״הרגלי נקיון- פיפי במיטה וקקי בתחתון״
והקישור למשחק "פיפי קקי"

16.4.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

יום הזיכרון- יחס ילדים למוות


מדי שנה, ביום הזיכרון, אנחנו עולים להר הרצל לטקס לזכרו של אחי המנוח. בני מכיר את הסיפור על מותו של אחי בצבא, אך עד כה לא לקחנו אותו עימנו. חשבנו שהוא אינו מבין מה זה מוות, שמראה האנשים הבוכים והקברים הרבים יכול לעורר בו פחדים מיותרים.
השנה, בכיתה א', ברצוני לקחת אותו איתנו לאירוע המרכזי.

מה ההשפעה של אירוע כזה על ילד בגילו? האם זה יכול לתרום לו או רק לעורר בו רגשות קשים?
ישנם ילדים שעלולים להגיב לאירועי יום הזיכרון בצורה קשה. אלו ילדים שחוו בעבר איום על חייהם (אשפוז, מחלה קשה, תאונה, טביעה..), ילדים שאיבדו בעבר מישהו קרוב (קרובי משפחה או דמויות משמעותיות) או כאלה שסובלים מקשיי פרידה וחרדת נטישה. גם אצל ילדים רגישים וחרדים במיוחד, או בעלי עולם דמיוני מציף וחשיבה מאגית, החשיבה הלא בשלה מביאה למסקנות מוטעות והמפגש עם המוות עלול לעורר סערת נפש.

על הילדים האחרים בורות וחוסר הבנה דווקא מגנים מפני תובנות כואבות מדי. הם אינם מודעים לאי-הפיכות של המוות ולא תופסים שזה יכול לקרות גם להם. אם מסבירים להם בשפה פשוטה, בטון רגשי רגוע, במושגים הקרובים לעולמם - לימי זיכרון יכולה להיות השפעה מחשלת ומגדלת. טקס לזכר חייל לא מוכר בנוכחות הורה אוהב כמוהו כחיסון מוחלש שקל יותר להתמודד איתו. הקישור של המוות למלחמה ולמעשה גבורה מקטין את ההסתברות של המוות לקרות ועושה אותו פחות נורא. זהו משהו רע שקרה אבל הוא קרה בעבר ונשאר בעבר. דרך הדיבור על המת ילדים מבינים שלאנשים יש ייצוג תודעתי קבוע ואהוב שנשמר בזיכרון גם כשהאדם נעלם מהעין. המוות סופי אבל הזיכרון נצחי.
אם אין סיבה מיוחדת שבגללה בנכם עלול להגיב בחרדה אפשר לקחת אותו לטקס הזיכרון. כדאי לשמור על קרבה פיזית (לתת יד, ללטף, לחבק), לשים לב אם הוא חסר שקט, נסער או שמא מודאג ומתנתק- ולהרגיע. הסבירו לו במילים פשוטות את רצף האירועים (צפירה, מטח כבוד, הנחת זרים..). ענו בסבלנות לשאלות שמטרידות אותו. ראו בכך הזדמנות לתת תשובות הולמות לשאלות הולמות ("זה קרה לפני שנולדת", "סבתא בוכה כי היא מתגעגעת", "מלחמות לא קורות כל יום" , "לא כל כך בקלות מתים"..). אם אתם מתקשים לענות הודו בפשטות ("יש דברים שקשה לי להסביר", "אני אחשוב איך להסביר לך").
באחד מימי הזיכרון שמעתי שיחה בין ילד קטן לאימו:

ילד: "אמא, מה קורה לחיילים שמתים?"
אמא: "הם עולים לשמיים ויותר לא רואים אותם".
ילד: "אה, כמו סבא שטס לקנדה?"

העיסוק במוות הוא אוניברסאלי והפחד ממנו נורמטיבי. כל ילד נותן למוות משמעות שונה, אישית, ייחודית. בגיל 4-5 מוות נתפס כמשהו לא רצוי וגם לא ממש מובן. בגיל 6 צצים פחדים שמא זה יקרה לאנשים קרובים, ובגיל 7 עולה הפחד שמא זה יקרה לי.
בשלב הזה מי שמבין מה זה מוות מפחד. מי שלא מבין מפחד עוד יותר. באופן פרדוקסאלי ההבנה מה גורם למוות, להיותו אירווירסבילי ובלתי נמנע מאפשרת לתודעה להתייצב.

בגיל 8-9 הפחד נרגע, או לפחות נדחה למועד מאוחר יותר, עד שנהיה זקנים.
איזו הקלה שלא הכל בגללנו ותלוי בנו, במה שנעשה ונאמר. אבל מה שנעשה ישפיע. כמו ציפור אנחנו לועסים את אירועי החיים הקשים ומזינים בהם את הגוזל שלנו, שלא ייחנק.
 ואם נהיה רגועים - נרגיע.


עוד על יחס ילדים למוות ואיך לדבר איתם על הנושא, קראו "פחד מוות" ו"סבתא חולה"
על חג העצמאות והקשר בינו להתפתחות ילדים - "מתלות לחג העצמאות", "חג העצמאות- מוכרחים להיות שמח"
על פחד מזיקוקים "התמודדות ילדים עם פחדים"
על טמפרמנט ופחדים קראו "ל'ג בעומר"
על הקושי ללבוש חולצה לבנה - "שבועות בלבן"
 על התמודדות עם ההיסטוריה הטראומטית של עמנו: "ראיתי את פרעה"
עוד על פחדים של ילדים קראו: " הצילו זבוב" "אש ותמרות עשן"
סימני פחד אצל ילדים ואיך להסביר ל על המלחמה – "מסבירים מלחמה"
איך מסבירים לילדים על המצב הביטחוני קראו: ״מצב בטחוני״
איך להתמודד עם המצב הביטחוני – קראו "צבע אדום"

25.3.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

חג הסדר והנקיון


ערב פסח אנחנו זקוקים לכל עזרה אפשרית. אנחנו מצפים שגם הילדים ירתמו למאמץ. הבן שלנו לא אוהב לעזור, מתלונן ודוחה כל דבר. כשצריך לפנות שולחן – הוא בדיוק בשירותים. כשצריך לשאת סלים – יש לו התכווצות שרירים. כשמנקים את הבית - הוא נזכר שיש לו שיעורים.

אנחנו מנסים להשיג את שיתוף הפעולה שלו בכך שמגדירים לו את המטרה הבאה: "תגמור לסדר את הכלים במדיח ונצא לקניון". לפעמים זה עובד. לפעמים לא.
בבקשה, עזרו לנו לעזור לו לעזור.
בגיל הרך העזרה היא חלק מהמשחק המשותף, דרך להיות קרוב לאמא, ללכת כמו אפרוח אחרי התרנגולת ולחקות את צעדיה. ככה מתפתחת לה מוטיבציה ספונטאנית לעזור, לתרום ולשמח את הזולת. אמירה ברורה, חוזרת על עצמה, תוך הנחייה, הדגמה והתפעלות עושה את העבודה.

מאוחר יותר, כשהילד מתחיל לחוות את עצמו כבעל רצון נפרד, עם תחומי עניין והעדפות משלו, הוא פחות נענה להזמנה לעזור: הוא עייף; הוא באמצע משהו; הוא מתבלבל בין "לא רוצה" ל"לא יכול". לא ברור לו מדוע ההורה זקוק לסיוע בדבר שקל לו. תמיכה ועזרה לזולת גם כש"לא בא לי" היא בסיס לקשרים הדדיים ויחסים חברתיים. כשילד לומד לעזור עמדותיו משתנות. הוא נעשה שותף, לומד להתחלק בעומס ולהרגיש משמעותי ומועיל. במקום לבוא מעמדה ש"עזרה לא תהרוג אותי אבל למה להסתכן" הוא לוקח אחריות.
ילד שמוכן לסייע רק בדרך למשהו נעים אחר איננו ממש עוזר. הוא לומד לתת יחס לזולת רק כאשר הוא יכול להפיק מכך תועלת. העזרה היא רק הכנה ליציאה לקניון. אין זו עשייה שנובעת מהבנה, בחירה ושינוי בעמדות פנימיות.
הסבירו לבנכם בשיחה מדוע עזרתו חשובה לכם ("אנחנו גאים בך", "אנחנו מרגישים שותפות", "זה מפנה אותנו למשהו אחר", "ככה תהיה עצמאי"). עשו זאת מבלי ללחוץ או לכעוס וללא הכללות היסטוריות ("אתה תמיד..."). סכמו יחד, מראש, במה הוא יעזור ומתי. זה יקל עליו לכוון את הציפיות ולגייס את הכוחות. תקשרו בצורה ברורה. הבהירו שכאשר אתם שואלים "אתה מוכן...?" הוא יכול לענות בחיוב או בשלילה. אבל כאשר אתם מבקשים "בבקשה, תעשה..." זו בעצם דרישה מנוסחת בנימוס.
עזרה חשובה כל ימות השנה, להם ולנו. עזרה בעבודות הבית היא מטה הקסם שהופך את הילד מתלותי לעצמאי. הכירו תודה לבנכם כשהוא עוזר. המשיכו לבקש עזרה גם אחרי הפסח. מי שעוזר כל השנה יעזור גם בחג הבא.

איך לעזור להיפטר מעודפי הצעצועים למרות הדחף לצבור ולאגור ״סדר סדר תרדוף״
איך מלמדים אותם לשמור על הסדר ומתי מתחילים "כואב הלב לזרוק משהו טוב".
עוד על שוויון בנטל ואיך מתחלקים במטלות, קראו: "שוויון בנטל – ניקיונות פסח"
שוויון כמיומנות חברתית, וכיצד מתמודדים עם אי שוויון ביחסים : "אי שוויון בנטל – יחסים חברתיים".
כיצד להיערך לחופשת פסח - "אוי חופשה שכזו"
על הדרך לחזק תחושת השתייכות והתקשרות על ידי מסורת משפחתית - "והגדת לבנך"

15.3.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

בחירות

״אנונימי״ אמר/ה...

נו, איך מקבלים החלטות? בני בגן חובה למד את שיטת ה'אן דן דינו...' מאז הוא מעתיק-מדביק אותה כמעט לכל החלטה. אם יוצא הממתק הפחות מועדף הוא לפעמים מנסה שוב.
שמתי לב שמאז אבד ביטחונו גם בהחלטות אחרות. לדוגמא, הצעתי לו לבחור בין שני מועדים לארוחת הצהרים. הוא החזיר לי: "מה את היית רוצה?". ניסיתי לומר לו שאני הייתי רוצה עכשיו אבל אולי הוא לא, אחותו כנראה הייתה מעדיפה מאוחר יותר. כאילו התבלבל לו הרצון הטבעי.
האם כדאי להתערב? לכוון?

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה...

ל"בוחרת"

תודה על השאלה. הניסיון להבין לנפש שלהם דווקא כשאין מדובר בבעיות מטרידות הוא מרתק.
כמה קשה לבחור כשיש יותר מאפשרות אחת! כל אזרחי המדינה עומדים להיות באותו מצב בזמן הקרוב. כל בחירה מגלמת בתוכה קונפליקט: הכרעה בין שני דברים – טובים/ רעים/ בין משהו טוב למשהו רע, או בין שני דברים שלכל אחד מהם חסרונות ויתרונות.

רגש, שכל ומסורת משפיעים על הבחירות שלנו. החיים מספקים לנו ה מ ו ן מערכות בחירות שנועדו לעזור לנו לחבר בין רגש לשכל ובין שכל למסורת. בשביל זה המציאו את הדמוקרטיה!!
עד כה בנך נעזר בחלקים היותר קדמוניים במוח כדי לבחור. הבחירה הייתה יצרית, רגשית, ללא מחשבה, ספונטאנית ולא מודעת. האזורים הנמוכים יודעים מה הכי "בא" לו.
הקושי לבחור הוא אחד הסימנים לבנייה של מדרגות בין האזורים הנמוכים במוח לאלו הגבוהים. 


עכשיו המחשבה מתחילה לבלבל אותו. מה אם הוא יבחר באפשרות אחת וככה יפסיד את האפשרות השנייה? מה אם הוא יבחר ויגלה שטעה? מה זה אומר כשמישהו אחר חושב ובוחר אחרת ממנו? במיוחד כשזה מישהו שהוא מעריך ואוהב (כמוך), או מישהו שמתחרה בו (כמו אחותו)?

בגילו זה טבעי להתחיל להסס. ונראה שהוא מתמודד לא רע. "אן דן דינו" זו דרך אחרת לומר: זה לא כל כך משנה. מה שיהיה יהיה. זו אסטרטגיה הגיונית. כשלא יוצא מה שהוא רצה, החלקים הרגשניים ,שיודעים מה "בא לו" מתעוררים.
אם את רוצה את יכולה לתת מילים לקושי להחליט ולשיקולים השונים. אם את רוצה את יכולה להרגיע. (" זה לא כל כך משנה. מחר תוכל לבחור את הממתק השני"). אם את רוצה את יכולה להציע לו לקחת רגע ולנסות לשים לב מה הלב/ הגוף שלו רוצים. אם את רואה שהוא ממש מסתבך ונכנס מזה למצוקה את יכולה לומר לו שכמו שאת מכירה אותו את חושבת שאולי הוא ירגיש נעים אם יבחר לאכול יותר מאוחר.

אל תמהרי להציל אותו. הרצון הטבעי שלו לא התבלבל. הוא רק עולה כמה מדרגות. הסברים ארוכים ועודף אפשרויות רק חוסמים את הגישה לאזורים הנמוכים במוח. פעלי ממש כמו מפלגות שמנסות לצמצם בהסברים מורכבים כדי לכוון לאזורי הרגש. ראי בכל בחירה הזדמנות. כשבנך יגיע לבגרות הוא כבר יבין שאין בחירה אחת הכי טובה. יש רק בחירה שנראית מתאימה במועד הבחירה. ובכלל, מה ההבדל בין בחירה או מפלגה "מבטיחה" לבין בחירה או מפלגה "מאכזבת"? לפני הבחירות היא מבטיחה. אחרי הבחירות היא מאכזבת.
שתהיינה עוד הרבה בחירות מוצלחות.



עוד על הקושי של ילדים לבחור – "מה לבחור", "את זה", "בגדי המלך החדשים".

עוד על הקשר בין החלטות, בחירות, הרגלים, ויכוחים – "קבלת החלטות חדשות", "הוויכוח פורח – ההרגל בורח".

7.3.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

העיקר הכוונה – יום הולדת 5 לבלוג


אומרים ש"העיקר הכוונה!". אבל כשאין תובנה לכוונה (NO ATTENTION TO INTENTION) הכוונה לא יכולה להיות העיקר.
לפני פורים סיפר אחד הילדים בשמחה:
ילד: "אבא קנה לי אקדח"
אני: "תן חמש סיבות למה הוא קנה לך אקדח?
ילד: "כי ביקשתי.. כי הוא אוהב אקדחים.. כי זה חלק מהתחפושת.. כי החנות קרובה.. כי נתתי לו נשיקה כשהוא דרש".

ילדים רואים הכול מהזווית הצרה והקונקרטית שלהם. הם סבורים שהורים עושים כל מיני דברים "ככה סתם"; "כי אמרתי בבקשה"; "כי חיכיתי בסבלנות"; "כי התנהגתי יפה"; "כי יש להם זמן"; "כי הם ההורים שלי"; "כי אני חמוד"; "כדי שלא אבכה".... החשיבה הסיבתית שלהם וההבנה שלהם לנפש ההורה מצומצמות ומוגבלות. גם בגלל זה, ההורים נתפסים בעיניהם כשרירותיים, חסרי הגיון, הפועלים על פי קפריזות אוויליות.

האם הם מבינים שאתם מבינים כמה קשה להם לקבל סירוב כשהם רוצים משהו בכל מאודם? האם הם נוצרים בליבם את התובנה שאתם אוהבים אותם, נהנים למלא את רצונם כשזה אפשרי? שתמיד תתנו להם מה שהם צריכים (אבל לא מה ש"בא להם") כי אתם מרגישים מה שהם מרגישים, שמחים כשהם שמחים, עצובים כשהם בוכים? האם ברור להם שאם אמרתם "לא", זה לא כי אתם מעצבנים או רוצים לעצבן? שאתם נענים להם היכן שניתן ומצפים שיכירו בנדיבות וברצון הטוב שלכם. וכאשר אתם מסרבים זה בגלל שמה שהם מבקשים לא מציאותי/ לא מתאים/ לא בריא/ לא מתחשב. באמת אי אפשר להסכים!?

בפעם הבאה שילדכם יבקש ממכם משהו, תשאלו אותו: מה הוא חושב – מדוע אתם עושים מה שאתם עושים? למה אתם ממלאים את בקשתו?
למה אתם מביאים כוס מים? מספרים סיפור? מלמדים אותו לרכב על אופניים?? יוצאים יחד לטייל? מכינים מאכל אהוב? מזמינים לו הביתה חבר? ("כי אני רוצה לכבד את רצונך, להתחשב בך". "כי אני מרגיש ככה קרוב אליך". "כי משמח אותי לשתף אתך פעולה").
על ידי שיקוף ותיקוף הרגשות של ילדינו ("אני חושב שאני מבין למה עשית מה שעשית/ למה אתה מרגיש ככה") אנחנו מסייעים להם להבין ולקבל את עצמם. הפניית המבט לליבו של ההורה משפיעה על היכולת שלהם לחשוב על אירועים חיצוניים במונחים של אירועים פנימיים. קוראים לזה מנטליזציה.

כמה הרבה חום, קבלה, הכרה, זמינות, תמיכה , רצון טוב, הורים מבטאים בנכונות שלהם לעמוד לפני/ אחרי / ולצד הילד (זה כולל גם דרישות ואמירת "לא" במקום). קוראים לזה "אהבה".
כמה אהבה הילד מחמיץ כשאינו מודע לליבם ולנפשם של אבא ואימא, כשאינו פתוח וסקרן להבין את המניעים העמוקים יותר שלהם.


יום הולדת חמישי לבלוג! חמש שנים של כתיבה וצי-פור לצד חיים מלאים ועמוסים, זה לא קל וזה לא צחוק. מה מניע אותנו? ומה חושבים על כך הקוראים? האם הם מבינים מדוע אנחנו עושות מה שאנחנו עושות?

אז בפעם הבאה שתקבלו מאתנו פוסט חדש תשאלו את עצמכם... "למה?".

עוד על הקושי והחשיבות של ההבנה לנפש קראו: "להציץ לראש של הפשוש"; "למה"; "את זה"; "זה משחק זה"; שהגוף מדבר".

על הדרך לחגוג ימי הולדת ובאמת ליהנות - "יש לה יום הולדת".

פוסטים קודמים לכבוד יום הולדת לבלוג: "יש לי יום הולדת"; "יום הולדת שנתיים"; "יום הולדת 3"; "גדלנו בשנה (גרסת הדפסה)".


26.2.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

כמוני מסיכה חה חה...


אני אוהבת את חג הפורים.
סוף סוף יום אחד בשנה שהורים יכולים לעשות משהו עם ילדיהם מבלי לשמש להם דוגמא אישית. סוף סוף מותר להורים לעשות לילדים משהו שהם עצמם לא אוהבים בלי להרגיש אשמה.

תחפושות הן דבר מצחיק. הכי משעשעות הן התחפושות הקנויות, אלו שעולות המון כסף. אנחנו מוציאים הרבה כסף על מנת להתחפש למשהו שכאילו שווה הרבה כסף, כדי להגשים משאלה שיהיה לנו הרבה כסף. מה שבטוח - אחרי הקנייה יהיה לנו הרבה פחות...

מצחיקות גם תחפושות של דמויות מפחידות למיניהן. הן מכניסות אותנו למצבים בלתי אפשריים. יש ילדים אלימים ותוקפניים שהוריהם לא ממש מתרגשים מכך. הפעם הראשונה שהם נבהלים היא כאשר הילד בוחר להתחפש לפושע.  מה אומרים לילד שהחליט להתחפש לבריון או לילדה שהתחפשה למכשפה? "איזה תחפושת מוצלחת!" , "את ממש משכנעת!" ??
מה עונה ילד שנשאל למה הוא מתחפש לרוצח? "זה להגנה עצמית!", "כי אני לא שפוי!" ??
הורים מסתבכים כשהם באים להחמיא לילד על התחפושת. הם נזהרים שלא להתפעל יותר מדי, בסוף הילד עוד ירצה לממש את החלום...
התחפושות הללו מזכירות את הזאב בסיפור "כיפה אדומה" ("סבתא, למה יש לך פה כל כך גדול?" , "כדי לטרוף אותך!"). גם הן נועדו להפחיד את הסובבים ולהרגיש, ולו רק פעם בשנה, יותר מפחיד מאשר פוחד (ראה גם: "גנב טוב גנב רע").

יש ילדים שמתחפשים לפאוואר ריינג'ר וחושבים שהם כל יכולים.
יש ילדים שמתחפשים לפאוואר ריינג'ר ובטוחים שהם כל יכולים.
אבל רק במקרים מועטים יש, באמת, מקום לדאגה.
רוב הילדים יודעים ללבוש את התחפושת ולפשוט אותה בכוחות עצמם. לעטות על עצמם את הדמות ולהסיר אותה. הם רק לא יודעים מה לעשות בין לבין. לכן הם שמחים לחזור לעצמם בסוף החג.

שיהיה לנו פורים שמח. ומצחיק. 
איך קולעים לרצונו וטעמו של הילד - קראו "תחפושות לפורים". 
על החשש להתחפש ותחפושות כביטוי לדחפים וריסונם.. קראו "נמר גדול/ נמר קטן" 
איך לעבור את פורים בשלום... קראו "פורים שלא נדע" 
על התחפושות המצחיקות של החג... קראו "כמוני מסיכה" 
על הרצון להתחפש למין השני... קראו "מה זה בן מה זה בת"
ועוד קצת על פורים ״אני אחשוורוש״

17.2.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

משפחה שכזאת- לכבוד יום המשפחה



 ליום המשפחה צייר בני את משפחתו. הוא צייר את עצמו לצידי, אני אוחזת את הידשל בעלי ובעלי נותן יד לבתנו. הציור צבעוני ושמח. בציור כולם מחייכים ורק עלהפנים שלי הוא קשקש. אני לא יודעת איך להתייחס לזה. מצד אחד זהו רק ציור.מצד שני למה בעלי מחייך ובעל נוכחות והפנים שלי מחוקות? האם זו סיבה לדאגה?
דרך הציור של בנך את מנסה להציץ אל ליבו. כיום, יותר ויותר הורים מודעים לערך הסמלי של ציורים ומנסים להבין מה הם אומרים. התבוננות בציור יכולה להעיד כיצד הילד תופס את העולם סביבו ואת עצמו, מהם הצרכים הרגשיים שלו, מה יחסו לדמויות החשובות בחייו. ציורים חושפים את המשאלות והכמיהות של הילד לצד נושאים לא פתורים, כעסים, כאבים וחרדות. אבל במלאכת הפירוש צריך להיזהר. הציור אינו צילום רנטגן של נפש הילד. הוא מושפע מהיכולות הגרפיות של הילד, מהניסיון שלו בציור, מהריכוז והמוטיבציה. יש ילדים שנמנעים מלצייר ציורי משפחה. הנושא מורכב ומסובך מדי עבורם, טכנית ורגשית. אחרים לא גילו את כוחו של הציור ככלי לתקשורת והבעה.

ציורי משפחה נותנים ביטוי לרגשות משותפים ומעשירים את היחסים. דרך הציור ילדים מביעים רגשות שבמציאות לא היו יודעים או מעיזים להביע, או שהיו חשים אשמה בגללם. הם מציירים את עצמם קרובים יותר לאחד ההורים, משמיטים מהציור אחים מיותרים, שמים את עצמם במרכז המשפחה ועוד. מציור לציור הדמויות הופכות מפורטות ומובחנות זו מזו וההסתכלות על המשפחה פחות אגוצנטרית ויותר רב גונית. כשם שרגשות משתנים לאורך זמן, גם ציורים אינם מציגים מציאות סטאטית וקבועה אלא הרגשה מסוימת ברגע נתון.

העובדה שבנך צייר את משפחתו, יד ביד – ראויה שתחמם את ליבך יותר משתטריד את מנוחתך. ילד יכול לצייר את אמא ולקשקש על פניה כי לא היה שבע רצון ממה שיצא. ואולי, דווקא בגלל הקשר החם לאמא הוא אינו יכול לשאת את הפער בין המשאלה לתוצאה (ראה גם "אני לא יודע"). ייתכן שהציור של אמא עורר בו כעס, דאגה או געגועים – רגשות שהוא היה חייב לטשטש ולמחוק. יכול להיות שזו קונספירציה של הגננת להוציא הורים מדעתם, אולי מזימה של הילד ואולי זו דרכו לומר בציור שאמא מקשקשת יותר מדי. ולפעמים, צבע שחור הוא רק צבע שחור, וקשקוש הוא רק קשקוש. כמו בסיפור על הבן שצייר את משפחתו וצבע את הכל בשחור "אולי הוא במצוקה", "אולי הוא בדיכאון", "אולי הוא מסתיר סוד אפל" הפליגה האם בדאגותיה.

-"למה ציירת את המשפחה בשחור?" לא התאפק האב, ושאל.

- "כי זה הצבע היחידי שמצאתי" היתה התשובה...

בכל "יום המשפחה" אני מקבלת טלפונים מהורים מודאגים – כי הילד לא צייר את המשפחה/ כן צייר אבל למה ככה/ צייר משפחה אחרת... על מנת שציור יעיד על בעיה התופעה צריכה לחזור על עצמה הרבה פעמים. אם פעם בשנה בנך קשקש על פנייך - זו לא הוכחה לכלום. מצד שני, אם שנה שלמה הוא לא צייר משפחה - כדאי לעשות משהו בנידון. במקום לדאוג הזמינו את ילדכם לציור משותף. ציירו יחד כל מיני משפחות, בכל מיני צבעים, על כל מיני דפים, והעיקר – תיהנו מהמשפחה שלכם כל השנה!

פוסטים קודמים בנושאים דומים: 

על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״
על הקשר החזק/ מדי לאמא: "יום האם- אין כמו אמא". 
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "יום המשפחה – כדאי לאהוב", "את/ה מהמם/ת". 
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר".