״לעשות רק מה שבא לי״ - על הקושי לגייס מוטיבציה

לבת שלנו התנגדות רבה לשיעורי בית. המאבק איתה חוזר על עצמו כל יום. חשבנו שאולי זה בגלל שיש לה יום עמוס ואפשרנו לה להתאוורר ולראות טלוויזיה. אבל אחרי שנגמרת התוכנית שהיא אוהבת היא שוב דוחה את השיעורים.. נוהמת.. יושבת בלי חשק.. חולמת.. רוצה שאמא תשב לידה.. לא רוצה את אמא.. רוצה את אבא.. בסוף – זה מגיע לכעס. אבל שיעורים אי אפשר לעשות בכוח וזה גם לא יעיל. קיווינו שהיא תהיה עצמאית, שזה יבוא בטוב, מבחירה שלה. האם זה יקרה אי פעם?

היכולת לגייס מוטיבציה מתפתחת בהדרגה. בראשית החיים מוטיבציה מופעלת לזמן קצר באופן לא מודע בחיפוש אחר הנאה ותגמול. בהמשך היכולת של הילד לגייס מוטיבציה לזמן ארוך תלויה גם ביכולת של ההורים לקרא בהתאמה את הרצון של הילד ולעזור לו למלא אותו בצורה מכוונת ומודעת. כך מתפתחת היכולת לאסוף כוח באופן מודע לזמן ארוך יותר ולמשימות מורכבות יותר, לבצע משימות הקשורות בפחות תגמול, לעכב סיפוק מידי למען סיפוק עתידי. כשהילד גדל, ובמיוחד עם הכניסה לבית הספר, עולות ציפיות שיסתגל למציאות חיצונית וימלא בקשות ודרישות של אחרים כחלק מתהליך הגדילה.

גם כאשר הילד מעוניין להיענות לגזירות החדשות ומוכן לוותר על מימוש מיידי של רצונותיו לטובת שלום בית הוא עדיין מתוסכל מעסקת החבילה שבאה יחד עם זה:
הוא היה רוצה לעשות רק את מה שבא לו והוא אוהב.
ואם זה בלתי אפשרי אז לפחות לעשות רק מה שהוא מצליח בקלות.
ואם גם זה לא מציאותי אז לפחות רק מתי שהוא מחליט, לא עכשיו.. אחר כך.. עוד מעט..
ואם גם זה לא ניתן אז לפחות ברוח טובה ובלי שיצעקו עליו.
ברוב המקרים "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". התמודדות והתמדה בונות את היכולת לגייס מוטיבציה ומפלסות את הדרך להשלמה וסיפוק. לבתכם זה לא קרה וכדאי לעזור לה להבין, לתת לה אפשרות בחירה מסוימת ותחושת שותפות. מצאו זמן לשיחה. גלו הבנה לרגשותיה ("היית רוצה שיהיו מעט שיעורים, קלים.. לא על חשבון הזמן הפנוי.."). עודדו אותה שזה תהליך חשוב שלוקח זמן, שמיום ליום היא תצליח יותר. נסו לברר איתה מה יכול לעזור לה: לעשות לבד או עם הורה? עד שתגמור או חצי שעה ביום ומה שתספיק- מספיק. בדרך כלל זמן קבוע, מקום קבוע וסדר פעולות קבוע מביאים לתוצאה הרצויה. וכשעולה התסכול – הכרה, עידוד, הרגעה והנחיה ברורה בתבנית חוזרת יעזרו.
ועוד משהו. צפייה בטלוויזיה מפעילה קשב אוטומטי לגירויים מתחלפים בעוד שהכנת שיעורי בית דורשת הפנייה של קשב מודע, מאומץ, בררני, תוך התעלמות מגירויים מתחלפים. טלוויזיה לפני הכנת שיעורים כמוה כהרפיה לפני ריצת מרתון, במקום תרגילי חימום. תנו לה לצפות בטלוויזיה רק אחרי הכנת השיעורים.

אדם וחווה השלימו עם הגירוש מגן עדן למרות שזה לא היה קל. זה יקרה גם לבתכם. אולי זה לא יקרה מיד, אבל במשך הזמן זה יקרה יותר ויותר. גם היא תגלה את ההנאה של אכילה מעץ הדעת וקרוב לוודאי שתפוח אחד לא יספיק לה.

להדפסה, לחצו על שם הפוסט מצד ימין, ואחר כך על כפתור ההדפסה מצד שמאל.

על הקושי לקום ולהתארגן בבוקר: בוקר טוב – "הורים כמו GPS", "הורים כמו GPS-  ההמשך".

כיצד חוזרים להרגלים ולשגרה לאחר החופש -  "הרגל זה הרגל".

על הסתירה שבין הרגלים וויכוחים קראו: "הוויכוח פורח ההרגל בורח "

ל קבלת החלטות חדשות וכיצד להתמיד בהן קראו  - "תמורה בראש השנה", "ראש השנה- למה זה טוב?".

כשפעולות שגרתיות הופכות למלחמה קראו "דווקא"

ומה קורה בגיל ההתבגרות:  "גיל ההתבגרות", "ציות בגיל ההתבגרות"

10 תגובות

חפץ מעבר- לחזור הביתה

לכל מקום שאנחנו הולכים הבן שלנו מתעקש לקחת איתו משהו מהבית: אוטו, גיבור על, דינוזאור... לפעמים הוא שקוע במשחק במקום להשתלב. לפעמים זה מקור למריבות. לא פעם קרה שהצעצוע נשכח, אבד, ומה שהתחיל ככוונה טובה הפך לתסכול ואכזבה. גם בגן הבעיה חוזרת. הגננת אוסרת לשחק בגן עם דברים מהבית אבל הבן שלנו נוהג כאילו הכלל לא חל עליו. אנחנו תוהים כמה לאפשר, להתערב, להגביל?

לילדים אין צורך להבין למה הם עושים את מה שהם עושים בשביל לעשות את זה. לנו דווקא יש! על איזה צורך עונה החפץ המוכר? מפני מה הוא מגן? וממה נובעת התנהגות זו?

בגיל הרך ילדים נצמדים לחפץ אהוב כדי להרגיש קרוב לבית. לפעמים צעצוע יקר עוזר להם למצוא עניין ולהסיח את דעתם מהגעגועים. לפחות כך הם מקווים. מאוחר יותר דמויות גיבורים מעניקות להם תחושת כוח מדומיינת והרגשת בטחון. במקרים אחרים משהו שהביאו מהבית יכול לשמש מוקד משיכה במשחק עם חברים.
כפי שתיארתם, מה שמתחיל טוב לא תמיד נגמר טוב. הינעלות על משחק מהבית עלולה להגביר געגועים. בהתחלה זה עוזר, ובהמשך זה סוגר, מפריע לילד להסיח דעתו מהגעגועים ולפתח חברויות וקשרים. הפתרון שהילד מוצא הוא לרב הפתרון הזמין עבורו ואיננו בהכרח הפתרון המסתגל והטוב ביותר.
בשיחה בבית עזרו לבנכם להבין מדוע הוא זקוק לצעצוע. כבדו את הצורך שלו אבל לא את הפתרון. ("זה רעיון טוב", "זה עוזר לך להרגיש שמח" "יש פתרונות טובים יותר"). הנחו אותו לקחת משהו קטן שישמר את תחושת הקרבה אבל לא משחק. חפץ קטן שאפשר לשמור בכיס, מחזיק מפתחות של אבא או משהו קטן ששייך לאמא. שתפו את הגננת בהחלטתכם ובקשו ממנה להתקרב לבנכם, לתמוך בו ולעודד אותו, ולהפנות אותו כל כמה זמן למשחק עם חברים או למשחקי יצירה. אין כמו קשר טוב עם גננת וחברים כדי להפיג דאגות ולטפח הנאה, בטחון וסקרנות.
אותה בעיה עלולה להתעורר כאשר מבקרים משפחה וחברים. אפשרו לילד לקחת צעצוע אהוב מהבית אבל אל תשכחו גם לעזור לו להשתלב וליצור קשרים. גשו אליו כל כמה זמן. תנו חיבוק- נישוק ועצה איך להתרועע ושחקו יחד איתו ועם ילדי המארחים. כשהוא שוקע במשחק אהוב ומתנתק מרוויחים "רגע שקט" – אבל זה כל מה שמרוויחים.
חלק מהתפקיד שלנו כהורים זה לחשוב קדימה ולהגן על הילדים ממצבים בהם- "בהתחלה נהנים- בסוף, על הפנים" (לפחות עד שהם יהיו הורים בעצמם).

להדפיס לחצו על שם הפוסט מצד ימין, ואחר כך על כפתור ההפסה מצד שמאל.

כל הדרכים לעזור לילד ללכת לגן בשמחה ולחזור עם חיוך – "אני חוזר הביתה", "אני בראש השנה"
על הקושי לחזור מהגן הביתה – "קשיי פרידה-פוסט המשך".
על קשיי פרידה בבוקר והדרך להתמודד איתם – "קשיי פרידה".
כיצד לעזור לילד להסתגל לגן חדש – "גן חדש – את מי אני אוהבת".
על כאב גופני כביטוי לכאב רגשי – "כשהגוף מדבר".
עוד על הקושי להתרחק מההורים – "שנויים ופרידות".
על ההסתגלות לגן כאשר זו לא הבחירה האידיאלית: "הסתגלות לגן - גננת טובה, גננת אווזה"
כשהילד אינו מספר מה היה בגן: "מה קרה בגן"

11 תגובות

פחד ממפלצות

אני אמא ל 3 ילדים כאשר הגדולה בת 5.5. לפעמים היא נתקפת בפחד ממפלצות שהופך במהרה להיסטריה, צרחות ובכי. עד עכשיו ניסינו להסביר לה שאין, לא היו ולא יהיו מפלצות בעולם ושבבית שלה היא מוגנת וחוץ מהמשפחה אף אחד לא יכול להיכנס, אך זה לא עוזר. אני מודה שלפעמים זה בא עם כעס ו״תפסיקי לבלבל בשכל״, כיוון שעם תינוק בבית הצעקות שלה לא תמיד מתאימות .
איך להתמודד עם הפחד הלא רציונלי הזה?
אשמח אם תעני לי, אני בטוחה שאנחנו לא היחידים עם הבעיה הזאת.

פחד ממפלצות הוא פחד אולטימטיבי. זהו תלכיד של פחד מהקמאי, המאגי, הלא מוכר והלא נודע. פחד מאלימות אסורה ודחפים לא מרוסנים. ממשהו שגדול מאתנו, בלתי ניתן לדיכוי, שמאיים על חיינו ושפיותנו. בקיצור:  מפלצת היא הייצוג המופנם של הפחד מפני הדמיון.

זהו פחד התפתחותי שמופיע בגילאי טרום בית ספר ועוזר לנו להבין שישנם איומים שמגיעים מהעולם החיצון וישנם אחרים שמקורם בתוכנו. בהתחלה ילדים משחקים במפלצות מתוך תחושה שזה סתם משחק, כחיקוי של מה שראו או שמעו. ואז, ברגע מסוים, ההרגשה מתהפכת. רועדים ומבוהלים הם משוכנעים שזו המציאות לאמיתה. יש מפלצת בסביבה. ו"כשהפחד מתעורר ההיגיון הולך לישון". כל צללית על הקיר מאיימת לבלוע או לקרוע לגזרים את השכל הבריא. פיק הברכיים והזעה הקרה הם הוכחה ניצחת לקיומה של המפלצת. מה הסיכוי שאין באמת מפלצת אם הוא כל כך פוחד?!

כדי להילחם בדמיון חשוב לזכור מה המקור שלו. מוצא המפלצת מיער הנוירונים שבמוחנו ולא מהיער שבחוץ. וודאו שאין בסביבה משהו שגורם לבתכם להתבלבל ולחשוב שמפלצות קימות במציאות: מישהו שמפחיד אותה, מתחזה למפלצת, מדבר ומספר בעודף על מפלצות. גם סידרת טלוויזיה מפחידה עלולה להשתחזר בסיוטי לילה ולהגביר את האיום. כמו שאמר לי ילד: "אני יודע שאין במציאות מפלצות. אבל הן יכולות לבוא מהטלוויזיה".

הדרך לנצח את הדמיון היא באמצעות הדמיון. לא די בהסבר הרציונלי שאין, לא היו ולא יהיו מפלצות בעולם. ההסבר מדבר אל השכל ולא אל הרגש, ובמלחמה בין רגש לשכל הרגש תמיד מנצח. שננו לבתכם ש"מפלצות יש רק בדמיון". אחר כך התחברו לדמיון שלה ויחד אתה חישבו על פתרונות (דמיוניים) למיגור המפלצת: בדקו ששום מפלצת לא מסתתרת מתחת למיטה. ערכו טקס לסילוק מפלצות. הכינו מלכודת, רעל או תרסיס נגד מפלצות. שימו לה במיטה משהו שיגן עליה. עשו זאת בחיוך אוהב ומשועשע תוך שאתם מרגיעים ( אותה ואותכם) שמיום ליום היא תבין ובסוף הפחד יחלוף.

ילד שאינו פוחד ממפלצות (ואחר כך ממכשפות, רוחות רפאים ועוד) הוא חסר דמיון. ילד שהצליח למגר את הפחד זכאי למדליה. כי למרות שאין, לא היו ולא יהיו מפלצות פחד ממפלצות תמיד יהיה.

על פחדים לא רציונליים וכיצד לדבר אל הרגש, השכל והדמיון –  "אש ותימרות עשן","ראיתי את פרעה", "עוברים דירה", "פחד בבית השימוש", " הצילו זבוב", "תגובות ילדים למצב חירום"

על הדמיון ותעתועיו:  גנב טוב גנב רע".

על הפחד מתחפושות והחשש להתחפש קראו: חג פורים - נמר קטן נמר גדול

עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים - "שבועות בלבן", ל'ג בעומר"

איך להתמודד עם המצב הביטחוני – קראו "צבע אדום"

כיצד להרגיע את פחד המוות שמופיע אצל ילדים קראו: "פחד מוות"

סימני פחד אצל ילדים ואיך להסביר ל על המלחמה – "מסבירים מלחמה"

על עיסוק של ילדים במוות קראו: "יום הזיכרון- יחס ילדים למוות"

8 תגובות

הצילו זבוב!!

מה קורה לבן שלנו? מאיפה הפחד הזה?

בשעות אחר הצהרים והערב, ובמיוחד לקראת השינה, נדמה לו שכל הגנבים בדרך אלינו. כל רעש וכל תזוזה מקפיצים אותו. הוא תובע שנהיה לידו ולא מוכן שנצא מהבית ונשאיר אותו עם אחותו הגדולה. בלילה הוא מגיע רועד כולו למיטה שלנו. הסברים לא עוזרים, רק מביאים אותו לידי כעס. הוא שואג עלינו שנסכים איתו ודוחק בנו להיענות לו.

איך אומרים לו שיפסיק לפחד מבלי לפגוע בו?

איך משכנעים אותו שהפחד והדרישות שלו לא הגיוניים?

 בשנים הראשונות של בית הספר ילדים נפתחים לעולם ולמציאות מסובכת ומאיימת. במחשב ובטלוויזיה הם נחשפים למידע שלילי רב לגבי טווח רחב של נושאים. הם קוראים על אסונות של אחרים לפני שפיתחו חשיבה הסתברותית (מה הסיכוי שחבורת שודדים מאילת תקפוץ לביקור בביתם? מה ההסתברות ששריפה ענקית שפרצה בכרמל תתפשט עד לירושלים?). במקביל, הסביבה מספקת פחות הגנה וביטחון. וביחס להורים, שנתפסו בעבר כמושיעים כל-יכולים, חלה התפקחות.

על רקע זה מתפתח פחד מגנבים ופורצים שהוא פחד התפתחותי. זו תופעה נורמאלית שלרוב חולפת אחרי זמן מה. הפחד צץ בתקופה של שינוי פנימי, מעברים או שינויים בסביבה, לפני שנעשה "עדכון נתונים מחדש". התוצאה: תקלה במערכת. במצב שכזה הלחץ עולה, תחושת השליטה וההערכה העצמית יורדות בטרם נבנו אסטרטגיות התמודדות חדשות.

כשהפחד מתעורר ההיגיון הולך לישון (ראה פוסט על פורים / ראיתי את פרעה). לנוכח גירוי מאיים, אמיתי או מדומיין, הילד אינו מסוגל לשמוע שום הסבר. אם הוא נאלם דום למראה זבוב, הזבוב חייב להיות פיל ולא זבוב. מבחינתו, לא ייתכן שהאיום הוא לא אמיתי אם הוא כל כך פוחד. ורק מה שהוא מרגיש תקף. שירותי הביטחון ומערכות ההתראה במוח מנצחים את האנליסטים והרגולטורים. אלו אזורים קדמוניים, הישרדותיים, ספונטניים, שפועלים בסגנון "הכל או כלום". קולות השאגה נועדו להעביר את התחושה הבלתי נסבלת שלו. הוא ממהר להימנע ולהתנתק ממקור הפחד, ולקבל הגנה כדי להגיע להקלה.

מה עוזר? לברוח? לצרוח? לשכוח? מה פתאום!

מה עוזר? לדבר! הזמינו אותו לפנות אליכם כאשר החששות מתעוררים. התמידו בשיחות לאחר כל פעם שהפחד משתק את בנכם ותראו שהתופעה תחלוף. עזרו לו להבין שפחדיו הם הוכחה לכך שהוא גדל ונעשה ערני לסביבה. ילד נבון פוחד. ילד עוד יותר נבון לומד לזהות מתי הסכנה אמיתית ומתי איננה סבירה.

סכמו איתו שבכל פעם שהוא פוחד תשקפו את הפחד בהתאמה ("שמעת קולות ואתה חושב שזה גנבים", "נזכרת במשהו ששמעת בחדשות ואתה לא מצליח להירגע"). אחר כך תנסו להרגיע את תחושת האיום על ידי חיבוק ומתן אינפורמציה ("הבית שלנו נעול והחלונות מסורגים", "אנחנו לא פוחדים וחושבים שאין סיבה לדאגה"). לבסוף תכוונו אותו, באמירה קצרה ושקטה, לחזור לשגרה ולעשות את מה שנדרש. ולא תתמכו בהתנהגות נמנעת שתורמת להתבססות הפחד לאורך זמן.

בשורה התחתונה: גנב יכול לבוא ואולי לא לבוא. אבל שיחה על משמעות הפחדים (בלי הטפות ואיומים) תמיד תבוא. לרעוד, לצרוח, לברוח - לזה יש לו כוח. אבל לדבר עם אבא ואמא - עד כאן!! 

המצב הביטחוני העלה את המודעות והרגישות שלנו לפחדים אצל ילדינו. 

הנה הפוסטים שעסקו בנושא בעבר:

על פחדים לא רציונליים וכיצד לדבר אל הרגש, השכל והדמיון –  "אש ותימרות עשן","ראיתי את פרעה", "עוברים דירה", "פחד בבית השימוש"

על הדמיון ותעתועיו:   "פחד ממפלצות",גנב טוב גנב רע".

על הפחד מתחפושות והחשש להתחפש קראו: חג פורים - נמר קטן נמר גדול

עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים - "שבועות בלבן", ל'ג בעומר"

איך להתמודד עם המצב הביטחוני – קראו "צבע אדום"

כיצד להרגיע את פחד המוות שמופיע אצל ילדים קראו: "פחד מוות"

סימני פחד אצל ילדים ואיך להסביר ל על המלחמה – "מסבירים מלחמה"

על עיסוק של ילדים במוות קראו: "יום הזיכרון- יחס ילדים למוות"

איך מסבירים לילדים על המצב הביטחוני קראו: ״מצב בטחוני״

14 תגובות

מסבירים מלחמה

״אנונימי״ אמר/ה:
הבן שלנו (5 פלוס) לא מראה סימני פחד מפני האזעקות. אנחנו גרים באזור מרוחק מעזה ושמענו אזעקה רק שלוש פעמים. ובכל זאת זה מוזר כשהוא מתבטא בהפרזה שהוא בכלל לא פוחד מטילים ואזעקות.. אנחנו משתדלים לא לראות חדשות בנוכחותו ולא לדבר על ידו על מה שהוא איננו יכול להבין. אמרנו לו רק שיש יריות על החיילים שלנו והצבא שומר עלינו. האם להאמין לו? מאיזה גיל ילדים מתחילים לפחד?

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה:

ל"סימנים"
פחד אינו תוצאה של גיל אלא של תמהיל בין נטיות גנטיות (רגישות חושית ועצמת רגשות גבוהה, יכולת איטית להירגע..), אירועי חיים (חשיפה למצבים מסוכנים, למתח, למידע עודף..) הטיות חשיבה (תפיסה של עולם מסוכן ועוין, חוסר בטחון ביכולת ההורים להגן..) והעדר נוכחות מרגיעה של הורים או אנשים טובים אחרים.

זיהוי וביטוי גלוי של פחד - זה כבר סיפור אחר. גם ילדים שפוחדים מאוד לא תמיד יודעים שהם פוחדים. כשהם מכריזים שאינם פוחדים הם מתכוונים, בדרך כלל, לביטוי החיצוני והגלוי של פחד. הם לא מתכווצים, קופאים, בורחים, רועדים, בוכים, צועקים "אמא'לה! הצילו!". המושג "פחד" שמתאר הלך רוח כללי לא כל כך מוכר להם. ישנם כאלה שמזהים פחד אך בוחרים לא לומר זאת בקול, שמא החמאס בעזה ישמע ויבוא להציק להם. ילדים גיבורים ואמיצים (במיוחד בני 5-7 שהם תמיד "הכי הכי בעולם") מנסים להתגונן מפני תחושת הפחד באסטרטגיות ילדותיות שזמינות להם. קוראים לזה "היפוך תגובה": אם אני מפחד, אולי הכחשה של הפחד והגזמה של ביטויי הכוח והגבורה תגרש את תחושת הפחד. "אריה כי ישאג, מי לא ירא". ואם הפחד לא יברח, לפחות כל האויבים וחורשי הרע לא יעזו להתקרב.

אם אתם נמנעים מלדבר על ידו ולחשוף אותו למצב הביטחוני אתם מוכיחים לו שטקטיקה של להיות גיבור ולא לפחד אכן עובדת. עובדה. אין טילים. אין אזעקות. אין מלחמה בעזה. כולם התנדפו וחלפו. באמת אין מה לפחד.

כדי לדעת מה הוא באמת מרגיש האמינו להתנהגות שלו יותר מאשר להכרזותיו. אם הוא עצבני יותר מכרגיל, חושש להישאר לבד או לצאת מהבית, תלותי ונצמד להורים, בוכה, מתקשה להירדם, מתלונן על כאבים גופניים ללא סיבה רפואית – סימן שהוא זקוק שתסייעו לו לזהות את הפחד, לבטא אותו ולהיעזר בכם כדי להרגיעו.

״אנונימי״ אמר/ה:תודה על ההסבר המרענן והמרגיע. אבל נשארתי עם שאלה: איך מסבירים לילד בשפה פשוטה מה קורה? מה להסביר? מאיזה גיל? חברים סיפרו לבן שלהם שזה מין משחק כזה שכאשר יש צפירה מתחבאים בחדר הביטחון. זה לא ניראה לי ולאשתי. ומה אם הוא יגלה שסתם עבדנו עליו?
כל פעם אנחנו מגמגמים משהו קצת אחר. למזלנו הוא לא שואל.

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה:

ל"מסבירים"

האופן בו אנחנו מסבירים לילד על המצב הביטחוני מעצב את האופן שבו הוא יגיב בעתיד למצבים דומים. לכן כל כך חשוב להסביר ולהגיב. להראות שמה שקורה יכול להיות מדובר ומובן, ולנו יש יכולת להתמודד אתו. להסבר טוב יש שלושה מרכיבים: מובנות – הסבר קצר בשפה פשוטה ובהירה. משמעות – מתן סיבה, מטרה ומשמעות למה שקורה. זה לא קורה כך סתם. מסוגלות – יש מה לעשות ויכולת להתמודד.

עד גיל שלוש ילדים פוחדים ממה שקורה כאן ועכשיו. הם זקוקים לתת שם למה שקורה ("לרעש הזה קוראים אזעקה. כמו סירנה של משטרה או צפירה ביום העצמאות". "זה הממ"ד או המקלט שאליו נכנסים כשיש אזעקה". "הרעש מבהיל כי הוא נורא חזק ופתאומי") ועוד יותר זקוקים לחיבוק והרגעה.

בגילאי הגן, ככל שהם מחכימים, הם חוששים גם ממה שראו או שמעו ואפילו ממה שחשבו, חלמו או דמינו לעצמם. הם צמאים להסברים יותר מלאים. לילדים שכבר משחקים בחיילים, ברובים ובמלחמה וכבר מבינים מה זה לריב עם חבר על צעצוע, על טריטוריה או על דומיננטיות אפשר להסביר שיש ריב ביננו לחמאס . הם יורים עלינו רקטות. ולנו יש קסדות/ כיפת ברזל/ מטוסים וצבא חזק ששומר עלינו. ככל שהגיל עולה ההסברים נעשים יותר כלליים, מופשטים, נותנים ביטוי למערכת הערכים של ההורים (לא רוצים במלחמה. מחפשים דרך להגיע לשלום) ולתפיסת העולם שלהם.

קרבות ורקטות מפחידים גם את ההורים. ולמי שמפחד קשה למצוא מילים ולהסביר. קשה לכוון לגובה ההבנה של הילד ולמה שמעניין אותו (מה זה רקטה/ כיפת ברזל? מה הסיכוי שיקרה משהו לאנשים הקרובים? מתי אפשר יהיה לחזור לשגרה, להזמין חברים?) ולא למה שמעניין אותנו (הסיבה למלחמה/ מי צודק/ מספר הקורבנות/ ההרס הנורא/ מחיר המלחמה./ תפקוד ראש הממשלה.).

כדאי ואפשר לדבר על הרגשת הפחד, להודות שגם אבא ואמא פוחדים, להשלים שכולנו פוחדים ולומדים למתן את תחושת הפחד, להירגע, ולהסיט את הקשב למשהו אחר. אחר כך אולי תזכו לאתנחתא קומית, כשהאפרוח ילחש לתרנגולת: "אל תפחדי, אמא. אני שומר עליך".
ואתנחתא קומית נוספת לסיום:
כדי להכניס רוח משחקית למרחב המוגן השוו בני המשפחה כמה הדי פיצוצים שמע כל אחד:

אבא: "אני שמעתי 3 !".

אמא: "אני שמעתי 4".

אחות: "אני שמעתי גם 3".

אח קטן: "אני שמעתי כלב!".

הפניות: 

איך להתמודד עם המצב הביטחוני – קראו "צבע אדום"
עוד על פחדים של ילדים קראו: " הצילו זבוב" "אש ותמרות עשן"
על עיסוק של ילדים במוות קראו: "יום הזיכרון- יחס ילדים למוות"
כיצד להרגיע את פחד המוות שמופיע אצל ילדים קראו: "פחד מוות"

7 תגובות

צבע אדום – תגובות ילדים למצב חירום

בעקבות המצב הצבאי בדרום עברנו עם משפחתנו למרכז הארץ. אלא שאת הבן שלנו זה לא הרגיע. כל פעם שהוא שומע אזעקה או את צרוף המילים "צבע" + "אדום" הוא מתחלחלללל ("אוטו בצבע אדום", "לורד בצבע אדום"..). גם אם רק מזכירים זאת בשיחה, רואים בטלוויזיה או מדברים בחדשות. מה לעשות שהרדיו והטלוויזיה פתוחים בכל מקום.

עד כמה להסביר לו את המצב? איך עוברים מצב לא נורמלי באופן נורמלי?

 שני דברים מפחידים ילדים (וגם אותנו) יותר מכל: חוסר מידע ועודף מידע. כשילד מקבל מידע לא מובן או לא מקבל מידע הוא משלים מידע חסר עם מידע שגוי. "צבע אדום" עלול להתקשר עם המון דם. "כיפת ברזל" מכסה את השמיים. מה יקרה אם היא תיפול עלינו או תכסה את השמש? אמאלה!!

החרדה מתעוררת בקומה התחתונה במוח. לקומה העליונה תפקיד מאזן, מווסת ומרגיע.

עד גיל 7-8 החיבור בין הקומה התחתונה לעליונה רופף.(אל דאגה! עד החתונה הוא ילך ויתחזק). מסיבה זו תפיסת העולם של הילד מושפעת ממציאות פנימית. לצד רשמים שמגיעים מהעולם החיצוני תחושות ואסוסציאציות רבות מגיעות מבפנים. נוצרת "מציאות נתפסת" שאינה מדויקת. הפחד יכול להתעורר ממשהו מפחיד אבל גם מדיבור על או ממראה של מישהו אחר פוחד. כאשר ילדים צופים במישהו אחר סובל הם חווים שהוא פוחד או כואב הרבה יותר מהמבוגרים. זה מלווה בשינויים בדופק, לחץ דם ונשימה.

במצב של לחץ תוכנת החיפוש במוח מסננת כל מידע מרגיע שאינו בהלימה לתחושת החרדה. מילים נתפסות אצלם כדבר האמתי. די במילה כדי לעורר קשת שלמה של תחושות ודמיונות מבהילים. עוצמת קול גבוהה מתפרשת כסכנה יותר רבה.( הנכדה שהגיעה מהדרום סיפרה: "היה "צבע אדום". התגברתי על הפחד כי זה היה בקול חלש".)

כדי שבנכם יירגע פרסו סביבו מערכת של " כיפת אהבה". היו קרובים ואל תשאירו אותו לבד. שגרו אליו מילים טובות של קשר מרגיע ("אני אוהב/ת אותך", "אני פה בשביל לשמור, לעזור..", אני לא דואג/ת", "עוד מעט זה יעבור"). ברמה הכימית בגוף מולקולות של חום ואהבה מיירטות מולקולות של חרדה בצורה הטובה ביותר. פעילות גופנית וחשיבתית ממוקדת מזיזה הצידה מחשבות מפחידות. מצאו לבנכם עיסוקים. עודדו אותו לצייר, להרכיב, לשחק משחקי כדור וקופסא. רצוי יחד אתכם. 

הדאגה של בנכם, כמו ההאזנה הבלתי פוסקת שלכם ללופ החדשות המטריד, היא תופעה נורמלית במצב לא נורמלי. הקשיבו לחדשות בעוצמת קול נמוכה. כאשר בנכם נלחץ ומרגיש כאילו זה קורה " כאן ועכשיו" כבו לזמן מה את המכשירים. כאשר הוא נרגע הסבירו לו בשפה פשוטה ועניינית מה קורה. אפשר לצייר את המתרחש או להדגים במשחק. הזמינו אותו לשאול שאלות. כבדו והכירו בפחד שלו אבל אל תשכחו להרגיע ולתת מידע הסתברותי (הסיכוי שרקטה תיפול ותפגע בנו קטן בהרבה מהסיכוי שציפור תעשה לנו על הראש).

תמיד אפשר למצוא משהו טוב במשהו לא טוב, אם זה משהו לא טוב מהסוג הטוב. מצב חרום הוא גם הזדמנות ללמוד להאזין לחדשות, ללמוד חשבון ("אמרו:36 רקטות") ושפה גבוהה ("אמרו: איש לא נפגע"). בגילם הם מוטרדים מה יקרה עד הפסקת האש. כשהם יגדלו הם יבינו שיותר חשוב ומטריד מה קורה בין הפסקת אש אחת לשנייה.

עוד על פחדים של ילדים קראו: " הצילו זבוב" "אש ותמרות עשן"

על עיסוק של ילדים במוות קראו: "יום הזיכרון- יחס ילדים למוות"
כיצד להרגיע את פחד המוות שמופיע אצל ילדים קראו: "פחד מוות"
סימני פחד אצל ילדים ואיך להסביר ל על המלחמה – "מסבירים מלחמה"
איך מסבירים לילדים על המצב הביטחוני קראו: ״מצב בטחוני״

6 תגובות

קבלת תעודה

ציונים בתעודה גורמים לנו לרשרוש בלב, מחשש שיביאו לתפיסה עצמית נמוכה ויפגעו בהערכה של הילד את עצמו בעתיד. תפיסה עצמית היא הייצוג הפנימי שיש לנו על עצמנו, על פיו אנו מגדירים ומסווגים את עצמנו ומכוונים את התנהגותנו. מי שרואה את עצמו כמוצלח ובעל הישגים טובים סיכוייו לשאוף להישגים טובים בעתיד ויכולתו להעריך את זולתו גבוהים יותר.

ילדים בשנות בית ספר הראשונות מתייחסים לציונים באופן ילדותי ולא מציאותי. היחס שלהם לתעודה מושפע ותלוי ביחס של הוריהם. ישנם אלה שרואים בתעודה טבלת תוצאות משחקי הליגה. 99 :100 לטובת הזולת נתפסים כהפסד מוחץ. אחרים רואים בה חפיסת שוקולד. אם מישהו קיבל חפיסה גדולה משלהם זה לא פר ולא שווה להתאמץ. לאחרים זה בכלל לא כל כך אכפת. אם המורה נתן למישהו ציון נמוך סימן שהוא טיפש. אבל אם הם קיבלו ציון שכזה סימן שהמורה טעה, נטפל אליהם, והוא לא מבין כלום. התעודה אולי חשובה להם, אבל ההצלחה במשחק המחשב חשובה יותר. הם מבינים שציון נמוך בתעודה צריך לתקן, אך מוכנים לעשות זאת רק עם טיפקס.

תפיסה עצמית נרכשת ונלמדת לאורך זמן ועל סמך הרבה התנסויות. ההשפעה שיש לתעודה אחת, לציון אחד על ההערכה העצמית דומה להשפעה של גודל קובית השוקולד או ההפסד במשחק הכדורסל בהפסקה. תפיסה עצמית חיובית כרוכה במידה מסוימת של מידע שלילי אודות העצמי. כמו המידע שבלי להתאמץ ולהשקיע אי אפשר להצליח. או שתמיד יהיו אחרים חכמים יותר מאתנו וכאלה שפחות. וכך, לאט, לאט, מהמפגש של כישורים ונטיות עם הצלחה וכישלון, עם ידע וחוסר ידע, עם הערכה וחוסר הערכה, תלך ותיבנה תפיסה עצמית בריאה.

תעודה, כמו דו'ח חצי שנתי מהבנק, היא רק התחשבנות מקומית קצרת טווח. אין טעם לשפוט את עצמנו על סמך הציונים. זוהי רק תזכורת שאם ברצוננו לצבור נכסים השכלתיים ותרבותיים המאמץ צריך להמשך. אם הלומד הזעיר מביא תעודה לא כל כך טובה נהגו כמו בנקאי חכם: עזרו לו להציב לעצמו מטרות ראליות. הציגו לו תחזיות אופטימיות. האמינו ביכולתו לממש אותן. חבקו אותו חזק וספרו לו כמה אתם שמחים וגאים שהוא גדל בעוד חצי שנה.

להדפיס לחצו על שם הפוסט מצד ימין, ואחר כך על כפתור ההפסה מצד שמאל.

על תחרותיות בונה לעומת תחרותיות הורסת – "תחרות בין ילדים – לקפל נייר ולהרגיש מיוחד".
על הרצון להיות כל יודע ועל החשש לא לדעת: , "אני לא יודע", "אני ידעתי קודם".
כיצד לגדל ילד עם אהבה עצמית בריאה: "את/ה מהממ/ת".
על החשיבות של אהבה והתפעלות ללא תנאי - "כדאי לאהוב".

0 תגובות

מחבואים

ושוב חזרנו לשחק עם הבת שלנו מחבואים. הפעם במשנה מרץ. היא מתחבאת בצורה לא מתוחכמת כך שברור שנמצא אותה בקלות. היא רוצה שאנחנו נחפש אותה ולא כל כך מסכימה שנתחבא לה. היא חזרה למשחק אחרי לידת אחיה. חשבנו שאולי יש קשר בין הדברים ולכן אנחנו נענים לה. תמיד התגאינו שהיא ילדה חכמה. מדוע היא חוזרת למשחק הילדותי והחד צדדי הזה?

משחק מחבואים הוא הרבה יותר מאשר רק משחק חברתי. הפעם הראשונה שהתינוק מכסה את פניו ומזמין אותנו למשחק "קוקו" היא גם רגע לידתה של התובנה שאנו לא זהים, שמה שהוא רואה שונה ממה שאנחנו רואים ומה שהוא יודע שונה ממה שאנחנו יודעים. הוא יודע שהוא נמצא מתחת לשמיכה, אבל האם אנחנו נגלה זאת? האם נשמור אותו בראש ובלב שלנו ולא נשכח אותו כשהוא איננו מול עיננו?
חזרה על המשחק שוב ושוב נותנת מענה לצרכים רבים ושונים. כך מתבססת ההבנה שגם אם לא מוצאים מישהו או משהו מיד – לא צריך להילחץ. בסוף תמיד מוצאים. ככה הם חוזרים ומרגישים רצויים ואהובים, פוגשים שוב ושוב את העיניים המוארות והמתפעלות מהם ואת הזרועות המונפות לעברם.

בתכם, בחוכמתה, מזמינה אתכם לחזור למקום יקר לה: למקום האוהב, המתפעל שמגלה אותה שוב ושוב. לידה של אח יכולה לעורר מחדש את ההזדקקות לקשר טוטאלי שכזה. תנו הכרה לצורך שלה והרגיעו אותה ("אמא תמיד אוהבת", "גם כשאני לא איתך אני זוכר/אוהב אותך"). תנו ביטוי מילולי למקומה הבטוח בליבכם. בלי קשר למשחק המחבואים מצאו זמן קבוע בו אתם היוזמים לשחק איתה ולספר לה כי זהו גם הרצון שלכם.

אחד הדברים הכואבים – אך – מצמחים שאנחנו לומדים עם לידת אח חדש הוא שאי אפשר לקבל את אבא ואמא מתי שרוצים, כמה שרוצים ואיך שרוצים. עזרו לבתכם להשלים עם זה. גם על ידי שתשחקו איתה מחבואים, לפעמים מתי, כמה ואיך שהיא רוצה. ולפעמים לא.

לקריאה נוספת:
על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״
על הקשר החזק/ מדי לאמא: "יום האם- אין כמו אמא". 
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "יום המשפחה – כדאי לאהוב", "את/ה מהמם/ת". 
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר". 
על הכניסה להורות – פתאום הורים: "הקרב על השפיות", "הקרב על הבכי". 
על קבלת אח חדש למשפחה: "שלא יתפסו לי את המקום". 

על התקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״

8 תגובות

שלא יתפסו לי את המקום.

בשעה טובה המשפחה שלנו גדלה. בננו, שקיבל את אחותו הקטנה בשמחה, מביע את שמחתו בצורה משונה. הוא מתקרב אליה במהירות, נצמד אליה בהתרגשות, משמיע קולות חיבה רועמים. לפעמים הוא חוטף לה מוצץ או צעצוע ובדרך מכאיב לה. חשבנו שזו דרכו ליצור איתה קשר ושהוא אינו מודע לכך שכואב לה או שהיא נבהלת. אני משתדלת לפנות מזמני ולתת לו הרבה תשומת לב. אבל דווקא כשאני מטפלת בתינוקת הוא נדבק ומציף בדרישות. האם למנוע ממנו להתקרב אליה? האם לומר לו שהוא מקנא, או שסתם נכניס לו רעיונות לראש?

 מעניין איך היינו מגיבים אם, על פי חוק מדינה כלשהו, היו מחייבים כל בית אב לצרף אליו דייר זר נוסף, מבלי לשאול לדעתנו ולרצוננו. האם לא היינו זועמים, מתנגדים, מנסים לשנות את רוע הגזירה, לגרש את הפולש מביתנו? או, לפחות, מראים לו את נחת זרוענו כדי שידע מי היה פה ראשון, מי כאן "הבוס"?!

אפילו הורים שבעבר הכניסו לעולמם הרבה "דיירים" חדשים (אחים, בני זוג, ילד ראשון, ילד שני..) מרגישים כאילו בא התינוק החדש וערבל להם בבת אחת את עולמם (מהיום גמרנו עם טלוויזיה/ עיתון/ כושר/ בגדי מעצבים/ ארוחות גורמה...). אפילו ילד שגדל בבית חם ואוהב, וספג שפע של קרבה, התחשבות והתמסרות מצד הוריו, מרגיש מאוים כשאח קטן פולש לו לטריטוריה. המתח הפנימי בין שתי נטיות מנוגדות מתעורר: מצד אחד רצון לקשר טוב עם האח (התקשרות) ומצד שני דחף לשמור על עליונות וטריטוריה בקנאות (שולטנות). (ראה פוסט "מריבות אחים").

מה שמובן לנו לא מובן להם: ילדים חוששים ש"הדייר" החדש יתפוס את מקומם, יגנוב להם את הבכורה. כשמתפעלים "כמה התינוק גדל מהר" הם סבורים שהוא יכול לגדול ולהשיג אותם. כשאבא קם אל הפעוט בלילה הם לא מבינים "למה יש לו כוח וסבלנות אליו ולא אלי?!". כשהבייבי זוכה למוצץ ו"חבילת תיור" בעגלה מפוארת - הם מתגעגים לזמנים הטובים. כשאמא מרעיפה מבטים ומילים של מעריצה-שוטה על הרך הנולד הם בטוחים שאהבה והתפעלות הן כמו חפיסת ממתקים. תכולתה מוגבלת. אם מחלקים ממנה לאח, לא ישאר להם.

נראה שהבן שלכם אינו יודע כיצד לשלב ולאזן בין הנטיות המנוגדות שלו. מצד אחד הוא שמח שנולדה לו אחות. הוא מזדהה עם השמחה שלכם, מפנים אותה ורואה באחות החדשה חלק מהמשפחה. מצד שני הוא רואה בה איום על הסטאטוס קוו.

כאשר בנכם ניגש אל הקטנה אל תהססו להדריך אותו להתקרב "לאט", "בשקט", "בנחת", "בזהירות". במקום להפריד בינהם עדיף לכוון אותו לשחק עימה בעדינות ובהתחשבות. תנו לו לסייע לכם להלביש אותה, לרחוץ ולהאכיל.  כך הוא ירגיש שמקומו כגדול נשמר. כך הוא יהיה חלק ממשולש ולא "משלוש יוצא אחד".

אפשר לומר שהוא מקנא, או להיות יותר ספציפיים ("אתה רוצה שאמא תהיה רק שלך, כמו פעם", "אתה דואג שלא יישאר זמן לשחק איתך"). חלק מהתפקיד שלנו כהורים הוא להכניס רעיונות לראשם הקטן. מילים שמתארות רגש מארגנות את החוויה הרגשית. מתוכן הוא יבחר את מה שמתאים לו.

ברוב המשפחות האח הגדול "בהתחלה נמר, בסוף חבר".  נדרשת סבלנות עד שהם מבינים שאהבה אינה קופסת סוכריות אלא יותר דומה לנס כד השמן שאיננו נגמר... 

להדפיס לחצו על שם הפוסט מצד ימין, ואחר כך על כפתור ההפסה מצד שמאל.

לקריאה נוספת:

על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״

על קנאה בין אחים -  "אחד לך אחד לי", "קנאה - למה לו ולא לי"

על מריבות בין אחים - "מריבות אחים", "רישיון לריב"

על הקשר החזק/ מדי לאמא: "יום האם- אין כמו אמא". 

על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "יום המשפחה – כדאי לאהוב", "את/ה מהמם/ת". 
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר". 
על הכניסה להורות – פתאום הורים: "הקרב על השפיות", "הקרב על הבכי". 
על קבלת אח חדש למשפחה:  "מחבואים". 

18 תגובות

ביכורי ילדינו/ אני ידעתי קודם

הבת שלנו ילדה חכמה, בעלת כושר ביטוי, אוהבת להיות במרכז תשומת הלב של המשפחה ולהפגין חוכמה וידע. קשה לה להודות שטעתה ושיש דברים שהיא איננה יודעת או להכיר בכך שזקוקה לעזרה. היא מבלבלת אותנו: מבקשת עזרה בשיעורים, מידע והסברים ואחר כך דוחה אותם. מאבדת את הסבלנות ומרימה טונים ("די!", "אני יודעת", "אני ידעתי קודם"). לפעמים היא מתחצפת ומעליבה "אתה לא יודע!", "טיפשה, את לא מבינה!". אנחנו כועסים ומתרחקים. גבולות מונעים הסלמה אבל לא משנים את התפיסה שלה. היינו רוצים להבין מדוע זה קורה.

-->

המשאלה של הבת שלכם לדעת הכל; הרצון שלה שכל הידע יהיה אצלה בכיס; הפגיעות שלה כשזה לא קורה והניסיון לפצות את עצמה בביטול הידע שלכם אלו ה"ביכורים"  הבציר הראשון, הבוסרי שהורים אוספים כשהם נוטעים את נכסי התרבות וזורעים את הדעת האנושית בילדיהם.

בשנים הצעירות, ילדים חושבים בצורה מוחשית ומודדים את כישרונותיהם בצורה קונקרטית. לתפיסתם, מי שחכם אמור לדעת הכל, לבד ומיד! בשבילם "לא נכון" ו"לא נבון" זה היינו הך. רובם מאמינים שהחוכמה ניתנה להם במעמד הלידה והיא סטטית, יציבה ועומדת לרשותם לעד. או שיש להם או שאין להם את זה! או שמצליחים מיד או שנכשלים לעד. כל מה שהם עושים נועד לבדוק עד כמה הם כישרוניים. אם מתקנים אותם ועוזרים להם סימן שכשרון זה משהו שאין להם.

אחרים מגלים שכישרון הוא משהו חי ובועט, צומח ומתפתח וכל מה שאנחנו עושים נועד להזין, לכלכל ולגדל אותו. הם יודעים שחכמים יותר משקיעים יותר כדי לדעת יותר וזקוקים למשכילים מהם כדי להשכיל. הם מבינים שהתורה כולה לא ניתנה לאף אחד ביום אחד או במעמד אחד אלא ניתנת לכל אחד ואחד מאיתנו מדי יום ביומו.

בתכם מסוכסכת עם עצמה. מצד אחד היא מעוניינת בעזרתכם. מצד שני היא רוצה לדעת הכל לבד (היא צריכה להצדיק את השם שיצא לה). קבלו זאת באהבה. רצונות מנוגדים דוחפים אותה קדימה. כשהיא נזקקת לעצתכם היא מוותרת על המשאלה להיות "כל-יודעת". כשהיא מכחישה שיש משהו שהיא לא יודעת היא מבססת את הרצון לדעת יותר. במקום להיעלב ממנה עזרו לה לפתח אהבה עצמית בריאה ומאוזנת. קצרו בהסברים. למדו, תקנו, עזרו והעירו רק היכן שזה חיוני. ילדים מפרשים הסברים ארוכים ועזרה עודפת כהתפארות והכרזה: "אתה לא יודע! רק אני יכול".  תנו דוגמא אישית. אל תתביישו להכיר בטעות שלכם ולומר "אולי אני טועה", "אני לא יודע", "בזה אני לא מבין", "כדאי שנשאל את..." (ראה גם "להרגיש מיוחד" ו "אני לא יודע").

זה הזמן לשדרג את המחמאות. אל תמדדו ואל תשוו אותה לאחרים. במקום להחמיא על נטיות מולדות שבחו אותה על השקעה ונכונות להיחשף בחוסר ידע ("יופי שאת שואלת!", "כל הכבוד - ידעת מתי לבקש עזרה!", "זיהית את הטעות לגמרי לבד").

אם מישהו יודע הכל ולא טועה מדי פעם זה סימן שהוא מבזבז הרבה יותר מדי זמן בהעמדות פנים והסתרות. 


עוד על חג שבועות, קראו "שבועות בלבן"
על הרצון להיות כל יודע ועל החשש לא לדעת: , "אני לא יודע".
על קנאה של ילדים: "למה לו ולא לי", "אחד לך ואחד לי".
כיצד לגדל ילד עם אהבה עצמית בריאה: "את/ה מהממ/ת".
על החשיבות של אהבה והתפעלות ללא תנאי - "כדאי לאהוב"
על הקשר בין בגדים לבין תפיסה עצמית בריאה - "בגדי המלך החדשים"

להדפיס לחצו על שם הפוסט מצד ימין, ואחר כך על כפתור ההפסה מצד שמאל.

20 תגובות

סטירה

בני בן השלוש אכל היום מאוד יפה עד ש... אני מזהה שהנה.. הנה זה קורה. הוא הולך להפוך את הצלחת ולזרוק הכול. תפסתי את הצלחת. לקחתי אותה מידו ואמרתי לו לא לשפוך. אך חלק מהאוכל נשפך על השולחן. הוא ניצל זאת ושפך, בכוונה, על הרצפה .מיד סטרתי לו על הלחי.
האם זה בסדר מידי פעם להרביץ ? ולמה תמיד לאחר שאני מרביצה לו יש לי נקיפות מצפון שאולי לא טוב להרביץ, למרות שאני חושבת שילדים צריכים מידי פעם לקבל סטירה שתעמיד אותם במקום?

תודה על שאלה אמיצה. רובנו מהססים לחשוף תגובות שכאלו, שומרים את ההתלבטות ונקיפות המצפון לעצמנו.
הנה עוד שאלות: מדוע הילד שלך שפך את האוכל על השולחן והרצפה? ומה הוא עלול להבין מהתגובה שלך? הרבה פעמים מה שברור לנו כלל לא ברור להם. ומה שאנחנו מנסים ללמד הם מבינים באופן שונה ומסולף.

- אם הוא שפך כי גמר לאכול והתחיל לשחק ולחקור מה קורה לאוכל שנשפך (האם זה כמו צבעי אצבעות בגן?) הוא ילמד שמסוכן לחקור ולהתנסות ושאוכל מתקשר עם משהו לא נעים.
- אם הוא שפך כי נתקף ברצון להשתובב ולעשות קצת "קונצים" הוא ילמד שמסוכן להיות קונדסי ושובב.
- אם הוא שפך כי כעס על משהו שהוא רצה ולא קיבל, או לא רצה וקיבל, הוא ילמד שמסוכן לכעוס. או שהוא ילמד שכשכועסים מותר להרביץ. וגם, שאינו יכול לסמוך עליך בשעת כעסו או בשעה שאת כועסת.
- אם הוא שפך כי רצה לסיים את האוכל וכבר זיהה, מניסיונו בעבר, שהנה.. זה קורה. את הולכת להכריח אותו לאכול עוד קצת מבלי להבין אותו או להציע לו פשרה ופתרון.. הוא ילמד שכאשר הוא רוצה משהו שמנוגד לרצונך את מתקשה להבין אותו ולסייע לו להירגע ולהתנהג כהלכה.
- אם הוא שפך כי נזכר בילד בגן ששפך ורצה לנסות שוב ולראות מה קורה.. ( כמו משחק דמיוני ראשוני שבו משחזרים דברים שקרו בעבר), הוא ילמד שדמיון וזיכרון הם דבר רע.

כשנותנים מכה לילד כדי להעמידו "במקום", איפה רוצים שהוא יעמוד? כשסוטרים לילד שעוד לא עמד על דעתו (הוא עדיין לא מתכוון ולא מתכנן באופן מודע את מה שהוא עושה) מקבלים ילד שעומד מלכת, או עומד מנגד, או עומד מהצד אבל לא עומד על רגליו מרוב חשש. ענישה פיזית משפיעה על הקומה התחתונה במוח – למידה אחרי פעם אחת, על סמך ניסיון אחד. אבל אולי הוא ילמד בפעם אחת את השיעור הלא נכון.

בפעם הבאה (קרוב לוודאי שתהיינה עוד הרבה פעמים באות. זה סימן שבנך סומך עליך יותר משהוא פוחד ממך. שהוא סקרן יותר משהוא פחדן) שתראי ש"הנה זה הולך לקרות.." קחי מיד את הצלחת. אמרי בצורה אסרטיבית "עצור! תתאפק! לא שופכים אוכל. אוכל זה לא משחק". הציעי לו מוצא לדחפים שלו. תחליף דחף. ("תסיים לאכול ונלך לשפוך מים בכיור/ חול בארגז החול/ להשתולל עם הקוביות"). אם הוא לא מתאפק ושופך, נסי את להצליח להתאפק. הרחיקי אותו מהשולחן. הושיבי בכיסא להירגע. הראי לו שאת מבינה אותו ("ניסית להתאפק אבל זה לא התאפק לך. בפעם אחרת תצליח") ואחר כך עזרי לו לנקות יחד אתך.
מיום ליום הוא ילמד. למידה בקומה הגבוהה של המוח לוקחת זמן והרבה חזרות.

לנקיפות מצפון יש סיבות רבות. הפעם, אולי הן נובעות מתחושת בטן נכונה ובריאה שזו לא הדרך ללמד אותו להתנהג יפה. שאולי הוא זקוק להנחיה מה כן לעשות, למילים שתעזורנה לו לשלוט בדחפים ובהתנהגות שלו. עכשיו אפשר להשקיט את המצפון: כולנו עושים טעויות. גם אני. גם את. גם הוא. ואם כבר נקיפות מצפון, עדיף שהן תתעוררנה לפני המכה ולא אחריה.

על התנהגות לא צייתנית בגיל הרך קראו: "דווקא"; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "סטירה"

כיצד לסמן גבולות ומה לעשות כשהילד פורץ אותם – "יש גבול – ציות וגבולות".

עוד באותו נושא קראו: "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב".

עוד על בכי והתקפי זעם – "הבכי לא נגמר", "בכיין שלי", "התקפי זעם – קשה להיות הורים", "התקף זעם (המשך)",  ״משגעת נפילים״

בכדי להדפיס את הפוסט כל מה שצריך לעשות זה לבחור את הפוסט אותו אתם רוצים להדפיס (על ידי לחיצה על כותרת הפוסט) ואז ללחוץ על כפתור ההדפסה (שנמצא משמאל לכותרת).

4 תגובות

התנהגות לא נאותה - אחד בבית ואחר בחוץ

מחוץ לבית, כשמתארחים אצל חברים ובני משפחה, הבן שלנו מתנהג למופת. הוא רגוע, קשוב, מנומס, סבלני וותרן. כולם מתמוגגים ממנו ולא מאמינים כמה הוא מסוגל לעצבן. אבל ברגע שמגיעים הביתה הוא מתהפך. מרעיש, מתווכח, מתעצבן, מסתבך במריבות ולא שומע בקולנו. זה נפסק כשאנחנו מרימים טונים אבל רק לזמן קצר.

אנחנו לא ממש יודעים איך להתמודד עם זה. הוא מקבל הרבה תשומת לב ואנחנו משתדלים להקשיב לו ולכבד את רצונו. מה אפשר לעשות כדי שהוא יתנהג יפה כמו בגן או אצל סבתא (חוץ מלהשאיר אותו שם)?

ככה זה ילדים. המוח שלהם דומה למכונית עם שני הילוכים. במהירות איטית מערכות ההגה, הברקסים ודוושת הדלק מתפקדות מצוין. ברגע שהמהירות עולה, דוושת הדלק ננעלת, הברקסים מפסיקים לעבוד, ההגה תקוע ואין אפשרות לעבור הילוך. במצבים מתונים כל המערכות מתפקדות ביעילות וההתנהגות ניתנת לשליטה וכיוון. לעומת זאת, במצב של ריגוש ועוררות המערכת השקולה, ההגיונית, שיודעת לעכב התנהגויות לא רצויות- ננעלת (ממוקמת בקדמת המוח). במקומה המערכת ההישרדותית, הרגשנית, הלוחמנית והרגזנית תופסת פיקוד (ממוקמת במוח האחורי).

כשהנפש סוערת הדם רותח. כשהלב מאיץ שיקול הדעת צונח. "כשהרגש מתעורר ההיגיון הולך לישון".

ילדים בוחרים, באופן לא מודע, את האתר הבטוח ביותר עבורם להאיץ ולפרוק לחצים. במקום ציבורי ופחות מוכר הנהג הזעיר נוסע לאט, מחשב את דרכו ומהלכיו. כשהוא מתקרב הביתה הוא מגביר מהירות, משחרר רסן ולכן גם מתפרק וננעל. כשעייפים, באווירה עם פחות כללים וגבולות קשה להיות מאוזנים. בבית, באופן טבעי, מתעוררות דילמות שלא קיימות במקומות אחרים: האם לרצות את ההורים או להלחם בהם (על עצמאות)? האם להזדהות איתם או להתחרות בהם? בבית נגעו לו, עשו לו, הוא מקנא, הוא תכנן, הוא ציפה, בא לו, לא בא לו, משעמם לו, אין לו כוח... בחוץ מילא, אבל בבית הוא לא פראייר. מה שלא כיף לו, שהוא לא אוהב -הוא לא יעשה!
אם אתם רוצים שהבן שלכם ירעיש, תצעקו עליו שיהיה בשקט. מילים כמו "נו כבר!", "תזדרז!" לוחצות על דוושת הדלק. הרמת קול מרופפת את הבלמים.
אם אתם רוצים שהוא יירגע האטו את הקצב והורידו את מפלס המתח שלכם. זה ישפיע עליו באורח פלא, יותר מכל דבר אחר. בנוסף, זקפו את ההתנהגות היפה לזכותו ("שמענו שהתאמצת והתנהגת יפה אצל הדודים"). הכירו בתסכול שלו ("בבית יותר קשה לשמוע 'לא' ולהתאפק"). שתפו אותו במאמצים שלכם להירגע ולהרגיע ("איך אנחנו יכולים להרגע?"). הציעו פתרונות. אחרי שניים שלושה ניסיונות הורו לו לשבת בכיסא או ללכת לחדרו להירגע ("אני רוצה לראות שנרגעת ואתה עושה מה שאומרים לך"). גם שגרה קבועה בסופו של יום מסייעת.

כשהבן שלכם מתנהג יפה אצל אחרים אל תזקפו את זה לגנותו. הוא ילד חכם. יש לו סדרי עדיפויות נכונים. התנהגות טובה היא יקרת ערך, לכן הוא נזהר לא לבזבז אותה שלא לצורך. עם הזמן יהיה לו מספיק ממנה בשביל כולם.

בכדי להדפיס את הפוסט כל מה שצריך לעשות זה לבחור את הפוסט אותו אתם רוצים להדפיס (על ידי לחיצה על כותרת הפוסט) ואז ללחוץ על כפתור ההדפסה (שנמצא משמאל לכותרת).

קריאה נוספת בנושאים דומים:
כיצד להתמודד עם התקפי זעם קראו "התקפי זעם - קשה להיות הורים", "התקף זעם - המשך"עוד על התנהגות שונה בזמנים שונים והשימוש ב"נוהל כיסא" ראו - "מבחן הכיסא" , "תוקפנות לייט"
עוד על התמודדות עם עקשנות והתרסה ראו - "דווקא", "מודל המזגן" , "מי יותר חזק"
על התערבות במריבות אחים ראו - " שלא יתפסו לי את המקום" , "מריבות אחים" , "רישיון לריב"
על הקושי לגייס מוטיבציה למשהו שלא אוהבים - "לעשות רק מה שבא לי"
על השעמום והקושי להעסיק את הילד - " מי ישחק איתי" , "משעמם לי".

6 תגובות

ל"ג בעומר

בל"ג בעומר הצטרפנו עם בננו למדורה שכונתית. עשינו זאת כדי לשמח אותו. אבל הוא בכה, נצמד אלינו ולא רצה לזוז. הוא אמר שהוא פוחד והתעקש לחזור הביתה. לא ויתרנו כל כך בקלות. הסברנו, הפצרנו, פיתינו, ניסינו להצחיק אבל ללא הועיל. אחרי חצי שעה התקפלנו. קשה לנו להבין מניין זה בא. הוא מאוד שונה מאחיו הצעיר שמוכן לרוץ לתוך האש. אנחנו מקווים שזה יעבור עם הזמן. כיצד מקלים עליו ומונעים את החמרת המצב?

ילדים באים לעולם עם נטיות שונות שמתעצבות לאופי בהמשך החיים. תגובות ההורים ממתנות או מדגישות נטיות מולדות אלו. לחלק מהילדים טמפרמנט זהיר: דברים חדשים מרתיעים אותם, לוקח להם זמן להתחמם, להפשיר, להסתגל ולתת אמון. הם רוצים להתבונן מרחוק, לבדוק מה זה מים ומה זה אש לפני שהם קופצים. אם דוחפים ולוחצים – הם קופאים עוד יותר. אם מאפשרים להם להתחמם לאט לאט הם נרגעים, נמסים וזורמים.

בגיל הרך היכולת של הילד להבין מה קורה לו מוגבלת. כשהוא חש דריכות, עליה במתח שרירים, ושינויים בקצב הנשימה, הוא מכנה זאת במילה היחידה המוכרת לו- פחד. אם האש זזה ומשמיעה קולות הוא סבור שאולי היא חיה או דרקון יורק אש שעלול לזנק עליו כל רגע. אוצר המילים הרגשי שלו מאוד מצומצם והוא מתקשה להסביר את עצמו. כשמחשבה לא בשלה מביאה ילדים לזהות סכנה, היכן שאין, הם זקוקים להסברים שלנו. הפירוש שלנו למצב ולתחושות שלהם משפיע על התנהגותם והרגשתם.
בנכם ירגיש בנוח במדורה קטנה, שקטה, עם מעט חברים ואנשים מוכרים. עדיף להגיע למדורה כשעדיין אור בחוץ ולתת לילד להסתגל בהדרגה: לשבת רחוק, בחיק ההורה, להתקרב לאט ובלי לחץ. כמה שלוחצים פחות – הוא לחוץ פחות. במקום לומר לו שהוא פוחד, העדיפו פירוש חיובי ומתון ("אתה נזהר מדברים חדשים", "אתה נבהל מהרבה אנשים"). עודדו והרגיעו ("אתה ילד נבון", "לאט לאט תרגע", " אבא ואמא לא דואגים ואין מה לדאוג"). התאימו את הקצב שלכם לקצב שלו ובעיקר היו סבלניים.
כמו עצים במדורה – מה שנדלק לאט נשרף לאט. בסוף המדורה, אתם תרצו ללכת ובדיוק אז הוא יהיה מוכן להישאר...



עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים - "שבועות בלבן", "ראיתי את פרעה"
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים - "שינויים ומעברים", "קשה לי", "גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"

5 תגובות

מתלות ל(חג) עצמאות

מסלול ההתפתחות של ילד מתלות מלאה באמו יולדתו ועד עצמאות מלאה עוברת בתחנות רבות.
בלידה הוא מחובר לאמו בחבל הטבור.
בקטנותו הוא כרוך אחרי אמו ותלוי בה כדי לאכול, לישון, לנוע, לשחק. הקשב שלו כולו ממוקד בה וכל התרחקות זוכה להרמת קול ותרועת מחאה.

בילדות הם כרוכים זה בזה כמו יו-יו. לפעמים הם מסובבים זה את זה סביב האצבע. לפעמים מצב רוחם עולה – יורד, נופל וקם בעקבות התרחשויות משפחתיות, צרכים מנוגדים, מאבקים על דומיננטיות, קנאה ותחרות. ישנה זיקה בולטת בין המטרות של הילד ושל הוריו ואחידות ברורה מול כל מי שבא מבחוץ.


בהתבגרות הם כרוכים זה בזה כמו בגומי. 

כמו מי שנזרק לפתע לתוכנית ראליטי הנער מסעיר את האווירה, עוטה הופעה אקסצנטרית, מקצין עמדות, מחליף זהויות. וכמו גומי – ככל שנותנים לו להתרחק הוא שב וחוזר חזרה.

בבגרות, כשכל התהליך הושלם, הוא קשור להוריו כמו דגל. קשור אך חופשי להתנופף כחפצו. הוא יכול להיות עצמאי ונפרד כי מישהו פעם אפשר לו להיות תלותי ומחובר. הוא יכול לקום ולעזוב בית ולהתרחק לארץ אחרת כי בקטנותו היה לו בית והייתה לו ארץ. הוא הולך בעקבות אמת פנימית ואג'נדה פרטית אבל ממשיך להתכתב כל העת עם זהות משפחתית.

אם מאפשרים להם להיות עצמאיים ובלתי תלויים הם מגלים כמה עצמאיים הם יכולים להיות.

המאמץ להשאיר אותם קרוב, לשלוט בהליכה שלהם, במבט, בתפיסה, במטרות שלהם, דומה למאמץ להוציא מהדגל את הרוח, להדקו, לקפלו, לשים אותו בארנק, ולהמשיך לממן אותו כל החיים.

האם היחס, שלנו האזרחים, כלפי המדינה עובר גם הוא בתחנות דומות.

פוסטים נוספים בנושאים דומים:

"חג העצמאות – מוכרחים להיות שמח"

"יום הזיכרון - יחס ילדים למוות"

על הדרך לפתח עצמאות: "הורים כמו GPS", "הורים כמו GPS המשך", "גיל שנתיים הנורא"

5 תגובות