עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

29.1.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

התקפי זעם-קשה להיות הורים


קראנו את הפוסט "גיל שנתיים הנורא" בחיוך. התיאור היה מדויק (מאיפה את מכירה את הבן שלנו?!). ועדיין, נשארנו עם השאלה מה עושים עם ילד שמשתטח על הרצפה בבכי ובצעקות, זורק את עצמו, מנפנף בידיו ומתפתל, ואולי גם חובט את הראש? האם להרים על הידיים או לא להרים? לרדת לגובה שלו או להישאר לעמוד? לדבר בטון מרגיע או אסרטיבי? או אולי לא לדבר כלל ולהתעלם?
איך אפשר, כהורים, לא להרגיש חסרי אונים במצב כזה? למה גם כשיודעים, פחות או יותר, מה לעשות ומה להגיד- זה עדיין לא קל?
שערו בנפשכם שנתקלתם בהודעת הדרושים הבאה. האם היה עולה בדעתכם להציע עצמכם לתפקיד?

  דרושים מטפלים ליצורים תזזיתיים, צרחניים, תובעניים, חסרי שקט ומנוחה שקשה לעמוד בקצב שלהם ונראים כסובלים מהפרעה כלשהי.
היקף המשרה:  עבודה אינטנסיבית, 24 שעות ביום, לכל החיים. ללא אפשרות לפיטורין, יציאה לחופשה או לפנסיה.
הכישורים הנדרשים: מעורבות רגשית גבוהה ומחויבות מלאה, חשיבה עצמאית וגמישה, יכולת להתמודד עם שינויים ללא הרף וללא פחד, יכולת להרגיש בנוח בתנאי לחץ ובמצבים של חוסר וודאות.
שכר: מינימלי. ללא התחייבות לתמורה נאותה בעתיד. מהר מאוד יודעים מה משקיעים ועל מה מוותרים אך לא יודעים מה מרוויחים. הכרת התודה אינה מובטחת. הכרה ציבורית – מובטח שלא.  

כשהפעוט מתפרץ בזעם ובכי, קשה שלא לפקפק ולשאול את עצמנו בשביל מה אנחנו צריכים את התפקיד הזה? מהיכן ההנחה המוטעית ש"ילדים מגדלים את עצמם?", איך חשבנו שזה לא כל כך מסובך ושנדע מה לעשות? מי ציפה שיהיה כל כך קשה לעשות את מה שאנחנו מבינים שצריך?
"עייפת החלטות" – הקושי להחליט ולעמוד בהחלטה שקיבלנו, יכולה לנבוע מעומס ותכיפות ההחלטות שעלינו לקבל. מי לא יודע שבשבת, כשאנחנו רגועים ופנויים, הכל יותר קל. בדיוק אז גם לפצפון הכל יותר קל.

להורים כיף יותר לתת וקל יותר לוותר. לנוכח זעקות השבר של הקטן הרצון להיטיב ולהרגיע קודם לצורך לחנך ולגדל. במצבים של נתינה הילד מקבל את הסמכות ההורית באהבה, ברור לו מי המבוגר ("בסדר, אבא. אני מסכים שתוותר לי. כשאתה אומר את מה שאני רוצה שתגיד אני מוכן לקבל כל מה שתגיד"). ההורה מרוויח שקט תעשייתי ומקווה שמחר יום חדש.
כשההורה מסרב לילד הוא מאבד ביטחון. כשהחיוך המתוק ועימו תחושת ההענקה נמחקים, קשה לעמוד בחרדה שעולה: שמא הילד ניזוק, שמא הקשר עימו ישתבש ובטחונו העצמי יפגע. ההורים חוששים לאבד את השליטה על בנם. הם נבהלים מעוצמת התוקפנות שלו או מזו שמתעוררת בהם. הם פוגשים את חוסר האונים ואת חוסר המסוגלות שלהם ורק מייחלים שהכל יסתיים.

ההורה האנושי יוצא דופן ביכולתו לחשוב ולהגיב בצורה הגיונית, אך יוצא דופן שהוא משתמש ביכולת זו. במיוחד תחת מתקפת זעם. כשהפעוט מתרוצץ כאילו חיברו אותו לאצבע דינמיט המחשבה השקולה קורסת.
נסו להישאר רגועים כדי שתוכלו לחשוב בהגיון ולהרגיע. הזכירו לעצמכם שהוא עדיין לא יודע מה לעשות עם התסכול וזקוק לעזרתכם. הציעו עזרה, הכוונה, תמיכה, או הרגעה. עשו הפוגה קלה בין ניסיון אחד למשנהו (זוזו הצידה, התעלמו דקותיים...) כדי שהנ"ל יוכל לפרוק את אכזבתו.
הישארו לעמוד או רדו לגובה שלו. הרימו על הידיים או הניחו חזרה על הרצפה. דברו בטון מרגיע או אסרטיבי. הגיבו בהומור או הישארו רציניים. זה לא כל כך משנה.
למרות שאין דרך אחת להרגיע התקף זעם, התקף הזעם בסוף תמיד נירגע.

עוד על הבכי כמקצר את הדרך להקלה והשלמה קראו: "הבכי לא נגמר", "בכיין שלי",  ״משגעת נפילים״
על המוצץ כאמצעי לויסות רגשות קראו: "מוצצי".
על הזעם של בני שנתיים קראו: "הכיסא הרביץ לי", "את זה", "גיל שנתיים הנורא".
על סוגים שונים של תוקפנות בדרך לויסות עצמי: "תוקפנות לייט". 
על התקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״
עוד על תגובות הורים למצבי לחץ – "סטירה", "מבחן הכיסא".

18 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

למה רק עכשיו?
אילו רק הייתי יודעת את הדברים האלה [ודומיהם כאן] לפני יותר מעשור. הייתי בטוחה שיש לי אחריות מלאה על שמחת החיים של ילדי. על רקע 'הצעקה הראשונית' [הספר] שגיבשה את נחישותי האימהית להיטיב עסקתי במרדף לדחות אותה.
זה היה קשה מאוד. אהבתי את ילדי באופן מיחד והתגיסתי לתרגיל אבל שילמתי מחירים לא קלים ברמה האישית. כמעט והגעתי להתמכרות.
המשיכי לאזן אותנו.
תודה

אנונימי אמר/ה...

לפעמים זה שיש מישהו שמבין (אותי) ואומר שזה באמת מסובך לפעמים וש"אין דרך אחת" עוזר לגייס כוחות..
מה שבטוח - שבהתקף הבכי הבא אזכר ב"מודעת הדרושים" ואוכל להמשיך לחייך.

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"אילו רק"
זה ממש לא ניגמר בגיל שנתיים. זעקות שבר וזעם על כך שהדברים אינם כמו שרצינו ממשיכות גם בגיל 12, 22, ו- 122. גם בספר "הזעקה הראשונית" של ג'אנוב (?) דווקא החשיפה מחדש לזעקה שהודחקה ומציאת דרך הולמת יותר להתמודד ולהשלים איתה, זה מה שעוזר.
אפשר לדחות תיסכולים ולצמצם אותם אבל לא עד אין סוף. אחרת הזעקה רק גדלה. עכשיו, כשילדיך שגדלו יזעקו ויתלוננו, לפחות היי בטוחה שאת עשית מה שיכולת לצמצם את הצער שלהם והאמיני שבעומק ליבם הם זוכרים ויודעים זאת.
גם את רגשי האשם חשוב לאזן.

אנונימי אמר/ה...

..אז לפני ההתקף הצפוי הבא נחתי טוב, אספתי את עצמי, נזכרתי שאין מישהו אחר שיתמודד עם זה, ושבסוף אמצא מה עוזר או לפחות מקצר..ובעיקר אגלה איך לא לצאת מדעתי תוך כדי. וזה עבד. באותו יום התמודדתי קצת יותר טוב, והתוצאות בהתאם. למחרת היה יותר גרוע. ואח"כ שוב יותר טוב...והיום בכלל לא היה בכי. אז זה שיפור או הפוגה? הזמן יגיד. מזאת שמנסה לחייך.

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"מנסה לחייך"
קראתי מה שכתבת ו..חייכתי!
זוהי בדיוק הרוח הנכונה.
כשיש יום טוב כדאי לזכור שגם הוא יעבור. כשיש יום גרוע כדאי להזכיר לעצמנו שבסופו של יום הוא בטוח יגמר. יש ימים כאלה. והעיקר שיהיו יותר ימים טובים .
מאחלת לך שתמשיכי לחייך. על הבכי של הפעוט לא תמיד יש לנו שליטה. על החיוך שלנו כן.

אנונימי אמר/ה...

שלום גוני,
בני בן השלוש וחצי לא מוכן לקבל את חוסר הכוח או המושלמות שלנו כהורים. אמנם אני בטוחה שהמיתוס יתנפץ והמציאות תוכיח את עצמה. בכל זאת הייתי רוצה להבין איך ואם יש צורך לארגן את האכזבה הזו לילד מדליק בן שלו שוחצי.
כשהוא שואל אותי שאלה 'למה זה נפל/ למה יורד גשם/ למה בסוכה?' ואני עונה לו 'אני לא יודעת' הוא מתפרץ בהתקף: 'גם אני לא יודע!' ואחר כך ממשיך בחצי בכי חצי מחאה: 'זה לא יכול להיות שכולם לא יודעים!...' לכי תכיני אותו שיש דברים כאלה...
או בפוזה אחרת: נעלמה לו השמיכה. אנחנו מחפשים אותה. אני שואלת אותו:
'איפה שמת אותה?'
'אני לא זוכר'
'אז איך אני אדע איפה היא?'
ואז על משקל המנטרה מגיל שנה וחצי מנסים, מנסים ובסוף מצליחים' הוא אומר לי: 'מחפשים, מחפשים ובסוף מוצאים'...
הבעיה היא לא האמון הבלתי מוגבל, אלא הזעם והתסכול הגואים כשאין לאל ידינו לעזור/ לדעת/ לשנות את המציאות.
אם הוא היה שולח את השאלה הוא בטח היה אומר: גוני, לא יכול להיות שאת לא תדעי...

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"לא מושלמת"
(בן 3.5 שלא משלים עם זה שהוריו לא יודעים/ לא זוכרים/לא עוזרים)
אני לא בטוחה שאני יודעת איך להסביר את האכזבה הזו של הילד או איך לארגן או להרגיע אותה.
אכזבה זו אכזבה. היא תמיד עוברת ומתחלפת באכזבה הבאה. זה אולי מאכזב שתמיד תהינה אכזבות אבל זו גם הזדמנות פז ללמוד להשלים עם מה שיש. אם מנסים לארגן את האכזבה אולי מקצרים את הדרך אל ההשלמה ואולי לא. ככה זה!
הייתי מסתפקת באמירה, מדי פעם, "לפעמים אימא יודעת ולפעמים לא. ככה זה." והעיקר שאת תשלימי עם זה שאת לא תמיד יכולה לדעת/ לזכור/ לעזור.

אנונימי אמר/ה...

הי גוני
נדהמתי לגלות את הבלוג הזה, פשוט מהמם!!!!
יש לי שני בנים, אחד בן 5.5, הקטנציק בן שנה ושלושה חודשים.
הקטן שובב מאוד וחמוד בצורה בלתי רגילה. חייכן, צוחק המון, חביב, סקרן וכו אך בודק גבולות בצורה שממש לא נתקלתי בה עם הראשון.
די מזמן התחיל אצלו הרגל של לדפוק את הראש בריצפה, שולחן, קיר ,,, בכל פעם שמשהו לא מסתדר לו, ניסינו להתעלם ולשים אותו במקום מבטחים ( לול) בכל פעם שעשה זאת והאמת שזה די נעלם.
אבל,,, האדון הקטן בכל פעם שלא מקבל משהו וזה יכול להיות הדבר הכי פשוט כמו משהו שנמצא על השולחן ואני לא מצליחה להבין מה הוא רוצה (עוד לא מדבר), או שלקחתי משהו שאני לא מרשה לגעת בו.... זורק את עצמו אחורה, נשכב, רוקע ברגלים, אם עומד, רוקע ברגלים עד שנופל, ממש סכנה לעצמו, לא מעניין אותו מה יש מאחוריו ואם אני לא אתפוס לו את הראש כשזורק את עצמו לפעמים זה עלול להסתיים בחבלה.
דוגמא מאתמול, ישבנו לאכול והכל התחיל בסדר, הוא רצה לאכול ביד ישירות מקופסאת החומוס, ניסיתי לומר שאי אפשר והצעתי כפית, ישר זרק את ראשו אחורה וקדימה וכמעט שפגע עם הפה בשולחן... וזהו! נגמר הסיפור, אין איך לצאת מזה הוא צורח.
כך היה כל אחר הצהרים עד הערב
אני כבר בייאוש כי אי אפשר לעשות איתו כלום. בגינה הוא עושה את זה ואין לי כבר היכולת להרים ילד שמשתולל וחסר שליטה, מה גם שזה פוגע באחיו הגדול שכן אין אפשרות לעשות שום דבר אחר בבית חוץ מהסצנות האלה
מה עושים?????

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"נדהמתי"
(בן 1.3 שמתפוצץ כל פעם שמשהו לא מסתדר לו)
אני שמחה שמצאת אותנו ואנחנו אותך. השאלה שלך בוודאי רלוונטית לעוד הרבה הורים. בעבר כתבנו כמה פוסטים בנושאים דומים. אם את מבקרת חדשה אולי לא קראת אותם. כדאי לך. פוסטים כמו "אמרתי לא", "גיל שנתיים הנורא", "הבכי לא נגמר" ,"את זה".
קראי גם את השאלות והתגובות.

לגבי הילד שלך, המהמם:
הבשורה הטובה היא שיש לו רצון חזק. הבשורה הפחות טובה היא שעד שהוא יבין מה הרצון שלו, כיצד להסביר אותו לאחרים, מה אפשרי ומה לא אפשרי יהיה לו ולכם לא קל. כגודל הרצון כך גודל התסכול והזעם. יש סיכוי שהתקף הזעם של בנך פורץ ברגע שהוא שומע את המילה "לא", או "אי אפשר". האם את מרבה להשתמש בהן?
בשנה הראשונה לחייו ברור לנו שמתפקידנו לעזור לו להירגע. זה נכון גם הלאה. כשהוא רוצה לאכול ביד/ רוצה תפוח שלם ולא חתוך, במקום לומר "לא, אי אפשר.." נסחי הכל באופן חיובי . אמרי "כן, מי חמוד! אתה רוצה לאכול עם היד". תני הכרה לרצון שלו. אם אפשר אפשרי לו. לא נורא. עכשיו חשוב לו לגעת באוכל ולמשש אותו. מחקרים מראים שככה האוכל גם יותר טעים. אם אי אפשר לתת לו מה שהוא רוצה הישארי חיובית אמרי מי אוכל חומוס בכפית! כל הכבוד! ! עודדי אותו, הציעי תחליפים לדחף שלו, כווני אותו איך להירגע ("בסבלנות, לא נורא!") במקום לסרב בלבד.
כשהוא מתפוצץ ואת לא יודעת על מה נסי להישאר רגועה ולדבר בטון רגוע כדי שתרגיעי. תני הכרה לכעס (אתה כועס! אתה רוצה!), המשיכי למילות עידוד ("מי חמוד!, לא נורא! תכף נירגע!"). קחי אותו על הידיים בחיבה והרחיקי מהמקום. רק המראה של החומוס יכול להרתיח אותו מחדש. תני מוצץ, תני לו קצת לבכות ונסי להרגיע לסירוגין, עד שהוא נירגע. זכרי שהתקף הזעם תמיד נגמר, ומפעם לפעם הוא יגמר יותר מהר.
הדבר שהכי מרגיע ילדים זה אמא שלא נבהלת מהתקף הזעם וגם לא מתעלמת.
האם יש עודף גירויים בסביבה שיכולים להציף אותו, כמו חשיפה עודפת לרעשים,מסכים, צעצועים, או גורמים למתח בסביבה?זה עלול להחריף את התגובות שלו.
בבקשה, חזרי וספרי איך הולך.

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

גוני יקרה



מקסים ומחכים כרגיל!!!

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...


הי גוני ושרי
העתקתי את התמונה רוצה פוסטר כזה
באהבה אילנה

אנונימי אמר/ה...

אני מזמינה אתכם לשמוע את שיחת המוסר שנתנה לי ביתי בת ה5 וחצי.
אחרי הצהרים היא מודיעה לנו: 'נמאס לי מהבית הזה, אני מחפשת לי בית אחר!' אני מייד עונה לה: 'אבל אנחנו לא נוותר עליך!' ביתי עונה: 'גם אני לא מוותרת אבל אני כבר לא יכולה'
טוב, אני כמובן מנסה להנעים לה את השהות בבית, אני ממשיכה ללוות אותה לאמבטיה, ומתגייסת להיות לצידה [יש לנו תינוקת טרייה בת פחות מ3 שבועות בבית] , מפטפטת כמה דקות עד שהיא קוטעת אותי ואומרת: 'טוב, אמא, את יודעת שאני עצבנית, כמה אני יכולה להתייחס אליך יפה?

אנונימי אמר/ה...

קראתי, נהניתי, צחקתי,נרגעתי.
העתקתי ותליתי על המקרר.
עכשיו אני רגועה: יש להתקפי הזעם הסבר פשוט. יש מה לעשות. ולי יש סבלנות.
תודה.

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"שיחת מוסר"
(בת 5.5 שמחפשת בית אחר כשהיא עצבנית)
קבלתי את התגובה שלך בדיוק לפני הרצאה על מנטליזציה = היכולת המופלאה של ילדים להיות מודעים לתהליכי החשיבה והרגש, שלהם ושל אחרים. נעזרתי בדוגמה המקסימה שלך להסביר איך בגיל חמש כבר יש יכולות להבין את עצמנו ואת השני מבפנים, אבל בשעת כעס היכולת הזו קורסת. כשהיא עצבנית אם את לא ממלאת את רצונה את הופכת אם רעה. כשהיא נרגעת, בעזרתך האדיבה, היכולת הזו חוזרת. אז היא מבינה מה קרה לה, שהיא הגזימה, שלך התגובה שלה יכולה להיות לא נעימה, ושמגיע לך הסבר.
תודה, תודה ששיתפת אותנו.

אנונימי אמר/ה...

גוני, לא חסר בדברים המצויינים קצת אהבה לילד, קבלתו, ראייתו כאדם נפרד עם רגשות ורצונות, הרפיה מהשליטה בו?

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"חסר"
בפוסט קצר אי אפשר להכניס הכל.
אני מקווה שכשקוראים בבלוג האהבה לילד, קבלתו, ראייתו כאדם נפרד והוויתור על השליטה בו מבעבעים מן הטקסט, האיורים ואופן הכתיבה. כל אלה הם המלח והלחם של ההורות ואף פעם לא מיותר לחזור ולהזכירם.
תודה לך.

אנונימי אמר/ה...

גוני תודה על הבלוג המקסים,
בת השנתיים שלי גם רותה הכל לבד, משתוללת חוקרת ומותחת גבולות.
"אני פותחת,לוקחת,סוגרת"
ביום מתיש ומאתגר כזה כשהילדה היתה בכאוס מטורף אמרתי לה, "ממוש נראה לי את צריכה אהבה" חיבקתי אותה ופשוט הכאוס נרגע.
היא הבינה שמבינים ואוהבים אותה בכל מצב

ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל״חיבקתי״
חן חן על התיאור מלא החן.
ברמה הכימית החומרים שגופנו מיצר כאשר אנחנו מרגישים אהובים סותרים ומבטלים את החומרים שמופרשים בדמנו כאשר אנחנו נסערים, לחוצים, או כועסים.
זה קורה לה וגם לנו. כשאנחנו מתחברים לאהבה ומבינים שאנחנו אוהבים אותם בכל מצב, גם אנחנו נרגעים.
האהבה מנצחת!!!

הוסף רשומת תגובה

אתם מוזמנים להגיב ולשאול שאלות