נמר גדול נמר קטן. (על מציאות דימיון והגבול הדק)

גם השנה, בפורים, הבן שלנו מסרב להתחפש. ניסינו להציע לו רעיונות, להלהיב אותו, אבל הוא בשלו. הוצאנו מהמחסן תחפושות כדי שאולי יתפתה. הוא לבש משהו לזמן קצר ומיהר להוריד. בסוף, הוא הסכים לשים עליו סרבל של מכונאי. תחפושת מינימאלית ואפורה לטעמנו.

איך גורמים לו להעיז להתחפש למשהו יותר עוצמתי? האם ללחוץ עליו או להניח לו?

הרצון שלכם שבנכם יתחפש ויהנה מכך נובע מכוונה טובה ואינטואיציה בריאה.

בגיל הרך ילדים מרבים לשחק משחקי דמיון. הם ממלאים תפקיד של אמא, גננת, אבא, גיבור או חיה. לפעמים מה שנראה לנו משחק סמלי, "כאילו", עבורם הוא השתקפות המציאות, שיחזור של מצבים המוכרים להם מחיי היומיום. זהו מעין משחק במציאות, קצת יותר גמיש מהמציאות, המכוון להביא לסיפוק והנאה. אך הוא עלול להיות לא פשוט. כשאבא ואמא במשחק כועסים-ההרגשה עלולה להיות זהה למה שהוא מרגיש כשכועסים עליו באמת. כשהחיה במשחק טורפת- החרדות מציפות.
מגיל 4 והלאה גוברת בהדרגה ההבנה וההנאה ממשחקי "כאילו". הילד יוצר לו מציאות חדשה, מוסיף לה ממשאלות ליבו, ממציא לעצמו חברים דמיוניים, מפיח רוח חיים בחפצים. המשחק הוא דרך לבטא פחדים ולהתגבר עליהם, לתת מוצא למשאלות תוקפניות וללמוד לרסן אותן, להזדהות עם מי שהיה רוצה להיות ולהשלים עם מה שלא יוכל להיות. זהו גם תפקידן של התחפושות השונות. אבל אפילו בגילאים המאוחרים יותר המשחק עדיין מאופיין בחשיבה מאגית. רגע אחד זה "רק כאילו" ומיד אחר כך זוהי השתקפות המציאות, אמת לאמיתה שמתרחשת כאן ועכשיו. אם הוא נמר, הוא אולי מרגיש חזק אבל גם מסוכן לאוהביו. כגיבור, הוא עלול להיות נתון להתקפה ואיום של מתחרים.
תחפושות ומסיבות פורים מעצימות יצרים ורגשות וכשהרגש מתעורר ההיגיון הולך לישון. התרגשות רבה ורגשות עוצמתיים מטשטשים את הגבול בין "כאילו" ו"באמת". אין טעם ללחוץ על בנכם להתגבר על הרתיעה שלו מתחפושות דווקא בפורים. אולי "לא כל יום פורים" אבל כל יום אפשר להתחפש, ולא רק בפורים. השאירו את התחפושות בסביבה. הזמינו את בנכם להשתעשע יחד אתכם ולהתחפש. התנהלו במתינות. הרגיעו והזכירו לו ש"זה רק משחק", "במשחק הכול אפשרי". עזרו לו להבין שזהותו לא משתנה גם כשהוא מתחפש. הוא באמת "נמר" אבל הנמר לא אמיתי, ולא יכול לטרוף באמת. תנו לבנכם להוביל את המשחק. ככה הוא ירגיש בשליטה וישלוט גם ברגשותיו. תנו לו להתחפש לפרקי זמן קצרים. ככה הגשמת הפנטזיה הכמוסה הרבה פחות מחייבת ומאיימת.
ככה יעשה לילד שהוריו חפצים ביקרו.

14 תגובות

בוקר טוב - הורים כמו GPS

אין מישהו יותר עייף מהבן שלנו כשהוא צריך לקום לבית הספר. כל בוקר אותה דרמה. אנחנו מעירים אותו, מגרדים מהמיטה, מזכירים, מזרזים, עוזרים. אנחנו מחפשים לו, מוצאים לו, מגישים לו, מסדרים לו ולבסוף מאבדים את הסבלנות. במקום לקום בזריזות, להתארגן ברוח טובה ולצאת מהבית עם חיוך, ההשכמה רצופה לחץ ועצבנות.
אני לא מבין: הוא כבר מכיר את הרוטינה, אז למה צריך להזכיר לו כל פעם מחדש? למה זה לא מתקדם לשום מקום? איך מעבירים אליו את האחריות?

האמת, כשאני חושב על מה שמצפה לי איתו בבוקר גם אני מעדיף להישאר במיטה.

אני בעד פתרונות קלים. פתרונות קלים מרתקים אותי. פעם הצעתי להורים להשאיר לילד לדאוג להשכמה בעצמו. להיכנס לחדרו ולומר לו בפשטות: "מהיום אני לא דואג לזה יותר!". להפתעת ההורים הילד נתן את הסכמתו המלאה: "יופי! גם אני לא!"...

הבעיה עם הבוקר היא שהוא מגיע, תמיד, בשעה לא כל כך מתאימה. עם שחר, כשעוד כמה דקות של שינה כל כך אטרקטיביות, הפתרון הקל ביותר הוא לדחות את שעת הקימה ואז, כדי לזרז את העניינים, להיות הGPS של הילד:

לחשב עבורו את הזמן (הוא הרי לא יודע כמה זמן נחוץ לקום ולהתארגן בכוחות עצמו. הוא אף פעם לא עשה זאת!); להזכיר לו כל אימת שהוא מתקדם במהירות לא הולמת; לציין בפניו מה הצעד הבא. אם הוא עצר בדרך או פנה לכיוון אחר (חלם, שקע במשחק מול הראי) - לעדכן נתונים מחדש. הרי לחשוב ולעשות במקומו גוזל פחות זמן וכוח. הם גם מסיעים אותו עד פתח בית ספר כדי למנוע איחורים ולחסוך אי נעימות ועוגמת נפש (אם כבר טרחנו לפחות שלא יאחר).

הורים סבורים שעליהם להמשיך ולהגיש סיוע, שאסור להם להרפות עד שהילד ילמד לעשות הכל באופן מושלם. אך כשהמבוגר הוא ה-GPS, מה הטעם לשנן את הדרך ולעבור לנסיעה עצמאית? מה רע במצב הנוכחי? למה שתהיה מוטיבציה להסתדר בלעדיו?

אם ברצונכם לשנות את ההתנהגות של בנכם צריך לעשות שיחת "מה עושים". מצאו זמן לשיחה (רצוי עם שני ההורים יחד).  כדי לחבר בין מה שהוא חווה לבין מה שאתם רוצים התחילו בלהבין את הראש שלו (״אנחנו מנסים להבין מה קורה לך בבוקר?״. ״אולי קשה לך להתרכז, אולי אתה לא כל כך רוצה ללכת לביה״ס..״) שתפו אותו במחשבות ובלבטים שלכם (״גם לנו קשה להתעורר״. ״אנחנו לא רוצים לכעוס על הבוקר, חשוב לנו שהיום יתחיל נחמד ונפרד בהרגשה טובה..״) אך הקפידו להגיע איתו גם לסיכומים:
- סכמו על שעת ואופן הקימה (כמה שיותר מוקדם ולא ברגע האחרון. ניסוי וטעיה לוקחים זמן. והוא לבטח ינסה - ויטעה).

- עשו רשימה של פעילויות קבועות לבוקר (פק"ל) ותלו במקום גלוי. למידה בסדר קבוע, בתבנית חוזרת, מחולקת לפיסות ולצעדים קטנים קודמת לשליטה מלאה. עם ילדים קטנים או כאלה שמתקשים מסכמים כל שבוע משהו אחד נוסף שיעשו בכוחות עצמם. ניתן לתלות את הרשימה על המקרר ולסמן (במגנט סמיילי) כל פעולה שנעשתה.

- עקבו ובדקו היכן יש התקדמות, מה הוא כבר עושה בכוחות עצמו והיכן יש צורך בתרגול נוסף.

- הרבו לעודד אותו גם כשזה לא מצליח. העיקר לחזור ולתרגל שוב ושוב ושוב. חזקו אותו על המאמץ והתהליך ולא רק על התוצאה.

-הציבו גבולות ברורים, במידת הצורך (יוצאים מהחדר לבושים. מדליקים טלוויזיה רק אחרי שמאורגנים. יוצאים מהבית בשעה קבועה.).

ישנם ילדים בודדים הסבורים שהפתרון הפשוט ביותר הוא שירשו להם להמשיך לישון. לוקח להם הרבה זמן, באמת הרבה זמן, 18-20 שנה, עד שהם לומדים.
אין סיכוי שזה יהיה דווקא הבן שלכם.

על רכישת הרגלים- "הרגל זה הרגל", "הויכוח פורח ההרגל בורח"

על קבלת החלטות חדשות וכיצד להתמיד בהן קראו "תמורה בראש השנה"

עוד על הקושי לגייס מוטיבציה קראו "לעשות רק מה שבא לי".

כשפעולות שגרתיות הופכות למלחמה קראו "דווקא"

5 תגובות

"אני רוצה!!!" (מודל המזגן)

למרות שהבטחנו לעצמנו שזה לא יקרה אנחנו נכנסים למאבקים עם הבת שלנו על כל צעד ושעל. זה קורה כשבאים לעזור לה, נותנים לה הוראות או כשעושים כל מיני דברים עבורה. היא מרימה קול, צועקת, דוחפת, חוטפת בכוח ולפעמים אפילו מחטיפה. אם יש לנו זמן ואנחנו מלאי סבלנות זה קורה פחות. אנחנו לא רוצים להיכנס איתה למאבקים אבל גם לא נראה לנו נכון לוותר לה. ולפעמים גם אין זמן. האם היא מנסה לבדוק אותנו? האם זו הדרך שלה להיות עצמאית? האם היא מחפשת תשומת לב?

"מודל המזגן": זוג חוזר מירח דבש. את הרוחות הרומנטיות שנשבו ערב קודם מחליפות רוחות מדבר חמות. שניהם לוהטים. היא רוצה לסגור חלונות ולפתוח מזגן. הוא רוצה ההיפך. מה עושים? מי קובע? מי שמתעקש / צועק/ נעלב/ בוכה/ מתעלם? הם לא רוצים לריב ולא צריכים את המאבק כדי להרגיש עצמאיים. הם לא מנסים לעשות "דווקא" או למשוך תשומת לב. הקונפליקט הוא אמיתי. הרצונות שלהם מנוגדים.

לאנשים שונים פתרונות שונים (קדימה, תשאלו את החברים שלכם!): אני קובע! מי שנוהג קובע! מי שסובל יותר קובע! מחלקים את הדרך חצי חצי! בקיץ – מי שחם לו קובע. פתרון טוב הוא כזה שמתחשב בצרכים של שניהם ואינו מספק את האחד ומוחק את השני. פשרה (גם מזגן וגם חלון פתוח), סירוגיות (פותחים מזגן או חלון לסירוגין) או ויתור (בתנאי שלא תמיד אותו אחד מוותר) הם הפתרונות העדיפים.
מודל המזגן מסביר חלק מהמאבקים בגיל הרך: כשילדים מגלים שיש להם רצונות שאינם נענים הם מתחילים למחות ולהיאבק. כשהם מכריזים "לבד!" הם מתקוממים על ההתנגשות בין הרצון שלהם לעשות בעצמם לבין רצון ההורים לעשות במקומם. כשהם צועקים "לא!" הם מתנגדים לכך שעושים להם דברים ומנהלים אותם מבלי ליידע או לשאול לרצונם. הם מתעקשים "אבל אני רוצה!" כשנראה להם שלא שמעו ולא הבינו את רצונם. הם מגיבים בהתקף זעם כאשר משהו שרצו מאוד לא קרה או משהו שמאוד לא רצו – קרה.

"מודל המזגן" מבטא דפוס של הדדיות ביחסים. ביחסים שכאלה אף אחד אינו רוצה לשלוט או להשתלט על הזולת. אבל גם לא להימחק ולהיות נשלט. איש אינו מעוניין שהשני יקבל את רצונו בניגוד לרצונו בדיוק כשם שהוא עצמו אינו רוצה לקבל את רצון חברו מתוך לחץ ובניגוד לרצונו שלו. ההבנה היא ששני אנשים, קרובים ככל שיהיו, לא חולקים בדיוק אותם רצונות. הצפייה היא להתחשבות הדדית.
בגיל שנתיים ההורה מבטא באופן מילולי את המשא ומתן בין הרצונות המנוגדים ("אתה רוצה לפתוח את המים החמים/ השמפו לבד, אבל זה קשה / יישפך. בוא תנסה קצת ואחר כך אמא תעזור"). בגיל ארבע והלאה הוא כבר רותם ומגייס את הילד בחיפוש אחר פתרון מתפשר ("אתה רוצה ללכת לחבר/ להישאר אצל החבר, אבל כבר מאוחר. בוא נחשוב על פתרון... אולי נטלפן וניקבע למחר").
והנה הבונוס: הבנה של "מודל המזגן" מביאה בכנפיה שינוי והסדרה מחודשת גם של היחסים בין ההורים. תארו לעצמכם את הרגע שבו אבא אומר לאמא: "אני לא חושב שצריך להתרחץ כל יום אבל זה מפריע לך, אז בואי נמצא פתרון..".

בכל זאת היחס בין הורים לילדים אינו שוויוני כיוון שההבנה והכישורים של הילד עדיין בחיתולים. ילדים צריכים שיגידו להם "לא" במיוחד כאשר הם נוהגים באופן מזיק, פוגע, שאינו נהוג ולא מתחשב. אבל הם זקוקים גם להבנה והתחשבות.
כדי לקצר את הדרך אל ההבנה שננו במשך היום, בכל מיני הזדמנויות "לפעמים אפשר ולפעמים אי אפשר" "יש דברים שאתה מחליט ויש דברים שאני". נסו ליידע את בתכם על כוונותיכם ועל פעולותיכם. כאשר היא צועקת או משתמשת בכוח כוונו אותה לבקש ולהסביר את רצונה במילים. שקפו לה את רצונה ורגשותיה לפני שאתם מסרבים או מסבירים. תנו לה להחליט או לבחור בין אפשרויות שונות כמה שיותר ("טה טה טה - עכשיו את מחליטה!").
יש ילדים מקסימים, נוחים, שזה מספיק להם כדי לשתף פעולה. בדרך כלל זה הילד של השכנים. שאר 99% מהילדים זקוקים, בנוסף, לגבולות ברורים.

על השנה השלישית לחיים ועלייה בכח המניע קראו-"אמרתי לא"
על התנהגות עקשנית כדרך להשיג את מטרותיו בתיאום עם מטרות הזולת קראו- דווקא"
עוד על התקפי זעם – "התקפי זעם – קשה להיות הורים", ״התקף זעם (המשך)״, ״משגעת נפילים״

עוד על תגובות הורים למצבי לחץ ומאבקי כוח– "תוקפנות לייט", ״פוסט על תוקפנות-לייק״  "מי יותר חזק"."סטירה", "מבחן הכיסא".

15 תגובות

את/ה מהמם/ת

אהבה ללא תנאי והתפעלות הם שלב ראשון ומרכיב אחד בגידול ילדים. תהליך החיברות מאלץ אותנו להתמודד גם עם דרישה ותסכול. מי שמנסה לגדל ילד ללא דרישה ותסכול דומה למי שמנסה לאפות ללא תבנית וחימום- לוקח חומרים מצויינים ועובד קשה כדי שיצא מהם משהו לא מוגדר (ועדיין מתוק להפליא!).

בהמשך שאלות ותשובות, שפורסמו בעבר כתגובות ועוסקות בתהליך החיברות. ובא לנו, ממש בא לנו ל"צפר" (לצייר ולספר) אותן.

 אנונימי אמר/ה:

"שלום גוני,
יש לי ילדה מהממת שחוגגת עכשיו שנתיים. יש לה מעמד מיוחד. היא אחות לבנים גדולים שנולדה לאחר הפסקה... בקיצור יש לה קהל מעריצים, ויש לו על מה.
לאחרונה צצה בראשי איזו דאגה. ממש לא מתחשק לי שתגדל כמו ילדים שחיים בבועה בה רק הם נמצאים וכל העולם לשרותם. אני מכירה כאלו, אצל חברים, במשפחה, או בסביבה. לפעמים נדמה שהם בלתי נסבלים לעולם והעולם בלתי נסבל עבורם.
אבל אולי זה עוד ממש לא הגיל. יש כאלו שאומרים שאם היום תקבל את כל מה שהיא צריכה היא לא תזדקק לזה כל החיים. איך אני עוזרת למלכה הזו לגדול מאוזן?"

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

ל"עוזרת למלכה"
אהבה עצמית כוזבת ולא ראלית מתפתחת כאשר ההורים מציגים לילד מראה מעוותת, מתפעלים בהגזמה, מוותרים בעודף, מפנקים ומשרתים ללא אבחנה ומבלי לצפות להדדיות. ההרגשה הזו שאנחנו מאוהבים בילד ללא תנאי, במיוחד בגיל הצעיר, לא מזיקה לאיש. היא רק מבססת הרגשה פנימית שמגיע לי להיות אהוב, הנאה להיות במרכז תשומת הלב, בטחון להתמסר לקשר חם וטוטאלי ללא חשש.
עצם המודעות שלך והרצון שלך לגדל אותה באופן מאוזן הם תעודת ביטוח שהיא לא תגדל אגוצנטרית ומרוכזת בעצמה. אם את ממהרת מאד לאזן את יכולה להתפעל , כבר מעכשיו, כאשר היא מתחשבת, מוותרת, עוזרת, מפגינה חום ואהבה לאחרים ולא רק מקבלת.
אל תדאגי. גם החיים מאזנים אותנו בדרכם. אבל להתפעלות הזו של אמא ומשפחה, בראשית הדרך, אין תחליף.
המשיכו לאהוב כדי שהיא תרגיש נאהבת ותהנו מזה כל עוד היא מאפשרת לכם."

אנונימי אמר/ה:

"גוני שלום,
יש לי שאלה: הבן שלי בן שלוש וחצי, נורא קמצן. כשאני נותנת לו חטיף ומבקשת ממנו לכבד את שאר הילדים הוא לא מוכן. גם לא את האחים שלו ואותי. גם אם יש לו עוגיה ואני מבקשת ביס הוא לא מוכן לתת. יש לו שני אחים גדולים והם תמיד מכבדים. גם אני ובעלי נדיבים ותמיד מסבירים לו שצריך להתחלק. 
לפעמים כשאני נמצאת איתו בגן שעשועים בחברת ילדים אחרים שמכבדים והוא לא אני מובכת ולא נעים לי."

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

"ל"אני מובכת"
"קמצנות" בגיל 3 איננה סימן לכך שהילד יהיה קמצן כשיגדל. זו בכלל לא קמצנות.
בגיל הזה הרצונות והדחפים חזקים והיכולת למתן אותם, למצוא פתרונות חליפיים, לנהוג מתוך התחשבות בזולת עוד לא התפתחה. ישנם ילדים שבגיל שלוש-ארבע עוד לא מודעים לחוסר הנחת שהם גורמים לשני כאשר הם שומרים הכל לעצמם. ואולי זו דרכו של בנך לאגור ולאסוף לעצמו עוד ועוד כדי להרגיש שווה כמו אחיו הגדולים.
חוץ מלהסביר לו ש"צריך" לכבד הביני את הרגשות שלו ("אתה רוצה המון", "קשה לך לתת"), עודדי רגשות חיוביים ("כל הכבוד! מי לומד לכבד!"); הרגיעי רגשות לא נעימים ("אל תדאג","יישאר לך הרבה", "מחר תקבל עוד"); המלילי מה השני מרגיש ("בוא ניתן לו  שלא יהיה עצוב"). אם הוא עדיין לא נתן היי יותר חד משמעית ותני הנחיה ברורה: "עכשיו תכבד, אנחנו מכבדים".
חיזרי על כך שוב ושוב ותראי שזה יעבוד.
במקום להרגיש לא נעים עזרי לו, בנעימות, להתנהג כך שיהיה גם לו נעים. מאמא נעימה כמוך הוא יקח דוגמא. הרי לך קל יותר לכבד- את כבר אכלת הרבה עוגיות בחייך והוא אכל רק קצת."

לקריאה נוספת:

על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״

על הקשר החזק/ מדי לאמא: "יום האם- אין כמו אמא". 
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "יום המשפחה – כדאי לאהוב".
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר". 
על הכניסה להורות – פתאום הורים: "הקרב על השפיות", "הקרב על הבכי". 
על קבלת אח חדש למשפחה: "שלא יתפסו לי את המקום", "מחבואים". 
עוד על ימים מיוחדים למשפחה: "מוכרחים להיות שמח", "והגדת לבנך".

11 תגובות

גמילה ממוצץ

לבן שלנו מלאו 3 והוא לא מראה כל נטייה לוותר על מוצץ. ההיפך, הוא אוגר מוצצים ונותן לכל אחד כינוי משלו. מסביב מאיצים בנו לגמול אותו מהמוצץ. גם לנו לא נוח לראות ילד גדול ונבון כמוהו מסתובב עם פקק בפה. מצד שני, נראה שהמוצץ יקר לליבו. האם הגיע הזמן? האם להפסיק בהדרגה או בבת אחת? 

כל פעם מפתיע מחדש לשמוע כיצד הפעוט משמיע קולות שבר עולים ויורדים, כמו אזעקה בעת מלחמה, וברגע שהמוצץ נכנס לפיו משתררת דממת אלחוט. יד נעלמה לחצה על חיישן עדין במוח ומה שנתפס קודם כאסון וסכנה נהפך כהרף עין לשום דבר. אין דאגה! אפשר להירגע!

מרגע הלידה, ואפילו קודם לכן, התינוק לומד שחיבוק חם, מציצה ומגע קולי נעים מעלים את הסף בתרמוסטט של המוח. 
גירוי שקודם לכן נתפס כמכאיב או מאיים מזוהה כמשהו שאפשר לעמוד בו, להתגבר עליו. למידה זו היא מולדת, אוטומטית, לא מודעת ולא נשלטת. היא הכרחית וחשובה. על בסיס למידה פשוטה זו תתפתחנה מאוחר יותר יכולות הרגעה אחרות, מודעות ועצמאיות. בעולם מוצף גירויים בלתי צפויים והורים עובדים שאינם תמיד זמינים, מגיעה תודה למי שהמציא את המוצץ. מוצץ אינו סתם חפץ. הוא מקבל זהות ושם משלו. הוא ישן ומוכר, נעים ורך, מושך ואהוב כמעט כמו אבא ואמא וקשה לוותר עליו. אבל, כדי שמיומנויות ויסות והרגעה חלופיות תתפתחנה נדרש לפעמים להניח את המוצץ בצד.

אין דעה אחת, גיל אחד או דרך אחת לעשות זאת. בדרך כלל מגיל שלוש- פלוס- מינוס כדאי לצמצם את השימוש במוצץ בהדרגה, לוודא שהוא לא כל היום מול העיניים או תלוי לילד על הצוואר והופך לחלק בלתי נפרד ממנו. בגיל זה כבר התפתחו יכולות מסוימות להסיח את הדעת מגורמי מצוקה, לווסת רגשות באמצעות משחק, להיעזר בחפץ מעבר, לפנות למבוגר ולקבל את עזרתו. עד גיל 5-6 מתפתחות יכולות נוספות ומשתכללת ההבנה וההתמצאות בעולם, מה שמכין את רוב הילדים לגמילה מלאה מהמוצץ.

כנראה, לבנכם דחף מציצה חזק ועדיף לגמול אותו בהדרגה. הגבילו את המוצץ לשעות הבוקר, שעות הערב ובמיטה. כשהקושי עולה, נסו קודם להרגיע בדרכים אחרות: קרבה פיזית, דיבור מרגיע, משחק משותף או סיפור. ובעיקר, הירגעו כדי שתוכלו להרגיע... אפשרו לקחת "שלוקים" קצרים במצבים מסוימים באמצע היום כשהתערבויות אחרות לא עוזרות.

לגבי כמה ילדים המוצץ הוא ההמצאה החשובה בהיסטוריה. גם מכונית או בובה הן המצאות חשובות אבל אי אפשר למצוץ אותן כשנעשה קשה.

עוד בנושאים קרובים:
על הקשר בין התרגשות והתנהגות ואיך עוזרים להם להירגע ולהרגיע - "אחד בבית ואחד בחוץ"
מה עושים עם בכי והתקף זעם שלא נגמר - "קשה להיות הורים", "הבכי לא נגמר", "בכיין שלי","התקף זעם (המשך)".
על הרגעה של הפשוש בראשית החיים - "פתאום הורים - הקרב על הבכי", "פתאום הורים - הקרב על השפיות"

עוד על תגובות הורים למצבי לחץ – "תוקפנות לייט", "סטירה", "מבחן הכיסא".
איך להרגיע את סערת הרוח של ההורה - "משגעת נפילים"

46 תגובות

בליעה ולקיחת תרופות

מסיבות בריאותיות, שאין להימנע מהן, אנחנו נאלצים לתת לבן שלנו לבלוע תרופה באופן יום יומי. כשביקשנו ממנו לשים בפה ולבלוע הוא סירב, נלחץ והתנגד. כשניסינו לשים לו את זה באוכל שהוא אוהב, לא רק שהוא לא בלע את זה, הוא גם נעשה חשדן וירק את זה. עכשיו הוא גם לא בולע וגם לא אוכל.
לפעמים אין לנו ברירה אלא לתת לו בכוח. אבא שלו חושב שזה בסדר ושהוא יתרגל. אני לא שקטה. לא נראה שהוא מתרגל אלא ההפך. מה את מציעה?

כאשר נותנים לילד קטן תרופה בתוך מאכל מוכר מניחים שהוא לא יבחין ולא יזכור. לפעמים זה מצליח ולפעמים לא. בגיל הרך הזכירה והלמידה שונות. הזיכרון לא מודע והלמידה היא מסוג "הכול או לא כלום". הוא יקשר את טעם התרופה עם אוכל וימנע מאכילה מבלי לזכור מדוע. אם הילד יותר גדול הוא אולי יזכור שהייתה תרופה באוכל אבל לא יבין מדוע: למה לקלקל אוכל שהוא מכיר ואוהב עם תרופה שהוא לא מכיר, כדי לטפל במחלה שהוא לא אוהב. הוא עלול לאבד את האמון בכם ובאוכל שאתם מגישים. לגדל ילד באמת זה לומר את האמת בצורה שהוא יבין.

בליעה ולקיחת תרופות היא מיומנות שצריכה להילמד כמו כל המיומנויות: כמו שמלמדים לנעול נעליים, לקשור שרוכים, ללבוש מעיל או לאכול עם מזלג וסכין.
בדרך כלל אנחנו נדרשים ללמוד אותה בעיתות מחלה ובאווירה של מתח ולחץ שחוסמים את יכולת ההסתגלות. ההורים, שנותנים את הגלולה, לחוצים ומשדרים אנרגיה לא נעימה. הילד שאמור לבלוע את הגלולה מרגיש לא טוב, מקשר את כל מה שקורה עם ההרגשה הרעה הכללית ולא מפריד בין ההרגשה הפנימית שלו למציאות החיצונית ("אם אני מרגיש רע סימן שמה שקורה הוא רע, שמישהו או משהו לא בסדר").

מצאו זמן מתאים. הסבירו לילד במתינות ובשפה פשוטה מדוע חשוב שייקח תרופה ("הרופא אמר שזה יפסיק את השיעול/ הכאב/ הנזלת...."). כבדו את חששותיו והרגיעו אותם ("אתה דואג שזה יהיה מר/ לא נעים/ יכאב", "מה פתאום, זה יעבור"). הפרידו בין לימוד המיומנות ללקיחת התרופה. נסו ללמד את הילד לבלוע כדור באווירה משחקית ולא מאיימת. תנו לא לבלוע סוכריות קטנות, פיסות אוכל קטנות – כתרגול. החליפו איתו תפקידים ותנו לו לתת לכם "כאילו תרופה", תנו לבובה תרופה.

תכננו לתת את התרופה ללא לחץ זמן. קומו בבוקר קצת יותר מוקדם אם צריך. העבירו מסר חד משמעי ("עכשיו!", "צריך!"). אל תדחו ואל תתדיינו יותר מידי. כמה שמתעסקים בזה יותר הרתיעה רק גדלה. חיזרו על הדרישה בליווי הצעת פתרונות ("לערבב את זה במשהו מתוק", "לקבל משהו מתוק אחרי הבליעה"). עודדו אותו ("מי גיבור", "מי גדול", "מי יכול"). אם הילד מסרב בתוקף התריאו פעם אחת ("אם לא תיקח עכשיו לבד, אני אהיה חייב לשים לך בפה"). הקפידו לחבק ולהרגיע לאחר מכן.
ילדים מרגישים גדולים וגיבורים במיוחד כשהם מצליחים לבלוע את הכדור לבד. תנו לו הזדמנות להיות אמיץ וגיבור.
כשמצליחים, אפילו הגלולה הופכת לפחות מרה.

עוד בנושאי בריאות קראו
על אכילה בריאה - "לאכול בריא", "אוכל כל הזמן".
כשהשיניים נושרות - "פיית השיניים".
על תלונות ילדים על כאבי בטן - "כשהגוף מדבר, - כואבת לי הבטן"

6 תגובות

מילים לא מזיזות לי

בני חוזר הביתה ובפיו מילים לא יפות ששמע בגן. הוא מספר שילדים אומרים לו שהוא מגעיל, שהם לא חברים ומכנים אותו בכינויי גנאי. לדברי  הגננת לא קורה בגן שום דבר חריג יש איסור לפגוע אחד בשני והיא מטפלת כשעולות בעיות. אביו חושב שככה הוא ילמד לא להתרגש מכל מילה ומעודד אותו להחזיר. אני מתעקשת שככה לא מדברים, שזה לא כשרון חברתי אלא כישלון חברתי. אנחנו מתלבטים האם להתערב או לתת לו להתמודד בעצמו? האם להתעלם או לאסור עליו לדבר ככה?

 "ברוכים הבאים!" (ולפעמים "בוכים הבאים"). בנכם נכנס לחברה, קפץ למים. ביחסים חברתיים ניטש כל העת מאבק בין שני דחפים מנוגדים: חיפוש קרבה ושותפות מחד, ומאמץ להשיג שליטה ומעמד מאידך (ראה גם מריבות אחים). במאבקם לבסס את מעמדם בחברת בני גילם, ילדים לומדים לאזן בין הצרכים האלו. רגע אחד הם מכנים זה את זה בשמות ורגע לאחר מכן הם משחקים יחד בהנאה מרובה. הם כבר שכחו מה שהמבוגרים יזכרו עוד שעות רבות. אין מה לעשות. כשנכנסים למים - נרטבים. אם הגננת אומרת שלא קורה משהו חריג, הייתי מאמינה לה.

ההשפעה של מילים ועלבונות תלויה בפירוש שאנחנו נותנים להן. אם בנכם יבין שחבריו משתמשים במילים כדי להרגיש חזקים ולאו דווקא כדי לפגוע - הוא יבסס את מעמדו על ידי שישאר רגוע ולא ייבהל ("אז מה. שיגידו!"). "התגוששות מילולית" איננה בריונות. זוהי דרך ללמוד לא לפחד ממילים. מעין ספורט אתגרי שכזה שההנאה ממנו נובעת מהתגברות על תחושת העלבון ("מקל ואבן מכאיבים- מילים לא מזיזות לי!"). הגנה עודפת מפני מילים לא יפות לא נותנת כוח לילד. היא נותנת כוח למילים. אם הוא לא יחשוש מהמילים הוא יוכל גם לעמוד מולן ו"להחזיר" כשזה יהיה מתאים.

באופן מוזר, כל הילדים מביאים את המילים הגסות מהגן לבית. מעולם לא פגשתי ילד ששמע את המילים בבית והביא אותן לגן. אם זה המצב גם אצלכם, אין לכם מה לדאוג. תנו למה שקורה בגן לקרות בגן, ובמה שקורה בבית אתם תטפלו (ראה גם :הוא הרביץ לי). מדיניות של "בלי דיכוי ובלי גיבוי"- ללא איסור מוחלט ובלי עידוד גורף יכולה להתאים.

כשבנכם מתבטא בשפה שאינה מקובלת עליכם אמרו לו בבירור: "אנחנו לא מדברים ככה". לפעמים הדרך להוציא את העוקץ מהמילים היא לאפשר לומר אותן בזמן ובמקום מסוים ("כשנעשה אמבטיה נוכל לשחק במילים לא יפות"), ואחר כך - די!. כשהוא מספר מה קרה בגן הסבירו לו שזה חלק מהמפגש החברתי ("ככה זה ילדים"). עודדו אותו לא להיפגע יותר מדי ותנו ביטוי לעמדתכם ("כל הכבוד שאתה לא מדבר ככה". "מיום ליום הם ילמדו שככה לא מתנהגים"). הזכירו לו שהוא יכול לפנות לגננת או ללכת לשחק עם חבר אחר.

בעתיד הרחוק, כשהוא יהיה ראש ממשלה או "ראש גדול", הוא כבר ידע שלא צריך להתרגש ממילים, שמילות גנאי אינן עדות אופי ואינן מגדירות מי אנחנו. 

מדוע אחים רבים- ״מריבות אחים״

על חוצפה ותוקפנות בגיל שלוש והלאה -  ״תוקפנות לייק״, "תוקפנות לייט", 

האם לעודד ילדים להרביץ בחזרה - "מציקים לי"

על מריבות והצקות בבית ספר - ״רישיון לריב״, "הוא הרביץ לי"

12 תגובות

גננת גידלה ילדה בגן

בתי חוזרת בבית על משפטים שאומרים לה בגן, והסגנון לא נעים לי. אני צופה בה משחקת עם בובה או מדברת אל אחותה הקטנה, אומרת משפטים כמו:
"אין יותר בכי, אני לא רוצה לשמוע יותר בכי"
או "מי שלא מתנהג יפה לא מקבל הפתעה".
או "כמה את מדברת. את מדברת יותר מידי".
פעם היא סיפרה שהסייעת נתנה לה מכה על היד כי היא הרביצה קודם. במקרה אחר היא אמרה שבנות בגן מעליבות אותה.
אני מתחלחלת מהמחשבה שהם נוהגים בקשיחות ונוקשות וזה מחלחל לילדים. אני מנסה כבר כמה ימים למצוא את המילים כדי לדבר עם הגננת על זה, אך אינני רוצה להיתפס כאמא מעצבנת, וקטנונית שמדברת יותר מידי.
מה עושים?

כמה משמח לראות שהקטנה מפותחת מאוד בתחום המשחק. בגילה הרך היא כבר עושה שימוש בדיבור ובמשחק, משחזרת אירועים כדי להבין את העולם סביבה.
פחות נעים לחשוב שהיא נמצאת אצל גננת שממוקדת מדי בתפקוד חיצוני, ומנחה את הילדים להתנהגות מקובלת בצורה לא אמפטית, ללא הבנה לעולמם הרגשי. עם זאת חשוב לזכור שהמשחק של הילדה מבטא, אולי, את החוויה והפרוש הלא מדויק שלה למשהו שקרה.

במצבים כאלה תפקיד ההורים כפול. מול הילדה – לנחם, להרגיע, להסביר, לתווך.

מול הגננת – להבין מה ההתרחשות האובייקטיבית בגן ולנסות לגייס את הגננת לשותפות אמיצה.
בבית, ראי במשחק של הבת הזדמנות נהדרת לעזור לה להבין את עצמה ורגשותיה. כשהיא מציגה ילדה שננזפת כי היא בוכה או מדברת יותר מדי, הצטרפי למשחק ואימרי שהילדה בוכה כי היא עצובה/ או מתגעגעת/ או נעלבה. הוסיפי שלא נורא, עוד מעט הבכי יעבור, שהיא חכמה ויש לה הרבה מה לומר, אבל לפעמים גם למישהו אחר יש מה לומר, וצריך להקשיב. הציעי שהגננת לא התכוונה להעליב את הילדה אבל רוצה שקט כדי שתוכל לספר סיפור. ואולי, כשהרבה ילדים בוכים אוו צועקים , היא מתבלבלת ולא יודעת מה לעשות...

אם היינו מעבירים שאלון ציפיות להורי הגן ,חצי מהם היה מבטא רצון שהגננת תעסוק בתכנים לימודיים, העשרת השפה ופיתוח החשיבה. חצי אחר היה מצפה למסגרת מובנית עם דרישות וגבולות ברורים ותיווך של הרגלים והתנהגות חברתית הולמת. החצי השלישי היה מעדיף לרכך גישה לימודית, להפחית מהלחץ להתנהג יפה ולתת הרבה חום , קשר, מקום למשחק חופשי וכיף. (ויש עוד המון "חצאים"). אלא שהמציאות והאנשים שנפגוש בדרך אינם תכנית כבקשתך. הם אף פעם לא תואמים במדויק את ציפיותינו. 

לכולנו חסרות המילים הנחוצות כדי לשכנע את הגננת שהקשר עם הילד שווה את המאמץ; שחוויות חיוביות וגבולות מיטיבים מצטברים לשינוי; ששותפות בין ההורה והגננת יקרה יותר מפיצול וחוסר המשכיות. עד שאנחנו מוצאים את המילים הילדים כבר בצבא.

לפני שיחה עם הגננת, הזכירי לעצמך שאת הדמות המרכזית בעולמה של ילדתך, שזו זכותך וחובתך להיות אקטיבית ולדרבן את הגננת להבין ולקבל אותה, גם אם היא עוד לא למדה כיצד להתנהג בגן.
היי פעילה בניסיון שלך לבסס קשר ותקשורת טובים עם הגננת.

הסבירי לה את הנסיבות, בדיוק כפי שכתבת לנו – שהקטנה מציגה ומספרת על הערות ונזיפות וחוזרת על שפה מעליבה ואת רוצה לברר מה מקורם.

תני הכרה למאמצים ולכוונות הטובות של הגננת – את מבינה כמה קשה עם הרבה ילדים, צפיפות, רעש, בכי ודיבורים, לנסות לנהל שיגרה וללמד.
הכירי בחלקך ובאחריותך – אמרי שאולי החששות שלך מוגזמים. ספרי לה שבבית אתם נוהגים אחרת, ושאת מנסה להגביר את המודעות של המתוקה לדרישות השונות בגן ולכוונות והסיבות שמאחוריהן, מבלי לשפוט את הגננת.
נסחי בברור את ציפיותיך - את מבקשת שישימו לב, כשהם מעירים לה, לעשות את זה בהבנה ובסבלנות כדי שהיא לא תפרש את זה ככעס ועוינות, ורק תבכה יותר. עשי זאת ממקום מכבד. אפילו גננת לא חמה זקוקה לחום אנושי.

נזיפות, איסורים וענישה לוחצים על הברקסים ונועלים את ההגה, אבל לא מלמדים נהיגה טובה. בשביל זה יש צורך במורה סבלני ובהרבה שעורים.

לפוסטים קודמים בנושאים דומים:
כיצד להתמודד כאשר הגן לא אופטימלי – קראו "הסתגלות לגן- גננת טובה גננת אווזה"
מהי ההכנה הטובה ביותר לכתה א' - קראו "הכנה לכתה א'"
מהם השיקולים בבחירת גן - קראו "לקראת השנה הבאה"
כיצד לעזור לילד להסתגל לגן חדש - קראו "גן חדש"
על התנהגות לא צייתנית בגיל הרך קראו: "דווקא"; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "סטירה"
כיצד לסמן גבולות ומה לעשות כשהילד פורץ אותם – "יש גבול – ציות וגבולות".
עוד באותו נושא קראו: "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב".

4 תגובות

אז מה קרה בגן?

הבן שלנו חוזר, לפעמים, מהגן במצב רוח רע אבל אינו מספר מה עבר עליו. אם אנחנו לוחצים הוא מדבר על הצקות. כשמנסים לברר איתו מה קרה הוא אינו זוכר ואינו יודע לפרט. ניסינו לקבל מידע מהגננת אבל לטענתה לא היו דברים מעולם, ולדעתה אולי הוא עושה מאירוע פעוט עניין גדול. אנחנו מאמינים לגננת אבל עדיין לחוצים. חשוב לנו שהוא ילמד לספר על חוויותיו, לתת מילים לרגשותיו. אנחנו שואבים הרבה קירבה משיחה משותפת ולא רוצים שהוא ייסגר בפנינו.

איך גורמים לו להיפתח?

זיכרון של חוויות שעברו עיבוד מילולי ונשמרו בשלמותן כולל ההתרחשויות, הפרטים, הרגשות- איננו דבר של מה בכך. היכולת לזכור תלויה בהבשלה של אזורים רבים במוח, בהתפתחות השפה, במוטיבציה של הילד לזכור ובהבנה שלו מה חשוב לזכור.
עד גיל 3 הילד תלוי במבוגר שיתווך ויזכור עבורו מידע חשוב. אפילו בגיל 5- 6 הרבה ילדים מתקשים עדיין לזכור אירועים שקרו בצורה מסודרת, מגובשת ובאופן אובייקטיבי. לחץ מוגבר חוסם את תהליך ההצפנה במוח ומכביד על הזכירה של פרטי האירוע. ילד שבכה בגן ושמר את זיכרון הבכי עד שאמא תגיע – לא תמיד יזכור על מה היה הבכי.

רוב ההורים מנסים לקשור שיחה על מה שקרה בגן בדרך הביתה. בעיתוי הזה, מה שהילד רוצה זה לשכוח מהגן ולדבר רק על הבית. 

ילדים מתקשים להאמין שיש משהו שהמבוגר לא יודע. הם מצפים שהוריהם יבינו אותם גם בלי שידברו ובמיוחד כשקשה להם. לפעמים, הם כלל אינם מעוניינים לזכור חוויות לא נעימות. ההיזכרות כמוה כהישנות של מה שקרה. הם מנסים לשכוח את מה שאנחנו מתאמצים להזכיר להם.

דחו את השיחה על מה שקרה בגן לזמן המתאים, כשבנכם מרגיש רגוע ובטוח בקרבתכם ופנוי לדבר. נוהג קבוע של שיחה בארוחה או לפני השינה יכול להתאים. עודדו את הילד לספר מה קרה היום. עזרו לו להיזכר על ידי רמזים מסדר היום בגן ("מה עשית בבוקר?", "ואחר כך"..., "עם מי שיחקת בחצר?", "ממה נהנית היום בגן?", "האם קרה משהו מרגיז?"....). אזנו בין זיכרונות טובים לבין רגעים קשים. שתפו אותו בזיכרונות שלכם מהיום שחלף, ואל תשכחו להודות לו בסוף ("תודה שסיפרת לנו...", "היה לנו חשוב לשמוע...").

6 תגובות

כשהגוף מדבר - כואבת לי הבטן

מה עושים כשילד מתלונן על כאבים?

ביתי ילדה נבונה מאוד, חברותית, עליזה, משתפת פעולה בבית ובגן. בחודשים האחרונים היא מתלוננת על כאבי בטן וגרון. הילדה בריאה לחלוטין (בדיקת רופא אישרה זאת). הגננת לא רואה משהו שיכול להפריע לה בגן. בשיחה עם הילדה על הגן היא אומרת שמאוד אוהבת את הגן, הגננת והחברות ואינה מציינת שום דבר שיכול לגרום לה פחד או חשש. חשבנו שנתינת תשומת לב, יותר מחוות של חום ואהבה יועילו אך לא ראינו שיפור. להיפך- לאחרונה היא מתלוננת על כאבים גם לפני השינה.

התרופה הטובה ביותר נגד כאבים היא השפה - היכולת לבטא את מה שמרגישים במילים. כשהפה שותק הגוף מדבר בשפתו. רגשות שונים מתחילים בתחושות גופניות, הרגשה רעה שכזו שזוחלת ועולה במעלה הבטן, החזה, הגרון והראש.

לא תמיד הרגש והשכל מסונכרנים. ילדים יכולים להבין בשכלם שהגננת בסדר, הגן טוב והחברים נחמדים ובליבם לחוש ההפך (כשהגננת מרימה קול, מעירה להם או כשהחבר לא עונה להם). גם הרגש והשפה עוד לא מתואמים. הם מתקשים לזהות מה מציק להם (שמשהו ששמעו הבהיל אותם, שפתאם הרגישו בדידות), לתת לזה מילה, לדבר ולדון על זה עם אחרים.
רחוקים מהוריהם הם מתגוננים מפני הרגשות שעולים בהם. הם מנסים לברוח, לשכוח, לצרוח, להסיח את הדעת ולא מצליחים. כשדאגה לשלום ההורים הופכת לכאב בטן, כשבכי שנחנק מתבטא ככאב גרון, כשמחשבות טורדניות הופכות לכאב ראש ילד אהוב מאמין שלכאב כזה מגיע אמא. מניסיונו הוא זוכר שכשאבא ואמא בסביבה הוא מבריא הכי מהר.

תשומת לב רבה, חום ואהבה הם ברשימת המומלצים. אבל הם אינם תחליף למתן ביטוי והכרה לכאב. נסו לשוחח עם ביתכם על חוויותיה ורגשותיה. אל תסתפקו בשאלות כלליות. עזרו לה לחפש בזיכרון הלא מילולי שלה מה עשוי היה לעורר בה געגועים, בושה, קנאה, דאגה, אכזבה, פחד. ספרו לה עליכם כשהייתם קטנים או על ילדים אחרים. נהלו "מחברת רגשות" בה תרשמו מה שימח אותה היום בגן ומה הכביד עליה והעציב אותה. הוסיפו ציור קטן וקשטו במדבקות. הקדישו לזה זמן מדי ערב לפני טקס ה"לילה טוב" וזה ירגיע גם את קשיי הפרידה מהיום שחלף.

זה לא או שטוב לה בגן או שרע לה. בדרך כלל זה גם וגם. אם היא תראה שאתם לא נבהלים מרגשות היא תשתף אתכם ותספר לכם אודותיהם גם אם לא תמיד יהיה לכם פיתרון ממשי.

והעיקר - היא תשתכנע בכוחו המרפא של הדיבור.


מה עוזר? - לשכוח? לברוח? לצרוח?

מה פתאום!

מה עוזר? - לדבר!


עוד באותו נושא קראו: "עוד לא די" , "בסוף תמיד חוזרים לגן" "את מי אני אוהבת" , "שינויים ופרידות"
על פחדים קראו: "הצילו זבוב"
עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים - "שבועות בלבן", "ראיתי את פרעה"
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים - "שינויים ומעברים", "קשה לי", "גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"

5 תגובות

מצב ביטחוני

״אנונימי״ אמר/ה:

גוני שלום. אודה לך מאוד באם תעלי פוסט בקשר למצב הביטחוני וילדים.
אנו גרים בקו התפר של ירושלים ולמרות שלא דיברנו בבית ביתי (5.5) קולטת מהסביבה ומסיפורים של חברים בגן. היא כל הזמן שואלת למה הערבים משתוללים ולמה אנחנו לא יוצאים לגינה ועוד..
אני עונה לה בתשובות מתחמקות שכמובן לא עוזרות.

האם לדבר אתה על המצב?
מצד אחד אני לא רוצה להלחיץ. מצד שני היא שומעת חצאי דברים.
אודה לעזרתך לקבלת הכוונה מה ואיך להתייחס, להגיב ולספר.
תודה ענקית מראש,
אמא מבולבלת ומפוחדת בעצמה.

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה:
כולנו מפוחדים. וכשפוחדים נעתקות המילים. לכן אתחיל מיד במילים.
תמיד כדאי להגיד משהו. אחרת ילדים יכולים לחשוב "אולי אמא לא יודעת" או "הם מסתירים ממני". או לשמוע ממישהו זר גרסה על מה שקורה שאנחנו לא רוצים . ומכיוון שזו הגרסה היחידה, לה הם גם יאמינו.
ובכלל, כבר התרפקנו בעבר על כוחן המרגיע והמארגן של מילים (והיכולת שלהם לחבר ימין ושמאל במוח).
הכי פשוט לתת הסבר שמכיל תיאור קצר של מה שקורה, הסיבות, דרכי ההתמודדות ותחזית מרגיעה. הסבר טוב הוא הסבר מובן שנותן סיבה ומשמעות למה שקורה, לצד תחושת מסוגלות.

משהו בנוסח כזה:
"... ישנם ערבים שרוצים לשלוט במדינה וכועסים שהיהודים יותר חזקים ושולטים ואומרים להם מה לעשות. ויש ערבים שחושבים שהיהודים רוצים להיכנס למסגדים שלהם ולהפריע להם להתפלל. יש כאלה שמאוד כועסים ושונאים ומנסים לדקור ולפגוע. ואז המשטרה והצבא תופסים ועוצרים אותם.
אנחנו הרבה יותר חזקים. זה ייקח זמן עד שכוחות הביטחון שלנו יעשו סדר.
בינתיים אנחנו ממשיכים בשגרה ומתרחקים מהיכן שזה יכול לקרות. אבא ואמא שומרים שלא תסתובבו במקומות כאלה.
אם יהיו לך עוד שאלות או מחשבות אשמח אם תשתף/פי אותי..."

אם הם שואלים שאלות שההורה מתקשה להשיב עליהן, שמעוררות הרבה חרדה, או שההורה לא בטוח מה הילד יבין, ניתן לומר, בכנות, "אני רוצה לחשוב איך לענות על זה. זה לא פשוט להסביר, אבל בטוח שבעתיד כשתגדל תבין".

ועכשיו, אמא יקרה, אם חזרו לך המילים, אסביר עוד קצת.
כבר הזכרנו בעבר (תגובות ילדים למצבי חרום) שחשיפה עודפת של ילדים לאיום הביטחוני איננה רצויה. מסיבות התפתחותיות תפיסת המציאות שלהם איננה מדויקת. מושגים כמו "אווירת הסתה", "גל טרור", "מלחמת דת", "כיבוש", "עוול", "נקמה", "פשע שנאה" אינם מובנים להם, מגבירים את תחושת העדר הכוח שלהם מול איום ורוע חיצוני. אפילו אמירה כמו "צריך להישאר ערניים ולפקוח עיניים" עלולה להעצים את תחושת הסטרס, אליה הם מגיבים בעליה של כל המדדים הפיזיולוגיים (מסבירים מלחמה).

מנגד, הגנת יתר מפני המציאות המאיימת מעודדת הכחשת הפחד והסכנה שממשיכים לבעבע בפנים. כדי להתגונן הילד נאלץ למצוא דרכים להרגיע את עצמו באופן עצמאי על ידי הגנות כמו: נסיגה להתנהגויות ילדותיות; דמיונות שהוא גיבור על בלתי מנוצח , חכם מכל אויב; ניסיון לשלוט בכל מה שקורה וזז סביב כדי להימנע מעליית תחושת האיום.

כל הסבר, באשר הוא ,לא נועד לשחרר את הילד לגמרי מתחושת האיום אלא להפוך אותה ליותר נסבלת. כשהוא צופה בהורה שמצליח להכיל את המצב , לדבר עליו ולהישאר מאוזן ויציב, הוא מקבל אישור להרגיש פחות מאוים.
בתקופה שכזו יש להתייחס באופן מוחשי ונדיב לדאגה של הילד. להיות הרבה יחד. לתת הרבה מזון רוחני (סיפורים ושיחות) ופיזי (חיבוקים ואוכל אהוב). לשמור על שיגרה. להיות סבלני לתובענות ולנסיגות שמופיעות.

למזלנו, מאחורי כל ילד מלא בטחון ניצבים הורים (ולא בהכרח מדינה) שמספקים בטחון.


איך להתמודד עם המצב הביטחוני – קראו "צבע אדום"
עוד על פחדים של ילדים קראו: " הצילו זבוב" "אש ותמרות עשן"
על עיסוק של ילדים במוות קראו: "יום הזיכרון- יחס ילדים למוות"
כיצד להרגיע את פחד המוות שמופיע אצל ילדים קראו: "פחד מוות"

2 תגובות

יצאתי צדיק – לא מבקש סליחה

"אנונימי" אמר/ה...
בתנו (2.5) מאד עקשנית. קשה לשכנע אותה לבקש סליחה. לאחרונה הגננת שלה סיפרה שהיא הרביצה לילדה אחרת ולא הסכימה לבקש סליחה, גם לאחר הפצרות רבות. בתור עונש הגננת שמה אותה בצד- דבר שלא כ"כ מוצא חן בעיני.

כיצד כדאי לי לנהוג?

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה...

ל"מוצאת חן"
להעניש ילדה שלא מוכנה לבקש סליחה זה כמו להעניש מישהו שלא מוכן לומר שהוא אוהב. כל הרעיון של סליחה מבוסס על כוונה אמתית וחרטה אמתית על הפגיעה בזולת, בכוונה או שלא בכוונה, בצדק או שלא בצדק. בקשת סליחה תחת איום ועונש מבטלים את הכוונה שבבקשת הסליחה.

לרעיון הסליחה כמה מרכיבים. כולם מופשטים ומתפתחים בהדרגה, זה אחר זה.
הודאה – קבלת אחריות על הטעות והפגיעה באחר.
חרטה – תחושה של אשמה ובושה בעקבות הפרה של קודים מוסריים אישיים.
התנצלות – שיתוף הזולת בהודאה ובחרטה על הפגיעה מתוך רצון להשתחרר מתחושות שליליות.
יכולת לסלוח – רצון ויכולת להשתחרר מתחושות שלילות כלפי העצמי או כלפי הפוגע (בושה, אכזבה, טינה, כעס, נקמה..). רק כשיש לנו את היכולת לסלוח לעצמנו ולאחר אנחנו מוכנים ופנויים לבקש ממנו סליחה.
בקשת סליחה – מתוך אמפטיה לאדם הפגוע, רצון לשחרר אותו מתחושות שליליות ולשקם את הקשר.

עד גיל ארבע היכולת להבין את הצד של השני או להתייחס לכוונות מאד מוגבלת. ילדים עדיין מאוד אגוצנטריים וקונקרטיים. גם אחר כך הקושי לבטא חרטה ולבקש סליחה הוא חלק מהתפתחות נורמלית ועוזר לשמר תפיסה עצמית חיובית ("יצאתי צדיק"). דרישה מוקדמת מידי לבקשת סליחה מובילה להתבצרות בעמדה לא אמפטית, להאשמה ("זה באשמתו"), להצטדקות ("זה היה לטובתו. חטפתי לו את הכדור כדי להראות לו איך משחקים"). בקשת הסליחה תהיה סתמית, מנותקת מרגש ומכוונת להימנע מביקורת ועונש.
אפשר להושיב את בתך בצד כדי שתירגע. אפשר לדרוש מבתך שלא תרביץ, גם אם מישהו מרגיז אותה ("אני צריכה שתבטיחי שלא תרביצי. שתגידי שהבנת. שגם כשכועסים לא מרביצים"). אבל אין טעם להעניש אם היא לא מוכנה לבקש סליחה. בנוסף, הכרה בסיבה לכעס של בתך, הבנה, לצד חזרה על הכלל שלא מרביצים, ועידוד להתנהגות טובה ("מיום ליום את תלמדי לכעוס בלי להרביץ, לכעוס בלי להרוס. כל הכבוד!". או "אם מישהו מרגיז אותך מה עושים? אומרים לו להפסיק, די! או מתעקשים על מה שרוצים. אבל לא מרביצים") יעשו את העבודה.
להתעקש היא הרי יודעת. אז שתתעקש במקום להרביץ. גם עם חברים.

אם רעיון הסליחה הוא בנפשך, עדיף להקדים ולטפח את היכולת שלה לסלוח ("חמודה, אני סולחת לך שפיזרת לי את כל התכשיטים", או "את סולחת לי שלא נתתי לך לשפוך את המעדן על הכלב?").

הנה התכתבות שחייכה אלי בווטס אפ המשפחתי שלנו. ראיה לכך שבסוף רעיון הסליחה מופנם. כל המשתתפים מעל גיל 30, ובעצמם הורים:

אמנון: לרגל יום הכיפורים רציתי לבקש ממיטב סליחה שהקנטתי אותה כשהייתה קטנה.

אביה: ומיטב, אני סולחת לך ששיגעת אותי בילדותנו.

ולשרי, אני סולחת שדפקה לי את הראש בקיר ובגללה אני פחות חכמה.

"אני כבר סלחתי"- איך לא לבלבל בין גבולות ובקשת סליחה.

"סליחוש" - מתי ואיך מלמדים ילד לבקש סליחה.

3 תגובות

שנה טובה

כל יום אנחנו מלמדים אותם עוד תנועה, עוד מילה, עוד מיומנות. מזהים עבורם עוד רגש, עוד דחף, עוד כוונה.
משפרים עוד קצת את טווח התנועה, טווח הריכוז, טווח המודעות העצמית והמודעות לזולת, כישורי הזיכרון, הביטחון והאמונה באהבה וברצון שלנו לעזור להם.

כל יום אנחנו מניחים עוד אבן קטנה, לבנה, פיגום – ועוזרים להם לצמוח ולהיבנות. וכל יום הם מלמדים אותנו משהו אחר, בתמורה.

לעצור לפני שאנחנו כועסים. לחייך לפני שאנחנו מתייאשים. להימנע מהנחות מוקדמות וציפיות מוגזמות. לפתח עמדה יותר ראלית לגבי מה שניתן להשיג. לא להרגיש מובסים כשאנחנו טועים. ולזכור שאצל כולנו, ילדים והורים,

רוב הקשיים והבעיות מקורם בכוונה טובה ובהתפתחות תקינה. רוב הבעיות עוברות ונפתרות. והרוב קובע!!

מי ייתן שתהיה שנה טובה 

שנה של חווית הורות קלה ומלאת שמחה. שנה של לב פתוח ומקבל ויחסים טובים עם עצמנו ועם אחרים.

"אני בראש השנה" - הכנסו לפוסט המקורי וקראו איך נראית החזרה ללימודים מהזווית של הילד.

 "תמורה בראש השנה" - הכנסו לפוסט וגלו מה ניתן לעשות כדי שנצליח להחליט מה לשנות השנה ואחר כך נצליח לא לשנות מה שהחלטנו.

"ראש השנה - למה זה טוב" - כמה ולמה קשה עם כל השינויים ששנה חדשה מביאה.

״רוצה חברים״ - הכנסו לפוסט כדי לקרוא על איך להיות פופלארים בשנה הבאה.

0 תגובות

הסתגלות לגן- גננת טובה, גננת אווזה

בלית ברירה רשמנו את הבן שלנו לגן רחוק מאידיאלי. הגננת קשוחה ולא מספיק חמה, סדר היום נוקשה ויש מעט הזדמנויות למשחק חופשי, לעשות דברים בקצב, בזמן ובכיף של הילדים. גם עם הגן הקודם לא היה לנו מזל. הגננת יצאה לחופשת לידה ממושכת וזה גרר תחלופה של כוח אדם. בסך הכל הוא עבר את השנה בשלום אבל לא התלהב ללכת לגן והתקשה להיפרד מאיתנו בבוקר.

אני מרגישה אשמה על השנה שעברה, מוטרדת מהשנה הנוכחית ודואגת מה ההשפעה של כל זה עליו? האם זה יכול להזיק לטווח ארוך? האם עשינו לו עוול נורא?

לפני שנים אספנו אל ביתנו אפרוח-ברווז שזה עתה בקע מקליפתו. בימים הראשונים אפרוחים לומדים ללכת אחרי האימהות שלהם. המאפיינים המיוחדים של האם - הרגליים, הצבעים, הקולות -מוטבעים במוחם. הם ימשיכו לעקוב אחריה עד שיהיו בוגרים דיים ללכת לדרכם. באופן דומה למד הברווזון שלנו ללכת בעקבותינו. רגליים אנושיות היו לתחליף- אם ונסכו בו ביטחון רב. 

סופשבוע אחד יצאנו לים ולקחנו את הזעירון עימנו. כיוון שהחוף היה שומם שחררנו אותו והוא פסע לצידינו לאן שהלכנו. פסיעות אנושיות ואחריהן עקבות ברווזיות עיטרו את החוף. בהדרגה הוא התרחק והרשה לעצמו להתעכב, לנקר ואז לשוב ולקצר טווחים. ביום שישי התהפך עולמו. החוף התמלא עשרות רגליים, קולות ודמויות אנושיות. תחליפי ברווזים זזים באי שקט ממקום למקום. הזעירון פנה כה וכה, התבלבל, קפא במקומו ופצח בבכי של ברווזים. לולא השבנו אותו לתיבה הוא היה מאבד אותנו מיד לאחר שהיה מוצא אותנו. שוכח מה הוא מחפש ומחפש את מה שהוא כבר שכח. רץ ממקום למקום עד להתשה.

גם התינוק האנושי יוצר קשר אמיץ עם ההורים, מזהה את המאפיינים המיוחדים שלהם ושואב מהם ביטחון ורגיעה. אחר כך הוא לומד להעביר את תחושת הקרבה והביטחון לדמויות נוספות.קשה להפריז בחשיבות של מיעוט דמויות בגן. חמות, שקטות, עקביות. כשדמויות רבות מתחלפות, ההבנה של הילד משתבשת ובטחונו מתערער. הוא איננו יודע למה לצפות ואינו בטוח שיהיו לידו, יעזרו וירגיעו יהיה מה שיהיה. 

מנגד, לתינוק האנושי יכולת מדהימה להפנים את הדמויות החשובות, לזכור את תחושת הביטחון שהן נוסכות בו, לשחזר את קולן ולהיעזר בהן גם כשאינן לצידו. ככה הוא מצליח להרגיש בבתים זרים "כמו בבית". זו דרכו להתייחס לגננת כאל אמא זמנית.
לא פשוט להתמודד עם הסתירה בין הצרכים של הילד לבין האפשרויות במציאות. אחת הדרכים לעשות זאת היא להיות הדובר של הילד בגן והשגריר של הגננת בבית. בבואכם לגן ברכו את הגננת לשלום. הביאו לה משהו מהדרך (פרח, גרוטאה להדבקה, חיוך, מילה טובה..). העבירו אליה את הילד עם בקשה שתיתן לו מדי פעם מילה חמה. עשו זאת בנוכחותו כדי שייתן בה את אמונו. בבית, דברו עימו על הגן בחיבה. עזרו לו לשנן את השמות והכללים ולהיזכר במה שעבר עליו.

כשגננות מתחלפות או שאינן די חמות וקרובות (לשלושים ילדים!) הילדים לומדים לקבל חום מחבריהם. עזרו לבנכם ליצור קשר עם חבר טוב מהגן והם ילכו זה לצד זה עד שיהפכו מברווזונים לברבורים.

מהי ההכנה הטובה ביותר לכתה א' - קראו "הכנה לכתה א'"
מהם השיקולים בבחירת גן - קראו ,"לקראת השנה הבאה"
 כיצד לעזור לילד להסתגל לגן חדש - קראו  "גן חדש"

9 תגובות