ראש השנה- למה זה טוב?

כבר כתבנו על הקסם של ראש השנה. עם כניסת החג אנו מתחילים לחשוב מה היינו רוצים לשנות, לעשות, לחדש, לתקן... ולא מפסיקים לחשוב.. עד צאת החג.

כאשר אנו בודקים אלו מההחלטות משנה שעברה מימשנו ומבינים שכלום לא השתנה, אנחנו עוברים לתוכנית ב': מה היינו רוצים לשנות אצל הזולת, בן הזוג ובמיוחד אצל הילד שלנו. ילדים הרי נועדו להשתנות. הם צעירים יותר, גמישים יותר, ואמורים להצליח היכן שאנחנו נכשלנו. לא כך?!

האמת הפוכה. לילדים השינוי קשה לפחות כמו למבוגרים. יש להם היקשרות למוכר. כל שינוי מחייב התארגנות מחודשת וקידוד מחדש של המוח. כשהם יוצאים לדרך חדשה הם דומים לנהג שצריך להגיע למטולה אבל קודד את ה-GPS  על ביתו שבאילת.

כשהם שומעים על התוכניות שלנו לשנה הבאה הם תוהים: "אולי אפשר לוותר על השנה הזו?"

הבטיחו להם "שנה טובה" אז למה מקלקלים אותה עם כל מיני חוגים, מבצעים, כללים, סדרים חדשים. מה יש להורים שהם אף פעם אינם מרוצים ממה שיש? מבחינתם המועד הכי מתאים לכל הרעיונות החדשים הוא בעוד שנתיים.

למזלם, יש להם אותנו: מבוגרים אחראיים, מאמנים צמודים שתומכים, מעודדים, מסייעים ומרגיעים.

וככה הכול שוב חוזר אלינו.

מי יתמלא השנה אמונה וביטחון ביכולתו להביא לשינוי (של הילד)? אנחנו!

מי ייתן השנה את כל מה שהוא יכול ויעשה את כל מה שהוא מסוגל? אנחנו!

מי יהיה רגוע, מאוזן, אופטימי, עקבי, מפרגן, לא שיפוטי? אנחנו!

מי לא ייכנע לעייפות, לעומס, ללחצים, לתגובות שליליות מהסביבה? אנחנו!

ושוב אנחנו מסיימים את החג עם רשימה ארוכה של התחייבויות. אלא שהשנה, אין ספק, היא תתגשם!!!

פוסטים קודמים לראש השנה :   

"אני בראש השנה"

"קבלת החלטות – תמורה בראש השנה"

"פרומו לראש השנה"

9 תגובות

פרומו - לראש השנה

זהו ראש השנה השלישי שאנחנו חוגגות עמכם, הקוראים.
חשבנו מה נשנה בשנה הקרובה ועלה ברצוננו להכניס מדי פעם צי-פורים וחכמות של ילדים גם ללא שאלה חשובה או תשובה מעמיקה (אתם מוזמנים להגיב, להשיב בחכמה ביתית משלכם, או לנסח שאלות רטרואקטיביות שכמובן תקבלנה מענה).
ככה אנחנו שולחות קריצה וחיוך לשנה הקרבה ומאחלים לכולנו שגם היא תחייך אלינו.
ככה אנו מזכירים לעצמנו שמשפחה היא קומדיה של מצבים, ילדים הם סטנדאפיסטים מלידה והתובנות האמיתיות מגיעות בפאנץ' ליין. וגם, שחשוב להצליח לזכור את ההומור גם כשהקושי עולה והלצון הולך לישון.

מי ייתן ונמשיך לחייך ולצחוק, ושתהיה לכולנו שנה רבת פנים, תובנות והומור

גוני ושרי.

4 תגובות

קשיי פרידה

שנת הלימודים החדשה כבר כאן (מהר מידי, קרוב מידי, כואב מידי..) ועמה החזרה למסגרות החינוך, הקושי בפרידות וכן, גם במפגש מחדש. הנה שני פוסטים קצרים בנושא. אחד על ילדים שמתקשים להיפרד והשני על אלו שמתקשים להתחבר מחדש.  פרידות - אי אפשר איתן ואי אפשר בלעדיהן.

 

הפרידות מהבן שלנו בגן מתארכות ונהיות מעיקות. אם פעם סיפרתי סיפור והלכתי, היום זה מתחיל בסיפור, נמשך לציור...למשחק... ועוד סיפור...ועוד אחד... אם לא נענים לו הוא מרים קול צעקה. אם נותנים לו את מה שהוא רוצה זה לא פותר את הבעיה ואולי אף מחריף אותה למחרת. אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר שקרה או השתנה בבית או בגן שאולי גרם לכך.

מה קורה פה? ועוד שאלה: איך עוזרים לו... ולנו?

פרידות הן דבר רגיל. אבל לא כל מה שרגיל מתקבל בשמחה ובגיל. רגע הפרידה הוא לפעמים הרגע הכי קשה, להם ולנו. כמו רגע ההתנתקות של מטוס מהקרקע. או רגע הקפיצה של צנחן ממטוס. ברגע הזה עולים הרגשות במלא עוצמתם גם אם אח"כ הם נרגעים ונשכחים. את הרגע הזה בנכם מנסה לדחות ולרכך... עוד מעט...עוד קצת... ושאת ה-"די!" יגיד מישהו אחר. כאשר מעבירים לילד את ההחלטה "מתי  די" רק מכבידים עליו. היכולת של ילד ללמוד כמה טוב ובטוח לו בגן נסמכת על הביטחון והניסיון של ההורה ומה שהוא משדר. הורה שאומר לילד "תישאר יהיה לך טוב!" ובפועל נשאר עד שהוא רואה שטוב לילד מעביר במילים מסר אחד, ובמעשים מסר שני.
אם את סומכת על אלה אליהם את מעבירה את הטיפול בבנך נסי להעביר בטחון זה גם לילד. הרגעי כדי שתוכלי להרגיע, התעודדי כדי שתוכלי לעודד.
הנהיגי טקס פרידה קבוע שבו לאחר סיפור (אחד ודי!) את מחברת בין הילד לגננת או מצרפת אותו למשחק עם חבר, מחייכת ונפרדת לשלום. אם הוא אינו רגוע, הישארי את רגועה. תני הכרה לרגש שלו ("היית רוצה שאשאר עוד, אבל אי אפשר") עודדי והרגיעי ("אני אוהבת אותך", "אחר כך אחזור", אני בטוחה שיהיה לך יום נחמד") תני הנחייה ברורה ("תן לי חיבוק ואחר כך תגיד יפה שלום") וצאי מהגן.
פרידה מאימא עלולה להכאיב אבל יכולה להיות גם הזדמנות לגדילה. הזדמנות לפתוח את הדלת לקשרים וחברים חדשים.
הכרה, עידוד, הרגעה והנחיה ברורה, בתבנית מוכרת וידועה, יעזרו לבנך להפנים את המסר ולצמוח.

על העזרה שבחפץ מעבר קראו : "חפץ מעבר - לחזור הביתה"

על הקושי לצאת למסגרת חדשה קראו: "את מי אני אוהבת"

על ההסתגלות לגן כאשר זו לא הבחירה האידיאלית:  "הסתגלות לגן - גננת טובה, גננת אווזה"

כשהילד אינו מספר מה היה בגן: "מה קרה בגן"

על כאב גופני כביטוי לכאב רגשי: "כשהגוף מדבר"

עוד על הקושי להתרחק מההורים: "שינויים ופרידות"

15 תגובות

קשיי פרידה- פוסט המשך

לפעמים כשאני באה לקחת את הבת שלי מהגן אני ממש נעלבת ממנה. לפעמים אני לא יודעת אם להיעלב או לשמוח. אולי כל כך טוב לה בגן ולכן היא מתעלמת ממני כשאני באה. יש ימים בהם היא מנפנפת ומחייכת לסמן לי שראתה אותי אבל לא רצה לקראתי, משתהה עוד קצת במשחק, כאילו מתקשה להיפרד מהגן. כשאני כבר רוצה להגיע הביתה היא מתעקשת לשחק עוד קצת במיתקנים בחצר.

האם טוב לה יותר בגן מאשר בבית? האם היא לא שמחה לפגוש אותי? האם הקושי לשלוח אותה לגן הוא שלי בלבד?

התקשרות לאדם אהוב וחיפוש אחר יחסים של קרבה והגנה הם צרכים אנושיים וטבעיים. שלנו ושל ילדנו. ההתקשרות הרגשית הראשונה היא להורים ובמיוחד לאם. אולם היא אינה חייבת להיות מופנית לאדם אחד ויחיד. תודה לאל!

בכניסה לגן, כדי שהילד יצליח להעביר את הקשר מהאם לגננת, הרגשות כלפי האם מתמתנים ומפנים מקום לרגשות דומים כלפי אנשים חדשים (כשם שאני ממתנים רגשות כלפי חבר מהעבר כדי לפנות מקום לחבר חדש). כשההורים באים לאסוף את הילד מהגן הילד מעביר חזרה את תחושת הקרבה וההיזקקות להורה.

אבל הגמישות הזאת בהעברה של קשר מדמות אחת לשנייה איננה אוטומטית ולא מתרחשת בקלות.
כאשר הפרידות ממושכות ותכופות, מה שמובן לנו לא מובן לילד. הוא אינו יודע מתי הוריו יחזרו, האם החזרה תהיה לכל שאר היום, או שזוהי חזרה לצורך פרידה נוספת. לפעמים ההורה מחזיר את הילד הביתה אבל לא נשאר. הורים מגיעים לגן לביקור או שיחה וחוזרים לעבודה. לפעמים, אחרי זמן מה בבית, ההורה צריך ללכת לסידורים. רק כשהילד בטוח לגמרי שהפרידה הסתיימה הוא מרשה לעצמו להיפתח מחדש.
כך גם בתך. כאשר היא תבין מה עומד לקרות היא תרשה לעצמה להשתחרר ולהיפתח אליך. לשם כך כדאי לידע אותה, בטקס הפרידה בבוקר, מי יאסוף אותה מהגן ומה תעשו כשתחזרו הביתה.
טקס קבוע באיחוד מחדש, שבו את יוזמת לעורר מחדש את הקשר, יקל על בתך מאד ("מי בא אלי!" "את מי אני אוהבת!" "אימא צריכה חיבוק גדול!") . שגרה קבועה בסופו של גן, הליכה למכולת או לגן ציבורי עוזרת גם כן לכוון את הציפיות.
אל תדאגי. הרגע שבו היא תוכל להסתדר בלעדייך עוד לא כאן!

על העזרה שבחפץ מעבר קראו : "חפץ מעבר - לחזור הביתה"

על הקושי לצאת למסגרת חדשה קראו: "את מי אני אוהבת"

על ההסתגלות לגן כאשר זו לא הבחירה האידיאלית:  "הסתגלות לגן - גננת טובה, גננת אווזה"

כשהילד אינו מספר מה היה בגן: "מה קרה בגן"

על כאב גופני כביטוי לכאב רגשי: "כשהגוף מדבר"

עוד על הקושי להתרחק מההורים: "שינויים ופרידות"

19 תגובות

קנאה בין אחים - אחד לך אחד לי

מה יכול להעצים את הקנאה? האם זוהי בעיה רגשית או נתון אישיותי? כמה שאנחנו נותנים לבן שלנו הוא נשאר בלתי מסופק ומקנא באחיו. אנחנו מנסים לאזן ולא לקפח אף אחד מהם. אי אפשר לשמור על שוויון מוחלט אבל הפערים נראים לנו סבירים למדי. אנחנו משתדלים לתת המון תשומת לב לשניהם, כולל זמן איכות לבד. בכל זאת נדמה לנו שמה שלא נעשה, וכמה שלא ניתן הוא רק מקנא יותר. מתי זה יעבור לו?

 הקנאה היא רגש טבעי ובריא כל עוד לא מכחישים אותה. תפקידה לאותת על חוסר שוויון בין חברי הלהקה ("למה למייקל פלפס המון מדליות ולי אף אחת?!"). כאשר חוסר השוויון מובנה והכרחי הקנאה הופכת להשתוקקות לשוויון בלתי אפשרי – שוויון בגיל, מין, הופעה, תשומת לב, חברים, הישגים ועוד. בילדות, קנאה איננה נתון אישיותי ולא בעיה רגשית אלא שלב התפתחותי – קורס חובה בבית הספר של החיים (ראה פוסט קודם: למה לו ולא לי?)

מה יכול להעצים קנאה? הנה כמה אפשרויות:

קושי להרגיש שווה ערך לאחרים אשר נובע ממחסור כלכלי, שונות תרבותית, נכות או מגבלה פיזית – מחזק תחושת נחיתות וקנאה. סדר לידה יכול להוות טריגר לקנאה כאשר יש העדפה עקבית לספק קודם צרכים של אח אחד על חשבון אח שני, או דרישה מתמדת מאח אחד לוותר לשני. סביבה מפלה ומקפחת – דמויות משמעותיות (הורים, סבים, דודים) שמעדיפות או מקפחות באופן בולט ולאורך זמן ילד אחד לעומת השני- מחזקת קנאה.

סביבה שמעודדת תחרות מעודדת גם קנאה. כמו במשפחות בהן מתחרים כל העת, משווים בין הילדים, או נעזרים בתחרות כדי להשיג ציות (אמא: "נראה מי ירדם ראשון?!" ילד: "אבא!").

עד גיל 6-7 רוב הילדים רואים בקנאה הוכחה לנחיתות: יש מישהו שהוא יותר ממני. כדי להכחיש את הקנאה ולהתגונן מפניה הם לוחצים על שוויון טכני ("למה אני גמרתי את הארטיק והוא עוד לא?"), טוענים לחוסר הגינות וקיפוח ("אני לא מקנא, זה הוא לא בסדר"). הם מחפשים חסרונות ומטילים דופי במושא הקנאה ומתקשים לשמוח בשמחתו ("אני יותר קטן ממנו אבל הוא ימות לפניי"). הורים שמתאמצים לאזן ולפצות כדי לפייס את הרוחות מחברים את הקנאה למכונת הנשמה. קנאה שבכוחה לשנות את המציאות והרבה רווחים בצידה לא תדעך.

בגיל 8-9 רוב הילדים מבינים, בעזרת ההורים, שזו לא בושה ולא אשמה לקנא. לפעמים אנחנו מקנאים ולפעמים מקנאים בנו. על כל מישהו שיש לו יותר מלנו יש מישהו שיש לו פחות מלנו. השכן הוא מקשה אחת של יתרונות וחסרונות. הדשא שלו מחייב טיפול ומאמץ שלא תמיד בא לנו להשקיע. הקנאה מסבה לנו צער יותר מכל שכן. וכמה שלא נקנא בדשא שלו, לא נוכל לעשות עליו מנגל. ככה זה!

לצד הניסיון למתן את הכמיהה למה שיש לזולת כולנו משלימים לבסוף עם כך שקנאה תמיד תופיע ותחלוף. ולא נורא שהיא תופיע כי היא גם תחלוף.

בתור לקופה בסופרמרקט,

ילד: "אמא תראי כמה הרבה דברים יש להם בעגלה".

אמא: "הרבה דברים מיותרים, לא בריאים, שלא צריך, ובסוף יגיעו לפח".

ילד: "למה רק להם יש דברים מיותרים שלא צריך ולנו אין?!"

על תחרותיות בין אחים קראו - "לקפל נייר ולהרגיש מיוחד"

על מריבות בין אחים קראו - "מריבות אחים", "רשיון לריב"

על תוקפנות וזעם כשלא מקבלים מה שרוצים - "תוקפנות לייק", "תוקפנות לייט".

על תגובה ללידת אח קטן - "שלא יתפסו לי את המקום"

על קנאה מגדרית - "מה זה בן מה זה בת"

6 תגובות

קנאה - למה לו ולא לי?

 

יש לי ילדה חכמה ומקסימה. משהו בה לא מרוצה ולא רגוע. לעיתים קרובות מדי היא מקנאה באחיה, בחברות או בשכנות. היא כל הזמן משווה מה יש לאחר ושואלת "למה רק לו?", "אני רוצה כמו שלו". כשנותנים לה לבחור ראשונה (סנדוויץ' זהה לשניהם), לאחר הבחירה היא מתחרטת ומבקשת להחליף. ממה נובעת הקנאה? כיצד אפשר לעזור לה להרגיש מסופקת במה שיש לה? 

הקנאה היא דחף חברתי, הישרדותי שקבלנו בירושה מאבותינו הקדמונים. כל מי שקנה בסופר ונלחץ שלקחו לו את העגבנייה היותר טובה מתחת לאף או תפסו לו את התור הקצר יותר לקופה - מכיר את מקורותיה של הקנאה. היא התפתחה בלהקה שבה בעל חלקת הדשא הירוקה היה שבע ; מי שהיה מהיר כמו הרוח לא נטרף ; והיפה והחזק זכה לריבוי בני זוג ולמסלול אבולוציוני מועדף. הקנאה היא מנגנון פסיכולוגי מובנה שתפקידו לצמצם שונות ולהגביר אחידות בקרב חברי הלהקה.זו הסיבה שאנחנו מקנאים בעיקר במי שדומה וקרוב לנו ולא בזרים.

הקנאה מתאפשרת כשילדים נעשים מודעים לרגשות שלהם, כשהם זוכרים שראו בעבר מישהו אחר חולק או משחק עם מישהו/משהו שלישי והם חוו קנאה. זה מתחיל בגיל 3-4. בהתחלה קשה להם לבחור בין שני דברים כי תמיד מפסידים דבר אחד. אחר כך קשה לבחור כי הם לא בטוחים בבחירה. בהמשך נשבר להם הלב כשלשני יש משהו שאין להם. הם מקנאים בדברים שיש לילדים אחרים (צעצוע, בגד, אוכל, מחשב..) או בילדים שיש להם דברים אחרים (תשומת לב, חברים, ידע, כשרון, מזל, זכויות..). המודעות לרצון שלשני יהיה פחות כדי שלי יהיה יותר היא שמגדירה קנאה. "למה לו קראתם חמודי ולי רק חמוד?", "למה הוא זורק וקולע למטרה ואני רק זורק?" . כשהם משווים מתוך קנאה הסנדוויץ'' של השכן תמיד יותר ירוק. לא פייר.

הדרך הטובה להלחם בקנאה היא להכיר בה ולקבל אותה. כשבתך מקנאה אמרי לה בטון אוהב: "את מקנאה/ קשה לך לבחור/ את חוששת שלשני יהיה יותר טוב". הסבירי לה "שלפעמים לו יש יותר ולפעמים לך. ככה זה. העיקר שגם שלך טוב וזה לא כל כך משנה". הרגיעי אותה שזה טבעי לקנא, שאת אוהבת אותה ובטוחה שמיום ליום היא תצליח להירגע. ובינתיים אולי חיבוק יעזור.

כדי לגשר על הפער בין זיהוי הרגש ("אני מקנאה") להבנה השכלית ("מה הפתרון?") שאלי אותה מה לדעתה יכול לעזור לה להתגבר על הקנאה. שימי גבול להשוואות ולהחלפות ואל תנסי ליצור כל הזמן איזון או לפצות.

זמן ייחודי שבו את עושה יחד איתה דברים שהיא ואהבת יכול להועיל. ככה היא תבין שלפעמים היא ואמא ביחד והאח בצד, ולפעמים אמא והאח ביחד והיא בצד וזה לא סימן שלא אוהבים אותה. היום היא מרגישה "משלוש יוצא אחד". יבוא הזמן והיא תדע ששלוש זה הרבה יותר טוב משניים. וגם אם הסנדוויץ'' של האח יותר טעים, זה שלה טעים דיו.

  

על תחרותיות בין אחים קראו - "לקפל נייר ולהרגיש מיוחד"

על מריבות בין אחים קראו - "מריבות אחים", "רשיון לריב"

על תוקפנות וזעם כשלא מקבלים מה שרוצים - "תוקפנות לייק", "תוקפנות לייט".

על תגובה ללידת אח קטן - "שלא יתפסו לי את המקום"

על קנאה מגדרית - "מה זה בן מה זה בת"

6 תגובות

סב/תא חולה

סבתא מצד בעלי, שהייתה חלק חשוב בחיינו, חלתה והיא מאושפזת בבית חולים במצב מדאיג. הבת שלנו, שהייתה מגיעה אליה כל יום בצהריים, איננה מדברת על זה. מלבד כמה שאלות (מי ייקח אותה מהגן? מתי אבא יחזור מבית חולים?) הנושא איננו מוזכר.

אנחנו מתלבטים האם להסביר לה מה קורה? האם בכל זאת לדבר איתה על כך או לכבד את הרצון שלה ולהתעלם? אולי היא לא חושבת על זה ולא כדאי להכניס לה דאגות לראש?

כאשר ילד איננו מדבר על משהו מדאיג שקרה אין זה סימן שהוא לא חווה איום או דאגה. אין זה אומר שהוא לא זוכר או לא חושב על זה.

ילדים מעדיפים לשתוק ולהתעלם כי זהו הפתרון המיידי שזמין להם ביותר ומאפשר להם לעבור את הרגע בשלום. אין להם עדיין מילים לבטא את מה שהם מרגישים. אין באפשרותם לגלוש באינטרנט ולחפש מידע. הם אינם יכולים לעשות משהו כדי לעזור ולהרגיש מועילים. ההיגיון שלהם עדיין לא כל כך הגיוני, לכן הם סבורים שאם הם לא ידברו הם ישכחו. כאילו שזה לא קורה. לפעמים עצם הדיבור מציף אותם ברגשות קשים להכלה. לכן הם מכחישים את הדאגה, משכנעים את עצמם שהם בכלל לא רוצים להבין ולדעת.

כשהפה שותק הגוף מדבר. הדמיון עדיין עובד. יש פרפרים בבטן והלב מחסיר פעימה. בראש צצים כל מיני דימויים מדאיגים של סבתא בבית חולים ותרחישים לא טובים שיכולים לקרות לה ולאבא.

כשסבתא חולה אי אפשר שלא לדאוג. גם אם לא מדברים זה מדאיג. אך אם מדברים - אחר כך זה קצת פחות מדאיג. על מנת לתת לבתכם מילים וכלים להתמודד עם הבעיה דברו איתה, כדי שגם היא תדבר. פתחו בשיחה על הנושא. הזמינו אותה לשאול אתכם כל שאלה שעולה בליבה.

תנו לה מידע על מה שקורה לסבתא, ברמה ובשפה שהיא יכולה להבין. הסבירו לה שהרופאים עושים מה שניתן כדי לעזור, כדי שסבתא לא תסבול, כדי שהיא תבריא. הציעו לה לצייר לסבתא ציור או להעביר מסר מצולם ומוקלט בפלאפון. הרגיעו אותה שאפילו כשאבא מטפל בסבתא הוא עדיין תמיד חושב וזוכר גם אותה ותמיד יבואו לקחת אותה מהגן. היו יותר זמינים וקשובים מכרגיל. הגעגועים והדאגה לשלומה של סבתא עלולים להציף רגשות דומים גם כלפיכם.

כשאתם מחברים מילים לרגשות, טווים ביחד רגש והגיון, דאגה והתמודדות (המיספרה ימנית ושמאלית), אתם הופכים נסיבות מצערות להזדמנות. ככה היא תבין שהיא מובנת. ככה היא תרגיש מורגשת. ככה היא תדע שהיא לא לבד, שאתם תמיד איתה, מעוניינים במה שהיא חשה ולא רק באופן שבו היא מתנהגת.

עוד על מצוקה רגשית שמקבלת ביטוי גופני קראו - "כשהגוף מדבר - כואבת לי הבטן".

עוד על יחס ילדים למוות קראו - "יום הזיכרון - יחס ילדים למוות".

2 תגובות

חג שבועות שמח!

אחרי שבחג העצמאות הבת שלנו סירבה ללבוש חולצה לבנה עם כפתורים, קניתי לה במיוחד לשבועות חולצה לבנה חדשה. אבל גם את החולצה הזאת היא לא הייתה מוכנה ללבוש: היא לא מוצאת חן בעיניה.. היא לא אוהבת כיסים.. השרוול לא נוח... אפילו לא הסכימה לקחת אותה בתיק. כאילו היא מוצאת סיבות להתנגד מתחת לאדמה. אני חוששת שאם נוותר לה היא תרגיש יוצאת דופן לעומת שאר הילדים. 
האם היא עושה איתנו מאבק כוח? האם להיכנס איתה למאבק, להכריח ולהלביש בכוח?

לא כל פעם שהילד נאבק בנו זהו מאבק כוח. עם בוא החגים, על הקושי הרגיל לצאת מהבית ליום ארוך ומתמשך, נוספת ההבנה שהיום הוא לא יום רגיל. צפויים שיבושים בשגרה והפתעות. בגיל הרך, שינויים אינם מתקבלים בברכה. הם מעוררים חשש ומפעילים מנגנוני בלימה והתנגדות אוטומטיים. הסירוב להתעטף בבגדי חג שנראה לנו כמאבק כוח הוא, אולי, מאבק על תחושת ביטחון, על העדפות אישיות ועל הזכות להתחשבות. 

מה שנכון לגבי המבוגרים נכון גם לילדים. הם מעדיפים בגד מוכר וחביב שלא מתלכלך בקלות. ישנם ילדים שנרתעים מכפתורים. הם פחות מוכרים, לא נוחים, מגבירים תלות במבוגר ומזמינים תקלות. חולצה לבנה עלולה להתקשר עם פנים מדאיגות של הורים והערות בנוסח "תזהר!", "אל תלכלך!".
לתגובה של בתכם יכולים להיות הסברים שונים. רק כאשר התגובה מזיקה, חורגת מאוד מהנהוג או בלתי מתחשבת יש טעם להיכנס למאבק. זה לא המקרה! עזרו לבתכם להתמודד עם המצוקה אליה נקלעה. תנו הכרה לרגשותיה ("את רוצה שיהיה יום רגיל", "את רוצה ללבוש בגד שאת מכירה"). הרגיעו ועודדו ("לא נורא", "אל תדאגי", "מיום ליום תלמדי לאהוב חולצה לבנה"). קשרו את החולצה הלבנה עם זיכרונות משמחים ("זה כמו ביום הולדת"). אפשרו לבתכם לבחור האם ללבוש חולצה רגילה ולקחת בתיק את הלבנה או ההפך. אולי כשתגיע לגן ותראה את כולם בלבן – תשנה את דעתה. הבטיחו שגם שם לא תהיה חייבת. 
אפילו לתפוח שנופל קרוב לעץ, יש יותר מהסבר אחד (בגלל הגרביטציה, בגלל שהבשיל, בגלל התולעת, בגלל שמישהו השליך אותו שם...), על אחת כמה וכמה להתנהגות של הילד. אל תמהרו לפרש כל מאבק כמאבק כוח.

2 תגובות

בל"ג בעומר הצטרפנו עם בננו למדורה שכונתית. עשינו זאת כדי לשמח אותו. אבל הוא בכה, נצמד אלינו ולא רצה לזוז. הוא אמר שהוא פוחד והתעקש לחזור הביתה. לא ויתרנו כל כך בקלות. הסברנו, הפצרנו, פיתינו, ניסינו להצחיק אבל ללא הועיל. אחרי חצי שעה התקפלנו. קשה לנו להבין מניין זה בא. הוא מאוד שונה מאחיו הצעיר שמוכן לרוץ לתוך האש. אנחנו מקווים שזה יעבור עם הזמן. כיצד מקלים עליו ומונעים את החמרת המצב?

ילדים באים לעולם עם נטיות שונות שמתעצבות לאופי בהמשך החיים. תגובות ההורים ממתנות או מדגישות נטיות מולדות אלו. לחלק מהילדים טמפרמנט זהיר: דברים חדשים מרתיעים אותם, לוקח להם זמן להתחמם, להפשיר, להסתגל ולתת אמון. הם רוצים להתבונן מרחוק, לבדוק מה זה מים ומה זה אש לפני שהם קופצים. אם דוחפים ולוחצים – הם קופאים עוד יותר. אם מאפשרים להם להתחמם לאט לאט הם נרגעים, נמסים וזורמים.

בגיל הרך היכולת של הילד להבין מה קורה לו מוגבלת. כשהוא חש דריכות, עליה במתח שרירים, ושינויים בקצב הנשימה, הוא מכנה זאת במילה היחידה המוכרת לו- פחד. אם האש זזה ומשמיעה קולות הוא סבור שאולי היא חיה או דרקון יורק אש שעלול לזנק עליו כל רגע. אוצר המילים הרגשי שלו מאוד מצומצם והוא מתקשה להסביר את עצמו. כשמחשבה לא בשלה מביאה ילדים לזהות סכנה, היכן שאין, הם זקוקים להסברים שלנו. הפירוש שלנו למצב ולתחושות שלהם משפיע על התנהגותם והרגשתם.
בנכם ירגיש בנוח במדורה קטנה, שקטה, עם מעט חברים ואנשים מוכרים. עדיף להגיע למדורה כשעדיין אור בחוץ ולתת לילד להסתגל בהדרגה: לשבת רחוק, בחיק ההורה, להתקרב לאט ובלי לחץ. כמה שלוחצים פחות – הוא לחוץ פחות. במקום לומר לו שהוא פוחד, העדיפו פירוש חיובי ומתון ("אתה נזהר מדברים חדשים", "אתה נבהל מהרבה אנשים"). עודדו והרגיעו ("אתה ילד נבון", "לאט לאט תרגע", " אבא ואמא לא דואגים ואין מה לדאוג"). התאימו את הקצב שלכם לקצב שלו ובעיקר היו סבלניים.
כמו עצים במדורה – מה שנדלק לאט נשרף לאט. בסוף המדורה, אתם תרצו ללכת ובדיוק אז הוא יהיה מוכן להישאר...

3 תגובות

"אמרתי לא!"

"אנונימי" אמר/ה:

ביתי תינוקת חייכנית, סקרנית ומלאת חיים. בחודשים האחרונים היא החלה לצבור ביטחון וניסיון בזחילה, ובשילוב עם סקרנותה היא חוקרת את הבית על כל פינותיו, מנסה להכניס את כולו לפה. תוך דקותיים היא זוחלת הרחק ממשטח הפעילות לכיוון הנעליים, סל הכביסה או חוט חשמל שמונח על הרצפה. לרוב אני מניחה לה, משננת לעצמי שזה הזמן וזה השלב ללמוד ולהתפתח בלי הגבלות מיותרות. אבל כשהיא נוגעת בדברים שאני רוצה שתלמד שבהם אסור לגעת אני לא יודעת כיצד להגיב. בדרך כלל אני אומרת בקול רם "לא!" והיא קופצת וחודלת מיד ממעשיה. לפעמים היא ממשיכה עד שאני מזיזה אותה משם.

האם אני עושה את הדבר הנכון? מצד אחד אני רוצה שהיא תמנע מדברים מסוכנים ותקשר אותם לפחד - כי יש ממה לפחד (חשמל, תנור חם)..! מצד שני אני רואה אמהות לילדים גדולים יותר שכל הזמן אומרות לא, לא, לא! והילד חושש להתקדם צעד בלי שירים מבט ירא מול האמא.
מה ההשפעה של "לא" בגיל כזה ומה היא קולטת בכלל?

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

בשעה שהיכולות המוטוריות של התינוק גוברות אין מנוס מכך שהוא יתחיל לשמוע "לא". גילויי חיבה, משחקי פנים אל פנים, הנאה וצחוק מפנים את מקומם להתנגשות בין הרצון של התינוק למגבלות המציאות.
כשהתינוקת שלך נמשכת בכבלי קסם לכבל החשמל או להוטה על תנור לוהט, המוח שלה מוצף בחומרים המתווכים הנאה וסקרנות ואזורים שמקושרים עם עונג ותגמול מופעלים. עם השמע קול צעקה או איסור נעשה מעבר מרגשות חיוביים לרגשות שליליים. מבחינה פיזיולוגית מופרשים חומרים ומופעלים אזורים שעוסקים ברגשות שכאלה.

אמירת "לא" במידה מתונה, ובעקבותיה תגובת בלימה, אכזבה וחשש - חשובה. היא עוזרת להתפתחות אזורים במוח שאחראיים לוויסות ולעיכוב התנהגות לא רצויה. מצד שני, אמירת "לא" עודפת בשלב טרום מילולי, כשהילד לא מבחין באופן מודע בין מותר ואסור עלולה לבלבל ולבלום את הילד יותר ממה שההורה התכוון. האמא מתכוונת שהתנור חם והתינוק קולט שהחקירה והזחילה מסוכנות. אנחנו צועקים "שלא!" ימעך או ימרח את האוכל עלינו והוא מפרש שיש באוכל איום.

כשהבת שלך, כמו קולומבוס, יוצאת לגלות את האמריקה שלה -היו אתם המפה שלה. הנחו אותה מה כן. כוונו אותה למה להתקרב וממה להתרחק. אין צורך בצפירת אזעקה כל אימת שהיא נכנסת למים מסוכנים ("לא כל כך בקלות קורה משהו רע"). מספיק לומר "לא" בקול שקט, בטון רגשי רגוע, ובאינטונציה מתאימה. הרחיקו אותה למקום מבטחים והציעו לה משהו אחר למשש ולרשרש.
אין ספק שהמסע עוד ארוך, ובטוח שהיא תלמד.



"אנונימי" אמר/ה:

מה דעתך על השיטה של "להרים את הבית"? כל חפץ מסוכן או כזה שעלול להינזק מהחקירה של הקטנים מועבר ומורם רחוק מהישג ידם. יש כאלה שאף תוחמים את איזור הפעילות של התינוק עם גדר או שערי ביטחון ונעילות למיניהן.

לדעתי יש חשיבות לזחילה במרחבי הבית, לסקרנות ולחקירה ואני לא רוצה להגביל את ביתי לשטח קטן כשיש את כל הבית. אין לי בעיה עם כך שנדרש ממני להיות הרבה יותר קשובה וזמינה. אני חושבת שיש ערך למילה "לא", ואם אני מרימה את כל הבית - מתי יערך השיעור?
האם זה באמת חשוב שתלמד כבר עכשיו מה זה "לא"? איך מלמדים תינוקת קטנה דבר כזה בכלל?!

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

עצמאות או צייתנות? - זו השאלה. אם בעבר הורים יחסו לצייתנות חשיבות רבה יותר לעומת עצמאות, כיום המגמה התחלפה. כאשר הורים תחמו את הילד בתוך לול וגדרות הם העדיפו סדר וצייתנות על פני עצמאות. כאשר משאת הנפש היא יוזמה ועצמאות הורים מאפשרים לקטקטים לזחול ולגעת בכל. אם הם מאמינים שכמה שיותר "כן" - הילד פחות מסכן. הם מזיזים ומרחיקים כל מכשול, שואפים למחוק את המילה "לא" מהלקסיקון.

נראה שעצמאות ויוזמה יקרים לליבך לצד קבלת מרות (זה לא "או-או". זה "גם וגם"). אכן לאמירת "לא" חשיבות רבה. ה"לא" חיוני לגדילה לפחות כמו ה"כן". הוא מעביר את המסר שההורה הוא ישות נפרדת ("לא! אני לא מגבת"). הוא יוצר מרחק בין דחף לבין סיפוקו ("לא, אי אפשר לאכול את הביסלי של החתול).
לרב הילדים, אמירת "לא" מלווה בהרחקה והצעה "מה כן", שוב ושוב -יספיקו. אחרים, בשל טמפרמנט סוער, לא מצליחים לעצור באדום. מבחינתם במה שהם יכולים להגיע הם יכולים לגעת, ולכל מה שהם רואים הם מגיעים. ללא מחסום אמיתי הם לא מבינים מה הכוונה ב-"לא". אצל ילדים אלו שימוש מרובה מדי במילה "לא" עלול לעורר זעם על הגבלה עודפת, להביא להתעלמות, לשביתה כללית. וישנם אלו שיראו ב"לא" משחק, תחרות בין חתול ועכבר.

בגיל שבו לפעוט/ה קושי לקבל על עצמו הגבלות, אם אתם מוצאים את עצמכם אומרים הרבה "לא" - עדיף לסגור דלתות ולהרחיק חפצים מיותרים כדי להשאיר את ה"לא" להזדמנויות בהם הוא הכרחי. כך לא יפגע הרצון להגיע, לגעת, לראות ולמשש.

אם הפעוט/ה סבור שדלתות נעולות לא נועדו לעצור אותנו אלא לבחון את מידת הנחישות שלנו, או בתינוקית : "אם סוגרים בפניך דלת של ארון תפתח מגירה או מקרר"... התקינו מנעולים והתנחמו בכך שכשהוא יגדל זה ישחק לטובתו.

על "אסור" ו"לא" אחרי גיל שנתיים קראו:

גיל שנתיים הנורא

קשה להיות הורים

על הקושי המיוחד של הורים בראשית החיים קראו גם:

פתאום הורים - הקרב על השפיות

פתאום הורים - הקרב על הבכי

6 תגובות