לקראת שנת הלימודים החדשה

באחד בספטמבר מתחילה שנת הלימודים החדשה, במעונות, בגנים ובבתי הספר. המבוגרים שבינינו נחלקים לשניים: כאלו שכל ראשון לספטמבר הוא היום המאושר בחייהם, כי כולם הולכים לבית הספר והם לא. באחרים כל תחילת ספטמבר מעוררת נוסטלגיה וגעגועים לתקופה יפה בחייהם כשחברים היו בהישג יד, החיים פשוטים וצפויים וכל מה שצריך כדי להצליח בחיים הסתכם בלהכין שיעורי בית וללמוד למבחנים.

אפילו שונאי בית ספר מושבעים מאחלים לילדיהם חוויה אחרת, מתקנת. רוצים להחזיר עטרה ליושנה. כדי לסייע במעבר מהחופש ללימודים כינסנו לינקים מפוסטים קודמים שעוסקים בנושאים רלוונטיים.

• על בחירת מסגרת גנית מתאימה וההבדל שבין לחץ לאתגר, ראה: "לקראת השנה הבאה"
•  על הקושי שבמעבר למסגרת חינוכית חדשה וכיצד להקל על ההסתגלות, ראה: "אני בראש השנה", "את מי אני אוהבת?"
• כיצד לזהות קשיי פרידה ואיך להגיב אליהם ולהרגיע אותם, קראו את: "עוד לא די", "בסוף תמיד חוזרים לגן", "לחזור הביתה".
• מה קורה להרגלים בחופש וכיצד להתמודד עם שיעורי בית, שווה להציץ ב: "הרגל זה הרגל", "לעשות רק מה שבא לי".
• על קשיי קשב וריכוז נכתב ב "אתה לא מקשיב לי".

 ובשבוע הבא נעלה עוד פוסט בנושא הכנה לכיתה א'

4 תגובות

פעם כן... פעם לא...

קוראים יקרים.
החלטנו לשדרג את הבלוג ולכן לתקופת החופש נגיע "פעם כן" ו"פעם לא". זאת אומרת שאנחנו עדיין כאן כדי לענות על שאלות כל הזמן אבל נפרסם פוסט חדש פעם בשבועיים.
בין השאר השדרוג הולך לכלול גם את האפשרות לקרא את הבלוג באנגלית.
אנחנו מאד נשמח לקבל כל בקשה, הצעה, הארה או הערה וכל ביקורת ממכם בכדי שנוכל ליישם בבלוג החדש.

אנחנו מבינים שיש אנשים שכותבים שאלות והן לא מגיעות אלינו.
אחרי שרשמתם את התגובה צריך ללחוץ על כפתור "פרסם תגובה". לצערנו לפעמים צריך ללחוץ יותר מפעם אחת בכדי שהתגובה אכן תפורסם. חכו עד שאתם רואים את התגובה רשומה בתוך רשימת התגובות.
אנחנו מבטיחות שזה ישתפר יחד עם מבצע השדרוגים.

בכל מקרה, תמיד אפשר לכתוב לנו למייל: gony@saray-levin.com 

תודה מראש,
שרי וגוני.

3 תגובות

מה זה בן, מה זה בת.

בגן שלי, בו אני עובדת, אחד הבנים כרוך אחר הבנות ומזדהה איתן. אולי יותר מדי. הוא מצייר כמוהן דמויות נשיות ולבבות, מעדיף לשחק בפינת הבובות בתפקידים נשיים ולפעמים מבקש שיפנו אליו ויקראו לו בשם של בת. אימו ספרה שבבית הוא מרבה להתחפש, עונד תכשיטים ושם על ראשו מטפחות כאילו יש לו שיער ארוך. לאחרונה הוא ביקש להגיע לגן מחופש לילדה. האם לאפשר לו? אינני רוצה לדכא אותו אבל זה לא מקובל וגם מעורר מבוכה ולעג של ילדים אחרים.

נטייה מינית וזהות מגדרית אינם היינו הך. העדפה להראות, לדבר ולשחק כמו בנות אינם סימן לנטייה מינית אלא לדילמה מגדרית: מה אוהבים יותר - דברים שאופייניים לבנים או כאלה שאופייניים לבנות. למזלנו שיגיונות ילדות אינם נבואות שמגשימות את עצמן.אלמלא כן הבנות היו גדלות להיות "פרינססות" והבנים נהגי משאית זבל.

להתלבטות סיבות שונות: אולי בנות מסתוריות ומרתקות אותו (איך לא!). האביזרים שלהן זוהרים, מסולסלים, עוצרי נשימה, והדרך הפשוטה ביותר להבין "איך זה מרגיש" היא לנסות. ישנם כאלה שבשלב הזה של חייהם נרתעים מתחרותיות ותוקפנות שאופייניים יותר למשחקי הבנים.אחרים מגלים את השונות בינם לבין אמא ומתחפשים לבת כדרך להכחיש אותה. הם היו רוצים להתחתן עם אמא או לפחות להיות כמוה (נדמה להם שזה אפשרי!). הפנטזיה להיות כמו אמא מגינה עליהם מפני חרדת הפרידה.

גנטיקה והורמונים קובעים את הרגשות, ההתנהגות והזהות שלנו. אבל גם ההיפך נכון. להתנהגות מגדרית השפעה על ההורמונים ועל תהליכים ביוכימיים במוח. בילדות, משחק עם בני אותו המין מהווה אימון מוחי חשוב. בעת המשחק מופרשים הורמונים שנקלטים ומפעילים אזורים במוח שאופייניים יותר לבני אותו מין. הבשלה של אזורים אלו מחזקת זהות מגדרית. בהתבגרות מצטרפים גורמים נוספים למשוואה שקובעים את ההעדפה המינית והרומנטית. לחינוך ולאופן הגידול השפעה רבה על הזהות המגדרית והשפעה חלקית על הנטייה המינית. בגיל הרך מתפתחת ההבחנה הראשונית, מבחינה ביאולוגית, בין בנים ובנות. בהמשך, הילד בורר לעצמו איזה דפוסים מגדריים (הופעה, עיסוקים, תכונות, תחומי עניין) הוא רוצה לאמץ לעצמו. ההבנה שניתן לבחור מאפיינים מגוונים, בהתאמה ולא בהתאמה למין הביאולוגי, מרגיעה.

הבחיני בין מתן הכרה לרצון הנפרד של הילד לבין כניעה מוחלטת לרצון הזה. משחק משותף עם בנות והתנסות בהחלפת זהות במשחק הם מענה מספק לכמיהות ולתמיהות של הילד. בזמנים אחרים דווקא עידוד להתנהגות מגדרית הולמת יכול להרגיע קונפליקטים, לחשוף את הילד להתנסויות רב גוניות כדי שבעתיד יבחר את העדפותיו מתוך רפרטואר נרחב של אפשרויות.

הסבירי לאימו שבבית הילד רשאי להתלבש כאוות נפשו אבל בגן זה לא נהוג ועלול להפריע לילדים אחרים שדוחים התנהגות כזו (לא ממניעים הומופובים אלא מתוך צורך להגדיר ולשמור על הזהות של עצמם). עודדי את הילד לקחת חלק בפעילויות עם בנים. הוא לא חייב לקלל, ללכת מכות, ללגום בירה או לספר בדיחות גסות אבל כדורגל, תופסת ומשחקי בניה והרכבה יכולים להיות מקור להנאה.

בגנך עוד ילדים שסבורים (ובטעות!) שזהות מינית נקבעת על פי התנהגות או מראה (מי שחזק הוא בן. מי שבוכה היא בת. עובדה!). הסברה מתאימה יכולה למתן פנטזיות, להרגיע חרדות, ולהגביר סובלנות.

מי שנולד בן נשאר בן ומי שנולדה בת תישאר בת. או בקיצור - הגודל כן קובע. לפחות עד ההתבגרות ועד שהנטיה המינית הסופית תתבהר.

על הרצון להתחפש למין השני אצל בנות ראו "מה זה בן מה זה בת- גרסת הבנות"
על בגדים כדרך לביטוי עצמי והגדרה של זהות נפרדת קראו "בגדי המלך החדשים", "מה לבחור"
על החשש להתחפש ותחפושות כביטוי לדחפים וריסונם.. קראו "נמר גדול/ נמר קטן" 

22 תגובות

ראיתי את פרעה

אני לא יודעת מה הגננת סיפרה בגן, אבל פרשת פרעה עדיין מעסיקה את הבן שלנו. ביום הוא מציג פרעה שהורג את כולם. ברחוב הוא רואה בכל איש מוזר פרעה פוטנציאלי. בלילה הוא חלם על פרעה והגיע רועד למיטה שלנו. למה זה משפיע עליו כך? כיצד להרגיע אותו? מה עושים עם סיפורי החגים המפחידים המתרגשים עלינו?

הסיפורים על מורשת עמנו רצופים טראומות לאומיות. כשהם מושמעים לאוזניים צעירות בדרמטיות ובפרטי פרטים הם עלולים להציף את הילד בעודף מידע שאינו בשל להבין: מה זה "הרבה שנים"- חג פורים היה לפני הרבה שנים? מה זה "איש רשע"- אולי השכן? מה זה "למות"- כשעושים "פיו פיו" ונופלים על הרצפה?

כאשר הסיפור מסופר תוך כדי הרחקה ל"לפני הרבה שנים", מלווה במשחק,שירה ויצירה, על ידי מבוגר שאינו נראה לחוץ ודואג בעת הסיפור – הילדים מבינים שלמרות המסר המילולי אין מה לדאוג. ילדים שקשובים רק לתוכן המילולי ולמשמעותו או ילדים המזדהים עם הטון הדרמטי בסיפור עלולים להיבהל. לפעמים הם מזהים בעלילה את אותה אלימות המוכרת להם מעצמם כשהם מתחפשים לגיבור הרוצה למגר ולהשמיד כל מי שמתנגד לו. רק שבסיפור ההיסטורי הגבולות נפרצו. מישהו נתן לאלימות ביטוי ומימש דחפים תוקפניים אלו. כמה מאימת המחשבה שהדחפים האסורים שלנו עלולים לצאת לפועל. אולי מישהו נוסף יכול לאבד שליטה וזה יקרה שוב.
כשבנכם מתחפש לפרעה הוא בעיקר בודק שזה קורה רק במשחק, בדמיון. בלילה, תוך כדי שינה, יותר קשה לו לשמר את האבחנה בין מציאות פנימית וחיצונית. כשהוא מרים קול בהלה למראה אנשים משונים ברחוב הוא קורא לכם להרגיעו ולהסביר איך מבחינים מי טוב ומי רע. בגילו כל דבר שונה, חריג, נתפס כרע.
חיזרו על הסיפורים בבית, בחיק החם והבטוח של הספה. הרבו להשתמש בביטויים כמו "פעם פעם" או "היה היה בארץ רחוקה" כדי להדגיש את המרחק בין אז והיום. הפנו את תשומת ליבו לכך שאתם לא דואגים ("אמא דואגת? לא! סימן שאין מה לדאוג"). כשהוא מתחפש לפרעה הזכירו לו שזה רק משחק. הציעו לו לתעל את חששותיו לציור. אולי לצייר את פרעה ואחר כך לקשקש עליו ולקרוע אותו. ככה במקום להיות רע וחזק כמו פרעה – הוא ירגיש חזק על פרעה. וגם יתלווה לזה קורטוב השתוללות וחיוך של שובבות.
ובכלל מה יש לדאוג? מה הסיכוי שפרעה יגרור את עצמו 40 שנה במדבר כדי להגיע לישראל דווקא עכשיו, כשרק לפני חודש תלינו את המן על עץ? ובשביל מה? בשביל לאכול מצות?! אפילו חומוס בפיתה הוא לא יקבל כאן...

עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים - "שבועות בלבן"

על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".

על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".

על רתיעה משינויים ודברים חדשים - "שינויים ומעברים", "קשה לי", "גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"

3 תגובות

משפחה שכזאת

ליום המשפחה צייר בני את משפחתו. הוא צייר את עצמו לצידי, אני אוחזת את היד של בעלי ובעלי נותן יד לבתנו. הציור צבעוני ושמח. בציור כולם מחייכים ורק על הפנים שלי הוא קשקש. אני לא יודעת איך להתייחס לזה. מצד אחד זהו רק ציור. מצד שני למה בעלי מחייך ובעל נוכחות והפנים שלי מחוקות? האם זו סיבה לדאגה?

דרך הציור של בנך את מנסה להציץ אל ליבו. כיום, יותר ויותר הורים מודעים לערך הסמלי של ציורים ומנסים להבין מה הם אומרים. התבוננות בציור יכולה להעיד כיצד הילד תופס את העולם סביבו ואת עצמו, מהם הצרכים הרגשיים שלו, מה יחסו לדמויות החשובות בחייו. ציורים חושפים את המשאלות והכמיהות של הילד לצד נושאים לא פתורים, כעסים, כאבים וחרדות. אבל במלאכת הפירוש צריך להיזהר. הציור אינו צילום רנטגן של נפש הילד. הוא מושפע מהיכולות הגרפיות של הילד, מהניסיון שלו בציור, מהריכוז והמוטיבציה. יש ילדים שנמנעים מלצייר ציורי משפחה. הנושא מורכב ומסובך מדי עבורם, טכנית ורגשית. אחרים לא גילו את כוחו של הציור ככלי לתקשורת והבעה.

ציורי משפחה נותנים ביטוי לרגשות משותפים ומעשירים את היחסים. דרך הציור ילדים מביעים רגשות שבמציאות לא היו יודעים או מעיזים להביע, או שהיו חשים אשמה בגללם. הם מציירים את עצמם קרובים יותר לאחד ההורים, משמיטים מהציור אחים מיותרים, שמים את עצמם במרכז המשפחה ועוד. מציור לציור הדמויות הופכות מפורטות ומובחנות זו מזו וההסתכלות על המשפחה פחות אגוצנטרית ויותר רב גונית. כשם שרגשות משתנים לאורך זמן, גם ציורים אינם מציגים מציאות סטאטית וקבועה אלא הרגשה מסוימת ברגע נתון.

העובדה שבנך צייר את משפחתו, יד ביד – ראויה שתחמם את ליבך יותר משתטריד את מנוחתך. ילד יכול לצייר את אמא ולקשקש על פניה כי לא היה שבע רצון ממה שיצא. ואולי, דווקא בגלל הקשר החם לאמא הוא אינו יכול לשאת את הפער בין המשאלה לתוצאה (ראה גם "אני לא יודע"). ייתכן שהציור של אמא עורר בו כעס, דאגה או געגועים – רגשות שהוא היה חייב לטשטש ולמחוק. יכול להיות שזו קונספירציה של הגננת להוציא הורים מדעתם, אולי מזימה של הילד ואולי זו דרכו לומר בציור שאמא מקשקשת יותר מדי. ולפעמים, צבע שחור הוא רק צבע שחור, וקשקוש הוא רק קשקוש. כמו בסיפור על הבן שצייר את משפחתו וצבע את הכל בשחור "אולי הוא במצוקה", "אולי הוא בדיכאון", "אולי הוא מסתיר סוד אפל" הפליגה האם בדאגותיה.

-"למה ציירת את המשפחה בשחור?" לא התאפק האב, ושאל.
- "כי זה הצבע היחידי שמצאתי" היתה התשובה...

בכל "יום המשפחה" אני מקבלת טלפונים מהורים מודאגים – כי הילד לא צייר את המשפחה/ כן צייר אבל למה ככה/ צייר משפחה אחרת... על מנת שציור יעיד על בעיה התופעה צריכה לחזור על עצמה הרבה פעמים. אם פעם בשנה בנך קשקש על פנייך - זו לא הוכחה לכלום. מצד שני, אם שנה שלמה הוא לא צייר משפחה - כדאי לעשות משהו בנידון. במקום לדאוג הזמינו את ילדכם לציור משותף. ציירו יחד כל מיני משפחות, בכל מיני צבעים, על כל מיני דפים, והעיקר – תיהנו מהמשפחה שלכם כל השנה!

5 תגובות

יש לי יומולדת

לפני כשנה, סמוך ליום המשפחה, נולד הבלוג שלנו. בנקישת עכבר העלינו את הפוסט הראשון לרשת. בדאבל קליק אפשרנו לעתיד וירטואלי חדש להיכנס לחיינו. יצרנו לנו מציאות חדשה, נוספת, און ליין.כמו שהורים מדרגים את רגע הלידה של ילדם כרגע המאושר בחייהם ואת גידול הילד כמקור ללחץ וקושי בחייהם, גם בשבילנו יום הולדת לבלוג הוא מעין אקט פומבי שבו אנו חוגגות את החיבור המשונה הזה שבין הנאה ועינוי - בין לחץ לבחור נושא ולעמוד בתאריך יעד לבין סיפוק מצי-פור משובב עין ותגובות של קוראים שגילו עניין והפיקו תועלת מהכתוב. 

 אחרי שנה אנחנו מוצאות את עצמנו מרעננות הבטחות והתחייבויות ישנות: הבטחנו לעצמנו לכתוב בבהירות, בגובה העיניים, מבלי לוותר על עומק. לא לכתוב מה שכל אחד יודע ולא להתיימר לומר משהו שאף אחד אינו יודע. לשוב ולשאול על עולמם הפנימי של הורים וילדים מבלי להניח שניתן לדעת הכל על עולם מופלא זה. לתת ביטוי למה שכל ילד היה רוצה להסביר להוריו ולא יודע איך. לתת להורה כלים להעניק לילד מה שהיה רוצה ולא יודע איך. להוריד הורים וילדים מכס הנאשמים. ובעיקר, להישאר אופטימיים ולחייך. 

לחתום שנה פירושו שזו איננה סתם אפיזודה חולפת - אם ובת שרצו לכתוב ולצייר יחד. במהלך השנה הבלוג לבש צורה ומבנה, רקם אופי וסגנון. ומה שלא עשה הזמן, עשה השכל. מבלי שציפינו לכך הוא הפך ל"בייבי" שלנו, מקום לצמיחה ולמידה אין סופית, מקור לגאווה ושמחה אמיתית (ועכשיו, בדרך, בייבי חדש - חנות און-ליין ברוח הבלוג). 

בעת הזו אנחנו רוצות להודות לקוראים ולכותבים, לדיירי הקבע ולאורחים, לשואלים ולמתכתבים. אמר מי שאמר ש"בשביל לגדל ילד צריך כפר שלם". לגבינו, כדי לגדל בייבי וירטואלי אנו  זקוקות לקהילה וירטואלית-"משתמשים" שישתמשו בהבנה שקיבלו באופן לגמרי לא וירטואלי. הורים אוהבים לילדים אהובים, סקרניים ואכפתיים. המשיכו לכתוב אלינו, לשאול, להגיב, ולשלוח צי-פורים, כדי להזכיר לכולנו שבכל רגע אלפי הורים מתלבטים בבעיה דומה, ולכל בעיה שכזו אין תשובה אחת אלא תשובה אחת שהיא הכי נכונה להם. 

ולעניין איחולים. לכבוד יום הולדתו פנה חתן טרי לאימו וביקש: "ברכי אותי בשלוות נפש". "אינני יכולה" ענתה האם. "כבר ברכתי אותך בהרבה ילדים".

מאחלות לכם ולנו גם שלוות נפש וגם הנאה וסיפוק מהילדים.

רב תודות, 

גוני ושרי.

13 תגובות

בגדי המלך החדשים

קיבלנו ממכם לא מעט סיפורים אישיים על ילדכם. סיפורים מקסימים. אז כמו שהבטחנו... כל פעם עוד קצת...
הפוסט של היום הוא בהשראת אחד הסיפורים שהגיעו אלינו.

תודה. ותמשיכו.

כשהייתי בת 10 עזבנו את הקיבוץ לטובת עיירת עולים צפונית. עד אז גדלתי בבית ילדים וחלקתי את בגדי עם אחרים. "שלי-שלך, שלך-שלי" . הכל היה משותף ושוויוני. בגד היה משהו פונקציונאלי שלובשים כדי להיות לבוש.

לקראת המעבר לעיר צוידנו ברכוש מינימאלי שהיה אמור לספק את צרכינו. עד היום זכורה לי ההתרגשות שמילאה אותי כשהוזמנתי למחסן הבגדים הקיבוצי למדידה, ויצאתי משם עם חבילת בגדים שמעתה תהיה שלי-שלי. כמו פיסת נדל"ם (נכסי - דלא - מֶשָתְפי) פרטית שלאיש לא תהיה דריסת רגל בה. לא דחיסת גוף או יד זרה. רק שלי.

לימים, בתקופה שנסיעות לחו"ל היו נדירות, נסע אבי לשליחויות מטעם המדינה. את פריטי הלבוש המעניינים שהביא לנו ממזרח וממערב הייתי לובשת בחדווה ובגאווה. כאילו האביב העניק לי מעטה חדש ומרענן של צבע. כמו זר נוצות ססגוניות שצמחו לי לפתע פתאום.

כאמא אני זוכרת איך ילד הסנדביץ' שלי היה בורר את בגדיו בקפידה. שיהיו שונים ובולטים מאלו של אחיו הבכור. שיהיו הפוכים ומנוגדים למה שאחרים היו רוצים עבורו. - "אמא", הוא היה שואל כמו ילד טוב, "איזה חולצה ללבוש? את הכחולה או את האדומה?". - "את הכחולה". - "טוב, אז אני רוצה את האדומה. אני חייב אותה!".

בתקופה מסוימת בחיינו, בחודשי יולי - אוגוסט, הפעלנו קייטנה פרטית. בחצר ביתנו הסתובבו עשרות קייטנים לבושים חולצה צהובה וכובע אדום.  הבת הקטנה, שאהבה להסתובב חצי עירומה, התעקשה ללבוש את מעיל הפוך החורפי ולצאת עימו לחצר. -"זה מקרר אותי", היא טענה. המגע הרך והקר של הבגד שזה עתה יצא מהארון, לפני שספג את חום גופה, צינן גם את התרגשותה ואיפשר לה להתחבא בתוך מערה ניידת. הבגד השונה גם סימן אותה כ"הבת של".. והבדיל אותה מקהל ה"אחים החורגים" שפלשו לה למרחב האישי.

ארון הבגדים הוא הממלכה הפרטית שלנו, והבגדים שבו מכתירים אותנו כל יום מחדש. בגדים הם אף פעם לא סתם בגדים. הם עוזרים לנו להגדיר מי אנחנו, להמציא את עצמינו כל יום מחדש. הם נותנים ביטוי למצב הרוח שלנו, למקום שלנו ביחס לאחרים, לרצון שלנו להשתייך ולהיות דומים או שונים.

חילופי עונות הן דבר לא פשוט. חוויה מטלטלת לכל מי שהרגישות התחושתית שלו גבוהה והערנות החברתית מתפתחת. מהפך בתפיסה העצמית.

בגדי הקיץ והחורף - כמוהם כשתי שפות שונות. אחרי שלמדנו לדבר "קייצית" מוכרחים לעבור לדבר "חורפית". חייבים להתגמש, לנסות לתת ביטוי למי שאנחנו גם בשפה זרה ולקוות שהגננת, המורה וכל החברים יזהו אותנו גם בבגדי המלך החדשים. 

21 תגובות

להציץ לראש של הפשוש

לאחרונה שלחו לנו כמה מהקוראים אנקדוטות חביבות מילדיהם. שמחנו, חייכנו, התחממנו, התמוגגנו, התלהבנו... והתחשק לנו (ממש "בא לנו") לכתוב פוסט על הסיפורים שלכם.  כך הופך סיפור לצִי-פוּר - צ'ופר למי שמשתף אותנו בפניני החן של ילדיו. 

 המעשיות החביבות שאנו זוכרים, ונהנים לחזור ולספר מפי הטף, מבטאות פליאה לאופן בו ילדים חושבים. כיצד הם מארגנים את הידע והחוויות שלהם. איך הם משלימים אינפורמציה חסרה ומבינים את מה שהם לא מבינים. ומתי זה הופך להבנה של הזולת ולכישורים חברתיים. 

הדרך בה אנחנו כהורים מפתחים תובנה לנפש של הילד מעוררת אף היא השתאות:

כיצד אנחנו מתחילים להתבונן בילד באופן מדויק ואמין, זוכרים כל קול וכל תנועה חדשים שהנצו (ורצים לספר לחבר'ה...). איך אנחנו זוכרים בדיוק מופלא גם תגובות פחות מתוקות של הילד (ושלנו), שעוזרות לנו להבין אותו  באופן יותר נכון (איך כדי לעזור לאמא לנקות הוא שפך דלי מים על המחשב).

כיצד אנחנו נשארים ערניים להיבטים שונים והסברים מגוונים, מבלי להתקבע על הסבר אחד ופתרון אחד לכל התופעות ("הוא רוצה תשומת לב!" - לאו דווקא. "הוא עושה מאבק כוח" - ומה אם לא?!).

התהליך הזה שבו הורה חדל להתייחס לילד כאל יצור חסר דעה ורצון ברור, ורואה בו איש קטן עם טעם ונטיות משלו, דורש אורך רוח ואורך נשימה.  הוא נשען על מחויבות עמוקה להכיר בילד כאדם נפרד, בעל רגשות, משאלות, וכוונות אוטונומיות - גם אם אינן תמיד לרוחנו (להצליח להבין את התשוקה לקלף מסטיקים מהמדרכה או ללכת לגן בלבוש שדומה יותר לכותנת לילה. "להבין " זה לא "להרשות").

התהליך הזה כולל מרכיב אמפאטי - ניסיון להבין לליבו של הילד לא רק על סמך התנהגות גלויה, אלא גם מתוך ניסיון להעמיד את עצמנו במקומו, להיכנס לנעליו, להיזכר במצבים דומים בילדותנו. הוא מחייב צניעות רבה - נכונות להתבלבל, לטעות, להעלות מספר השערות, לגלות כמה אנחנו לא יודעים וכמה עוד יש לנו ללמוד.

תודות להורינו אנחנו מבינים לנפשנו ולנפש זולתנו. אמא שלי הבינה אותי ועזרה לי להבין את עצמי. זה איפשר לי לשכלל את היכולות שלי להציץ לראשם ולליבם של אחרים. להבנה לנפש הזולת השפעה דו כיוונית. כך הופך הניסיון להבין את ילדינו, באופן גמיש ואותנטי, להשקעה משתלמת ביותר: אתם תבינו אותם היום וברבות הימים הם יבינו אתכם! עשינו עסק?!

19 תגובות

"את זה" !!!

אנחנו הורים לילד ראשון שזוכה להמון יחס ואהבה. חשוב לנו לכבד את רצונו  ולתת לו הרבה בחירה. אבל הוא מתוסכל, לא יודע מה הוא רוצה ומשנה כל הזמן את דעתו. בארוחה הוא מסמן שהוא רוצה משהו, "את זה", אבל לא יודע להסביר מה ודוחה כל דבר שמציעים לו. כך קורה גם במשחק, בטיולים ובהשכבה. כשהוא עייף זה נעשה רק יותר קשה. רצינו לכבד את הטעם וההעדפות שלו ולעזור לו לפתח רצון עצמאי. למה זה כל כך מסובך? איך להבין אותו וכיצד להגיב?

 כשילדים מבקשים "את זה" ושום דבר שמציעים להם הוא לא "זה", קרוב לוודאי שהם מנסים להסביר בשפה שעוד אין להם משהו שהם עוד לא ממש יודעים שהם רוצים.

רציתם שהוא פשוט ילמד לבחור ומסתבר שזה כלל לא פשוט: עד גיל שנה תינוקות רוצים את מה שהם מכירים, דוחים ונרתעים ממה שהם לא מכירים. יש להם נטיות מסוימות אבל הם תלויים בהורים שיכירו להם, בהדרגה, דברים חדשים ומגוונים.

עד אמצע השנה השנייה הם צוברים התנסויות וחוויות חוזרות שמתגבשות להעדפות יותר ברורות ורצון עקבי. אך עדיין הם תלויים במבוגרים שיצמצמו עבורם את הבחירות (לבחור בין 2 דברים) כדי שיצליחו לעשות בחירות פשוטות, שיעזרו להם לזהות את הנטיות שלהם ולא יניחו להם להתבלבל יותר מדי.

עם ראשית הדיבור, כשעדיין חסרות להם הרבה מילים, הם משתמשים ב"העתק-הדבק" ומצמידים את המילים "את זה" לכל דבר. הם העתיקו את זה מאיתנו: "קח את זה", "תראה את זה", "רוצה את זה?", "תאכל את זה"... - מסקנה: "את זה" הוא שם כללי לכל דבר שרוצים.

כשילדים אומרים "את זה" קורה שהם מתכוונים למשהו מסוים. אבל לפעמים זו הודעה שגוייה. הם מצביעים על משהו  ורוצים בכלל שירימו אותם על היידים. לפעמים ה"את זה" הוא רטורי - דרך לבדוק מה משמעות המילה ומה השפעתה. ולפעמים הם לא יודעים מה הם רוצים. הם זקוקים שיכוונו אותם ושלא ישאלו אותם כל כך הרבה שאלות. מרוב שאלות הם כבר שכחו מה רצו בלאו הכי.

המצבים הללו שבהם אנחנו, או אחרים, לא מבינים מה שאנחנו רוצים הם קורס חובה בבית ספר של החיים. אם לצידם מספיק מקרים בהם יש הכרה והבנה לרצון של הילד- הרצון החופשי לא ידעך.

כשבנכם מצביע ואומר "את זה" נסו לנחש למה הוא התכוון. אם לא הצלחתם לקלוע לדעתו, לא ביג דיל. אחרי שלושה - ארבעה ניחושים צמצמו את האופציות ותנו לו לבחור בין 2 דברים ("מה אתה בוחר היום: גבינה או ביצה" ; "איזה סיפור אתה רוצה - זה או זה?"). אם הוא לא מצליח לבחור החליטו עבורו. אם הוא משנה את דעתו הנחו אותו לדבוק בבחירתו הקודמת או במה שהחלטתם עבורו ("היום אמא משכיבה אותך ובפעם אחרת אבא").

היינו רוצים לקלוע לדעתם במאה אחוז מהפעמים אבל זה בלתי אפשרי. מעשה באבא אחד שתיעד את כל המקרים בהם הוא לא הבין את בנו כדי לשאול אותו, לכשיגדל, מה הוא רצה.

הילד גדל היה לו רצון מאוד ברור - שיעזבו אותו במנוחה.

9 תגובות

סוכות שמח וקצת חופש...

אנחנו יוצאות לממש קצת חופש, מבטיחות לשוב ולדבר על החופש ועל החזרה לשיגרה.

חג שמח לכולכם.

6 תגובות

אני בראש השנה

אם החיים הם מסע בזמן, תחילת שנת הלימודים היא תחנה במסע הזה. כאשר מסתכלים קדימה נדמה שמשרד החינוך פישל (בגדול) כשקבע את תחילת הלימודים דווקא במועד בו הכי קשה לחזור לספסל - מייד בסיומו של החופש!

לאלה שעוברים למסגרת חינוכית חדשה לא ברור למה הוריהם מתעקשים, שוב ושוב, להכיר להם גן, כיתה, חוג או חברים חדשים, לעודד להתחבר ולאהוב אותם - וכשסוף סוף הם מרגישים שם נוח, להתעקש להעביר אותם למקום חדש. למה לעזוב מקום שהם מכירים ואוהבים למסגרת שהם לא אוהבים עם ילדים שהם לא מכירים?!
בנוסף, אחרי החופש מסובך שבעתיים להתמצא בזמן. כיצד יתכן שחצי שעה בבוקר חולפת כהרף עין, עוד בטרם סיימו לפשוט את הפיג'מה ולעומתה חצי שעה של הכנת שיעורים נמשכת לעד?! מדוע בבית הספר הזמן זוחל כמו צב ובערב הוא בורח כמו ארנב?!

כאשר אנחנו, הגדולים, מביטים אחורה על השנה שחלפה, מדפדפים ברשומות שלנו, אנו שמחים לגלות שצברנו ניסיון, ידע, תובנות וכישורים מספיקים כדי שתחילת השנה הזו ואנחתה יהפכו, בהמשך, לשנה טובה ומבורכת.
בעבר הבנו שהקושי המרכזי בפרידות ומעברים נובע מכך שבהיעדר מבוגר אוהב ומרגיע הסף בווסת של המוח יורד ותחושת המצוקה עולה (פוסט "לקראת שנה הבאה"). במצב שכזה כל מה שמפתיע ולא מוכר נתפס כמאיים ומדאיג ומפעיל מערכות בלימה והימנעות (פוסט "ל"ג בעומר" ופוסט "פיפי קקי"). ישנן דרכים להפחית את הלחץ כמו מוצץ, חפץ מעבר, שיגרה מוכרת ויותר מכל - קשר רגשי עם גננת וחברים (פוסט "מוצצי" ופוסט "לחזור הביתה"). על מנת שהילד יצליח, באופן זמני, להעביר רגשות, קשר ואמון לאנשים חדשים עליו למתן את רגשותיו כלפי הוריו. כתוצאה מכך לוקח לו זמן להיפתח אל ההורים במפגש מחדש (פוסט "בסוף תמיד חוזרים לגן").
ילד שמקבל הכרה לרגשותיו, עידוד, הרגעה והנחייה (בתבנית חוזרת) מהורה רגיש ואוהב יתחבר לכוחות שבו ויתמודד עם המצב בהצלחה. ילד שיזכה למאור פנים וחיבוק גדול במפגש מחדש לא יהסס לחבר שוב את התקע לשקע (פוסט "עוד לא די").

ברגע שנהיה מעט קשה, זכרו (כדי שתזכירו...) שטבעם של רגשות להתחלף. "הזורעים בדמעה - ברינה יקצרו" נכון גם לגבי ילדים. בתום החופש הילדים מסתכלים אחורה ברינה וקדימה בדמעה וחשש. אל דאגה. מתישהו, בין סוכות לחנוכה - זה מתהפך. היו סבלניים.

2 תגובות

"הלו, אמא"

עד כה, מדי קיץ, שלחנו את בננו הבכור (בן תשע וחצי) לקייטנה. שנינו עובדים ומגיעים הביתה מאוחר. בשנה שעברה הוא עיקם פרצוף ורצה להישאר בבית. השנה הוא מסרב ללכת לקייטנה. אנחנו מבינים אותו. גם אנחנו לא מהמתלהבים. אנחנו מתלבטים אם לאפשר לו להישאר בבית. מתי מתאים להשאיר ילדים לבד בבית?

 התנאים להשארת ילד לבד בבית רבים. הנה כמה מהמרכזיים שבהם, על פי סדר חשיבות: אם הוא מרגיש נוח להישאר לבד, יודע לטלפן לקרוא לעזרה, זהיר ויודע לשמור על עצמו וסביבתו, הפנים כללים וגבולות ויודע לשמור עליהם שלא בנוכחות מבוגר, יודע להעסיק את עצמו באופן חיובי ומועיל, מסוגל לשמור על רוטינה ולעמוד בלוח זמנים, יודע להתרחק מזרים (גם באינטרנט)...

בגיל 9-10 לחלק מהילדים רצון ויכולת להישאר לבד למספר שעות. מכיוון שיכולות האומדן שלהם עדיין לא מפותחות היום יכול להמשך מעבר למה שציפו והעצמאות יכולה להתגלות כקשה ממה שחשבו. אם משאירים אותם עם הוראות מחמירות הם עלולים להתמלא פחדים. אם הם נחשפים לתוכן מאיים ותוקפני בטלוויזיה הם עשויים להזדקק למילה מרגיעה.

אם נראה לכם שבנכם יכול להישאר בבית, הרכיבו יחד תוכנית יומית ברורה עם לוח זמנים וכללים, שמכילה פעילויות שונות (משחק, קריאה, לימוד, אימון, סידורים, חברים, צפייה מוגבלת במסכים...). בדקו עימו כל יום כיצד עמד בתוכנית. עודדו אותו להצליח. עמידה בתוכניות מגבירה תחושת יצרנות ויעילות ומפתחת מיומנויות של ארגון ותכנון. אם אנחנו עושים מה שתכננו – נגיע לאן שרצינו.

קשר טלפוני יכול להאריך את טווח הזמן שהוא מסוגל להישאר לבד. סכמו על אופי הקשר הטלפוני (תדירות, מי מתקשר למי, ובאילו נסיבות). ילד שמרבה להתקשר אינו מרגיש נוח להישאר לבד. טלפונים מיותרים מגבירים תלות וחרדה במקום להרגיע.

נסו להקדים ולחזור הביתה. קירבה לאדם יקר משפיעה עלינו ברמה הפיזית – ממלאת אותנו אנרגיה, מתדלקת בסקרנות, שמחה ושלווה. כמו טייס בטיסה למרחקים ארוכים, כשהילד נשאר לבדו הוא דואג מה יגמר קודם: הדלק במנוע או הטיסה. ושום טלפון ממגדל הפיקוח לא יכול למלא את המיכל!

3 תגובות

ל"ג בעומר

בל"ג בעומר הצטרפנו עם בננו למדורה שכונתית. עשינו זאת כדי לשמח אותו. אבל הוא בכה, נצמד אלינו ולא רצה לזוז. הוא אמר שהוא פוחד והתעקש לחזור הביתה. לא ויתרנו כל כך בקלות. הסברנו, הפצרנו, פיתינו, ניסינו להצחיק אבל ללא הועיל. אחרי חצי שעה התקפלנו. קשה לנו להבין מניין זה בא. הוא מאוד שונה מאחיו הצעיר שמוכן לרוץ לתוך האש. אנחנו מקווים שזה יעבור עם הזמן. כיצד מקלים עליו ומונעים את החמרת המצב?

ילדים באים לעולם עם נטיות שונות שמתעצבות לאופי בהמשך החיים. תגובות ההורים ממתנות או מדגישות נטיות מולדות אלו. לחלק מהילדים טמפרמנט זהיר: דברים חדשים מרתיעים אותם, לוקח להם זמן להתחמם, להפשיר, להסתגל ולתת אמון. הם רוצים להתבונן מרחוק, לבדוק מה זה מים ומה זה אש לפני שהם קופצים. אם דוחפים ולוחצים – הם קופאים עוד יותר. אם מאפשרים להם להתחמם לאט לאט הם נרגעים, נמסים וזורמים.

בגיל הרך היכולת של הילד להבין מה קורה לו מוגבלת. כשהוא חש דריכות, עליה במתח שרירים, ושינויים בקצב הנשימה, הוא מכנה זאת במילה היחידה המוכרת לו- פחד. אם האש זזה ומשמיעה קולות הוא סבור שאולי היא חיה או דרקון יורק אש שעלול לזנק עליו כל רגע. אוצר המילים הרגשי שלו מאוד מצומצם והוא מתקשה להסביר את עצמו. כשמחשבה לא בשלה מביאה ילדים לזהות סכנה, היכן שאין, הם זקוקים להסברים שלנו. הפירוש שלנו למצב ולתחושות שלהם משפיע על התנהגותם והרגשתם.
בנכם ירגיש בנוח במדורה קטנה, שקטה, עם מעט חברים ואנשים מוכרים. עדיף להגיע למדורה כשעדיין אור בחוץ ולתת לילד להסתגל בהדרגה: לשבת רחוק, בחיק ההורה, להתקרב לאט ובלי לחץ. כמה שלוחצים פחות – הוא לחוץ פחות. במקום לומר לו שהוא פוחד, העדיפו פירוש חיובי ומתון ("אתה נזהר מדברים חדשים", "אתה נבהל מהרבה אנשים"). עודדו והרגיעו ("אתה ילד נבון", "לאט לאט תרגע", " אבא ואמא לא דואגים ואין מה לדאוג"). התאימו את הקצב שלכם לקצב שלו ובעיקר היו סבלניים.
כמו עצים במדורה – מה שנדלק לאט נשרף לאט. בסוף המדורה, אתם תרצו ללכת ובדיוק אז הוא יהיה מוכן להישאר...

12 תגובות

ראיתי את פרעה

אני לא יודעת מה הגננת סיפרה בגן, אבל פרשת פרעה עדיין מעסיקה את הבן שלנו. ביום הוא מציג פרעה שהורג את כולם. ברחוב הוא רואה בכל איש מוזר פרעה פוטנציאלי. בלילה הוא חלם על פרעה והגיע רועד למיטה שלנו. למה זה משפיע עליו כך? כיצד להרגיע אותו? מה עושים עם סיפורי החגים המפחידים המתרגשים עלינו?

הסיפורים על מורשת עמנו רצופים טראומות לאומיות. כשהם מושמעים לאוזניים צעירות בדרמטיות ובפרטי פרטים הם עלולים להציף את הילד בעודף מידע שאינו בשל להבין: מה זה "הרבה שנים"- חג פורים היה לפני הרבה שנים? מה זה "איש רשע"- אולי השכן? מה זה "למות"- כשעושים "פיו פיו" ונופלים על הרצפה?

כאשר הסיפור מסופר תוך כדי הרחקה ל"לפני הרבה שנים", מלווה במשחק,שירה ויצירה, על ידי מבוגר שאינו נראה לחוץ ודואג בעת הסיפור – הילדים מבינים שלמרות המסר המילולי אין מה לדאוג. ילדים שקשובים רק לתוכן המילולי ולמשמעותו או ילדים המזדהים עם הטון הדרמטי בסיפור עלולים להיבהל. לפעמים הם מזהים בעלילה את אותה אלימות המוכרת להם מעצמם כשהם מתחפשים לגיבור הרוצה למגר ולהשמיד כל מי שמתנגד לו. רק שבסיפור ההיסטורי הגבולות נפרצו. מישהו נתן לאלימות ביטוי ומימש דחפים תוקפניים אלו. כמה מאימת המחשבה שהדחפים האסורים שלנו עלולים לצאת לפועל. אולי מישהו נוסף יכול לאבד שליטה וזה יקרה שוב.
כשבנכם מתחפש לפרעה הוא בעיקר בודק שזה קורה רק במשחק, בדמיון. בלילה, תוך כדי שינה, יותר קשה לו לשמר את האבחנה בין מציאות פנימית וחיצונית. כשהוא מרים קול בהלה למראה אנשים משונים ברחוב הוא קורא לכם להרגיעו ולהסביר איך מבחינים מי טוב ומי רע. בגילו כל דבר שונה, חריג, נתפס כרע.
חיזרו על הסיפורים בבית, בחיק החם והבטוח של הספה. הרבו להשתמש בביטויים כמו "פעם פעם" או "היה היה בארץ רחוקה" כדי להדגיש את המרחק בין אז והיום. הפנו את תשומת ליבו לכך שאתם לא דואגים ("אמא דואגת? לא! סימן שאין מה לדאוג"). כשהוא מתחפש לפרעה הזכירו לו שזה רק משחק. הציעו לו לתעל את חששותיו לציור. אולי לצייר את פרעה ואחר כך לקשקש עליו ולקרוע אותו. ככה במקום להיות רע וחזק כמו פרעה – הוא ירגיש חזק על פרעה. וגם יתלווה לזה קורטוב השתוללות וחיוך של שובבות.
ובכלל מה יש לדאוג? מה הסיכוי שפרעה יגרור את עצמו 40 שנה במדבר כדי להגיע לישראל דווקא עכשיו, כשרק לפני חודש תלינו את המן על עץ? ובשביל מה? בשביל לאכול מצות?! אפילו חומוס בפיתה הוא לא יקבל כאן...

9 תגובות

חג הסדר והניקיונות

ערב פסח אנחנו זקוקים לכל עזרה אפשרית. אנחנו מצפים שגם הילדים ירתמו למאמץ. הבן שלנו לא אוהב לעזור, מתלונן ודוחה כל דבר. כשצריך לפנות שולחן – הוא בדיוק בשירותים. כשצריך לשאת סלים – יש לו התכווצות שרירים. כשמנקים את הבית - הוא נזכר שיש לו שיעורים.

אנחנו מנסים להשיג את שיתוף הפעולה שלו בכך שמגדירים לו את המטרה הבאה: "תגמור לסדר את הכלים במדיח ונצא לקניון". לפעמים זה עובד. לפעמים לא.

בבקשה, עזרו לנו לעזור לו לעזור.

בגיל הרך העזרה היא חלק מהמשחק המשותף, דרך להיות קרוב לאמא, ללכת כמו אפרוח אחרי התרנגולת ולחקות את צעדיה. ככה מתפתחת לה מוטיבציה ספונטאנית לעזור, לתרום ולשמח את הזולת. אמירה ברורה, חוזרת על עצמה, תוך הנחייה, הדגמה והתפעלות עושה את העבודה.

מאוחר יותר, כשהילד מתחיל לחוות את עצמו כבעל רצון נפרד, עם תחומי עניין והעדפות משלו, הוא פחות נענה להזמנה לעזור: הוא עייף; הוא באמצע משהו; הוא מתבלבל בין "לא רוצה" ל"לא יכול". לא ברור לו מדוע ההורה זקוק לסיוע בדבר שקל לו. תמיכה ועזרה לזולת גם כש"לא בא לי" היא בסיס לקשרים הדדיים ויחסים חברתיים. כשילד לומד לעזור עמדותיו משתנות. הוא נעשה שותף, לומד להתחלק בעומס ולהרגיש משמעותי ומועיל. במקום לבוא מעמדה ש"עזרה לא תהרוג אותי אבל למה להסתכן" הוא לוקח אחריות.
ילד שמוכן לסייע רק בדרך למשהו נעים אחר איננו ממש עוזר. הוא לומד לתת יחס לזולת רק כאשר הוא יכול להפיק מכך תועלת. העזרה היא רק הכנה ליציאה לקניון. אין זו עשייה שנובעת מהבנה, בחירה ושינוי בעמדות פנימיות.
הסבירו לבנכם בשיחה מדוע עזרתו חשובה לכם ("אנחנו גאים בך", "אנחנו מרגישים שותפות", "זה מפנה אותנו למשהו אחר", "ככה תהיה עצמאי"). עשו זאת מבלי ללחוץ או לכעוס וללא הכללות היסטוריות ("אתה תמיד..."). סכמו יחד, מראש, במה הוא יעזור ומתי. זה יקל עליו לכוון את הציפיות ולגייס את הכוחות. תקשרו בצורה ברורה. הבהירו שכאשר אתם שואלים "אתה מוכן...?" הוא יכול לענות בחיוב או בשלילה. אבל כאשר אתם מבקשים "בבקשה, תעשה..." זו בעצם דרישה מנוסחת בנימוס.
עזרה חשובה כל ימות השנה, להם ולנו. עזרה בעבודות הבית היא מטה הקסם שהופך את הילד מתלותי לעצמאי. הכירו תודה לבנכם כשהוא עוזר. המשיכו לבקש עזרה גם אחרי הפסח. מי שעוזר כל השנה יעזור גם בחג הבא.

6 תגובות