״אנונימי״ אמר/ה:הבן שלנו (5 פלוס) לא מראה סימני פחד מפני האזעקות. אנחנו גרים באזור מרוחק מעזה ושמענו אזעקה רק שלוש פעמים. ובכל זאת זה מוזר כשהוא מתבטא בהפרזה שהוא בכלל לא פוחד מטילים ואזעקות.. אנחנו משתדלים לא לראות חדשות בנוכחותו ולא לדבר על ידו על מה שהוא איננו יכול להבין. אמרנו לו רק שיש יריות על החיילים שלנו והצבא שומר עלינו. האם להאמין לו? מאיזה גיל ילדים מתחילים לפחד?
״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה:
ל"סימנים"
פחד אינו תוצאה של גיל אלא של תמהיל בין נטיות גנטיות (רגישות חושית ועצמת רגשות גבוהה, יכולת איטית להירגע..), אירועי חיים (חשיפה למצבים מסוכנים, למתח, למידע עודף..) הטיות חשיבה (תפיסה של עולם מסוכן ועוין, חוסר בטחון ביכולת ההורים להגן..) והעדר נוכחות מרגיעה של הורים או אנשים טובים אחרים.
זיהוי וביטוי גלוי של פחד - זה כבר סיפור אחר. גם ילדים שפוחדים מאוד לא תמיד יודעים שהם פוחדים. כשהם מכריזים שאינם פוחדים הם מתכוונים, בדרך כלל, לביטוי החיצוני והגלוי של פחד. הם לא מתכווצים, קופאים, בורחים, רועדים, בוכים, צועקים "אמא'לה! הצילו!". המושג "פחד" שמתאר הלך רוח כללי לא כל כך מוכר להם. ישנם כאלה שמזהים פחד אך בוחרים לא לומר זאת בקול, שמא החמאס בעזה ישמע ויבוא להציק להם. ילדים גיבורים ואמיצים (במיוחד בני 5-7 שהם תמיד "הכי הכי בעולם") מנסים להתגונן מפני תחושת הפחד באסטרטגיות ילדותיות שזמינות להם. קוראים לזה "היפוך תגובה": אם אני מפחד, אולי הכחשה של הפחד והגזמה של ביטויי הכוח והגבורה תגרש את תחושת הפחד. "אריה כי ישאג, מי לא ירא". ואם הפחד לא יברח, לפחות כל האויבים וחורשי הרע לא יעזו להתקרב.
אם אתם נמנעים מלדבר על ידו ולחשוף אותו למצב הביטחוני אתם מוכיחים לו שטקטיקה של להיות גיבור ולא לפחד אכן עובדת. עובדה. אין טילים. אין אזעקות. אין מלחמה בעזה. כולם התנדפו וחלפו. באמת אין מה לפחד.
כדי לדעת מה הוא באמת מרגיש האמינו להתנהגות שלו יותר מאשר להכרזותיו. אם הוא עצבני יותר מכרגיל, חושש להישאר לבד או לצאת מהבית, תלותי ונצמד להורים, בוכה, מתקשה להירדם, מתלונן על כאבים גופניים ללא סיבה רפואית – סימן שהוא זקוק שתסייעו לו לזהות את הפחד, לבטא אותו ולהיעזר בכם כדי להרגיעו.
״אנונימי״ אמר/ה:תודה על ההסבר המרענן והמרגיע. אבל נשארתי עם שאלה: איך מסבירים לילד בשפה פשוטה מה קורה? מה להסביר? מאיזה גיל? חברים סיפרו לבן שלהם שזה מין משחק כזה שכאשר יש צפירה מתחבאים בחדר הביטחון. זה לא ניראה לי ולאשתי. ומה אם הוא יגלה שסתם עבדנו עליו?
כל פעם אנחנו מגמגמים משהו קצת אחר. למזלנו הוא לא שואל.
״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה:
ל"מסבירים"
האופן בו אנחנו מסבירים לילד על המצב הביטחוני מעצב את האופן שבו הוא יגיב בעתיד למצבים דומים. לכן כל כך חשוב להסביר ולהגיב. להראות שמה שקורה יכול להיות מדובר ומובן, ולנו יש יכולת להתמודד אתו. להסבר טוב יש שלושה מרכיבים: מובנות – הסבר קצר בשפה פשוטה ובהירה. משמעות – מתן סיבה, מטרה ומשמעות למה שקורה. זה לא קורה כך סתם. מסוגלות – יש מה לעשות ויכולת להתמודד.
עד גיל שלוש ילדים פוחדים ממה שקורה כאן ועכשיו. הם זקוקים לתת שם למה שקורה ("לרעש הזה קוראים אזעקה. כמו סירנה של משטרה או צפירה ביום העצמאות". "זה הממ"ד או המקלט שאליו נכנסים כשיש אזעקה". "הרעש מבהיל כי הוא נורא חזק ופתאומי") ועוד יותר זקוקים לחיבוק והרגעה.
בגילאי הגן, ככל שהם מחכימים, הם חוששים גם ממה שראו או שמעו ואפילו ממה שחשבו, חלמו או דמינו לעצמם. הם צמאים להסברים יותר מלאים. לילדים שכבר משחקים בחיילים, ברובים ובמלחמה וכבר מבינים מה זה לריב עם חבר על צעצוע, על טריטוריה או על דומיננטיות אפשר להסביר שיש ריב ביננו לחמאס . הם יורים עלינו רקטות. ולנו יש קסדות/ כיפת ברזל/ מטוסים וצבא חזק ששומר עלינו. ככל שהגיל עולה ההסברים נעשים יותר כלליים, מופשטים, נותנים ביטוי למערכת הערכים של ההורים (לא רוצים במלחמה. מחפשים דרך להגיע לשלום) ולתפיסת העולם שלהם.
קרבות ורקטות מפחידים גם את ההורים. ולמי שמפחד קשה למצוא מילים ולהסביר. קשה לכוון לגובה ההבנה של הילד ולמה שמעניין אותו (מה זה רקטה/ כיפת ברזל? מה הסיכוי שיקרה משהו לאנשים הקרובים? מתי אפשר יהיה לחזור לשגרה, להזמין חברים?) ולא למה שמעניין אותנו (הסיבה למלחמה/ מי צודק/ מספר הקורבנות/ ההרס הנורא/ מחיר המלחמה./ תפקוד ראש הממשלה.).
כדאי ואפשר לדבר על הרגשת הפחד, להודות שגם אבא ואמא פוחדים, להשלים שכולנו פוחדים ולומדים למתן את תחושת הפחד, להירגע, ולהסיט את הקשב למשהו אחר. אחר כך אולי תזכו לאתנחתא קומית, כשהאפרוח ילחש לתרנגולת: "אל תפחדי, אמא. אני שומר עליך".
ואתנחתא קומית נוספת לסיום:
כדי להכניס רוח משחקית למרחב המוגן השוו בני המשפחה כמה הדי פיצוצים שמע כל אחד:
אבא: "אני שמעתי 3 !".
אמא: "אני שמעתי 4".
אחות: "אני שמעתי גם 3".
אח קטן: "אני שמעתי כלב!".
הפניות:
רשומות
