מאבקי כח- מבחן הכיסא

(פוסט רביעי בסדרה) החלטנו לעסוק בזמן הקרוב בנושא בעיות התנהגות וגבולות – לעשות קאמבק לפוסטים ישנים ולצרף להם חדשים באותו נושא. מקוות שאתם ,כמונו, תשמחו להיזכר והקריאה החוזרת תחדש לכם כל פעם משהו נוסף, כפי שקורה גם לנו.

נמאס לנו לוותר ולהיכנע לבת שלנו כשהיא מסרבת לנהוג בהיגיון. ישנם ימים בהם היא מחליטה להיות חביבה, עוזרת, מתחשבת, משתפת פעולה. באחרים היא מתעלמת, מתמקחת, וכופה את דעתה. היא מצפה שנעשה עבורה דברים (ומיד!) ומתרגזת כשלא נענים לה. היא נכנסת לקרב יריות מילולי (מי שיגיד את המילה האחרונה - הוא הצודק!) מדברת באופן פוגע ולא מוכנה להודות כשהיא טועה. לפעמים אופציית ההתנגדות בכוח היא היחידה בעיניה.

איך עוזרים לה לקבל את המרות שלנו? 

 העובדה שבתכם מתנהגת באופן שונה בזמנים שונים יכולה לבטא את ההתלבטות שלה בין רצון לקשר חם ואוהב לבין משאלה להיות חזקה מכם ולכפוף אתכם לרצונה. כשהיא מרוצה ומתרצה היא בודקת שלא איבדתם את הסבלנות, מצפה להרגיש אהובה, אוהבת ומוגנת. כשהיא רגוזה ומרגיזה היא בודקת האם אתם עדיין יותר חזקים והאם היא יכולה לבטוח בכם שתתנו לה עזרה וריסון לכשתזדקק.

הרבה ילדים נכנסים למאבקי כוח, בשלב כלשהו, מתוך הרגשה שהם בעלי זכויות מיוחדות ולא כבולים לכללים מקובלים. הם מתעקשים להשיג דברים בדרכם, לעשות מה שהם רוצים, מתי שהם רוצים ואיך שהם רוצים מבלי לקחת אחריות אמיתית על עצמם ומבלי להתחשב באחרים. הם אינם ממהרים לשום מקום, לא כבולים למה שנהוג או הגיוני ולכן הם מנצחים בכל ויכוח (ראה גם: מי יותר חזק). זו הסיבה שהרבה עורכי דין היו פעם ילדים...

אחד המאפיינים של היררכיה הוא אסימטריה ביחסים: הזכות לקבוע בלי שהזולת יקבע קביעה הפוכה. האפשרות לדרוש בלי שהאחר יבטל את הדרישה. היכולת לנקוט בהרתעה וענישה בלי שהשני יעניש בחזרה.

הורים אוהבים ומתחשבים שמכבדים את הילד, חוששים לדימוי העצמי שלו ולא תובעים את המקום שלהם בראש המשפחה נותנים לילד רשות סמויה לתפוס את מקומם. אלא שהימנעות ממאבק הכוח אינה מחזקת את הילד. בשביל לשאוב כוח ממאבק הכוח הוא צריך שיעמוד מולו הורה חזק והוגן. מאבק ביריב חלש אומרת משהו על היריב ולא עליו.

ישנה דרך פשוטה לבחון אם ילד מכבד את מקומם של הוריו בראש המדרג המשפחתי. "מבחן הכיסא": האם כאשר ההורה מורה לילד לשבת בכיסא/בספה/בחדר עד שירשו לו לצאת, הוא מציית? או שהוא מסרב/קם/בורח/משתולל/מפריע/נוקם ומעניש/אומר להורה "תשב אתה"?

ישנה דרך פשוטה להשיב את הסמכות שנלקחה מכם: "מודל הכיסא" (ראה גם: תוקפנות לייט).  אחרי שתיים שלוש תזכורות הפנו את בתכם לשבת בכיסא. עשו זאת בלי להתחנף/להתדיין/להרים קול/לשחד או לאיים (כל תגובה כזו מעודדת מאבק כוח). אפשרו לה לקום מהכיסא רק לאחר שהיא נרגעה, אישרה ששמעה את ההוראה, הבינה אותה ומוכנה לבצע אותה ("אני רוצה לשמוע שהבנת שעכשיו "מסיימים לשחק ויושבים לשולחן". "אני מצפה שתגידי שזה מה שתעשי"). אחר כך וודאו שהיא מבצעת את מה שהבטיחה.

אמר מי שאמר שכל מלחמה נועדה לשים קץ לכל המלחמות, ממש כמו המלחמה שלפניה וזו שאחריה. זה נכון גם לגבי מאבקי כוח. קחו אויר! אל תצפו לשינוי מיידי ובין לבין אל תוותרו על שיחות תיווך ויוזמות שלום (ראה גם: מריבות אחים).

עוד באותו נושא קראו: "דווקא"; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב", סטירה"

עוד על בכי והתקפי זעם – "הבכי לא נגמר", "בכיין שלי", "התקפי זעם – קשה להיות הורים", "התקף זעם (המשך)",  ״משגעת נפילים״

15 תגובות

מאבקי כח- מי יותר חזק?

(פוסט שלישי בסדרה) החלטנו לעסוק בזמן הקרוב בנושא בעיות התנהגות וגבולות – לעשות קאמבק לפוסטים ישנים ולצרף להם חדשים באותו נושא. מקוות שאתם ,כמונו, תשמחו להיזכר והקריאה החוזרת תחדש לכם כל פעם משהו נוסף, כפי שקורה גם לנו.

לאחרונה אנחנו מתלבטים אם להיכנס למאבקים עם הילד שלנו או לוותר לו. דברים שבעבר היו נפתרים על ידי הומור, הסחת דעת, עידוד ומחמאות מתנפחים לעקשנות ולוויכוחים אין סופיים. חשבנו שהתעלמות וחיזוקים יעזרו וזה יעבור. אבל זה לא עובר. אנחנו מוותרים לו היכן שאפשר, משתדלים לא להיכנס למריבות מיותרות ולא לפתח איבה ומרירות שרק יחמירו את המצב. אבל הוא מותח את החבל עד הקצה ועושה מה שצריך רק כאשר אנחנו מתפוצצים.
מדוע זה לא עובד? מתי זה יעבור?

 בגיל הרך, ילדים רוצים להיות "הכי" חזקים, אבל הם לא יודעים בבירור אם זה אפשרי. הדחף לתפוס מקום, לצבור כוח ועמדה הוא דחף חיוני. מתנה יקרה שאנו מקבלים בירושה ומעצבים על ידי חינוך וניסיון חיים.

מרגע שמתפתחת היכולת להשוות, להעריך ולסדר ברצף, ילדים מתחילים לדרג עצמם לעומת אחרים. "יותר" מתקשר עם תחושה טובה של כוח וסיפוק. "פחות" עם חולשה ואכזבה.

כדי לטפס לראש ההיררכיה הם עושים תמרונים מפחידים, מתאמנים במלחמות דמיוניות, מתרגלים כל מיני מילות קסם ומרגישים, מינימום, כמו שמשון הגיבור או סופרמן. מצד שני, המציאות טופחת להם על הפנים. אבא אולי בכל זאת יותר חזק. הוא היה בצבא, נלחם במלחמה אמיתית, ויש דברים שרק הוא יודע לעשות (לגרש רוחות רפאים, לעשן, להחליף מנורה, לשים דברים במקום שאמא לא תמצא).

מה שברור לנו לא ברור להם. לשאלה "מי יותר חזק - אתה או אבא?" מתקבלות תשובות לגמרי לא צפויות:

- "אני, כי אני עוקף אותו בריצה".

- "אני, כי אני מרביץ לו והוא לא מרביץ לי".

- "אני, כי אני עושה לו מלכודות."

- "אבא יותר חזק, אבל אני לומד ג'ודו"

- "אבא יותר חזק, אבל אני יותר קובע"

- "אבא יותר חזק, אבל אני יותר ערמומי"

- "אבא יותר חזק. אבל אל תגלו לאף אחד!"

(שאלו את ילדכם "מי יותר חזק" וספרו לנו!!)

הרבה הורים מוסיפים לבלבול של הילד כאשר הם מספקים את משאלותיו בצורה מוגזמת, נותנים לו להרגיש יחיד ומיוחד ונענים לתובענות חסרת ההיגיון שלו מבלי לצפות להדדיות. אם אתם רואים בעקשנות של בנכם איום - הוא יפרש את המתירנות שלכם כחולשה. אם אתם חוששים לעמוד מולו ולעורר את כעסו - הוא יכעס ויחמיר את המצב כדי לקבל את מבוקשו. כשאתם חוששים להתנגד לרצונו, שמא הוא יפגע - הוא משתכנע שהרצון שלו חשוב משלכם.

עד השנה השביעית לחיים רוב הילדים מבינים שההורים חזקים מהם ונענים למאוויים שלהם מתוך בחירה ולא מתוך חולשה. עד אז, יחסי הכוחות בין ההורים לילדים מתבהרים. אבל לא כדאי לחכות עד אז. כשהעקרונות שמנחים את בנכם הם "מי שיותר מגזים - יותר מרשים!" ; "מי שיותר צועק - יותר צודק!", פעלו אתם לפי עקרונות הפוכים. אל תתווכחו. אל תצעקו. אל תגזימו. אל תתפוצצו. כשתעמדו על שלכם בעקביות ובנחישות הוא ישתכנע שאתם יותר חזקים. (ראה גם פוסט תוקפנות לייט).

כל אחד יודע שכדי להישאר עקבי ואסרטיבי נדרשת פי כמה אנרגיה מאשר כדי להתפוצץ. את זה אפילו ילדים קטנים מבינים!

עוד באותו נושא קראו: "דווקא"; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב".

10 תגובות

תוקפנות אצל ילדים-"תוקפנות- לייט"

(פוסט שני בסדרה) החלטנו לעסוק בחודש הקרוב בנושא בעיות התנהגות וגבולות – לעשות קאמבק לפוסטים ישנים ולצרף להם חדשים באותו נושא. מקוות שאתם ,כמונו, תשמחו להיזכר והקריאה החוזרת תחדש לכם כל פעם משהו נוסף, כפי שקורה גם לנו.

יש לנו ילד מילולי ודעתן. רוב ההתנהלות איתו היא במשא ומתן וויכוחים. כשדורשים ממנו משהו או מסרבים לו הוא מרבה לכעוס, להתחצף ולעשות בכוונה דברים שירגיזו אותנו. אנחנו מנסים להסביר למה זה חשוב ולהראות לו שיש דברים שהוא מחליט עליהם בעצמו. בעבר, גם אם היו מאבקים בבית לא היה להם ביטוי בגן. לאחרונה, אנחנו שומעים תלונות שגם בגן הוא מתפרע, מתחצף ועושה הכל להיפך.


מה לעשות? איך לכוון אותו לשתף פעולה?

התנהגות כמו-תוקפנית מופיעה בשנה השלישית לחיים. ילדים מגיבים בזעם ותוקפנות כאשר רצונותיהם אינם נענים. הרגעה, הכרה ברגשות, הסברים, כללים וגבולות ברורים ומתן פתרונות חלופיים עוזרים להם לפלס את הדרך במרחב הזה שבין הדחפים והיצרים מחד והדרישות החברתיות והתרבותיות מאידך (ראה רשומות קודמות: "דווקא", "מודל המזגן", תוקפנות - לייק"). ככה מתפתחת היכולת לויסות עצמי - יכולת להכיר ברגשות ודחפים, לבטאם ולספקם בהתאמה למצב ותוך אפשרות לקבל מהזולת עזרה וסיוע.

לפעמים, דווקא ילדים פעילים, בעלי רצונות חזקים, שרגילים שרצונותיהם יכובדו, מתוסכלים מחוסר הסיפוק שנכפה עליהם. כשהפיתוי מאוד חזק (להרוויח עוד קצת זמן מחשב/ TV) ויש סיכוי לנצח, אפילו ילד עם לב זהב עלול להיגרר להתנהגות תוקפנית. 

תוקפנות מוגדרת כהתנהגות אלימה (פיזית או מילולית) שמופנית כלפי אדם אחר בכוונה להעליב, לפגוע, להכאיב או להפחיד, בדרך כלל כתגובה על תוקפנות הזולת או על מנת להשיג מטרה מסוימת.
מהשנה הרביעית והלאה ילדים מסוגלים להפיק התנהגות אלימה במכוון, מתוך שליטה, ומצפים שזו תגרום לאחר למלא את רצונם. הניסיון לימד אותם שאם הם ישתוללו/ יתעקשו/ יתווכחו מספיק - הם יקבלו את מבוקשם. בתום ליבם הם מזהירים מראש: "אם לא תתנו לי אני אצעק, אצבוט, ארביץ...!" ברגע שרצונם מתמלא הם חוזרים להיות עליזים וטובי לב. כך הופכת תוקפנות- לַייק לתוקפנות- לַייט.

אם אתם מתחשבים ברצונו של בנכם, מסבירים, נותנים לו לבחור בין כמה ברירות כאשר זה אפשרי, מעודדים ומוקירים אותו כשהוא משתף פעולה ומתחשב - אתם בכיוון הנכון. עכשיו נשאר גם לעצור אותו כשהוא מנסה להשיג את מבוקשו בדרך לא דרך.עזרו לו להבין את עצמו ("כשאתה רוצה משהו קשה לך לשמוע לא", "אתה חושב שאם תתחצף/ תתעקש נוותר לך.."). הסבירו לו את הרגשתכם ועמדתכם ("זה לא נעים/ לא מתאים/ מאכזב..") וציפיותיכם ("אנחנו מצפים שכאשר אנחנו אומרים/ מבקשים משהו, תעשה בלי להתווכח"). סכמו שמעתה, כל פעם תגידו לו 3 פעמים (הנחיה ברורה, בלי להטיף/ לצעוק/ להתדיין ובלי הסברים מיותרים). בפעם הרביעית תתריאו ("אנחנו מצפים שתעשה את זה עכשיו/ תפסיק עכשיו. אם לא אז תשב בכיסא/ בספה/ בחדר ותירגע עד שנאמר לך לצאת"). תנו לו לשבת מספר דקות עד שתראו שהוא נרגע ומוכן למלא את הדרישה. רק אז יש מקום להיות נחמדים ולחזק אותו על שיתוף הפעולה.

גידול ילדים הוא תהליך ממושך שבו הורים וילדים מחנכים ומעצבים זה את זה באופן הדדי. וודאו שאתם מחנכים אותו יותר ממה שהוא מחנך אתכם. כשילד לוחץ על הצפצפה במקום ללחוץ על הברקסים- זה הזמן להוריד אותו מהכביש, להתקרר. ככה תוקפנות- לייט לא תהפוך לתוקפנות- מגה, או לתוקפנות- מגה- בייט (נושכת).


עוד באותו נושא קראו: "דווקא"; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב", "סטירה"

עוד על בכי והתקפי זעם – "הבכי לא נגמר", "בכיין שלי", "התקפי זעם – קשה להיות הורים", "התקף זעם (המשך)",  ״משגעת נפילים״

19 תגובות

לא מתנהג יפה – פוסט על תוקפנות "לייק"

בעבר העלינו לא מעט פוסטים שעסקו בנושא התנהגות לא הולמת וגבולות. מגיל שנתיים בו יש עליה בדחפים והגבלתם מעוררת התקפי זעם ועד הגיל שבו הילדים הופכים לאופוזיציה לוחמת ומנהלים מאבקי כוח של ממש עם הוריהם על מקומם בהיררכיה המשפחתית.  לאחרונה קיבלנו הרבה שאלות בנושא ממצטרפים חדשים או מהורים שילדיהם הגיעו לגיל הרלבנטי רק עתה. מכיוון שהם עסוקים בלרדוף אחרי הגדיים הרכים לא נשאר להם זמן לחפש בפוסטים ישנים הנחיות איך בונים לגדיים גדר. לכן, החלטנו לעסוק בחודש הקרוב בנושא בעיות התנהגות וגבולות – לעשות קאמבק לפוסטים ישנים ולצרף להם חדשים באותו נושא. מקוות שאתם ,כמונו, תשמחו להיזכר והקריאה החוזרת תחדש לכם כל פעם משהו נוסף, כפי שקורה גם לנו.

הבן הקטן שלנו, שהיה ילד חמוד ונוח, התחיל להכות ולנשוך ולהשליט את רצונו בדרכים אלימות, בבית ובפעוטון. הוא דוחף ילדים, מושך בשערם, שופך וזורק דברים ללא סיבה. אנחנו לא מבינים מדוע זה קורה. חייו מתנהלים על מי מנוחות. אחותו הגדולה ממנו בכמה שנים נהדרת איתו. הוא מקבל תשומת לב למכביר ואין לו סיבה לקנא או לכעוס. מאיפה התוקפנות הזו? האם זה סימן לעתיד? האם יש לנו סיבה לדאגה?

קדימה! תדאגו! תדאגו מספיק בשביל שזה יעורר אתכם לפעולה, ולא יותר מדי, שלא תגיבו באופן מצומצם ונוקשה. העתיד עוד לא פה!

בשנה השלישית לחייהם ילדים מגלים את התוקפנות. זוהי שנת שיא בהתנהגות כמו-תוקפנית. התנהלות שכזו היא חלק מהתפתחות נורמטיבית. מגיל שנה וחצי היכולות התנועתיות של הילד מתפתחות. חוץ מללכת ולרוץ הוא מסוגל גם למשוך, לבעוט, לדחוף, לנשוך, לפגוע ולהכאיב. רגשותיו נעשים עוצמתיים יותר. ישנה עליה ברצון לבעלות על חפצים וטריטוריה מבלי שהדיבור יתפתח באותה מידה.

הכוונה שמאחורי המעשה היא שמגדירה התנהגות כתוקפנית. לילדים בגיל הזה אין (עדיין) כוונה ברורה לפגוע, להכאיב או להפחיד. כפי שהם מרבים ליפול כשהם מגלים את ההליכה, באותה מידה הם מגיבים בתוקפנות לפני שהם לומדים לשלוט בדחפים ולהגיב בהתאמה. הם מרביצים בזעם כשרצו משהו ולא קיבלו או קיבלו משהו שלא רצו. לפעמים הם נזכרים בילד שדחף אותם אתמול ומגיבים כאילו זה קרה לפני דקה. הם יכולים לנשוך ילד כי הוא לא שיחק איתם או לדחוף אותו כי שיחק איתם כשלא היו מעוניינים. כאשר הם ידעו לזהות את הרצונות והדחפים שלהם ולהגיב בהתאמה, תוך אפשרות לקבל סיוע וגבולות מהמבוגר, ההתנהגות התוקפנית-לייק תדעך.

ברגע שבנכם מגיב בתוקפנות ילדית הקפידו להתקרב אליו. אל תגיבו ממרחק (תארו לעצמכם שמשמר הגבול היה שולח הודעות SMS "כאן גבול"). סמנו את הגבול ("בלי מכות!" , "לא לחטוף!"). היו אסרטיביים אך לא מאיימים. היכן שניתן נסחו את הכלל באופן חיובי ("לשמור על הידיים", "צריך לבקש", "מחכים בסבלנות"). הנחו אותו להפיק התנהגות מותאמת למצב, או לתקן את מה שעולל ("בוא נבקש יפה", "נחפש אוטו אחר", "נחזיר למקום את מה שזרקת"). קנחו בעידוד והתפעלות.
עזרו לילד לדעת בבירור מה מצופה ממנו על ידי שינון חיובי של הכללים לאורך היום ולא רק בשעת התפרצות הזעם ("מי לא בועט!" , "מי מבקש יפה!" , "מיום ליום אתה מצליח להתאפק ולחכות!").
השינוי לא יקרה מיד, העיקר שרואים תהליך: התוקפנות פורצת לעיתים פחות תכופות, על פחות דברים ובעוצמה פחות גדולה.
אפילו צמח לא פורח אחרי שמשקים אותו פעם אחת. על אחת כמה וכמה פרח של ילד.


עוד באותו נושא קראו: "דווקא"; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב".
על התקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״

14 תגובות

יחסים חברתיים – אי שוויון בנטל

אנונימי אמר/ה:
מה לגבי מישהו שעושה יותר וגורם (בכוונה או שלא בכוונה) למי שעושה פחות (אבל גם עושה) להרגיש רגשות אשם? אני מדברת על יותר מבוגרים. איך מתמודדים עם היחסיות הזאת כשגדולים? איך יודעים את הגבול בין "משקיע" לבין "מנוצל" או בין "עובד קשה אבל פחות מהשני" לבין "מנצל"?

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:
ל"מה לגבי"
מה לגבי אי שוויון בין שני אחים החולקים אותו חדר - אחד טורח ומסדר והשני מפזר? מה לגבי אי שוויון בין שני סועדים - אחד זולל ומחסל והשני לא שבע? מה לגבי שני שותפים בעבודה - אחד מדליק מבער (בתחת) והשני מצנח רחיפה? מה לגבי שני מטיילים - האחד סוחב והשני עוזב? מה לגבי שני מתבגרים המגישים עבודה משותפת - האחד מתעמק והשני מתחמק?

בכל מקום בו מתקיים אי שוויון תהיה צרימה במערכת היחסים ויתעוררו רגשות לא נוחים. כעס, רגשות אשם, תחושת ניצול. לאף צד אין בלעדיות על רגש מסוים (גם זה שעובד פחות יכול להרגיש מנוצל. גם זה שעושה יותר יכול להרגיש אשם). מצד שני, בכל מערכת יחסים יהיו תחומים בהם יהיה חוסר שוויון.

"ניצול" מוגדר על פי הכוונה – כאשר למישהו יש כוונה מודעת לעשות פחות וליהנות מהמאמץ של זולתו. ברוב המקרים זו לא הסיבה לחוסר העשייה. גם מבוגרים (גם "מבוגר" זה מושג יחסי) לא ערים לחוסר השוויון בנטל; ממעטים או מתקשים לחשוב על הנפש והרגשות של הזולת. לאחרים תפיסת עולם שונה. הם סבורים ש"לא צריך", "לא חשוב", "לא עכשיו", "זה לא עושה לי את זה". הסטנדרטים שלהם שונים. הם מתייחסים למאמץ כמו לכסף ומנסים לחסוך כמה שיותר. לפעמים הם נתקעו בגיל ההתבגרות כשהיכולת לגייס כוחות נפש שלא למטרות הנאה מידית אפסיים. ויש כאלה שפשוט לא מסוגלים- ממש כשם שפרה לא מטילה ביצים ותרנגולת לא נותנת חלב. בטח לא תרנגולת מבוגרת.

אחד הכישורים החברתיים החשובים היא היכולת לתת לשני משוב. במקרה שבו אח/ חבר/ בן זוג/ שותף עושה משהו מכעיס או פוגע כדאי לדבר אתו על כך במתינות; ליידע אותו כיצד מה שהוא עשה נתפס על ידי השני; לשתף אותו במה שמרגישים ומצפים, מבלי להאשים ומתוך הבנה לצד שלו. אפשר להוסיף הומור ("יש לך כשרון יוצא דופן להתחלק איתי בעומס מבלי שאני ארגיש"), לומר ברוח טובה ("אני בטוח/ה שיש לך סיבות טובות, אבל סיבות טובות ותוצאות גרועות זה עדיין תוצאות גרועות. ואני עדיין זקוק/ה לעזרה"),אך שיהיה ברור שעומדים מאחורי מה שאומרים. אחר כך לעזוב את הנושא. ככה ההבנה לנפש של הזולת תתחזק ויחד אתה הקשר ומערכת היחסים.

למרבה הפלא, ובניגוד למה שמצפים, ככול שמתבגרים המוח והאישיות פחות פלסטיים מאלו של ילד. השינוי לוקח יותר זמן. עד שהשינוי יקרה (אם בכלל) כדאי לא להיתקע על תחושת הניצול ולזכור שביחסים חברתיים עדיף, כמה שיותר מהר, לשכוח ולסלוח. כי כשמדובר באנשים קרובים – אי שוויון בנטל עדיף על הפיכת השוויון לנטל.

איך לעזור להיפטר מעודפי הצעצועים למרות הדחף לצבור ולאגור ״סדר סדר תרדוף״

כיצד לקבל עזרה מהילדים תוך שינוי בעמדות הפנימיות "חג הסדר והניקיונות".
איך מלמדים אותם לשמור על הסדר ומתי מתחילים "כואב הלב לזרוק משהו טוב".
עוד על שוויון בנטל ואיך מתחלקים במטלות, קראו: "שוויון בנטל – ניקיונות פסח"עוד על גיל ההתבגרות ואיך לעזור להם לקחת חלק מהנטל, קראו:"גיל ההתבגרות"

6 תגובות

והגדת לבנך

בני משפחה כמוהם כרצים למרחקים ארוכים הרצים זה לצד זה ימים רבים. לא משנה כמה הם שונים זה מזה, הם מכירים ויודעים זה את זה באופן שמשותף רק להם. הם חולקים בינם לבין עצמם הבנות ואמיתות מסוימות שרק הם מודעים להן. ההכרה המיוחדת והמשותפת הזו מעצבת אותם והופכת אותם למי שהם ולמה שהם לא.

אירוע משפחתי הוא תמיד דבר נהדר (הוא רק לא נהדר בכל רגע ורגע, לכן כדאי לעבור אותו דקה אחרי דקה). כשמתחילים לחזור בטקסיות, כל שנה, באותו מועד ובאותו בית על אותה מסורת, מתחזקת בנו תחושת ההשתייכות. כל זיוף בדיוק באותו מקום בשיר, כל קריאה שגויה של אותם פסוקים לא מובנים ולפעמים מביכים שהשתרבבו להגדה, כל חזרה על אותן בדיחות קש (שוב סופרים את העמודים עד לארוחה, שוב מתגלגלים מצחוק כשיוצא לאבא לקרוא "רשע מה הוא אומר") מעצימה את תחושת ההמשכיות.

ערב פסח הוא הזדמנות מצוינת לחבר את הילדים להווי ולמסורת המשפחתית. במקביל להגדה של פסח מתקיימת מצוות "והגדת לבנך" משפחתית. אותם "מאכלי סבתא" מוגשים. אותם שירי נוסטלגיה נשמעים.  אותם "סיפורי סבתא" מסופרים. זה הזמן לצחוק על חשבונה של אמא שהעבידה את כל המשפחה בפרך (אולי משום שהיתה נסיכה פרעונית בגלגול הקודם). זו העת להיזכר כיצד הבת (שכיום היא כבר אמא) נשארה ערה כל הסדר, מחכה ל"אליהו ענבים". איך הבן (שכיום הוא אבא) פיצח ביצה לא מבושלת על מצח אחיו. או איך בת הדודה הקדימה להיוולד בדיוק בערב פסח. באותו ערב היא גנבה את ההצגה ובשנים הבאות את האפיקומן. זה הזמן לשלוף זיכרונות ילדות ומיתוסים משפחתיים ולצרף לרפרטואר המשפחתי דפים חדשים. כמו הסיפור על הנכדה שנבהלה מסבא שהתחפש לאליהו והמשיכה לשחק ב"אליהו הנביא" עוד זמן רב ("אני אדפוק לכם בדלת ואתם לא תדעו מי זה").

יחסי משפחה הם אף פעם לא דבר פשוט. משפחה איננה תוכנית כבקשתך. זה לא תמיד כמו שרצינו או ציפינו. ישנם רגעים שאנחנו מאוד אוהבים את המשפחה שלנו, רק לא כל כך אוהבים להיות שם כשהיא מתכנסת. כך או כך, כשבני המשפחה מתאספים פיתחו להם את הדלת כמו להזדמנות טובה, כמו לברכה. כמו לאליהו הנביא.

חג אביב שמח.

פוסטים קודמים בנושאים דומים: 
על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "יום המשפחה – כדאי לאהוב", "את/ה מהמם/ת". 
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר". 
על הכניסה להורות – פתאום הורים: "הקרב על השפיות", "הקרב על הבכי". 
על קבלת אח חדש למשפחה: "שלא יתפסו לי את המקום", "מחבואים". 
עוד על ימים מיוחדים למשפחה: "מוכרחים להיות שמח".

3 תגובות

יש לה יום הולדת

לבן שלנו יש יום הולדת ואנחנו מתלבטים איך לחגוג לו. הוא לא אוהב הפתעות. יום ההולדת מלחיץ אותו. מה יהיה? מי יבוא? איזה מתנות הוא יקבל? מתי זה יתחיל? מתי זה יגמר? מבחינתו, הזמן המתאים ביותר ליום הולדת הוא בעוד שנה, או אחרי שכל האורחים הלכו. בשנה שעברה הוא בכלל סרב להשתתף והסתגר בחדרו.
האם להתעקש על מסיבה או לרדת מזה? איך לחגוג לו כך שהוא ייהנה ומבלי ששמחת יום ההולדת תיפגע?

ימי הולדת נועדו להגביר את המודעות להישתנות; לחזק את החיבור והקשר של הילד לעצמו וליקרים לו ולחגוג את הסולידריות המשפחתית. אין צורך בהפקה גרנדיוזית כדי שהילד ירגיש במרכז תשומת הלב, יבין שהוא הסיבה למסיבה, ירווה נחת ממילים טובות ויתנפח מגאווה. ככל שיום ההולדת נושא אופי ראוותני הדעת מוסחת מהילד, חינו, חביבותו, חוכמותיו ואישיותו. אם מזמינים מפעילים חיצוניים (קוסמים, ליצנים, בובות פרווה, מתנפחים, מעגל מתופפים, לוליינים.. המפעילים החיצוניים הופכים למרכז תשומת הלב במקום הילד.

דילמת ההתרגשות היא חלק בלתי נפרד מכל יום הולדת: האם לתכנן מסיבה שתעורר התרגשות רבה, תיתן ביטוי לייחודיות ולחשיבות של האירוע (והוכחה ניצחת לטעמם הנדיר ולסטטוס של ההורים); או שהתרגשות רבה מדי תפגום בהנאה, תשגע את הילד, תגרום לחוסר ויסות רגשי, להישתוללות, להתפרקות, לכעס, למבוכה ואפילו לבכי. 

מסיבה מפתיעה, רעשנית, מוזרה מדי, ארוכה מדי, עם מתנות ואנשים רבים מדי מגבירה את ההתרגשות וכל מה שבא בעקבותיה. אירוע צנוע עם מעט מתנות ומשתתפים והרבה תשומת לב ואהבה ממתנת אותה.

לא כל הילדים נהנים לחגוג יום הולדת. חלקם רגישים וביישנים. חלקם לא מבינים מה בעצם חוגגים כאן. הם משתפים פעולה רק מחשש שאם לא יחגגו להם יום הולדת אז האח הקטן יהיה יותר גדול מהם. הם רוצים את העוגה, הממתקים והמתנות ומוכנים לוותר על כל השאר. הם מצפים ומקווים וכמו שהם מתלהבים הם גם מתאכזבים. "זה הכול?!". אם את בנכם ההתרגשות העודפת מציפה ומטרידה ארגנו מסיבה קטנה למשפחה וחברים קרובים, שתאפשר לכם להתפנות אליו, לעזור לו למצוא את מקומו, לדאוג לרווחתו. בחרו בפעילות משותפת (כמו הכנת פיצה או יצירה תואמת גיל), משחקי חברה (חבילה עוברת, משחקי בלונים) מותאמים לנטיות ליבו והעדפותיו. הכינו אותו מראש ושתפו אותו בתוכניות. אם הוא מתרגש ומתבייש הבינו אותו ואפשרו לו להיות בקרבתכם. אם מסיבת יום ההולדת דומה בעיניו לים סוער אתם נמל הבית. אל תוותרו על יום ההולדת. בהתחלה הוא חשוב להורים יותר מאשר לילד. בהמשך זה מתהפך.

כדאי לזכור שתפיסתם של ילדים שונה מזו שלנו. גם יום הולדת מאוד, מאוד, מאוד מוצלח הוא היום המאושר ביותר בחייו של הילד... באותו שבוע! אין טעם לצאת מגדרנו בגללו.

עוד על טמפרמנט זהיר, רתיעה ממסיבות ודברים חדשים קראו: ל'ג בעומר;  שבועות בלבן.

על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים - "שינויים ומעברים", "קשה לי", "גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"

2 תגובות

יום הולדת 3!!!

קריאתכם בבלוג, תגובותיכם, מסירותכם ואהבתכם לילדיכם הם האוויר החם שמאפשר לנו להמריא.
כדי לנסות לשפר ולהישתפר נשמח אם תקדישו לנו 5 דקות ותענו על השאלון המצורף בסוף (ולא לשכוח ללחוץ על כפתור "submit")

אבות ואימהות יקרים

כל פעם שאנחנו מסיימות לכתוב פוסט בהיסוס, בדאגה, בפתיחות ובאהבה ומפריחות אותו לאוויר אנו מתמלאות תקווה שהוא יגיע ויגע להורים וילדים רבים, ישפיע וישנה במשהו את ההבנה וההרגשה שלהם לטובה.

עם הקילומטרג' שצברנו הבנו שאין שאלת מיליון דולר, תשובת מיליון דולר או שיטת מיליון דולר שתפעל באורח קסם ותתאים לכולם. כתיבה איננה בגד בגודל אחיד ההולם לכל. מה שאנו מציעות הן רק הנחיות כלליות לתפירת המלתחה. וכל אחד יבחר את הבד, המידה, ירחיב או יקצר כפי שראוי לו. למרות זאת, כל פעם שאנו עונות לשאלה שלכם, מתוך סקרנות רבה להבין את הנפש של הילד(במקום להתלונן עליו), משתדלות להציץ לחוויה הפנימית שלו (ולא לראות רק את ההתנהגות שנבעה ממנה), אנחנו שואלות את עצמנו: האם מה שנכתב מספיק ישים? ניתן לתרגם למעשים? האם זה כללי מספיק או כללי מדי? האם אנו מצליחות לממש הבטחות ישנות ("לא לכתוב מה שכל אחד יודע ולא להתיימר לומר משהו שאף אחד לא יודע...." (ראה פוסט: יש לי יומולדת) ועוד, ועוד שאלות.

ביום הולדת מותר לבקש מתנות . אם טוב בעינכם "לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי" (מגילת אסתר), המתנה שלנו ממכם תהייה תשובתכם לשאלון הבא. כך נוכל לכוון את הכתיבה לרצונות שלכם; נדע לאן להסיט את המבט; לאיזה נושאים ואיזה גילאים; נחליט אם לקצר, להמעיט ולהשמיט; או להאריך, להעמיק , (ולהעיק?).

בעולם שבו אם היו לנו חמש דקות מיותרות היינו לוקחים את הזמן הזה כדי לנשום אנו מקוות שתמצאו את הזמן (והנכונות) להשיב לנו. ואם לא, נבין! מתנות לא חייבים לקבל ולא חייבים לתת. אחרת זו לא מתנה! ואתם כבר נתתם לנו את מתנתכם , בתשלומים, לאורך כל השנה. קריאתכם בבלוג, תגובותיכם, מסירותכם ואהבתכם לילדיכם הם האוויר החם שמאפשר לנו להמריא – ועל כך הרבה תודה!!! ומזל טוב לכולנו!!!

ומחבקות ומחזקות, גוני ושרי.






פוסטים קודמים בנושא: "יש לי יומולדת", "יום הולדת שנתיים".

2 תגובות

יום המישפחה- כדאי לאהוב!

כשהעובדות סביבנו משתנות  אנחנו נאחזים באהבה. כך נרגיש הרבה יותר בטוחים. 

במציאות מתחלפת אנחנו צריכים לפחות דבר אחד יציב כדי להתמודד עם אי הוודאות.

ישנם דברים שמשתנים במהירות רבה מידי – כמו מזג האוויר, הסבלנות של אימא או החוקים של אבא.  

יש עובדות שמשתנות לאט מידי – כמו הגובה ("נו, מתי כבר אהיה בגובה של אבא?!"), או הגיל.     יש עובדות שמשתנות בדיוק כאשר למדנו להשלים ולהסתדר איתן ("בדיוק כשהסכמתי להיות אחרון-חביב במשפחה אימא ילדה. עכשיו אני הסנדוויץ. איכס! אני שונא סנדוויץ!"). רק אהבה ברורה ויום יומית, לפחות כמו מקלחת וצחצוח שיניים, יכולה להוות כוח מאזן.

ילדים מבינים מושגים ממשיים, מוחשיים שניתן לראות ולמשש. אהבה היא מושג מופשט שתלוי ברגשות משתנים. לכן, למרות כל האהבה לה ילדים זוכים, לוקח להם זמן עד שהם בטוחים ובוטחים בה.  כמו שאנחנו מפקפקים ביושר של אדם ששיקר לנו כך הם מטילים ספק באהבתנו לאחר מפח נפש וכעס. זו הסיבה לאין ספור השאלות שהם שואלים: "בטוח שאתם אוהבים אותי??", "גם כשאתם ישנים?", "גם כשאתם בעבודה?", "גם כשאתם כועסים?", "גם כשאתם עושים משהו שאני שונא?"" גם כשאהיה בן מאה?", "גם כשאתחתן?", "אז למה הבאתם עוד ילד?". כל השאלות החוזרות הללו אינן ניסיון לזכות בתשומת הלב של ההורה אלא באהבתו. 

האהבה עוזרת לשמור על איזון רגשי ולהישאר זקוף. האהבה היא הדרך של הטבע לחזק אותנו.  היא מחזקת התקשרות, מטפחת עצמאות, תרופה בדוקה ללחץ וחרדה.                                         

כדאי לאהוב! זה עובד!

לקריאה נוספת:
על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״
ל ציורי משפחה ופשרם: "משפחה שכזאת- ליום האם". 
על הקשר החזק/ מדי לאמא: "יום האם- אין כמו אמא". 
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "את/ה מהמם/ת". 
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר". 
על הכניסה להורות – פתאום הורים: "הקרב על השפיות", "הקרב על הבכי". 
על קבלת אח חדש למשפחה: "שלא יתפסו לי את המקום", "מחבואים". 
עוד על ימים מיוחדים למשפחה: "מוכרחים להיות שמח", "והגדת לבנך".

4 תגובות

יום האם - אין כמו אמא

הבת שלי הולכת אחרי לכל מקום, כמו זנב. רוצה לעשות הכל רק איתי ומסרבת שמישהו יחליף אותי. אם אני מחייכת ומתייחסת למישהו אחר היא חושבת שאני מקפחת אותה. היא רוצה שאעשה ואוהב אותם דברים כמוה ושואלת אותי שוב ושוב אם אני אוהבת אותה וכמה. זה חוזר על עצמו גם מחוץ לבית ובביקורים אצל חברים ומשפחה.

אנחנו מרעיפים עליה המון אהבה ועושים כמיטב יכולתנו להיענות לה, להתחשב בה ולכבד את רצונה. אני נזהרת לא להראות לה שזה נמאס לי כדי שלא תרגיש דחויה ותיעלב. אני לא רוצה ללחוץ עליה ומחכה שהיא תשתחרר, תתפוס עצמאות ותתרחק ממני מרצונה. איך עוזרים לזה לקרות?

עצמאות זו לא רק הכרזה. זו היא גם זהות נפרדת, אי תלות, בטחון עצמי ושליטה עצמית. אם הילד דוחף לעצמאות מיוזמתו התפקיד שלנו כהורים יותר פשוט. אם הוא לא עושה זאת מרצונו - התפקיד שלנו יותר חשוב.

בשנתיים - שלוש הראשונות, הילד הולך אחרי האם כמו חבל אחרי הדלי, כמו אפרוח אחרי התרנגולת, מנסה להישאר קרוב ומוגן.כך הוא מגלה ש"אין כמו אמא": היא עוטפת אותו בחום ואהבה, משפרת את הרגשתו, מגשימה לו את המשאלות. יש לה תמיד את כל התשובות והיא מבינה אותו יותר טוב מכל אחד אחר, יותר טוב ממנו עצמו. אמא וילד - שתי נפשות שהן אחת. אבל אם הכוונה הייתה שהם יישארו קשורים לעד לא היו חותכים את חבל הטבור כבר ברגע הראשון!

כשהילד גדל והדחף לשולטנות (דומיננטיות) מתגבר, סיבות נוספות מעצימות את ה"אובססיביות" לאמא: כך הוא קובע בלעדיות על היחסים (ועל הנכסים) ושולט בנסיבות משתנות. הוא מתייחס לאמא כמו אל קניין שלו ("אמא רק שלי ורק אני אשחק בה"). הוא בטוח שזה מגיע לו כי הוא הילד הנהדר והמקסים שלה שהיא אוהבת כל כך.

ילד שואל "האם את אוהבת אותי??" כשהוא מתחיל לחוות נפרדות, להבין שהוא ואמא אינם היינו הך. הם אוהבים ורוצים דברים שונים, חושבים, זוכרים ומרגישים אחרת. בחשיבה הילדותית שלו "מי שלא אוהב כמוני לא אוהב אותי".

כדי לא להיבהל מהשונות הזו הוא מנסה לכפות את רצונו על ההורים ולטשטש את החדשות הלא רצויות הללו, שלהורים יש צרכים ונטיות משלהם. הורה שמרצה ומסכים עם הילד כדי שהאחרון לא יבלבל אי-הסכמה עם אי-אהבה רק מאשר את התפיסה המוטעית הזו. באופן פרדוקסלי, כמה שהוא יותר מרצה - הילד פחות מרוצה.

הלך החבל אחרי הדלי או הלך הדלי אחרי החבל - בכל מקרה לא כדאי שהחבל יהפך לשלשלאות. מגיל שנתיים הבת שלך כבר יודעת לומר בעיקשות רבה "לא!", "אני!", "לבד!", "די!". הראי לה שגם את יודעת. דרישה ותסכול חייבים להיות. רק ככה עובר המסר הברור שעצמאות אינה מסוכנת אלא רצויה. היא מאפשרת לפתח העדפות ונטיות, לתפוס יוזמה ולמצוא פתרונות.

הרשי לעצמך לא לספק את הרצונות שלה באופן אוטומטי ולא להתאמץ להבין אותה בדייקנות. אמרי לה באופן ברור ומפורש "עכשיו את משחקת לבד". "עכשיו אבא יהיה איתך". "עכשיו אני רוצה זמן שקט/לעצמי". "אני מצטערת, אבל עכשיו אי אפשר". אם היא מתוסכלת הכירי ברגש, הרגיעי ועודדי אותה לחפש פתרונות בכוחות עצמה (ראה גם: מודל המזגן, משעמם לי).

אמר מי שאמר שהעולם הוא עוגת יום הולדת אחת גדולה (והאמא היא הדובדבן). אפשרי לה לטעום ממנו פרוסה אחר פרוסה. חבל שהיא תסתפק רק בפרוסה אחת, מעולה ככל שתהיה.

על ציורי משפחה, המשמעות והחשיבות שלהם קראו "יום המשפחה - משפחה שכזאת".
על אהבה ללא תנאי אבל עם דרישות קראו "את/ה מהמם/ת", "יום המשפחה – כדאי לאהוב"
על האופן בו ההבנה לנפש מתפתחת בתוך המשפחה קראו "להציץ לראש של הפשוש".

על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״ 
על התקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״

7 תגובות