עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

27.9.2011

הדפסלהדפסת הפוסט

קבלת החלטות חדשות- תמורה בראש השנה


בראשית השנה קיבלנו יחד עם בננו מספר החלטות: שיתארגן בבוקר בכוחות עצמו, יאכל אוכל בריא, יקרא וישחק משחקי חשיבה. כדי לעודד אותו הבטחנו לו פרסים קטנים בסוף כל יום. בשבוע הראשון הוא שיתף פעולה. אבל ברגע שה"מבצע" מסתיים ולפעמים תוך כדי ה"מבצע", הוא מואס במה שהוחלט וחוזר לדפוסים הישנים. הוא אוהב את החיזוקים ומוכן להמשיך ולקבל אותם. הוא רק לא מתלהב מהתוכנית שצמודה להם. מה עושים כדי שהוא יתמיד בהחלטות שהוא מקבל


ראש השנה הוא חג נפלא. עם כניסת החג מתחילים לחשוב מה היינו רוצים לשנות, לעשות, לחדש, לתקן ולא מפסיקים לחשוב... עד צאת החג. ישנם גם אלה שבראש השנה נוחתת עליהם ההבנה שכלום לא השתנה מהשנה שעברה. הם נכנסים להלם, נשארים חסרי מעש ולא יוצאים מההלם עד ראש השנה הבא. אחרים יתכננו תוכניות, יכנסו לזמן מה למצב תודעתי חדש, ואחרי כן יזנחו אותן. אבל גם אם התוכנית אינה יוצאת לפועל במלואה היא מבהירה שמספיק עם השאננות, שעוברים למתכונת חדשה, שמתייחסים לעניין ברצינות ומצפים לשינוי.


כדי להצליח ולהתמיד, במקום לעשות רק את מה שאוהבים צריך ללמוד לאהוב את מה שעושים. לבנכם פשוט וטבעי לעשות את מה שהוא מכיר ואוהב. כשהוא מחסל מנה גלידה או משתרע ספונטאנית מול הטלוויזיה נכנסת לפעולה מערכת התגמול במוח ומערכות קדומות נוספות. לא נדרשת לכך אנרגיה מנטאלית והסיפוק הוא מיידי. כאשר המשימות שלפניו דורשות כוחות נפשיים והתגמול מגיע רק מאוחר יותר, ההנאה ממה שהוא עושה איננה אוטומטית. כדי שהוא יתארגן בבוקר על פי תכנית קבועה או יתלהב מפעילויות שדורשות ריכוז ולמידה יש לחבר בין מרכז התגמול ובין אזורים של חשיבה גבוהה ומודעת. ליצור קשר בין הנאה ומאמץ, בין תענוג ושליטה עצמית. זה מסלול חדש שקשה לסלול.

קבלת החלטות והפיכתן לחלק ממי שאנחנו כמוה כשיפוץ כל מערכת החשמל. אם עמדנו בהחלטתנו במשך חודש ההסתברות שנצליח גם הלאה היא 50%. אם התמדנו כחצי שנה הסיכוי יעלה לכ 70%. דרושים לפחות "תשעה ירחי לידה" כדי שההישג יתבסס. בתקופה הזו התבניות במוח משתרשות ועימן המחויבות להתמיד גם אל מול עומס, עייפות, לחץ, שחיקה והתרגשות. בתום שנה (ולפעמים יותר) הארגון החדש במוח מתקבע והדפוס החדש הופך עמיד בפני תהפוכות הזמן.

שימוש במבצעים ופרסים דומה לשימוש בגלגלי עזר. הוא מסייע ללחוץ על כפתור המוטיבציה, לתת את הפופּש הראשון, אבל לא יוצר שינוי פנימי ומחויבות. חיזוק, כמו תפוח בדבש בראשית השנה, עוזר להתניע. אחר כך צריך להמשיך ולנסוע עוד שנה שלמה. את התפוח מחליף הפרגון, ההתלהבות והעידוד.

הסבירו לבנכם שהפרסים נועדו לתת הכרה למאמץ שהוא עושה ואתם מצפים שיתמיד במאמץ גם כשהם יפסקו. נהלו עימו שיחות מעקב ומוטיבציה מדי שבוע (בזמן שמיועד לכך ולא "על הדרך"). הימנעו מציניות ונדנוד . הם מחזקים התעלמות במקום למידה, מקשרים דרישה חדשה עם רגשות שליליים ומצמצמים מוטיבציה. אם הוא מבטא קושי תנו הכרה לרגשותיו אך הפרידו בין רגשות ומעשים. אל תתקפלו.

מי ייתן שתהיה לכולנו שנה של צמיחה אישית. שנצליח להחליט מה לשנות ואחר כך נצליח לא לשנות מה שהחלטנו. מי ייתן שתפתח לנו דרך חדשה, הבנה עמוקה ותמורה בראש השנה.




22.8.2011

הדפסלהדפסת הפוסט

לקראת שנת הלימודים החדשה


באחד בספטמבר מתחילה שנת הלימודים החדשה, במעונות, בגנים ובבתי הספר. המבוגרים שבינינו נחלקים לשניים: כאלו שכל ראשון לספטמבר הוא היום המאושר בחייהם, כי כולם הולכים לבית הספר והם לא. באחרים כל תחילת ספטמבר מעוררת נוסטלגיה וגעגועים לתקופה יפה בחייהם כשחברים היו בהישג יד, החיים פשוטים וצפויים וכל מה שצריך כדי להצליח בחיים הסתכם בלהכין שיעורי בית וללמוד למבחנים.

אפילו שונאי בית ספר מושבעים מאחלים לילדיהם חוויה אחרת, מתקנת. רוצים להחזיר עטרה ליושנה. כדי לסייע במעבר מהחופש ללימודים כינסנו לינקים מפוסטים קודמים שעוסקים בנושאים רלוונטיים.

 ובשבוע הבא נעלה עוד פוסט בנושא הכנה לכיתה א'

11.7.2011

הדפסלהדפסת הפוסט

פעם כן... פעם לא...


קוראים יקרים.
החלטנו לשדרג את הבלוג ולכן לתקופת החופש נגיע "פעם כן" ו"פעם לא". זאת אומרת שאנחנו עדיין כאן כדי לענות על שאלות כל הזמן אבל נפרסם פוסט חדש פעם בשבועיים.
בין השאר השדרוג הולך לכלול גם את האפשרות לקרא את הבלוג באנגלית.
אנחנו מאד נשמח לקבל כל בקשה, הצעה, הארה או הערה וכל ביקורת ממכם בכדי שנוכל ליישם בבלוג החדש.

אנחנו מבינים שיש אנשים שכותבים שאלות והן לא מגיעות אלינו.
אחרי שרשמתם את התגובה צריך ללחוץ על כפתור "פרסם תגובה". לצערנו לפעמים צריך ללחוץ יותר מפעם אחת בכדי שהתגובה אכן תפורסם. חכו עד שאתם רואים את התגובה רשומה בתוך רשימת התגובות.
אנחנו מבטיחות שזה ישתפר יחד עם מבצע השדרוגים.

בכל מקרה, תמיד אפשר לכתוב לנו למייל: gony@saray-levin.com 

תודה מראש,
שרי וגוני.

23.5.2011

הדפסלהדפסת הפוסט

מה זה בן, מה זה בת.

בגן שליבו אני עובדתאחד הבנים כרוך אחר הבנות ומזדהה איתןאולי יותר מדיהוא מצייר כמוהן דמויות נשיות ולבבותמעדיף לשחק בפינת הבובות בתפקידים נשיים ולפעמים מבקש שיפנו אליו ויקראו לו בשם של בתאימו ספרה שבבית הוא מרבה להתחפשעונד תכשיטים ושם על ראשו מטפחות כאילו יש לו שיער ארוךלאחרונה הוא ביקש להגיע לגן מחופש לילדההאם לאפשר לואינני רוצה לדכא אותו אבל זה לא מקובל וגם מעורר מבוכה ולעג של ילדים אחרים.
נטייה מינית וזהות מגדרית אינם היינו הךהעדפה להראותלדבר ולשחק כמו בנות אינם סימן לנטייה מינית אלא לדילמה מגדריתמה אוהבים יותר דברים שאופייניים לבנים או כאלה שאופייניים לבנותלמזלנו שיגיונות ילדות אינם נבואות שמגשימות את עצמן.אלמלא כן הבנות היו גדלות להיות "פרינססותוהבנים נהגי משאית זבל.
להתלבטות סיבות שונותאולי בנות מסתוריות ומרתקות אותו (איך לא!). האביזרים שלהן זוהריםמסולסליםעוצרי נשימהוהדרך הפשוטה ביותר להבין "איך זה מרגישהיא לנסותישנם כאלה שבשלב הזה של חייהם נרתעים מתחרותיות ותוקפנות שאופייניים יותר למשחקי הבנים.אחרים מגלים את השונות בינם לבין אמא ומתחפשים לבת כדרך להכחיש אותההם היו רוצים להתחתן עם אמא או לפחות להיות כמוה (נדמה להם שזה אפשרי!). הפנטזיה להיות כמו אמא מגינה עליהם מפני חרדת הפרידה.


גנטיקה והורמונים קובעים את הרגשותההתנהגות והזהות שלנואבל גם ההיפך נכוןלהתנהגות מגדרית השפעה על ההורמונים ועל תהליכים ביוכימיים במוחבילדותמשחק עם בני אותו המין מהווה אימון מוחי חשובבעת המשחק מופרשים הורמונים שנקלטים ומפעילים אזורים במוח שאופייניים יותר לבני אותו מיןהבשלה של אזורים אלו מחזקת זהות מגדרית. בהתבגרות מצטרפים גורמים נוספים למשוואה שקובעים את ההעדפה המינית והרומנטיתלחינוך ולאופן הגידול השפעה רבה על הזהות המגדרית והשפעה חלקית על הנטייה המינית. בגיל הרך מתפתחת ההבחנה הראשונית, מבחינה ביאולוגית, בין בנים ובנות. בהמשך, הילד בורר לעצמו איזה דפוסים מגדריים (הופעה, עיסוקים, תכונות, תחומי עניין) הוא רוצה לאמץ לעצמו. ההבנה שניתן לבחור מאפיינים מגוונים, בהתאמה ולא בהתאמה למין הביאולוגי, מרגיעה.

הבחיני בין מתן הכרה לרצון הנפרד של הילד לבין כניעה מוחלטת לרצון הזהמשחק משותף עם בנות והתנסות בהחלפת זהות במשחק הם מענה מספק לכמיהות ולתמיהות של הילדבזמנים אחרים דווקא עידוד להתנהגות מגדרית הולמת יכול להרגיע קונפליקטיםלחשוף את הילד להתנסויות רב גוניות כדי שבעתיד יבחר את העדפותיו מתוך רפרטואר נרחב של אפשרויות.
הסבירי לאימו שבבית הילד רשאי להתלבש כאוות נפשו אבל בגן זה לא נהוג ועלול להפריע לילדים אחרים שדוחים התנהגות כזו (לא ממניעים הומופובים אלא מתוך צורך להגדיר ולשמור על הזהות של עצמם). עודדי את הילד לקחת חלק בפעילויות עם בניםהוא לא חייב לקללללכת מכותללגום בירה או לספר בדיחות גסות אבל כדורגלתופסת ומשחקי בניה והרכבה יכולים להיות מקור להנאה.


בגנך עוד ילדים שסבורים (ובטעות!) שזהות מינית נקבעת על פי התנהגות או מראה (מי שחזק הוא בןמי שבוכה היא בתעובדה!). הסברה מתאימה יכולה למתן פנטזיותלהרגיע חרדותולהגביר סובלנות.
מי שנולד בן נשאר בן ומי שנולדה בת תישאר בתאו בקיצור הגודל כן קובע. לפחות עד ההתבגרות ועד שהנטיה המינית הסופית תתבהר.

על הרצון להתחפש למין השני אצל בנות ראו "מה זה בן מה זה בת- גרסת הבנות"
על בגדים כדרך לביטוי עצמי והגדרה של זהות נפרדת קראו "בגדי המלך החדשים", "מה לבחור"
על החשש להתחפש ותחפושות כביטוי לדחפים וריסונם.. קראו "נמר גדול/ נמר קטן

23.4.2011

הדפסלהדפסת הפוסט

ראיתי את פרעה

אני לא יודעת מה הגננת סיפרה בגן, אבל פרשת פרעה עדיין מעסיקה את הבן שלנו. ביום הוא מציג פרעה שהורג את כולם. ברחוב הוא רואה בכל איש מוזר פרעה פוטנציאלי. בלילה הוא חלם על פרעה והגיע רועד למיטה שלנו. למה זה משפיע עליו כך? כיצד להרגיע אותו? מה עושים עם סיפורי החגים המפחידים המתרגשים עלינו?

הסיפורים על מורשת עמנו רצופים טראומות לאומיות. כשהם מושמעים לאוזניים צעירות בדרמטיות ובפרטי פרטים הם עלולים להציף את הילד בעודף מידע שאינו בשל להבין: מה זה "הרבה שנים"- חג פורים היה לפני הרבה שנים? מה זה "איש רשע"- אולי השכן? מה זה "למות"- כשעושים "פיו פיו" ונופלים על הרצפה?

כאשר הסיפור מסופר תוך כדי הרחקה ל"לפני הרבה שנים", מלווה במשחק,שירה ויצירה, על ידי מבוגר שאינו נראה לחוץ ודואג בעת הסיפור – הילדים מבינים שלמרות המסר המילולי אין מה לדאוג. ילדים שקשובים רק לתוכן המילולי ולמשמעותו או ילדים המזדהים עם הטון הדרמטי בסיפור עלולים להיבהל. לפעמים הם מזהים בעלילה את אותה אלימות המוכרת להם מעצמם כשהם מתחפשים לגיבור הרוצה למגר ולהשמיד כל מי שמתנגד לו. רק שבסיפור ההיסטורי הגבולות נפרצו. מישהו נתן לאלימות ביטוי ומימש דחפים תוקפניים אלו. כמה מאימת המחשבה שהדחפים האסורים שלנו עלולים לצאת לפועל. אולי מישהו נוסף יכול לאבד שליטה וזה יקרה שוב.
כשבנכם מתחפש לפרעה הוא בעיקר בודק שזה קורה רק במשחק, בדמיון. בלילה, תוך כדי שינה, יותר קשה לו לשמר את האבחנה בין מציאות פנימית וחיצונית. כשהוא מרים קול בהלה למראה אנשים משונים ברחוב הוא קורא לכם להרגיעו ולהסביר איך מבחינים מי טוב ומי רע. בגילו כל דבר שונה, חריג, נתפס כרע.
חיזרו על הסיפורים בבית, בחיק החם והבטוח של הספה. הרבו להשתמש בביטויים כמו "פעם פעם" או "היה היה בארץ רחוקה" כדי להדגיש את המרחק בין אז והיום. הפנו את תשומת ליבו לכך שאתם לא דואגים ("אמא דואגת? לא! סימן שאין מה לדאוג"). כשהוא מתחפש לפרעה הזכירו לו שזה רק משחק. הציעו לו לתעל את חששותיו לציור. אולי לצייר את פרעה ואחר כך לקשקש עליו ולקרוע אותו. ככה במקום להיות רע וחזק כמו פרעה – הוא ירגיש חזק על פרעה. וגם יתלווה לזה קורטוב השתוללות וחיוך של שובבות.
ובכלל מה יש לדאוג? מה הסיכוי שפרעה יגרור את עצמו 40 שנה במדבר כדי להגיע לישראל דווקא עכשיו, כשרק לפני חודש תלינו את המן על עץ? ובשביל מה? בשביל לאכול מצות?! אפילו חומוס בפיתה הוא לא יקבל כאן...


עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים - "שבועות בלבן"
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים - "שינויים ומעברים", "קשה לי", "גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"

13.2.2011

הדפסלהדפסת הפוסט

משפחה שכזאת


ליום המשפחה צייר בני את משפחתו. הוא צייר את עצמו לצידי, אני אוחזת את היד של בעלי ובעלי נותן יד לבתנו. הציור צבעוני ושמח. בציור כולם מחייכים ורק על הפנים שלי הוא קשקש. אני לא יודעת איך להתייחס לזה. מצד אחד זהו רק ציור. מצד שני למה בעלי מחייך ובעל נוכחות והפנים שלי מחוקות? האם זו סיבה לדאגה?
דרך הציור של בנך את מנסה להציץ אל ליבו. כיום, יותר ויותר הורים מודעים לערך הסמלי של ציורים ומנסים להבין מה הם אומרים. התבוננות בציור יכולה להעיד כיצד הילד תופס את העולם סביבו ואת עצמו, מהם הצרכים הרגשיים שלו, מה יחסו לדמויות החשובות בחייו. ציורים חושפים את המשאלות והכמיהות של הילד לצד נושאים לא פתורים, כעסים, כאבים וחרדות. אבל במלאכת הפירוש צריך להיזהר. הציור אינו צילום רנטגן של נפש הילד. הוא מושפע מהיכולות הגרפיות של הילד, מהניסיון שלו בציור, מהריכוז והמוטיבציה. יש ילדים שנמנעים מלצייר ציורי משפחה. הנושא מורכב ומסובך מדי עבורם, טכנית ורגשית. אחרים לא גילו את כוחו של הציור ככלי לתקשורת והבעה.

ציורי משפחה נותנים ביטוי לרגשות משותפים ומעשירים את היחסים. דרך הציור ילדים מביעים רגשות שבמציאות לא היו יודעים או מעיזים להביע, או שהיו חשים אשמה בגללם. הם מציירים את עצמם קרובים יותר לאחד ההורים, משמיטים מהציור אחים מיותרים, שמים את עצמם במרכז המשפחה ועוד. מציור לציור הדמויות הופכות מפורטות ומובחנות זו מזו וההסתכלות על המשפחה פחות אגוצנטרית ויותר רב גונית. כשם שרגשות משתנים לאורך זמן, גם ציורים אינם מציגים מציאות סטאטית וקבועה אלא הרגשה מסוימת ברגע נתון.

העובדה שבנך צייר את משפחתו, יד ביד – ראויה שתחמם את ליבך יותר משתטריד את מנוחתך. ילד יכול לצייר את אמא ולקשקש על פניה כי לא היה שבע רצון ממה שיצא. ואולי, דווקא בגלל הקשר החם לאמא הוא אינו יכול לשאת את הפער בין המשאלה לתוצאה (ראה גם "אני לא יודע"). ייתכן שהציור של אמא עורר בו כעס, דאגה או געגועים – רגשות שהוא היה חייב לטשטש ולמחוק. יכול להיות שזו קונספירציה של הגננת להוציא הורים מדעתם, אולי מזימה של הילד ואולי זו דרכו לומר בציור שאמא מקשקשת יותר מדי. ולפעמים, צבע שחור הוא רק צבע שחור, וקשקוש הוא רק קשקוש. כמו בסיפור על הבן שצייר את משפחתו וצבע את הכל בשחור "אולי הוא במצוקה", "אולי הוא בדיכאון", "אולי הוא מסתיר סוד אפל" הפליגה האם בדאגותיה.
-"למה ציירת את המשפחה בשחור?" לא התאפק האב, ושאל.
- "כי זה הצבע היחידי שמצאתי" היתה התשובה...

בכל "יום המשפחה" אני מקבלת טלפונים מהורים מודאגים – כי הילד לא צייר את המשפחה/ כן צייר אבל למה ככה/ צייר משפחה אחרת... על מנת שציור יעיד על בעיה התופעה צריכה לחזור על עצמה הרבה פעמים. אם פעם בשנה בנך קשקש על פנייך - זו לא הוכחה לכלום. מצד שני, אם שנה שלמה הוא לא צייר משפחה - כדאי לעשות משהו בנידון. במקום לדאוג הזמינו את ילדכם לציור משותף. ציירו יחד כל מיני משפחות, בכל מיני צבעים, על כל מיני דפים, והעיקר – תיהנו מהמשפחה שלכם כל השנה!





1.2.2011

הדפסלהדפסת הפוסט

יש לי יומולדת



לפני כשנה, סמוך ליום המשפחה, נולד הבלוג שלנו. בנקישת עכבר העלינו את הפוסט הראשון לרשת. בדאבל קליק אפשרנו לעתיד וירטואלי חדש להיכנס לחיינו. יצרנו לנו מציאות חדשה, נוספת, און ליין.כמו שהורים מדרגים את רגע הלידה של ילדם כרגע המאושר בחייהם ואת גידול הילד כמקור ללחץ וקושי בחייהם, גם בשבילנו יום הולדת לבלוג הוא מעין אקט פומבי שבו אנו חוגגות את החיבור המשונה הזה שבין הנאה ועינוי - בין לחץ לבחור נושא ולעמוד בתאריך יעד לבין סיפוק מצי-פור משובב עין ותגובות של קוראים שגילו עניין והפיקו תועלת מהכתוב. 

 אחרי שנה אנחנו מוצאות את עצמנו מרעננות הבטחות והתחייבויות ישנות: הבטחנו לעצמנו לכתוב בבהירות, בגובה העיניים, מבלי לוותר על עומק. לא לכתוב מה שכל אחד יודע ולא להתיימר לומר משהו שאף אחד אינו יודע. לשוב ולשאול על עולמם הפנימי של הורים וילדים מבלי להניח שניתן לדעת הכל על עולם מופלא זה. לתת ביטוי למה שכל ילד היה רוצה להסביר להוריו ולא יודע איך. לתת להורה כלים להעניק לילד מה שהיה רוצה ולא יודע איך. להוריד הורים וילדים מכס הנאשמים. ובעיקר, להישאר אופטימיים ולחייך. 

לחתום שנה פירושו שזו איננה סתם אפיזודה חולפת - אם ובת שרצו לכתוב ולצייר יחד. במהלך השנה הבלוג לבש צורה ומבנה, רקם אופי וסגנון. ומה שלא עשה הזמן, עשה השכל. מבלי שציפינו לכך הוא הפך ל"בייבי" שלנו, מקום לצמיחה ולמידה אין סופית, מקור לגאווה ושמחה אמיתית (ועכשיו, בדרך, בייבי חדש - חנות און-ליין ברוח הבלוג). 

בעת הזו אנחנו רוצות להודות לקוראים ולכותבים, לדיירי הקבע ולאורחים, לשואלים ולמתכתבים. אמר מי שאמר ש"בשביל לגדל ילד צריך כפר שלם". לגבינו, כדי לגדל בייבי וירטואלי אנו  זקוקות לקהילה וירטואלית-"משתמשים" שישתמשו בהבנה שקיבלו באופן לגמרי לא וירטואלי. הורים אוהבים לילדים אהובים, סקרניים ואכפתיים. המשיכו לכתוב אלינו, לשאול, להגיב, ולשלוח צי-פורים, כדי להזכיר לכולנו שבכל רגע אלפי הורים מתלבטים בבעיה דומה, ולכל בעיה שכזו אין תשובה אחת אלא תשובה אחת שהיא הכי נכונה להם. 

ולעניין איחולים. לכבוד יום הולדתו פנה חתן טרי לאימו וביקש: "ברכי אותי בשלוות נפש". "אינני יכולה" ענתה האם. "כבר ברכתי אותך בהרבה ילדים".
מאחלות לכם ולנו גם שלוות נפש וגם הנאה וסיפוק מהילדים.

רב תודות, 
גוני ושרי.

2.1.2011

הדפסלהדפסת הפוסט

בגדי המלך החדשים

קיבלנו ממכם לא מעט סיפורים אישיים על ילדכם. סיפורים מקסימים. אז כמו שהבטחנו... כל פעם עוד קצת...
הפוסט של היום הוא בהשראת אחד הסיפורים שהגיעו אלינו.
תודה. ותמשיכו.

כשהייתי בת 10 עזבנו את הקיבוץ לטובת עיירת עולים צפונית. עד אז גדלתי בבית ילדים וחלקתי את בגדי עם אחרים. "שלי-שלך, שלך-שלי" . הכל היה משותף ושוויוני. בגד היה משהו פונקציונאלי שלובשים כדי להיות לבוש.
לקראת המעבר לעיר צוידנו ברכוש מינימאלי שהיה אמור לספק את צרכינו. עד היום זכורה לי ההתרגשות שמילאה אותי כשהוזמנתי למחסן הבגדים הקיבוצי למדידה, ויצאתי משם עם חבילת בגדים שמעתה תהיה שלי-שלי. כמו פיסת נדל"ם (נכסי - דלא - מֶשָתְפי) פרטית שלאיש לא תהיה דריסת רגל בה. לא דחיסת גוף או יד זרה. רק שלי.

לימים, בתקופה שנסיעות לחו"ל היו נדירות, נסע אבי לשליחויות מטעם המדינה. את פריטי הלבוש המעניינים שהביא לנו ממזרח וממערב הייתי לובשת בחדווה ובגאווה. כאילו האביב העניק לי מעטה חדש ומרענן של צבע. כמו זר נוצות ססגוניות שצמחו לי לפתע פתאום.

כאמא אני זוכרת איך ילד הסנדביץ' שלי היה בורר את בגדיו בקפידה. שיהיו שונים ובולטים מאלו של אחיו הבכור. שיהיו הפוכים ומנוגדים למה שאחרים היו רוצים עבורו. - "אמא", הוא היה שואל כמו ילד טוב, "איזה חולצה ללבוש? את הכחולה או את האדומה?". - "את הכחולה". - "טוב, אז אני רוצה את האדומה. אני חייב אותה!".

בתקופה מסוימת בחיינו, בחודשי יולי - אוגוסט, הפעלנו קייטנה פרטית. בחצר ביתנו הסתובבו עשרות קייטנים לבושים חולצה צהובה וכובע אדום.  הבת הקטנה, שאהבה להסתובב חצי עירומה, התעקשה ללבוש את מעיל הפוך החורפי ולצאת עימו לחצר. -"זה מקרר אותי", היא טענה. המגע הרך והקר של הבגד שזה עתה יצא מהארון, לפני שספג את חום גופה, צינן גם את התרגשותה ואיפשר לה להתחבא בתוך מערה ניידת. הבגד השונה גם סימן אותה כ"הבת של".. והבדיל אותה מקהל ה"אחים החורגים" שפלשו לה למרחב האישי.

ארון הבגדים הוא הממלכה הפרטית שלנו, והבגדים שבו מכתירים אותנו כל יום מחדש. בגדים הם אף פעם לא סתם בגדים. הם עוזרים לנו להגדיר מי אנחנו, להמציא את עצמינו כל יום מחדש. הם נותנים ביטוי למצב הרוח שלנו, למקום שלנו ביחס לאחרים, לרצון שלנו להשתייך ולהיות דומים או שונים.
חילופי עונות הן דבר לא פשוט. חוויה מטלטלת לכל מי שהרגישות התחושתית שלו גבוהה והערנות החברתית מתפתחת. מהפך בתפיסה העצמית.
בגדי הקיץ והחורף - כמוהם כשתי שפות שונות. אחרי שלמדנו לדבר "קייצית" מוכרחים לעבור לדבר "חורפית". חייבים להתגמש, לנסות לתת ביטוי למי שאנחנו גם בשפה זרה ולקוות שהגננת, המורה וכל החברים יזהו אותנו גם בבגדי המלך החדשים. 

20.12.2010

הדפסלהדפסת הפוסט

להציץ לראש של הפשוש

לאחרונה שלחו לנו כמה מהקוראים אנקדוטות חביבות מילדיהם. שמחנו, חייכנו, התחממנו, התמוגגנו, התלהבנו... והתחשק לנו (ממש "בא לנו") לכתוב פוסט על הסיפורים שלכם.  כך הופך סיפור לצִי-פוּר - צ'ופר למי שמשתף אותנו בפניני החן של ילדיו. 
 המעשיות החביבות שאנו זוכרים, ונהנים לחזור ולספר מפי הטף, מבטאות פליאה לאופן בו ילדים חושבים. כיצד הם מארגנים את הידע והחוויות שלהם. איך הם משלימים אינפורמציה חסרה ומבינים את מה שהם לא מבינים. ומתי זה הופך להבנה של הזולת ולכישורים חברתיים. 
הדרך בה אנחנו כהורים מפתחים תובנה לנפש של הילד מעוררת אף היא השתאות:
כיצד אנחנו מתחילים להתבונן בילד באופן מדויק ואמין, זוכרים כל קול וכל תנועה חדשים שהנצו (ורצים לספר לחבר'ה...). איך אנחנו זוכרים בדיוק מופלא גם תגובות פחות מתוקות של הילד (ושלנו), שעוזרות לנו להבין אותו  באופן יותר נכון (איך כדי לעזור לאמא לנקות הוא שפך דלי מים על המחשב).
כיצד אנחנו נשארים ערניים להיבטים שונים והסברים מגוונים, מבלי להתקבע על הסבר אחד ופתרון אחד לכל התופעות ("הוא רוצה תשומת לב!" - לאו דווקא. "הוא עושה מאבק כוח" - ומה אם לא?!).

התהליך הזה שבו הורה חדל להתייחס לילד כאל יצור חסר דעה ורצון ברור, ורואה בו איש קטן עם טעם ונטיות משלו, דורש אורך רוח ואורך נשימה.  הוא נשען על מחויבות עמוקה להכיר בילד כאדם נפרד, בעל רגשות, משאלות, וכוונות אוטונומיות - גם אם אינן תמיד לרוחנו (להצליח להבין את התשוקה לקלף מסטיקים מהמדרכה או ללכת לגן בלבוש שדומה יותר לכותנת לילה. "להבין " זה לא "להרשות").
התהליך הזה כולל מרכיב אמפאטי - ניסיון להבין לליבו של הילד לא רק על סמך התנהגות גלויה, אלא גם מתוך ניסיון להעמיד את עצמנו במקומו, להיכנס לנעליו, להיזכר במצבים דומים בילדותנו. הוא מחייב צניעות רבה - נכונות להתבלבל, לטעות, להעלות מספר השערות, לגלות כמה אנחנו לא יודעים וכמה עוד יש לנו ללמוד.

תודות להורינו אנחנו מבינים לנפשנו ולנפש זולתנו. אמא שלי הבינה אותי ועזרה לי להבין את עצמי. זה איפשר לי לשכלל את היכולות שלי להציץ לראשם ולליבם של אחרים. להבנה לנפש הזולת השפעה דו כיוונית. כך הופך הניסיון להבין את ילדינו, באופן גמיש ואותנטי, להשקעה משתלמת ביותר: אתם תבינו אותם היום וברבות הימים הם יבינו אתכם! עשינו עסק?!

5.12.2010

הדפסלהדפסת הפוסט

"את זה" !!!


אנחנו הורים לילד ראשון שזוכה להמון יחס ואהבה. חשוב לנו לכבד את רצונו  ולתת לו הרבה בחירה. אבל הוא מתוסכל, לא יודע מה הוא רוצה ומשנה כל הזמן את דעתו. בארוחה הוא מסמן שהוא רוצה משהו, "את זה", אבל לא יודע להסביר מה ודוחה כל דבר שמציעים לו. כך קורה גם במשחק, בטיולים ובהשכבה. כשהוא עייף זה נעשה רק יותר קשה. רצינו לכבד את הטעם וההעדפות שלו ולעזור לו לפתח רצון עצמאי. למה זה כל כך מסובך? איך להבין אותו וכיצד להגיב?
 כשילדים מבקשים "את זה" ושום דבר שמציעים להם הוא לא "זה", קרוב לוודאי שהם מנסים להסביר בשפה שעוד אין להם משהו שהם עוד לא ממש יודעים שהם רוצים.

רציתם שהוא פשוט ילמד לבחור ומסתבר שזה כלל לא פשוט: עד גיל שנה תינוקות רוצים את מה שהם מכירים, דוחים ונרתעים ממה שהם לא מכירים. יש להם נטיות מסוימות אבל הם תלויים בהורים שיכירו להם, בהדרגה, דברים חדשים ומגוונים.
עד אמצע השנה השנייה הם צוברים התנסויות וחוויות חוזרות שמתגבשות להעדפות יותר ברורות ורצון עקבי. אך עדיין הם תלויים במבוגרים שיצמצמו עבורם את הבחירות (לבחור בין 2 דברים) כדי שיצליחו לעשות בחירות פשוטות, שיעזרו להם לזהות את הנטיות שלהם ולא יניחו להם להתבלבל יותר מדי.

עם ראשית הדיבור, כשעדיין חסרות להם הרבה מילים, הם משתמשים ב"העתק-הדבק" ומצמידים את המילים "את זה" לכל דבר. הם העתיקו את זה מאיתנו: "קח את זה", "תראה את זה", "רוצה את זה?", "תאכל את זה"... - מסקנה: "את זה" הוא שם כללי לכל דבר שרוצים.

כשילדים אומרים "את זה" קורה שהם מתכוונים למשהו מסוים. אבל לפעמים זו הודעה שגוייה. הם מצביעים על משהו  ורוצים בכלל שירימו אותם על היידים. לפעמים ה"את זה" הוא רטורי - דרך לבדוק מה משמעות המילה ומה השפעתה. ולפעמים הם לא יודעים מה הם רוצים. הם זקוקים שיכוונו אותם ושלא ישאלו אותם כל כך הרבה שאלות. מרוב שאלות הם כבר שכחו מה רצו בלאו הכי.
המצבים הללו שבהם אנחנו, או אחרים, לא מבינים מה שאנחנו רוצים הם קורס חובה בבית ספר של החיים. אם לצידם מספיק מקרים בהם יש הכרה והבנה לרצון של הילד- הרצון החופשי לא ידעך.

כשבנכם מצביע ואומר "את זה" נסו לנחש למה הוא התכוון. אם לא הצלחתם לקלוע לדעתו, לא ביג דיל. אחרי שלושה - ארבעה ניחושים צמצמו את האופציות ותנו לו לבחור בין 2 דברים ("מה אתה בוחר היום: גבינה או ביצה" ; "איזה סיפור אתה רוצה - זה או זה?"). אם הוא לא מצליח לבחור החליטו עבורו. אם הוא משנה את דעתו הנחו אותו לדבוק בבחירתו הקודמת או במה שהחלטתם עבורו ("היום אמא משכיבה אותך ובפעם אחרת אבא").

היינו רוצים לקלוע לדעתם במאה אחוז מהפעמים אבל זה בלתי אפשרי. מעשה באבא אחד שתיעד את כל המקרים בהם הוא לא הבין את בנו כדי לשאול אותו, לכשיגדל, מה הוא רצה.
הילד גדל היה לו רצון מאוד ברור - שיעזבו אותו במנוחה.


26.9.2010

הדפסלהדפסת הפוסט

סוכות שמח וקצת חופש...


אנחנו יוצאות לממש קצת חופש, מבטיחות לשוב ולדבר על החופש ועל החזרה לשיגרה.
חג שמח לכולכם.

29.8.2010

הדפסלהדפסת הפוסט

אני בראש השנה



אם החיים הם מסע בזמן, תחילת שנת הלימודים היא תחנה במסע הזה. כאשר מסתכלים קדימה נדמה שמשרד החינוך פישל (בגדול) כשקבע את תחילת הלימודים דווקא במועד בו הכי קשה לחזור לספסל - מייד בסיומו של החופש!

לאלה שעוברים למסגרת חינוכית חדשה לא ברור למה הוריהם מתעקשים, שוב ושוב, להכיר להם גן, כיתה, חוג או חברים חדשים, לעודד להתחבר ולאהוב אותם - וכשסוף סוף הם מרגישים שם נוח, להתעקש להעביר אותם למקום חדש. למה לעזוב מקום שהם מכירים ואוהבים למסגרת שהם לא אוהבים עם ילדים שהם לא מכירים?!
בנוסף, אחרי החופש מסובך שבעתיים להתמצא בזמן. כיצד יתכן שחצי שעה בבוקר חולפת כהרף עין, עוד בטרם סיימו לפשוט את הפיג'מה ולעומתה חצי שעה של הכנת שיעורים נמשכת לעד?! מדוע בבית הספר הזמן זוחל כמו צב ובערב הוא בורח כמו ארנב?!

כאשר אנחנו, הגדולים, מביטים אחורה על השנה שחלפה, מדפדפים ברשומות שלנו, אנו שמחים לגלות שצברנו ניסיון, ידע, תובנות וכישורים מספיקים כדי שתחילת השנה הזו ואנחתה יהפכו, בהמשך, לשנה טובה ומבורכת.
בעבר הבנו שהקושי המרכזי בפרידות ומעברים נובע מכך שבהיעדר מבוגר אוהב ומרגיע הסף בווסת של המוח יורד ותחושת המצוקה עולה (פוסט "לקראת שנה הבאה"). במצב שכזה כל מה שמפתיע ולא מוכר נתפס כמאיים ומדאיג ומפעיל מערכות בלימה והימנעות (פוסט "ל"ג בעומר" ופוסט "פיפי קקי"). ישנן דרכים להפחית את הלחץ כמו מוצץ, חפץ מעבר, שיגרה מוכרת ויותר מכל - קשר רגשי עם גננת וחברים (פוסט "מוצצי" ופוסט "לחזור הביתה"). על מנת שהילד יצליח, באופן זמני, להעביר רגשות, קשר ואמון לאנשים חדשים עליו למתן את רגשותיו כלפי הוריו. כתוצאה מכך לוקח לו זמן להיפתח אל ההורים במפגש מחדש (פוסט "בסוף תמיד חוזרים לגן").
ילד שמקבל הכרה לרגשותיו, עידוד, הרגעה והנחייה (בתבנית חוזרת) מהורה רגיש ואוהב יתחבר לכוחות שבו ויתמודד עם המצב בהצלחה. ילד שיזכה למאור פנים וחיבוק גדול במפגש מחדש לא יהסס לחבר שוב את התקע לשקע (פוסט "עוד לא די").

ברגע שנהיה מעט קשה, זכרו (כדי שתזכירו...) שטבעם של רגשות להתחלף. "הזורעים בדמעה - ברינה יקצרו" נכון גם לגבי ילדים. בתום החופש הילדים מסתכלים אחורה ברינה וקדימה בדמעה וחשש. אל דאגה. מתישהו, בין סוכות לחנוכה - זה מתהפך. היו סבלניים.