עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

27.3.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

והגדת לבנך



בני משפחה כמוהם כרצים למרחקים ארוכים הרצים זה לצד זה ימים רבים. לא משנה כמה הם שונים זה מזה, הם מכירים ויודעים זה את זה באופן שמשותף רק להם. הם חולקים בינם לבין עצמם הבנות ואמיתות מסוימות שרק הם מודעים להן. ההכרה המיוחדת והמשותפת הזו מעצבת אותם והופכת אותם למי שהם ולמה שהם לא.

אירוע משפחתי הוא תמיד דבר נהדר (הוא רק לא נהדר בכל רגע ורגע, לכן כדאי לעבור אותו דקה אחרי דקה). כשמתחילים לחזור בטקסיות, כל שנה, באותו מועד ובאותו בית על אותה מסורת, מתחזקת בנו תחושת ההשתייכות. כל זיוף בדיוק באותו מקום בשיר, כל קריאה שגויה של אותם פסוקים לא מובנים ולפעמים מביכים שהשתרבבו להגדה, כל חזרה על אותן בדיחות קש (שוב סופרים את העמודים עד לארוחה, שוב מתגלגלים מצחוק כשיוצא לאבא לקרוא "רשע מה הוא אומר") מעצימה את תחושת ההמשכיות.

ערב פסח הוא הזדמנות מצוינת לחבר את הילדים להווי ולמסורת המשפחתית. במקביל להגדה של פסח מתקיימת מצוות "והגדת לבנך" משפחתית. אותם "מאכלי סבתא" מוגשים. אותם שירי נוסטלגיה נשמעים.  אותם "סיפורי סבתא" מסופרים. זה הזמן לצחוק על חשבונה של אמא שהעבידה את כל המשפחה בפרך (אולי משום שהיתה נסיכה פרעונית בגלגול הקודם). זו העת להיזכר כיצד הבת (שכיום היא כבר אמא) נשארה ערה כל הסדר, מחכה ל"אליהו ענבים". איך הבן (שכיום הוא אבא) פיצח ביצה לא מבושלת על מצח אחיו. או איך בת הדודה הקדימה להיוולד בדיוק בערב פסח. באותו ערב היא גנבה את ההצגה ובשנים הבאות את האפיקומן. זה הזמן לשלוף זיכרונות ילדות ומיתוסים משפחתיים ולצרף לרפרטואר המשפחתי דפים חדשים. כמו הסיפור על הנכדה שנבהלה מסבא שהתחפש לאליהו והמשיכה לשחק ב"אליהו הנביא" עוד זמן רב ("אני אדפוק לכם בדלת ואתם לא תדעו מי זה").

יחסי משפחה הם אף פעם לא דבר פשוט. משפחה איננה תוכנית כבקשתך. זה לא תמיד כמו שרצינו או ציפינו. ישנם רגעים שאנחנו מאוד אוהבים את המשפחה שלנו, רק לא כל כך אוהבים להיות שם כשהיא מתכנסת. כך או כך, כשבני המשפחה מתאספים פיתחו להם את הדלת כמו להזדמנות טובה, כמו לברכה. כמו לאליהו הנביא.

חג אביב שמח.

פוסטים קודמים בנושאים דומים: 
על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "יום המשפחה – כדאי לאהוב", "את/ה מהמם/ת". 
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר". 
על הכניסה להורות – פתאום הורים: "הקרב על השפיות", "הקרב על הבכי". 
על קבלת אח חדש למשפחה: "שלא יתפסו לי את המקום", "מחבואים". 
עוד על ימים מיוחדים למשפחה: "מוכרחים להיות שמח".


13.3.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

יש לה יום הולדת

לבן שלנו יש יום הולדת ואנחנו מתלבטים איך לחגוג לו. הוא לא אוהב הפתעות. יום ההולדת מלחיץ אותו. מה יהיה? מי יבוא? איזה מתנות הוא יקבל? מתי זה יתחיל? מתי זה יגמר? מבחינתו, הזמן המתאים ביותר ליום הולדת הוא בעוד שנה, או אחרי שכל האורחים הלכו. בשנה שעברה הוא בכלל סרב להשתתף והסתגר בחדרו.
האם להתעקש על מסיבה או לרדת מזה? איך לחגוג לו כך שהוא ייהנה ומבלי ששמחת יום ההולדת תיפגע?
ימי הולדת נועדו להגביר את המודעות להישתנות; לחזק את החיבור והקשר של הילד לעצמו וליקרים לו ולחגוג את הסולידריות המשפחתית. אין צורך בהפקה גרנדיוזית כדי שהילד ירגיש במרכז תשומת הלב, יבין שהוא הסיבה למסיבה, ירווה נחת ממילים טובות ויתנפח מגאווה. ככל שיום ההולדת נושא אופי ראוותני הדעת מוסחת מהילד, חינו, חביבותו, חוכמותיו ואישיותו. אם מזמינים מפעילים חיצוניים (קוסמים, ליצנים, בובות פרווה, מתנפחים, מעגל מתופפים, לוליינים.. המפעילים החיצוניים הופכים למרכז תשומת הלב במקום הילד.

דילמת ההתרגשות היא חלק בלתי נפרד מכל יום הולדת: האם לתכנן מסיבה שתעורר התרגשות רבה, תיתן ביטוי לייחודיות ולחשיבות של האירוע (והוכחה ניצחת לטעמם הנדיר ולסטטוס של ההורים); או שהתרגשות רבה מדי תפגום בהנאה, תשגע את הילד, תגרום לחוסר ויסות רגשי, להישתוללות, להתפרקות, לכעס, למבוכה ואפילו לבכי. 

מסיבה מפתיעה, רעשנית, מוזרה מדי, ארוכה מדי, עם מתנות ואנשים רבים מדי מגבירה את ההתרגשות וכל מה שבא בעקבותיה. אירוע צנוע עם מעט מתנות ומשתתפים והרבה תשומת לב ואהבה ממתנת אותה.

לא כל הילדים נהנים לחגוג יום הולדת. חלקם רגישים וביישנים. חלקם לא מבינים מה בעצם חוגגים כאן. הם משתפים פעולה רק מחשש שאם לא יחגגו להם יום הולדת אז האח הקטן יהיה יותר גדול מהם. הם רוצים את העוגה, הממתקים והמתנות ומוכנים לוותר על כל השאר. הם מצפים ומקווים וכמו שהם מתלהבים הם גם מתאכזבים. "זה הכול?!". אם את בנכם ההתרגשות העודפת מציפה ומטרידה ארגנו מסיבה קטנה למשפחה וחברים קרובים, שתאפשר לכם להתפנות אליו, לעזור לו למצוא את מקומו, לדאוג לרווחתו. בחרו בפעילות משותפת (כמו הכנת פיצה או יצירה תואמת גיל), משחקי חברה (חבילה עוברת, משחקי בלונים) מותאמים לנטיות ליבו והעדפותיו. הכינו אותו מראש ושתפו אותו בתוכניות. אם הוא מתרגש ומתבייש הבינו אותו ואפשרו לו להיות בקרבתכם. אם מסיבת יום ההולדת דומה בעיניו לים סוער אתם נמל הבית. אל תוותרו על יום ההולדת. בהתחלה הוא חשוב להורים יותר מאשר לילד. בהמשך זה מתהפך.

כדאי לזכור שתפיסתם של ילדים שונה מזו שלנו. גם יום הולדת מאוד, מאוד, מאוד מוצלח הוא היום המאושר ביותר בחייו של הילד... באותו שבוע! אין טעם לצאת מגדרנו בגללו.

עוד על טמפרמנט זהיר, רתיעה ממסיבות ודברים חדשים קראול'ג בעומר;  שבועות בלבן.
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים - "שינויים ומעברים", "קשה לי", "גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"

26.2.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

יום הולדת 3!!!

קריאתכם בבלוג, תגובותיכם, מסירותכם ואהבתכם לילדיכם הם האוויר החם שמאפשר לנו להמריא.
כדי לנסות לשפר ולהישתפר נשמח אם תקדישו לנו 5 דקות ותענו על השאלון המצורף בסוף (ולא לשכוח ללחוץ על כפתור "submit")



אבות ואימהות יקרים

כל פעם שאנחנו מסיימות לכתוב פוסט בהיסוס, בדאגה, בפתיחות ובאהבה ומפריחות אותו לאוויר אנו מתמלאות תקווה שהוא יגיע ויגע להורים וילדים רבים, ישפיע וישנה במשהו את ההבנה וההרגשה שלהם לטובה.

עם הקילומטרג' שצברנו הבנו שאין שאלת מיליון דולר, תשובת מיליון דולר או שיטת מיליון דולר שתפעל באורח קסם ותתאים לכולם. כתיבה איננה בגד בגודל אחיד ההולם לכל. מה שאנו מציעות הן רק הנחיות כלליות לתפירת המלתחה. וכל אחד יבחר את הבד, המידה, ירחיב או יקצר כפי שראוי לו. למרות זאת, כל פעם שאנו עונות לשאלה שלכם, מתוך סקרנות רבה להבין את הנפש של הילד(במקום להתלונן עליו), משתדלות להציץ לחוויה הפנימית שלו (ולא לראות רק את ההתנהגות שנבעה ממנה), אנחנו שואלות את עצמנו: האם מה שנכתב מספיק ישים? ניתן לתרגם למעשים? האם זה כללי מספיק או כללי מדי? האם אנו מצליחות לממש הבטחות ישנות ("לא לכתוב מה שכל אחד יודע ולא להתיימר לומר משהו שאף אחד לא יודע...." (ראה פוסט: יש לי יומולדת) ועוד, ועוד שאלות.

ביום הולדת מותר לבקש מתנות . אם טוב בעינכם "לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי" (מגילת אסתר), המתנה שלנו ממכם תהייה תשובתכם לשאלון הבא. כך נוכל לכוון את הכתיבה לרצונות שלכם; נדע לאן להסיט את המבט; לאיזה נושאים ואיזה גילאים; נחליט אם לקצר, להמעיט ולהשמיט; או להאריך, להעמיק , (ולהעיק?).

בעולם שבו אם היו לנו חמש דקות מיותרות היינו לוקחים את הזמן הזה כדי לנשום אנו מקוות שתמצאו את הזמן (והנכונות) להשיב לנו. ואם לא, נבין! מתנות לא חייבים לקבל ולא חייבים לתת. אחרת זו לא מתנה! ואתם כבר נתתם לנו את מתנתכם , בתשלומים, לאורך כל השנה. קריאתכם בבלוג, תגובותיכם, מסירותכם ואהבתכם לילדיכם הם האוויר החם שמאפשר לנו להמריא – ועל כך הרבה תודה!!! ומזל טוב לכולנו!!!

ומחבקות ומחזקות, גוני ושרי.






פוסטים קודמים בנושא: "יש לי יומולדת", "יום הולדת שנתיים".








12.2.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

יום המישפחה- כדאי לאהוב!

כשהעובדות סביבנו משתנות  אנחנו נאחזים באהבה. כך נרגיש הרבה יותר בטוחים
במציאות מתחלפת אנחנו צריכים לפחות דבר אחד יציב כדי להתמודד עם אי הוודאות.

ישנם דברים שמשתנים במהירות רבה מידיכמו מזג האוויר, הסבלנות של אימא או החוקים של אבא.  
יש עובדות שמשתנות לאט מידיכמו הגובה ("נו, מתי כבר אהיה בגובה של אבא?!"), או הגיל.     יש עובדות שמשתנות בדיוק כאשר למדנו להשלים ולהסתדר איתן ("בדיוק כשהסכמתי להיות אחרון-חביב במשפחה אימא ילדה. עכשיו אני הסנדוויץ. איכס! אני שונא סנדוויץ!"). רק אהבה ברורה ויום יומית, לפחות כמו מקלחת וצחצוח שיניים, יכולה להוות כוח מאזן.

ילדים מבינים מושגים ממשיים, מוחשיים שניתן לראות ולמשש. אהבה היא מושג מופשט שתלוי ברגשות משתנים. לכן, למרות כל האהבה לה ילדים זוכים, לוקח להם זמן עד שהם בטוחים ובוטחים בה.  כמו שאנחנו מפקפקים ביושר של אדם ששיקר לנו כך הם מטילים ספק באהבתנו לאחר מפח נפש וכעס. זו הסיבה לאין ספור השאלות שהם שואלים: "בטוח שאתם אוהבים אותי??", "גם כשאתם ישנים?", "גם כשאתם בעבודה?", "גם כשאתם כועסים?", "גם כשאתם עושים משהו שאני שונא?"" גם כשאהיה בן מאה?", "גם כשאתחתן?", "אז למה הבאתם עוד ילד?". כל השאלות החוזרות הללו אינן ניסיון לזכות בתשומת הלב של ההורה אלא באהבתו
האהבה עוזרת לשמור על איזון רגשי ולהישאר זקוף. האהבה היא הדרך של הטבע לחזק אותנוהיא מחזקת התקשרות, מטפחת עצמאות, תרופה בדוקה ללחץ וחרדה.                                         

כדאי לאהוב! זה עובד!

לקריאה נוספת:
על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״
ל ציורי משפחה ופשרם: "משפחה שכזאת- ליום האם". 
על הקשר החזק/ מדי לאמא: "יום האם- אין כמו אמא". 
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "את/ה מהמם/ת". 
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר". 
על הכניסה להורות – פתאום הורים: "הקרב על השפיות", "הקרב על הבכי". 
על קבלת אח חדש למשפחה: "שלא יתפסו לי את המקום", "מחבואים". 
עוד על ימים מיוחדים למשפחה: "מוכרחים להיות שמח", "והגדת לבנך".

6.2.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

יום האם - אין כמו אמא


הבת שלי הולכת אחרי לכל מקוםכמו זנב. רוצה לעשות הכל רק איתי ומסרבת שמישהו יחליף אותיאם אני מחייכת ומתייחסת למישהו אחר היא חושבת שאני מקפחת אותההיא רוצה שאעשה ואוהב אותם דברים כמוה ושואלת אותי שוב ושוב אם אני אוהבת אותה וכמהזה חוזר על עצמו גם מחוץ לבית ובביקורים אצל חברים ומשפחה.
אנחנו מרעיפים עליה המון אהבה ועושים כמיטב יכולתנו להיענות להלהתחשב בה ולכבד את רצונהאני נזהרת לא להראות לה שזה נמאס לי כדי שלא תרגיש דחויה ותיעלבאני לא רוצה ללחוץ עליה ומחכה שהיא תשתחררתתפוס עצמאות ותתרחק ממני מרצונהאיך עוזרים לזה לקרות?

עצמאות זו לא רק הכרזהזו היא גם זהות נפרדתאי תלותבטחון עצמי ושליטה עצמיתאם הילד דוחף לעצמאות מיוזמתו התפקיד שלנו כהורים יותר פשוטאם הוא לא עושה זאת מרצונו התפקיד שלנו יותר חשוב.

בשנתיים שלוש הראשונותהילד הולך אחרי האם כמו חבל אחרי הדליכמו אפרוח אחרי התרנגולתמנסה להישאר קרוב ומוגן.כך הוא מגלה ש"אין כמו אמא": היא עוטפת אותו בחום ואהבהמשפרת את הרגשתומגשימה לו את המשאלות. יש לה תמיד את כל התשובות והיא מבינה אותו יותר טוב מכל אחד אחריותר טוב ממנו עצמואמא וילד שתי נפשות שהן אחתאבל אם הכוונה הייתה שהם יישארו קשורים לעד לא היו חותכים את חבל הטבור כבר ברגע הראשון!
כשהילד גדל והדחף לשולטנות (דומיננטיותמתגברסיבות נוספות מעצימות את ה"אובססיביותלאמאכך הוא קובע בלעדיות על היחסים (ועל הנכסיםושולט בנסיבות משתנותהוא מתייחס לאמא כמו אל קניין שלו ("אמא רק שלי ורק אני אשחק בה"). הוא בטוח שזה מגיע לו כי הוא הילד הנהדר והמקסים שלה שהיא אוהבת כל כך.
ילד שואל "האם את אוהבת אותי??" כשהוא מתחיל לחוות נפרדותלהבין שהוא ואמא אינם היינו הך. הם אוהבים ורוצים דברים שוניםחושביםזוכרים ומרגישים אחרתבחשיבה הילדותית שלו "מי שלא אוהב כמוני לא אוהב אותי".
כדי לא להיבהל מהשונות הזו הוא מנסה לכפות את רצונו על ההורים ולטשטש את החדשות הלא רצויות הללושלהורים יש צרכים ונטיות משלהםהורה שמרצה ומסכים עם הילד כדי שהאחרון לא יבלבל אי-הסכמה עם אי-אהבה רק מאשר את התפיסה המוטעית הזובאופן פרדוקסליכמה שהוא יותר מרצה הילד פחות מרוצה.
הלך החבל אחרי הדלי או הלך הדלי אחרי החבל בכל מקרה לא כדאי שהחבל יהפך לשלשלאותמגיל שנתיים הבת שלך כבר יודעת לומר בעיקשות רבה "לא!", "אני!", "לבד!", "די!". הראי לה שגם את יודעת. דרישה ותסכול חייבים להיותרק ככה עובר המסר הברור שעצמאות אינה מסוכנת אלא רצויההיא מאפשרת לפתח העדפות ונטיותלתפוס יוזמה ולמצוא פתרונות.
הרשי לעצמך לא לספק את הרצונות שלה באופן אוטומטי ולא להתאמץ להבין אותה בדייקנותאמרי לה באופן ברור ומפורש "עכשיו את משחקת לבד". "עכשיו אבא יהיה איתך". "עכשיו אני רוצה זמן שקט/לעצמי". "אני מצטערתאבל עכשיו אי אפשר". אם היא מתוסכלת הכירי ברגשהרגיעי ועודדי אותה לחפש פתרונות בכוחות עצמה (ראה גםמודל המזגןמשעמם לי).
אמר מי שאמר שהעולם הוא עוגת יום הולדת אחת גדולה (והאמא היא הדובדבן). אפשרי לה לטעום ממנו פרוסה אחר פרוסהחבל שהיא תסתפק רק בפרוסה אחתמעולה ככל שתהיה.

על ציורי משפחה, המשמעות והחשיבות שלהם קראו "יום המשפחה - משפחה שכזאת".
על אהבה ללא תנאי אבל עם דרישות קראו "את/ה מהמם/ת", "יום המשפחה – כדאי לאהוב"
על האופן בו ההבנה לנפש מתפתחת בתוך המשפחה קראו "להציץ לראש של הפשוש".
על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״ 
על התקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״


15.1.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

תחרות בין ילדים - לקפל נייר ולהרגיש מיוחד

כל מי שנמצא עשר דקות ליד הבן שלנו מוצא את עצמו, גם שלא מרצון, בתחרות. תחרות מי יודע יותר, מי יושב במקום הכי טוב, מי יקבל את משולש הפיצה הכי גדול ועוד ועוד.
לפעמים זה חיובי ומקל על ההתנהלות, לדוגמא- כשהוא רוצה להגיע ראשון לביה"ס. לפעמים זה מוזר, לדוגמא- כשהוא רוצה הכי הרבה גולות, "כי אז כולם יהיו חברים שלי". ולפעמים זה ממש לא מתאים, לדוגמא- כשהוא שומע שמחמיאים למישהו אחר ומיד שואל "גם אני?".
אנחנו לא אנשים תחרותיים ומעולם לא שמנו דגש על דברים חומריים. מניין זה מגיע?

בשנים הראשונות לחייהם ילדים חושבים בצורה קונקרטית. כאשר הם מנסים לבסס תחושת ערך וייחודיות הם עושים זאת, כפי שתיארתם, בדרכים ילדותיות ומוחשיות. זה טבעי ותקין בגיל המתאים.
תחושת ערך באה מכוונים רבים: ממטרות שהצבנו לעצמנו והשגנו, מכך שמיום ליום אנחנו קצת יותר טובים ממה שהיינו אתמול, מקשרים עם חברים שאנחנו מכירים בערכם ומקבלים מהם השראה, מהזדהות עם הורים שמביטים בכנות בטעויותיהם ומאמינים בהתפתחות אישית. תחושת ערך היא קניין רוחני ולכן מדידה שלה באופן חומרי לא תביא לתחושת סיפוק.
שימו גבולות לתחרותיות של בנכם ("די עם התחרות!" "בלי השוואות!"). עזרו לו להבין ש"כמה שיותר משווים מרגישים פחות שווים". או שידינו על התחתונה, או שידינו על העליונה אבל רכשנו לעצמנו עוד בן-תחרות. אל תעזרו בתחרותיות שלו כדי לזרז אותו לקום לביה"ס. במקום זאת הסבירו לו שמי שמגיע ראשון לא שווה יותר ממי שהגיע שני. אבל הוא מרגיש שווה כי הוא התאמץ, השתדל, שם לעצמו מטרה והצליח. כך גם מי שיש לו המון גולות לא שווה יותר ממי שיש לו פחות. זה הגולות ששוות יותר ולא האדם. עזרו לו לבסס תחושת ערך על מדדים מתאימים, פנימיים. החמיאו לו על מאמץ שהשקיע, ניסיון שהתמיד בו, אקט חברי שעשה, עזרה שהגיש.
אחרי הכול מתי אנחנו מרגישים "יש! יצאתי גדול!" אחרי שחיסלנו את משולש הפיצה החמישי? או אחרי שחלקנו את המנה האחת עם חבר? אולי רעבים, אבל שווים.

עוד באותו נושא, קראו גם:

על הרצון להיות כל יודע ועל החשש לא לדעת: "אני ידעתי קודם", "אני לא יודע".
על קנאה של ילדים: "למה לו ולא לי", "אחד לך ואחד לי".
כיצד לגדל ילד עם אהבה עצמית בריאה: "את/ה מהממ/ת".

8.1.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

סיפור שקיבלנו (בשינוי קל)

אנונימי אמר/ה...

אני נהנית מאוד מאוד מהבלוג! הוא עוזר לי בבית ובעבודה והתענוג מהאיורים מפנים את החוויה! תודה רבה!!
רציתי לשתף בסיפור שאולי יוכל להיות ציפור אם יתאים בתכנו. לי נראה מניפולציה לדחיית סיפוקים:
ילדה בת 6: אני רוצה על הלחם גבינה וזתים
ילד בן 3: גם אני רוצה זיתים על השוקולד
אמא: זה לא מתאים שוקולד וזתים תוכל לקחת אחד ביד
ילדה בת 6: גם אני רוצה אחד ביד
אמא: טוב
ילד בן 3: גם אני רוצה אחד ביד
אמא: אתה כבר קבלת
ילד בן 3:אני לא קיבלתי
אמא: ראיתי שקבלת
ילד בן 3: לא קבלתי אחד לקחתי שתיים עכשיו אני רוצה אחד.....


ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"דוחה סיפוקים"
את נהנית מהבלוג שלנו ואנחנו מהפנינים של ילדיך - שלוש במכה אחת. ננסה לצייר לפחות אחת מהן בקרוב.
אולי זו מניפולציה, מה שבטוח שזה קושי לדחות סיפוקים. בגיל הזה התמימות נוטפת מהם ואין להם עדיין הבנה למיינד של השני. לעומת זאת מערכת "נירוני מראה" בשיאה. פרושו של דבר שכאשר הוא רואה מישהו אחר אוכל נדלקים לו במוח אזורים כאילו הוא עצמו אוכל. זו הסיבה שכל כך קשה להם להתאפק. מצד שני זה הבסיס להזדהות ולחיקוי חברתי שאוטוטוו.. יגיעו אף הם.
שתהני הנאה צרופה מהקטנים . ושתפי גם אותנו.

קראו גם:
בנושא קנאה - "למה לו ולא לי" וגם: "קנאה בין אחים - אחד לך ואחד לי"
על הקושי לומר לילדים "לא" את הפוסט : "אמרתי לא!"
וכמובן את הפוסט "להציץ לראש של הפשוש" שבו מצטברים הסיפורים על הילדים שלנו/ שלכם.

11.12.2012

הדפסלהדפסת הפוסט

פית השיניים


לנוצרים יש את סנטה קלאוס. לנו יש את נס כד השמן, אליהו הנביא ואת פיית השיניים.

מאחורי כל אמונה לא ראלית, שמשהו בלתי אפשרי קרה או יקרה חבויה ,בדרך כלל, מטרה ראלית ואנושית עד מאוד. סנטה קלאוס ואליהו הנביא מייצגים את רוח החג. נס כד השמן עוזר לנו לבסס ראיה אופטימית ולהאמין בכוח של ניצוץ קטן להצית אש גדולה. פיית השיניים נותנת משמעות חיובית לאירוע של נשירת השן.

אבל יותר מכל, שימור משותף של הקסם והרחקה מרצון של הספק וחוסר האמונה מקרבים לבבות. כשהורה וילד קושרים קשר להעמיד פנים שהפיה מגיעה בלילה ומחביאה שי מתחת לכרית, הם חולקים יחד הוויה תמימה של היקסמות ואושר.

איינשטיין אמר שיש שתי דרכים לחיות את החיים: אחת, כאילו שום דבר אינו נס. השנייה, כאילו הכול נס.

כששן נושרת ואחרת צומחת במקומה – זה נס!

כשהפייה שמה מתנה מתחת לכרית – זה קסם!

כשילד משאיר לפיה מכתב: "רק אל תביאי לי במתנה בגדים, כמו שאימא תמיד מביאה" – זה מקסים!



6.11.2012

הדפסלהדפסת הפוסט

למה?


נו, באמת  , למה?
למה הם שואלים כל הזמן "למה?" "למה?"
למה היא קוד הכניסה לאתר של חשיבה מופשטת במוח ( שם המשתמש הוא "אני").  פתאום הילד מבין שלתופעות מוחשיות יש הסברים לא מוחשיים; שלחיצה על כפתור סימן השאלה יכולה להניב הסבר מעניין. הוא עוד לא יודע מתי מתאים ללחוץ על הכפתור ומתי לא ולכן מנסה שוב ושוב. בעקבות השימוש החוזר בשאלה הוא מוצא שדברים קורים מסיבה כלשהי ושה"סיבה" מקדימה את ה"תוצאה" לא רק במילון.
הוא מגלה שיש אנשים שתמיד ינפיקו הסבר הגיוני למה שהם עושים:
למה אימא שומרת את העיתונים?  כי היא לא הספיקה לקרוא בהם; כדי לזרוק למחזורית.
ויש אנשים שעושים מה שעושים כי ככה:
למה אבא אוסף את העיתונים?  ככה!

אם ה"למה" מעצבן אותכם כרגע, היו בטוחים שהוא יחלוף. לא ירחק היום והוא יתחיל לענות "ככה" על ה"למה" שלכם. 

30.10.2012

הדפסלהדפסת הפוסט

מחשבות נודדות וחלומות בהקיץ- המשך





אנונימי אמר/ה:
קצת מפחיד. חשבתי שהוא מפתח את הדמיון ואנחנו עושים לו טוב כשנותנים לו לשחק ולשקוע בדמיון. לנו זה נותן קצת שקט ופחות טלוויזיה ומחשב. איך יודעים מתי זה יותר מדי? האם המוח , או הילד בעצמו לא יודע מה טוב לו והוא יפסיק כשזה יהיה מוגזם?

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:
ל"קצת מפחיד"
היינו רוצים להאמין שאנחנו יודעים מה טוב לנו. אבל, מה אם לא?? מה אם אנחנו יודעים מה טוב לנו אבל לא תמיד יודעים מה מזיק לנו? מה אם אנחנו,לפעמים, נמנעים דווקא ממה שטוב לנו?

אנחנו חושבים כמו שאנחנו אוכלים.
בן אדם מסוגל לאמץ דיאטה שתגרום לחסר תזונתי. כך גם המוח. הוא יכול ליצר לעצמו חסך על ידי משיכה לגריה לא מאוזנת.
משחק דמיוני ששוזר לתוכו אירועי יום יום ולא רק תכנים בדיוניים ומלחמות אפוקליפטיות; משחק גמיש שמתפתח ומשתנה מפעם לפעם; שהילד מסוגל לצאת ולחזור אליו לסירוגין ולא לשקוע בו עד אובדן חושים; משחק בו לילד יש שליטה מודעת על מחשבותיו והוא יכול לתקשר ולספר עליהן לזולת - משחק דמיוני שכזה הוא ברכה. אז אתם יכולים לנוח קצת בשקט בלי לשקוע בזה עד אבדן חושים; לעסוק במשהו מרגיע תוך כדי תשומת לב למה שקורה מסביב ומאוד מומלץ להצטרף מדי פעם לילד ,לשחק איתו ולתקשר איתו על עולמו הפנימי. משחק שכזה הוא ברכה כפולה.


אנונימי אמר/ה:
המידע על "מערכת ברירת המחדל" חדש ומרתק עבורי. כאם לילד בן 9 בעל עולם פנימי עשיר ויצירתי זה גרם לי לבדוק שוב דברים שתמיד חשבתי שהם חיוביים. הוא אמנם מסוגל לשתף במשחקים שלו אח או חברים ולהיות איתם באינטראקציה מתמדת, אבל אין ספק שכשהוא "בפנים" זה עד הסוף. בעקבות הפוסט התחלתי לקשר בין היכולת שלו לשקוע במשחק לבין היותו קצת "מרחף" בתחומים מעשיים- מתמרח כשצריך למהר, דפים נאבדים לו, הודעות מבית הספר לא תמיד נמסרות בזמן...
האם לדעתך כדאי להגביל את הזמן שמוקדש למשחקי דמיון, אם רואים שהם סוחפים מדי?


"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:
ל"בודקת"
(ילד בן 9 שנוטה "לרחף")
השבוע התפרסם בעיתון מאמר שטען כי מטלות קלות (לאחר חשיבה מאומצת) המאפשרות למחשבה לשוטט עשויות להגביר יצירתיות. כאיור למאמר ניראה איינשטיין רוכב על אופניו. איינשטיין חקר הרבה ורכב קצת. שיוט באופניים ובמחשבות עזר לו להגיע להארה ותובנות. ארמסטרונג, זוכה הטור דה פראנס שבע פעמים ברציפות, לעומת איינשטיין רכב הרבה וחשב פחות. הוא מצא דרך להפוך מדמות שכדאי לזכור לספורטאי שחפר לעצמו בור (עיסקאות סמים). מסקנה: איינשטיין צדק. היחס שבין חשיבה מעמיקה ושיטוט במחשבות הוא שקובע.
רשת המחשבות הנודדות, כמו הדמיון, חיונית לאינטגרציה של הרבה פרטים, להבשלה תפיסתית וחשיבה יצירתית. היא כוללת הרבה אזורים במוח שבזמן מנוחה מסתנכרנים ומתקשרים ביניהם בגלים איטיים. המינוס שלה שלא תמיד ניתן לשחזר את הפעילות שלה באופן רצוני. כמו חלום שפרח לו. כשהיא אקטיבית מדי היא מפריעה לחלק את הקשב בצורה יעילה.

האם בנך מתאים לתיאור הזה? האם מצד אחד עולמו הפנימי עשיר ויצירתי, אך השליטה המודעת שלו על הקשב והמחשבות לא מספיק טובה?
בגיל 9 כדאי לדבר עם הילד ולגייס את המוטיבציה שלו, כפי שכתבנו בפוסט "חלומות בהקיץ". אפשר וכדאי להגביל את הזמן למשחקים ולהקדישו לפעילויות פשוטות (כמו תחביב, יצירה, הליכה, רכיבה, גינון..)שמאפשרות למחשבה לטייל, לא רחוק מדי ובלי ללכת לאיבוד.

עוד על מחשבות נודדות ראה פוסט: חלומות בהקיץ 

על חשיבות הדמיון ותעתועיו ראה פוסטים: גנב טוב גנב רע, נמר גדול נמר קטן, פורים שלא נדע, ראיתי את פרעה,

על ציור ודמיון ראה פוסט: משפחה שכזאת

16.10.2012

הדפסלהדפסת הפוסט

חלומות בהקיץ / מחשבות נודדות



לחלום מעט ולעשות הרבה או לחלום הרבה ולעשות מעט – הבן שלנו תמיד יבחר באפשרות השנייה.

למרות שהוא מוכשר, רוצה ללמוד ומגיע להישגים טובים הוא משייט באופן חופשי לעולמות פנימיים ונראה כאילו הוא לא מקשיב. הוא מעדיף לשקוע לעולם הדמיון, לקרוא או לשחק לבדו על פני מילוי חובות, עזרה בבית או משחק עם אחרים. בעת הכנת השיעורים הוא עסוק בשאלות פילוסופיות שאין להן קשר לתרגול וללמידה המעשית שהוא צריך לעשות. הוא נראה מעופף, תלוש ולא פרקטי.

איך עוזרים לו לא להיות חסר אונים ותושייה מול משימות יום יומיות, לחלום בלילה ולא ביום?

שאלו את עצמכם, באיזו תדירות המחשבות שלכם נודדות למשהו שאין לו קשר לפעילות בה אתם עוסקים באותה עת. כ - 40%-50% מהזמן, במקום להיות עסוקים ב"כאן ועכשיו", אנחנו נזכרים במה שהיה בעבר, חושבים על מה שיקרה בעתיד או על מה שלא יקרה בכלל. מקורה של נטייה זו ברשת עצבית שמופעלת בזמן מנוחה כאשר אין דרישה ממוקדת מעולם חיצוני. לצידה פועלת רשת עצבית נוספת המיועדת לטיפול במשימות אקטואליות ומעשיות הדורשות ריכוז נפשי. שתי המערכות חיוניות ביותר לתפקוד תקין. האחת עוזרת לנו לעגן את עצמנו במציאות, לעשות אינטגרציה של אינפורמציה ממקורות שונים, לתפוס את עצמנו כחלק ממערכת שלמה ולשמור על קשר רציף עם הסביבה. השנייה, ("מערכת ברירת המחדל") מעבירה את מרכז הכובד מן החוץ לפנים, נותנת למציאות משמעות אישית, סובייקטיבית ופרטית ומגמישה את אחיזתנו במציאות באופן שיתאים לנו.

בעולם רווי דמיון ומציאות וירטואלית, שבו ילדים נדרשים למעט מאוד עשייה ואחריות ומרבים לשחק בגפם, קורה שרשת עצבית אחת מתפתחת על חשבון רעותה. עולם הפנטזיה והמחשבות הנודדות הופך למציאות אלטרנטיבית שיש בה כל מה שטוב וכל מה שרוצים ללא מאמץ. ילדים מוכשרים נהנים לשקוע לחשיבה מופשטת ולא מחייבת על המציאות במקום להתמודד עם המציאות עצמה. לא מפריע להם שהקשר בינם למציאות הוא דמיוני בלבד, המציאות פרוזאית מדי לטעמם והעולם מלא בה. הם מעדיפים לחלום, כי מחלומות אפשר להתרגש ומהמציאות לא. במקרים קיצוניים הם מפתחים אשליה של הבנה, הופכים מרוכזים בעצמם ומנותקים מהסביבה, מאמינים שהחלום הוא המציאות והמציאות היא בדיה.

כשבנכם גולש לעולם פנימי באמצע הלימודים, הארוחה או המקלחת הוא דומה לנהג שתוך כדי נהיגה בכביש 6 מסיר את העיניים מהכביש ושוקע באפליקציה של מרוץ מכוניות שהוריד לסמרטפון. לא רק שהוא מסתכן שהמציאות תתנגש בו חזיתית, הוא גם מחווט את הרשתות העצביות במוח באופן כזה שהאחת מדליקה את השנייה ("מה שנדלק יחד – נדבק יחד). כדי שהוא יתעורר בזמן ויגיע ליעדו בביטחון הוא זקוק לעזרתכם.
עזרו לו להכיר בבעיה. קרוב לוודאי שהוא כלל לא מודע לה. בעולמו הווירטואלי הבעיה היחידה שהוא מזהה זו הביקורת הבלתי פוסקת שהוא מקבל מהסביבה. תנו לו מידע (הסבירו על שתי הרשתות במוח). הדגימו על עצמכם. הבינו לליבו (לקושי לרסן את המוח ולעונג שהוא שואב מנדידת המחשבות). שתפו אותו בחיפוש מה ניתן לעשות. הגדירו זמנים ביום בהם חשוב יותר להימנע מחלימה (בבית הספר, עם חברים, כשמבצע פעולות במציאות). תנו לו כלים למדוד את השינוי. תנו לו יותר תפקידים בבית ועיסוק במציאות החיצונית. נהלו יחד אתו מעקב וחזקו את המוטיבציה שלו על ידי הערכה לשינוי.

אם השינוי ייקח מעט זמן העבודה שלכם תהיה קלה. אם השינוי ייקח יותר זמן ממה שחשבתם – אל תתייאשו. סימן שהעבודה שלכם יותר חשובה.



איך עוזרים להם להפסיק לחלום ולעשות שעורי בית ולחזור להרגלים הטובים קראו-

 "לעשות רק מה שבא לי", "הרגל זה הרגל"

איך הופכים את השגרה היום יומית לתרגול קשבי ולא לנזק קשבי -

2.10.2012

הדפסלהדפסת הפוסט

מתנה

כמו שהבטחנו...
פעם בכמה זמן נצייר ונספר (נצ-פר) רגעים מהחיים שלכם. איזה הזדמנות יותר טובה להתחיל מסורת אירוח שכזו מאשר סוכות. חג שמח ותמשיכו לספר בכדי שנוכל לצ-פר :)
 אנונימי אמר/ה...

מתנה של ילד
יש לנו ילד בן שלוש ורבע. פשוט מתנה בחיינו. מידי פעם אני ככה אומרת לו: אתה המתנה שלי. לפני חצי שנה כשאמרתי לו כך הוא התנגד ואמר: לא! אני יהודה! הרגעתי את הרצון שלו להיות מישהו בפני עצמו ולא רק מתנה של אמא. אמרתי לו שהוא יהודה. ואני מאוד שמחה ממנו. בשבוע שעבר באיזה רגע משובב אני שואלת אותו: 'מי המתנה שלי?'. הוא עונה לי: 'אני' ואחרי רגע של הרהור מוסיף לשאול: 'אמא, את קבלת אותי בשקית? כמו פלימוביל?
9 בספטמבר 2012 01:14 
ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"מתנה"
תודה על המתנה שלך אלינו. היא ראויה להיות מצו-פרת.הנה ראשיתה של חשיבה מטאפורית. בנך כבר יודע שהוא לא בדיוק כמו מתנה שקונים בחנות ושזו דרך משונה של אמא לומר שהיא אוהבת אותו. ובכל זאת לפעמים הוא עוד קצת מתבלבל..
איזו מתנה מתוקה.11 בספטמבר 2012 11:10

16.9.2012

הדפסלהדפסת הפוסט

ראש השנה- למה זה טוב?



כבר כתבנו על הקסם של ראש השנה. עם כניסת החג אנו מתחילים לחשוב מה היינו רוצים לשנות, לעשות, לחדש, לתקן... ולא מפסיקים לחשוב.. עד צאת החג.
כאשר אנו בודקים אלו מההחלטות משנה שעברה מימשנו ומבינים שכלום לא השתנה, אנחנו עוברים לתוכנית ב': מה היינו רוצים לשנות אצל הזולת, בן הזוג ובמיוחד אצל הילד שלנו. ילדים הרי נועדו להשתנות. הם צעירים יותר, גמישים יותר, ואמורים להצליח היכן שאנחנו נכשלנו. לא כך?!

האמת הפוכה. לילדים השינוי קשה לפחות כמו למבוגרים. יש להם היקשרות למוכר. כל שינוי מחייב התארגנות מחודשת וקידוד מחדש של המוח. כשהם יוצאים לדרך חדשה הם דומים לנהג שצריך להגיע למטולה אבל קודד את ה-GPS  על ביתו שבאילת.
כשהם שומעים על התוכניות שלנו לשנה הבאה הם תוהים: "אולי אפשר לוותר על השנה הזו?"
הבטיחו להם "שנה טובה" אז למה מקלקלים אותה עם כל מיני חוגים, מבצעים, כללים, סדרים חדשים. מה יש להורים שהם אף פעם אינם מרוצים ממה שיש? מבחינתם המועד הכי מתאים לכל הרעיונות החדשים הוא בעוד שנתיים.

למזלם, יש להם אותנו: מבוגרים אחראיים, מאמנים צמודים שתומכים, מעודדים, מסייעים ומרגיעים.
וככה הכול שוב חוזר אלינו.
מי יתמלא השנה אמונה וביטחון ביכולתו להביא לשינוי (של הילד)? אנחנו!
מי ייתן השנה את כל מה שהוא יכול ויעשה את כל מה שהוא מסוגל? אנחנו!
מי יהיה רגוע, מאוזן, אופטימי, עקבי, מפרגן, לא שיפוטי? אנחנו!
מי לא ייכנע לעייפות, לעומס, ללחצים, לתגובות שליליות מהסביבה? אנחנו!

ושוב אנחנו מסיימים את החג עם רשימה ארוכה של התחייבויות. אלא שהשנה, אין ספק, היא תתגשם!!!

פוסטים קודמים לראש השנה :