חג הסדר והנקיון

ערב פסח אנחנו זקוקים לכל עזרה אפשרית. אנחנו מצפים שגם הילדים ירתמו למאמץ. הבן שלנו לא אוהב לעזור, מתלונן ודוחה כל דבר. כשצריך לפנות שולחן – הוא בדיוק בשירותים. כשצריך לשאת סלים – יש לו התכווצות שרירים. כשמנקים את הבית - הוא נזכר שיש לו שיעורים.

אנחנו מנסים להשיג את שיתוף הפעולה שלו בכך שמגדירים לו את המטרה הבאה: "תגמור לסדר את הכלים במדיח ונצא לקניון". לפעמים זה עובד. לפעמים לא.

בבקשה, עזרו לנו לעזור לו לעזור.

בגיל הרך העזרה היא חלק מהמשחק המשותף, דרך להיות קרוב לאמא, ללכת כמו אפרוח אחרי התרנגולת ולחקות את צעדיה. ככה מתפתחת לה מוטיבציה ספונטאנית לעזור, לתרום ולשמח את הזולת. אמירה ברורה, חוזרת על עצמה, תוך הנחייה, הדגמה והתפעלות עושה את העבודה.

מאוחר יותר, כשהילד מתחיל לחוות את עצמו כבעל רצון נפרד, עם תחומי עניין והעדפות משלו, הוא פחות נענה להזמנה לעזור: הוא עייף; הוא באמצע משהו; הוא מתבלבל בין "לא רוצה" ל"לא יכול". לא ברור לו מדוע ההורה זקוק לסיוע בדבר שקל לו. תמיכה ועזרה לזולת גם כש"לא בא לי" היא בסיס לקשרים הדדיים ויחסים חברתיים. כשילד לומד לעזור עמדותיו משתנות. הוא נעשה שותף, לומד להתחלק בעומס ולהרגיש משמעותי ומועיל. במקום לבוא מעמדה ש"עזרה לא תהרוג אותי אבל למה להסתכן" הוא לוקח אחריות.
ילד שמוכן לסייע רק בדרך למשהו נעים אחר איננו ממש עוזר. הוא לומד לתת יחס לזולת רק כאשר הוא יכול להפיק מכך תועלת. העזרה היא רק הכנה ליציאה לקניון. אין זו עשייה שנובעת מהבנה, בחירה ושינוי בעמדות פנימיות.
הסבירו לבנכם בשיחה מדוע עזרתו חשובה לכם ("אנחנו גאים בך", "אנחנו מרגישים שותפות", "זה מפנה אותנו למשהו אחר", "ככה תהיה עצמאי"). עשו זאת מבלי ללחוץ או לכעוס וללא הכללות היסטוריות ("אתה תמיד..."). סכמו יחד, מראש, במה הוא יעזור ומתי. זה יקל עליו לכוון את הציפיות ולגייס את הכוחות. תקשרו בצורה ברורה. הבהירו שכאשר אתם שואלים "אתה מוכן...?" הוא יכול לענות בחיוב או בשלילה. אבל כאשר אתם מבקשים "בבקשה, תעשה..." זו בעצם דרישה מנוסחת בנימוס.
עזרה חשובה כל ימות השנה, להם ולנו. עזרה בעבודות הבית היא מטה הקסם שהופך את הילד מתלותי לעצמאי. הכירו תודה לבנכם כשהוא עוזר. המשיכו לבקש עזרה גם אחרי הפסח. מי שעוזר כל השנה יעזור גם בחג הבא.

איך לעזור להיפטר מעודפי הצעצועים למרות הדחף לצבור ולאגור ״סדר סדר תרדוף״

איך מלמדים אותם לשמור על הסדר ומתי מתחילים "כואב הלב לזרוק משהו טוב".
עוד על שוויון בנטל ואיך מתחלקים במטלות, קראו: "שוויון בנטל – ניקיונות פסח"
שוויון כמיומנות חברתית, וכיצד מתמודדים עם אי שוויון ביחסים : "אי שוויון בנטל – יחסים חברתיים".

כיצד להיערך לחופשת פסח - "אוי חופשה שכזו"
על הדרך לחזק תחושת השתייכות והתקשרות על ידי מסורת משפחתית - "והגדת לבנך"

4 תגובות

בחירות

״אנונימי״ אמר/ה...

נו, איך מקבלים החלטות? בני בגן חובה למד את שיטת ה'אן דן דינו...' מאז הוא מעתיק-מדביק אותה כמעט לכל החלטה. אם יוצא הממתק הפחות מועדף הוא לפעמים מנסה שוב.
שמתי לב שמאז אבד ביטחונו גם בהחלטות אחרות. לדוגמא, הצעתי לו לבחור בין שני מועדים לארוחת הצהרים. הוא החזיר לי: "מה את היית רוצה?". ניסיתי לומר לו שאני הייתי רוצה עכשיו אבל אולי הוא לא, אחותו כנראה הייתה מעדיפה מאוחר יותר. כאילו התבלבל לו הרצון הטבעי.
האם כדאי להתערב? לכוון?

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה...

ל"בוחרת"
תודה על השאלה. הניסיון להבין לנפש שלהם דווקא כשאין מדובר בבעיות מטרידות הוא מרתק.
כמה קשה לבחור כשיש יותר מאפשרות אחת! כל אזרחי המדינה עומדים להיות באותו מצב בזמן הקרוב. כל בחירה מגלמת בתוכה קונפליקט: הכרעה בין שני דברים – טובים/ רעים/ בין משהו טוב למשהו רע, או בין שני דברים שלכל אחד מהם חסרונות ויתרונות.

רגש, שכל ומסורת משפיעים על הבחירות שלנו. החיים מספקים לנו ה מ ו ן מערכות בחירות שנועדו לעזור לנו לחבר בין רגש לשכל ובין שכל למסורת. בשביל זה המציאו את הדמוקרטיה!!
עד כה בנך נעזר בחלקים היותר קדמוניים במוח כדי לבחור. הבחירה הייתה יצרית, רגשית, ללא מחשבה, ספונטאנית ולא מודעת. האזורים הנמוכים יודעים מה הכי "בא" לו.
הקושי לבחור הוא אחד הסימנים לבנייה של מדרגות בין האזורים הנמוכים במוח לאלו הגבוהים. 

עכשיו המחשבה מתחילה לבלבל אותו. מה אם הוא יבחר באפשרות אחת וככה יפסיד את האפשרות השנייה? מה אם הוא יבחר ויגלה שטעה? מה זה אומר כשמישהו אחר חושב ובוחר אחרת ממנו? במיוחד כשזה מישהו שהוא מעריך ואוהב (כמוך), או מישהו שמתחרה בו (כמו אחותו)?

בגילו זה טבעי להתחיל להסס. ונראה שהוא מתמודד לא רע. "אן דן דינו" זו דרך אחרת לומר: זה לא כל כך משנה. מה שיהיה יהיה. זו אסטרטגיה הגיונית. כשלא יוצא מה שהוא רצה, החלקים הרגשניים ,שיודעים מה "בא לו" מתעוררים.
אם את רוצה את יכולה לתת מילים לקושי להחליט ולשיקולים השונים. אם את רוצה את יכולה להרגיע. (" זה לא כל כך משנה. מחר תוכל לבחור את הממתק השני"). אם את רוצה את יכולה להציע לו לקחת רגע ולנסות לשים לב מה הלב/ הגוף שלו רוצים. אם את רואה שהוא ממש מסתבך ונכנס מזה למצוקה את יכולה לומר לו שכמו שאת מכירה אותו את חושבת שאולי הוא ירגיש נעים אם יבחר לאכול יותר מאוחר.

אל תמהרי להציל אותו. הרצון הטבעי שלו לא התבלבל. הוא רק עולה כמה מדרגות. הסברים ארוכים ועודף אפשרויות רק חוסמים את הגישה לאזורים הנמוכים במוח. פעלי ממש כמו מפלגות שמנסות לצמצם בהסברים מורכבים כדי לכוון לאזורי הרגש. ראי בכל בחירה הזדמנות. כשבנך יגיע לבגרות הוא כבר יבין שאין בחירה אחת הכי טובה. יש רק בחירה שנראית מתאימה במועד הבחירה. ובכלל, מה ההבדל בין בחירה או מפלגה "מבטיחה" לבין בחירה או מפלגה "מאכזבת"? לפני הבחירות היא מבטיחה. אחרי הבחירות היא מאכזבת.
שתהיינה עוד הרבה בחירות מוצלחות.

עוד על הקושי של ילדים לבחור – "מה לבחור", "את זה", "בגדי המלך החדשים".

עוד על הקשר בין החלטות, בחירות, הרגלים, ויכוחים – "קבלת החלטות חדשות", "הוויכוח פורח – ההרגל בורח".

2 תגובות

העיקר הכוונה – יום הולדת 5 לבלוג

אומרים ש"העיקר הכוונה!". אבל כשאין תובנה לכוונה (NO ATTENTION TO INTENTION) הכוונה לא יכולה להיות העיקר.
לפני פורים סיפר אחד הילדים בשמחה:
ילד: "אבא קנה לי אקדח"
אני: "תן חמש סיבות למה הוא קנה לך אקדח?
ילד: "כי ביקשתי.. כי הוא אוהב אקדחים.. כי זה חלק מהתחפושת.. כי החנות קרובה.. כי נתתי לו נשיקה כשהוא דרש".

ילדים רואים הכול מהזווית הצרה והקונקרטית שלהם. הם סבורים שהורים עושים כל מיני דברים "ככה סתם"; "כי אמרתי בבקשה"; "כי חיכיתי בסבלנות"; "כי התנהגתי יפה"; "כי יש להם זמן"; "כי הם ההורים שלי"; "כי אני חמוד"; "כדי שלא אבכה".... החשיבה הסיבתית שלהם וההבנה שלהם לנפש ההורה מצומצמות ומוגבלות. גם בגלל זה, ההורים נתפסים בעיניהם כשרירותיים, חסרי הגיון, הפועלים על פי קפריזות אוויליות.
האם הם מבינים שאתם מבינים כמה קשה להם לקבל סירוב כשהם רוצים משהו בכל מאודם? האם הם נוצרים בליבם את התובנה שאתם אוהבים אותם, נהנים למלא את רצונם כשזה אפשרי? שתמיד תתנו להם מה שהם צריכים (אבל לא מה ש"בא להם") כי אתם מרגישים מה שהם מרגישים, שמחים כשהם שמחים, עצובים כשהם בוכים? האם ברור להם שאם אמרתם "לא", זה לא כי אתם מעצבנים או רוצים לעצבן? שאתם נענים להם היכן שניתן ומצפים שיכירו בנדיבות וברצון הטוב שלכם. וכאשר אתם מסרבים זה בגלל שמה שהם מבקשים לא מציאותי/ לא מתאים/ לא בריא/ לא מתחשב. באמת אי אפשר להסכים!?

בפעם הבאה שילדכם יבקש ממכם משהו, תשאלו אותו: מה הוא חושב – מדוע אתם עושים מה שאתם עושים? למה אתם ממלאים את בקשתו?
למה אתם מביאים כוס מים? מספרים סיפור? מלמדים אותו לרכב על אופניים?? יוצאים יחד לטייל? מכינים מאכל אהוב? מזמינים לו הביתה חבר? ("כי אני רוצה לכבד את רצונך, להתחשב בך". "כי אני מרגיש ככה קרוב אליך". "כי משמח אותי לשתף אתך פעולה").
על ידי שיקוף ותיקוף הרגשות של ילדינו ("אני חושב שאני מבין למה עשית מה שעשית/ למה אתה מרגיש ככה") אנחנו מסייעים להם להבין ולקבל את עצמם. הפניית המבט לליבו של ההורה משפיעה על היכולת שלהם לחשוב על אירועים חיצוניים במונחים של אירועים פנימיים. קוראים לזה מנטליזציה.

כמה הרבה חום, קבלה, הכרה, זמינות, תמיכה , רצון טוב, הורים מבטאים בנכונות שלהם לעמוד לפני/ אחרי / ולצד הילד (זה כולל גם דרישות ואמירת "לא" במקום). קוראים לזה "אהבה".
כמה אהבה הילד מחמיץ כשאינו מודע לליבם ולנפשם של אבא ואימא, כשאינו פתוח וסקרן להבין את המניעים העמוקים יותר שלהם.

יום הולדת חמישי לבלוג! חמש שנים של כתיבה וצי-פור לצד חיים מלאים ועמוסים, זה לא קל וזה לא צחוק. מה מניע אותנו? ומה חושבים על כך הקוראים? האם הם מבינים מדוע אנחנו עושות מה שאנחנו עושות?

אז בפעם הבאה שתקבלו מאתנו פוסט חדש תשאלו את עצמכם... "למה?".

עוד על הקושי והחשיבות של ההבנה לנפש קראו: "להציץ לראש של הפשוש"; "למה"; "את זה"; "זה משחק זה"; שהגוף מדבר".

על הדרך לחגוג ימי הולדת ובאמת ליהנות - "יש לה יום הולדת".

פוסטים קודמים לכבוד יום הולדת לבלוג: "יש לי יום הולדת"; "יום הולדת שנתיים"; "יום הולדת 3"; "גדלנו בשנה (גרסת הדפסה)".

1 תגובות

כמוני מסיכה חה חה...

אני אוהבת את חג הפורים.

סוף סוף יום אחד בשנה שהורים יכולים לעשות משהו עם ילדיהם מבלי לשמש להם דוגמא אישית. סוף סוף מותר להורים לעשות לילדים משהו שהם עצמם לא אוהבים בלי להרגיש אשמה.

תחפושות הן דבר מצחיק. הכי משעשעות הן התחפושות הקנויות, אלו שעולות המון כסף. אנחנו מוציאים הרבה כסף על מנת להתחפש למשהו שכאילו שווה הרבה כסף, כדי להגשים משאלה שיהיה לנו הרבה כסף. מה שבטוח - אחרי הקנייה יהיה לנו הרבה פחות...

מצחיקות גם תחפושות של דמויות מפחידות למיניהן. הן מכניסות אותנו למצבים בלתי אפשריים. יש ילדים אלימים ותוקפניים שהוריהם לא ממש מתרגשים מכך. הפעם הראשונה שהם נבהלים היא כאשר הילד בוחר להתחפש לפושע.  מה אומרים לילד שהחליט להתחפש לבריון או לילדה שהתחפשה למכשפה? "איזה תחפושת מוצלחת!" , "את ממש משכנעת!" ??

מה עונה ילד שנשאל למה הוא מתחפש לרוצח? "זה להגנה עצמית!", "כי אני לא שפוי!" ??

הורים מסתבכים כשהם באים להחמיא לילד על התחפושת. הם נזהרים שלא להתפעל יותר מדי, בסוף הילד עוד ירצה לממש את החלום...

התחפושות הללו מזכירות את הזאב בסיפור "כיפה אדומה" ("סבתא, למה יש לך פה כל כך גדול?" , "כדי לטרוף אותך!"). גם הן נועדו להפחיד את הסובבים ולהרגיש, ולו רק פעם בשנה, יותר מפחיד מאשר פוחד (ראה גם: "גנב טוב גנב רע").

יש ילדים שמתחפשים לפאוואר ריינג'ר וחושבים שהם כל יכולים.

יש ילדים שמתחפשים לפאוואר ריינג'ר ובטוחים שהם כל יכולים.

אבל רק במקרים מועטים יש, באמת, מקום לדאגה.

רוב הילדים יודעים ללבוש את התחפושת ולפשוט אותה בכוחות עצמם. לעטות על עצמם את הדמות ולהסיר אותה. הם רק לא יודעים מה לעשות בין לבין. לכן הם שמחים לחזור לעצמם בסוף החג.

שיהיה לנו פורים שמח. ומצחיק. 

איך קולעים לרצונו וטעמו של הילד - קראו "תחפושות לפורים". 

על החשש להתחפש ותחפושות כביטוי לדחפים וריסונם.. קראו "נמר גדול/ נמר קטן" 

איך לעבור את פורים בשלום... קראו "פורים שלא נדע" 

על התחפושות המצחיקות של החג... קראו "כמוני מסיכה" 

על הרצון להתחפש למין השני... קראו "מה זה בן מה זה בת"

ועוד קצת על פורים ״אני אחשוורוש״

8 תגובות

משפחה שכזאת- לכבוד יום המשפחה

 ליום המשפחה צייר בני את משפחתו. הוא צייר את עצמו לצידי, אני אוחזת את הידשל בעלי ובעלי נותן יד לבתנו. הציור צבעוני ושמח. בציור כולם מחייכים ורק עלהפנים שלי הוא קשקש. אני לא יודעת איך להתייחס לזה. מצד אחד זהו רק ציור.מצד שני למה בעלי מחייך ובעל נוכחות והפנים שלי מחוקות? האם זו סיבה לדאגה?

דרך הציור של בנך את מנסה להציץ אל ליבו. כיום, יותר ויותר הורים מודעים לערך הסמלי של ציורים ומנסים להבין מה הם אומרים. התבוננות בציור יכולה להעיד כיצד הילד תופס את העולם סביבו ואת עצמו, מהם הצרכים הרגשיים שלו, מה יחסו לדמויות החשובות בחייו. ציורים חושפים את המשאלות והכמיהות של הילד לצד נושאים לא פתורים, כעסים, כאבים וחרדות. אבל במלאכת הפירוש צריך להיזהר. הציור אינו צילום רנטגן של נפש הילד. הוא מושפע מהיכולות הגרפיות של הילד, מהניסיון שלו בציור, מהריכוז והמוטיבציה. יש ילדים שנמנעים מלצייר ציורי משפחה. הנושא מורכב ומסובך מדי עבורם, טכנית ורגשית. אחרים לא גילו את כוחו של הציור ככלי לתקשורת והבעה.

ציורי משפחה נותנים ביטוי לרגשות משותפים ומעשירים את היחסים. דרך הציור ילדים מביעים רגשות שבמציאות לא היו יודעים או מעיזים להביע, או שהיו חשים אשמה בגללם. הם מציירים את עצמם קרובים יותר לאחד ההורים, משמיטים מהציור אחים מיותרים, שמים את עצמם במרכז המשפחה ועוד. מציור לציור הדמויות הופכות מפורטות ומובחנות זו מזו וההסתכלות על המשפחה פחות אגוצנטרית ויותר רב גונית. כשם שרגשות משתנים לאורך זמן, גם ציורים אינם מציגים מציאות סטאטית וקבועה אלא הרגשה מסוימת ברגע נתון.

העובדה שבנך צייר את משפחתו, יד ביד – ראויה שתחמם את ליבך יותר משתטריד את מנוחתך. ילד יכול לצייר את אמא ולקשקש על פניה כי לא היה שבע רצון ממה שיצא. ואולי, דווקא בגלל הקשר החם לאמא הוא אינו יכול לשאת את הפער בין המשאלה לתוצאה (ראה גם "אני לא יודע"). ייתכן שהציור של אמא עורר בו כעס, דאגה או געגועים – רגשות שהוא היה חייב לטשטש ולמחוק. יכול להיות שזו קונספירציה של הגננת להוציא הורים מדעתם, אולי מזימה של הילד ואולי זו דרכו לומר בציור שאמא מקשקשת יותר מדי. ולפעמים, צבע שחור הוא רק צבע שחור, וקשקוש הוא רק קשקוש. כמו בסיפור על הבן שצייר את משפחתו וצבע את הכל בשחור "אולי הוא במצוקה", "אולי הוא בדיכאון", "אולי הוא מסתיר סוד אפל" הפליגה האם בדאגותיה.

-"למה ציירת את המשפחה בשחור?" לא התאפק האב, ושאל.

- "כי זה הצבע היחידי שמצאתי" היתה התשובה...

בכל "יום המשפחה" אני מקבלת טלפונים מהורים מודאגים – כי הילד לא צייר את המשפחה/ כן צייר אבל למה ככה/ צייר משפחה אחרת... על מנת שציור יעיד על בעיה התופעה צריכה לחזור על עצמה הרבה פעמים. אם פעם בשנה בנך קשקש על פנייך - זו לא הוכחה לכלום. מצד שני, אם שנה שלמה הוא לא צייר משפחה - כדאי לעשות משהו בנידון. במקום לדאוג הזמינו את ילדכם לציור משותף. ציירו יחד כל מיני משפחות, בכל מיני צבעים, על כל מיני דפים, והעיקר – תיהנו מהמשפחה שלכם כל השנה!

פוסטים קודמים בנושאים דומים: 

על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״
על הקשר החזק/ מדי לאמא: "יום האם- אין כמו אמא". 
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "יום המשפחה – כדאי לאהוב", "את/ה מהמם/ת". 
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר". 

3 תגובות

פתאום הורים. הקרב על השפיות.

עברו רק חודשיים מאז הלידה ואני מתחילה לאבד את השפיות. מתינוק רגוע וישנוני הבן שלי הפך ל"נחום-תקום". סרבן שינה שנרדם רק תוך כדי הנקה, לפרקי זמן קצרים, ומתעורר בקלות. הוא סובל מגזים, בוכה לעיתים תכופות ונרגע בעיקר על הידיים. חברה סיפרה לי על דיסקים של  רעש מכני (כמו של שואב אבק או מייבש שיער) שמשמיעים לתינוקות וזה עוזר להם להירגע. שמעתי גם על נדנדה שמתנענעת מהר וחזק וזה עושה את הטריק. זה לא נשמע מרגיע, אבל אולי אני טועה.

מה חסר לי? במה אני אשמה? מה אני עושה לא טוב? מה את יכולה להוסיף לי? 

     

עד גיל שלושה חודשים היחסים עם התינוק יכולים להיות מוזרים. כל פעם שהוא מתעורר- או שהוא בוכה או שהאמא בוכה.

אמאל'ה יקרה, התעודדי! ככה זה תינוקות!

מה שחסר לך, קרוב לוודאי, זה שעות שינה ואיזו שהיא רוטינה וסדר יום שיחזירו לך את השליטה על חייך ואת הסבלנות.

את לא אשמה בשום דבר. אם בכלל, את אשמה בכך שאת שוקעת ברגשות אשם במקום להשליכם לפח. אשמה לעולם איננה יועץ טוב.

מה שאני יכולה להוסיף לך זה קצת ידע על התפתחות של תינוקות. מרגע הלידה מופעלות אצל התינוק מערכות שונות שמוזנות לתוכו בזו אחר זו. כמו תוכנות מחשב. הראשונה שמקדימה להתפתח זו המערכת שמעוררת את התינוק לפעולה (המערכת הסימפטטית). היא מאקטבת את הפה, מערכת העיכול, העיניים, הידיים ולבסוף את כל החושים. זו הסיבה שהפצפון הופך ערני, בכייני, צרכני וצרחני יותר ויותר. ההבשלה של המערכת הזו מתבטאת בהעדפה של מצבים המתקשרים עם הנאה: העדפה להסתכל על פנים, להיות על הידיים, להריח את אמא, לחוש את חום גופה, לחוש את טעם החלב בפה, לזכות בליטוף, נענוע, להאזין לקול אנושי אוהב ומתנגן. ההבשלה מתבטאת גם בקול מחאה כשמגע מענג מסתיים, כשגזים ממערכת העיכול פורצים החוצה כמו אדים וולקניים, או כשהתינוק מרוגש ומעורר חסר יכולת להרגיע את עצמו לבד.

רק במהלך החודש השלישי לחייו (סוף סוף!) נכנסת לפעולה מערכת העצבים המרגיעה והמווסתת (המערכת הפרא-סימפטטית). בזכותה הוא מצליח להסיט מבט כדי להימנע מעודף ריגוש. הוא מסוגל להאט נשימה, להוריד דופק ולהפחית לחץ ובכי כתגובה לריח, קול ופנים מוכרות המשדרים שלווה ורוגע. הוא מתחיל לחפש באופן פעיל אחרי גירוי אהוב (מוצץ, מובייל, אצבעות ידיו ורגליו, משחק מונוטוני). עד גיל חצי שנה השינה שלו הולכת ומעמיקה ולבכי שלו (ושלנו) יש גם סוף.

הורים שלמדו להסתייע בטכנולוגיה מודרנית מנסים להיעזר בה כדי להרגיע את הרך הנולד. שימוש ברעש (לבן, וורוד או בכל צבעי הקשת), בטלוויזיה, או בנדנודים חזקים דומה למי שמשמיע מוזיקה מחרישת אוזניים בפול-ווליום כדי לא לשמוע את הקולות מהבית השכן. זה אולי ממסך את הגירוי המטריד ואפילו מתיש ומרדים, אבל רחוק מלהרגיע ולא תורם להבשלה ולחיווט נכון של מערכת העצבים, השינה, הקשב והריכוז. את זה רק מבוגר רגוע, סבלני, שמדבר בקול רך, משקיט, לאט, מעט (ובלי בבל"ת) יכול לעשות.

 (קראו גם: פתאוםהורים/הקרב על הבכי).

 אישה שגידלה שבעה ילדים מוצלחים התראיינה לעיתון מקומי. היא נשאלה מה הכי נחוץ להורים?

- "נסיון!!"

- "ומה נותן הנסיון?"

- "מקבלים החלטות נכונות"

- "ואיך צוברים ניסיון?"

- "מקבלים החלטות לא נכונות!"

אמאל'ה יקרה, מה שבעיקר חסר לך זה ניסיון. הרשי לעצמך להתלבט בין פתרונות טובים יותר וטובים פחות, בין מה שקל למה שאידיאלי. לבסוף תגיעי לפיתרון האופטימלי. ובנתיים, מערכות העצבים של שניכם יבשילו. ככה זה אימהות. 

לקריאה נוספת:
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "יום המשפחה – כדאי לאהוב", "את/ה מהמם/ת". 
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר". 
על הכניסה להורות – פתאום הורים: "הקרב על הבכי". 
איך מתמודדים עם לידת תאומים: ״תאומים זה לא צחוק״

14 תגובות