לפני כחודשיים ילדתי בת בכורה והתבלבלתי. קראתי הרבה לפני הלידה ואני קוראת גם עכשיו, אבל אני רק מתבלבלת יותר. הבכי שלה מלחיץ אותי הכי מהכל. מה הוא מסמן? איך מתאים להגיב?
ישנם אלה שטוענים שרק אם ניגשים מיד כשהבכי מתחיל התינוק ילמד לבטוח שאמא תמיד לצידו, ויבכה פחות. אחרים מייעצים לא לגשת על היבבה הראשונה ולתת הזדמנות להירגע לבד. איך יודעים מה נכון? איך מבחינים מתי לא צריך להילחץ מהבכי ומתי אני מסתכנת בלהפוך ל"אמא מזניחה"?
למרות שיש 9 חודשים להתכונן, הכניסה להורות היא פתאומית וטוטאלית. השאלה הראשונה במבחן הפתע הזה היא: מה פשרו של הבכי? יש ארבע תשובות וכולן נכונות.
לבכי שבוקע פתאום ללא כל התראה אין פרשנות ברורה. ככל שהוא פחות ממוקד כך קשה להסביר אותו ולנבא את מהלכו ותוצאותיו. הבכי בשלב הזה הוא אינסטינקטיבי. כמו גלאי מתכות רגיש מדי הוא מופעל לנוכח כל שינוי, רעש, אי נוחות, עליה של צורך כלשהו (בעליונים) או פורקן כלשהו (בתחתונים). הוא דועך בנוכחות מבוגר מרגיע שמעורר בילד רגשות חיוביים. מנגנון הבכי נועד להזעיק את ההורים ולעורר אותם לחשוב על הצרכים של הילד. הוא אינו מלווה בחשיבה מודעת והתינוק אינו מסוגל לפרש את חוסר הנוכחות המיידית כנטישה.
השיעור הראשון שהורים לומדים (בזכות הבכי!) הוא שלא כל כך בקלות קורה משהו רע. לא כל כך בקלות נגרם לתינוק נזק שאיננו הפיך או טראומה שלא תישכח. כדי שזה יקרה הבכי צריך להימשך זמן רב, ללא נוכחות של דמות התקשרות, להיות מלווה ברמות גבוהות של הורמוני סטרס בדם, דופק מואץ, נשימה לא סדירה, צעקות וכו'. בכי בנוכחות אם שמנסה להרגיע איננו נטישה, ואם עברו דקותיים עד שניגשים לתינוק הוא עדיין לא מרגיש נעזב.
כפי שקראת והבנת חשוב להעניק לתינוק ביטחון שבשעת מצוקה הוא יקבל עזרה. מצד שני נחוץ ללמד אותו שכאשר ההורה איננו נמצא לידו כל רגע ולא מרים על הידיים זו עדיין איננה מצוקה.
לפני הרבה שנים, כשאני עצמי הייתי אמא מבולבלת, הגיתי את הנוסחה: "עשרים-עשרים-עשרים”.
עשרים שניות מהרגע שהוא מצייץ עד שאני ניגשת להרגיע - אולי אי הנחת תחלוף, אולי דעתו תוסח, אולי הוא יצליח להירגע לבדו (רק שייתן לסיים את הפי...).
עשרים דקות התמדה בניסיונות ליצור עמו אינטראקציה מרגיעה, לעניין אותו במשחק, לשיר לו, לדבר אליו, להרים למספר דקות ולהניח שוב בסלקל/טרמפולינה/עריסה, לחייך, לקרקר, לגרגר מולו - לפני שאני בוחרת בפתרון האולטימטיבי ומרימה אותו על הידיים לזמן ממושך.
עשרים דקות של ניסיונות להרדים אותו לפני שאני שולפת את "נשק יום הדין" ומניקה למרות שסביר להניח שהוא לא רעב.
כמובן שעשרים הדקות הפכו למושג סובייקטיבי והשתנו לפי מצב הרוח של הנוגעים בדבר. אבל הביטחון (עלק) שיש הגיון ועקביות במעשי היה מרגיע ומנחם.
השיעור השני שהורים לומדים הוא שהורים טובים עושים המון טעויות. וזו לא טעות לעשות המון טעויות. רק ככה לומדים. היענות מידתית לצרכי התינוק עדיפה על היענות יתר, אבל רק אחרי גיל שישה חודשים. עד אז - אם לא בטוחים מהי התגובה הנכונה עדיף לטעות ולהיענות לבכי יותר מדי, לפנק, לנשק, להאכיל, להרים, או להרדים על הציץ.
והעיקר – ליהנות מהטעות ומהבייבי.
לקריאה נוספת:
על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר".
על הכניסה להורות – פתאום הורים: "הקרב על השפיות".
איך מתמודדים עם לידת תאומים: ״תאומים זה לא צחוק״
10
תגובות
רשומות
