תחילת גיל שנתיים ואנחנו צריכים כלים. הגוזל שלנו, שבעבר פער את פיו כל פעם שהכנסנו משהו לפה, מתנגד לבוא לשולחן ולאכול איתנו. אחרי דקותיים הוא רוצה לרדת מהכיסא, לטייל, לשחק. אם אנחנו מתעקשים שיישב הוא שופך, זורק אוכל ומשתולל. כשאנחנו כועסים הוא לפעמים צוחק. האם להניח לו? להתעלם? האם לנסות ולשכנע, לרדוף אחריו, להראות לו שמאוכזבים? או אולי לקחת את הצלחת כשהוא קם? מה זה יעשה לו? ואיך הוא ילמד מה מצופה ממנו?
בראש אנחנו יודעים איך אנחנו רוצים שהדברים יראו אבל איך מזינים את זה לראש שלו?
בבית הספר של החיים לכל שנה יש את תוכנית הלימודים, את שיעורי הליבה שלה.
בשנה הראשונה התינוק לומד שהרצון שלו הוא הפקודה של ההורים ("My wish is your command!"). יש לו השפעה כמעט מלאה על העולם סביבו. די בחיוך, בכי, נפנוף ידיים וכל מבוקשו מתמלא. תודות לכך הוא מתאהב בהוריו ובעולם. אי אפשר שלא להתאהב! גן עדן של ממש!
השנה השנייה היא כבר משהו אחר. "לפעמים אפשר ולפעמים אי אפשר". רוב רצונותיו מתמלאים אבל לפעמים הוא נדרש להיכנע להגבלות. הוא מסכים ללא הבנה וללא התנגדות רבה. בטרם פיתח רצון משלו הוא מציית כשם שאפרוח מציית לתרנגולת, היענות שהיא במידה רבה אינסטינקטיבית.
בשנה השלישית מיני-קולומבוס מגלה שהוא יכול ורוצה ("אני רוצה!", "לבד!"). רצונותיו הולכים ומתרבים, המודעות להם הולכת ומתגבשת והוא מתעקש על זכותו לספקם. קשה להבין מדוע הקסם של ראשית החיים לא פועל. עכשיו תורו ללמד את הוריו כמה שיעורים.
מרגע הלידה ההורה מספק צרכים, מרחיק סכנות, מרגיע מצוקות, מנחם ולומד להיות זמין בכל רגע. באורח פלא דווקא התלות הטוטאלית של הינוקא, האלטרואיזם וההשתעבדות של ההורה מביאים אותו להתאהב. איזה תינוק מהמם!
בשנה השנייה "והתינוק כאילו, עוד יותר יפה אפילו!".
בפרוס גיל שנתיים השיעור מסתבך. כמו במעבר מחשבון פשוט למתמטיקה גבוהה - הידע הקודם לא מספיק. אם קודם די היה ב"אסור" ו-ב "לא" כדי לבלום את הזאטוט. עכשיו הוא מגיב בהתנגדות, התעלמות ואפילו בצחוק- הוא הרי גילה את רצונו הנפרד ואת כוחו וזו בהחלט עילה להילולה.
ככל שהפעוט יותר בטוח בעצמו, אקטיבי ויוזם, כשהוא נתקל בהגבלות ואיסורים הוא נעשה מתוסכל. הוא זועם על ההורה שהפר את ההבטחה של ראשית החיים ומתקשה לקבל ממנו נחמה. ובכלל, מי רוצה ללמוד ש"מה שנהוג קובע" ולא רק מה שרוצים, כפי שהיה פעם?! זו הרעה בתנאים!
כדי שהאמונה של הקטן בכם, ביכולת שלכם להוביל ולהרגיע לא תפגע, נהגו כפי שהייתם נוהגים אילו, למרות האזהרות שלכם, הוא היה נופל ונפצע בברך (מחבקים, מרגיעים, מטפלים ורק אחר כך דורשים ומלמדים). זהו את האכזבה שלו ("אוי, אתה רוצה עוד לשחק") נחמו והרגיעו ("עוד מעט", "אני שומר לך את המשחק", "הנה הוא לידך"). תנו הנחייה ברורה ועודדו את הילד למלא את הכלל החדש ("אוכלים יפה ולא קמים!", "כל הכבוד!"). הושיבו אותו על הכיסא וכוונו אותו להתנהגות הרצויה בלי לכעוס ובלי להעניש.כעס ועונש מבלבלים וגורמים למתח ולא לשינוי. אם הוא ממשיך להשתולל הורידו אותו מהכיסא וסיימו את הארוחה. בארוחה הבאה אותו כנ"ל.
למזלנו בגילו הזיכרון מוגבל וכל ארוחה היא שיעור חדש.
ברוכים הבאים לגיל שנתיים - הגיל בו בנכם מתחיל לדעת מה הוא רוצה ובעיקר מה הוא לא רוצה. הגיל בו הורים מתחילים להבין שגם תקופה מסובכת נובעת מהתפתחות חיובית ומביאה למקומות טובים.
"בורחים הבאים" או "בוכים הבאים" - העיקר שרוב הזמן "ברוכים הבאים". כי מי שלא טעם מתיקות של גיל שנתיים לא טעם מתיקות של גיל שנתיים מימיו.
על הדרך לפתח עצמאות בריאה קראו- אין כמו אמא
כיצד להתמודד עם התקפי הזעם בלי לאבד שליטה ולפגוע בילד - קראו "קשה להיות הורים"
עוד על החשיבה המיוחדת שלהם בגיל שנתיים - "את זה", "הכסא הרביץ לי", "זה משחק זה", "מחבואים"
על התקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״
כיצד להתמודד עם התקפי הזעם בלי לאבד שליטה ולפגוע בילד - קראו "קשה להיות הורים"
עוד על החשיבה המיוחדת שלהם בגיל שנתיים - "את זה", "הכסא הרביץ לי", "זה משחק זה", "מחבואים"
על התקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״
58
תגובות
רשומות
