עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

17.9.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

סוכות – ושמחת בחגיך

לפעמים נדמה שהאבחנה בין לתת ולקבל מיותרת.

מה ההבדל בין לתת נשיקה לבין לקבל?
מה ההבדל בין לברך ברכת "שלום", "חג שמח" לבין לקבל ברכה?

כשאנחנו מקבלים מתוך הכרה לכוונה הטובה של הזולת, מופרשים לגופנו חומרים ומופעלים במוחנו אזורים דומים לאלה שהיו פועלים אילו נתנו אנו לזולתנו. העיקר הכוונה.

זהו הבסיס הגופני והחוויתי לתפיסה ערכית שתתפתח מאוחר יותר.

תנו לעצמכם לתת בנדיבות והרשו לעצמכם לקבל בלבביות. ושיהיה חג שמח.


עוד פוסטים ברוח החג: "מוכרחים להיות שמח", "כדאי לאהוב", "אתה מהמם".

10.9.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

שקרים לייק- שקרים של קטנים


הילד שלנו למד להמציא סיפורים. הוא מביא צעצועים מהגן בטענה שהחבר נתן לו, מספר לחברים שהוא יודע או שיש לו דברים שבכלל אין לו. הוא מסתיר דברים שקלקל או עשה בניגוד להסכמתנו ומשקר כדי להתחמק מדברים שאיננו חפץ לעשות. כשאנחנו מנסים לברר מה קרה הוא מתפתל ומוסיף שקר על שקר. לא נוח לנו לחשוד בו ואיננו רוצים שהוא יחשוב שרואים בו שקרן.
חשוב לנו שזה יפסק. האם להתעלם? האם להעניש? מה עושים?

הדרך לאמירת אמת רצופה שקרים קטנים. אם ילד לא ישקר מדי פעם איך הוא ידע מה ההבדל בין אמת לשקר?
ילדים קטנים מרבים לשקר כי אינם יודעים עדיין מהו שקר. כשאבא נותן לנצח במשחק האם הוא משקר? כשאמא מבטיחה שכוס חלב תעשה אותו גיבור היא דוברת אמת? האם כשמבטיחים ולא מקיימים או כשאומרים "רק רגע" ועוברת שעה, זה שקר?
בגילאי טרום בית ספר התפיסה המוסרית, ההבנה של מושגים כמו "יושר", "צדק", “אמת" לא מפותחת דיה. ילדים אינם מבחינים מתי עיוות המציאות לגיטימי ומתי לא, מה ניתן להעלים ומה צריך לגלות. בחוויה שלהם הם הופכים לשקרנים רק אם לשקר יש עדים. שקר שחוזרים עליו הרבה פעמים או שקר שהצליח איננו שקר. אם אבא ואמא מאמינים זו בוודאי האמת, הרי הם אף פעם לא טועים.

הופעה של שקרים קטנים, בדרך כלל סביב גיל ארבע, נובעת מהתפתחות תקינה יותר מאשר מאופי שלילי. בגיל הזה ילדים מתחילים לקלוט שמה שהם מבינים שונה ממה שהשני מבין ומה שהשני אינו רואה הוא לא יכול לדעת. ההסתרה בגיל הזה איננה מתוכננת ואין בה זדוןעל ידי המעשיות שהם מספרים ילדים בוחנים מציאויות שונות. (איך הוא ירגיש עם אבא שוטרומה יהיה אם הוא יטוס לירח). סילוף המציאות עוזר להתגונן מפני תקלות וכישלונות, להמשיך להרגיש כל-יודע וכל-יכול גם לנוכח אי הצלחה.


ילדים לומדים להבחין בין מציאות לשקר רק בנוכחות מישהו אחר המאמין שעדיף לומר רק את האמת לאמיתה (למרות שהחיים יכולים להיות מיגעים אם אי אפשר מדי פעם לשקר).
כאשר הורים מבינים את הסיבה לשקרים הקטנים, תום הלב שעומד מאחריהם והאוניברסליות שלהם קל להם להגיב בצורה מידתית; להציב גבולות מתאימים מבלי לראות בילד רמאי פוטנציאלי. אולי הוא שיקר אבל הוא אינו שקרן. הילד ילד טוב, רק המעשה שלו איננו טוב.

כאשר בנכם מסתיר את האמת או מסלף אותה אל תתעלמו. אמרו בברור: “אני לא חושב שזה נכון”, “חשוב לי שתספר מה באמת קרה". עודדו והעריכו אמירת אמת: “אני שמח שסיפרת את האמת. כל הכבוד!”, “האמת שווה הרבה יותר מהמשחק שנישבר". מתנו רגשות שלילים וחזקו חיוביים: “לא נורא, זה קורה!” “מיום ליום תלמד לא לקלקל...., לומר רק אמת".
במקום להעניש בחומרה (זה רק דוחף להיות שקרן יותר טוב) שתפו אותו בתיקון הנזק, ביישור ההדורים, בהחזרת כל דבר למקומו ולבעליו.

אל תדאגו, העתיד עוד לא כאן.
רובנו מעדיפים לומר אמת כי זה הרבה יותר קל. האמת קיימת ופשוטה בעוד ששקרים צריך להמציא, להסביר, לשכנע ולזכור.
אם לא תתעלמו מהשקר הוא יעדיף לומר אמת.

עוד על מושג הסליחה ומה עושים כשהקטנים מסרבים לומר "סליחה" או אומרים בעודף וללא כוונה, קראו...  " מה משמעות הסליחה ואיך מבקשים סליחה"


1.9.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

רוצה חברים


לקראת השנה החדשה איחלנו לבן שלנו שיעשה חייל בלימודים ויכיר חברים חדשים בבית הספר אליו עבר. יש לנו בטחון מלא שהחלק הראשון של הברכה יתגשם. לגבי החלק השני אנחנו ספקנים. הוא אוהב חברה, מעוניין ורוצה חברים אבל לא מחוזר ולא מוזמן כפי שהיה רוצה. לטעמנו הוא גם לא מספיק יוזם ולא נענה. כולם סביב צוחקים, מפטפטים, מתחבקים, והוא נשאר בצד. התלונה "אין לי חברים" הפכה לתלונה הרשמית של הבית.

איך עוזרים לו למצוא את מקומו בחברה ?
קשר עם חברים עושה אותנו יותר מרוצים, יותר חכמים, יותר מאושרים.
הטבע הוציא על זה פטנט:
ביחסים עם חברים מופעל מנגנון דומה למנגנון של התמכרות. חוויה משותפת מהנה, כמו שאכטה מענגת, משחררת בגוף חומרים מענגים שגורמים לכך שנרצה לחזור על אותה חוויה שוב. חיבוק, משחק משותף, צחוק, התפעלות, עזרה, הקשבה, אכפתיות, תחושת השתייכות ותאומות ממכרים במיוחד. אנחנו מחפשים אותם בכל מפגש. הם כמו אבות המזון, כמו וויטמינים חיוניים שאנחנו יכולים לקבל רק דרך מערכות יחסים. מי שידע לתת אותם לחבריו יזכה לרייטינג גבוה, להרבה קונים. מעדניה של ממש!

ברמה הנוירו כימית, כאשר אנחנו צופים במישהו עושה פעולה כלשהיא, מופעלים במוחנו אזורים זהים לאלו שהיו מופעלים אילו אנחנו בעצמנו היינו עושים אותה פעולה ("נוירוני מראה"). באופן דומה, כאשר אנחנו רואים מישהו אחר צוחק, מחבק, או עצוב אנחנו סופגים את הרגשות והכוונות שלו ומבינים אותם ("נוירוני ספוג"). דרך הצפייה בזולת יקר המוח מתעורר. מצב הרוח שלו דבק בנו ואנחנו משפיעים זה על זה.
ככה מתפתחת האמפטיה, המוטיבציה והיכולת ליצור קשרים. ככה אנו לומדים על עצמנו דרך האחר ועל האחר דרך עצמנו. ככה היחסים להם חשופים ילדינו מעצבים את הכישורים הרגשיים והחברתיים שלהם.

בנכם, לאושרכם, ספג מהבית יחס חיובי לחברים. הוא מצפה לשחזר את מה שקרה לו במשפחה ומחכה שאחרים יזמו את הקשר שהוא רוצה, מתי ואיך שהוא רוצה. כמו הרבה ילדים אהובים, הוא חושב: "כולם יראו כמה אני נהדר וירצו להיות חברים שלי" ולא מבין למה זה לא מתממש.

בעבר כתבנו שהתפתחות חברתית נעשית בשלבים, שחשוב לסמוך על הילד ושלא כל הילדים דומים (פוסט: במחשב או להשתלב). יש ילדים שדי להם בהתנסות חברתית כדי שיבינו כיצד להיות חלק מ"אנחנו". אחרים זקוקים לעזרה והכוונה.
הסבירו לבנכם מהם אבות המזון בחברה. שאלו אותו למי הוא עזר היום ומי עזר לו? למי הוא החמיא? הקשיב? וויתר? עזרו לו להגיע לתובנה שביחסים הדדיים כל אחד אחראי גם לבקש עזרה וגם לעזור; גם להזמין וגם להיענות להזמנות; גם להציע משחקים וגם לשחק; גם לשאול ולהתעניין וגם לספר.. שוב ושוב ושוב. זה נשמע סיזיפי ומעייף, אך במקרה הזה גלגול האבן במעלה ההר מענג וממכר. עידוד של הבן להחמיא, לספר, להקשיב, להדגיש דמיון ומכנה משותף, ליזום, לפרגן.. יהפכו את המעדן הפרטי שלכם למעדניה.
חידה:
אישה אחת חזרה מנסיעה גורלית ומסעירה. הבעל חשב: "אם היא תרצה לספר היא תספר".
היא חשבה: "אם בעלי ירצה לדעת מה עבר עלי הוא ישאל".
מה קרה בסוף??

עוד בנושאים דומים קראו:
כיצד לעזור להם להעדיף חברים על מחשב – "במחשב או להשתלב".
מה לעשות כשהילד יותר מדי תחרותי – "תחרות בין ילדים".
על התמודדות עם מכות והצקות – "מציקים לי", "הוא הרביץ לי".
כשאחד עושה הרבה והשני הרבה פחות – "אי שוויון בנטל".

27.8.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

גן חדש

אני עתידה לשלוח את בני לגן בפעם הראשונה בחייו. בעבר הוא היה אצל מטפלת ואחר כך במשפחתון. בגן יהיו הרבה ילדים וזה שינוי גדול בשבילו. מכיוון שהוא אינו מדבר ולא ממש מבין סיפורים אינני יודעת כיצד להכין אותו למה שיהיה ולהסביר לו על הגן. ניסיתי, אבל הוא לא הראה עניין. אני לחוצה מההתחלה. כיצד ניתן להקל עליו את ההסתגלות?
תינוקות ופעוטות אינם יצורים חסרי אונים. הם חסרי מילים אבל לא חסרי קול. הם יודעים לאותת מצוקה, להזעיק עזרה, להפעיל שיטות הגנה מתוחכמות, גם אם לא מודעות. יש להם דרכים משלהם להירגע, להתמודד ולמצוא פתרונות. מכל מלמדי השכלתי - אך יותר מכל, מילדי! ההתבוננות בהם מגלה לנו מה יכול לעזור להם להבין שהם מוגנים ושההורה יהיה שם בסוף היום.
הנה כמה רעיונות:

ילדים מאריכים את היציאה מהבית ולא מזדרזים לעזוב. מבחינתם הפרידה מתחילה ברגע שהם נדרשים להשאיר מאחור בית ומלואו. קחו את הזמן. דאגו שהיציאה מהבית תהיה במצב רוח טוב. הכינו יחד את תיק האוכל, שימו בתוכו צעצוע קטן, מדבקה, ציור עם כמה מילים ואפילו תמונה משפחתית - תזכורת מאבא ואמא שתשביע גם את הנפש באמצע היום. תנו מילים לקושי של הקטנטן להתנתק מכן השיגור ("שלום דובי/בובה. שלום בית. עכשיו הולכים, אחר כך חוזרים. להתראות!.") השאירו הפתעה קטנה שתחכה לו על השולחן. די בסוכרייה או עוגייה להאיר את קצה המנהרה ולאשר ש"בסוף תמיד חוזרים הביתה!".

במקום מוכר ילדים נמשכים למה שחדש. במקום חדש הם מחפשים את המוכר. בבואכם לגן עזרו לפעוט "להרגיש בבית", להכיר את הגננת והילדים בשמם, להתמצא ולהתמקם. אתרו ספרים, צעצועים ומשחקים דומים למה שיש בבית שיגבירו תחושת מוכרות. גשו לגננת ודברו איתה בנוכחותו. ספרו לו יחד שהיא תעזור ותשמור עד שאתם תחזרו. האמינו (כדי שגם הוא יאמין...) שלמרות שמשאירים אותו במקום זר, עם מישהו זר, לעשות דברים מוזרים שלא עשה בעבר - הכל יהיה בסדר!

ילדים חשים בעצמותיהם שקשר חם ומגע אוהב (שמשחררים נוגדי דיכאון ומשככי כאבים טבעיים) משפיעים יותר מכל על היכולת להתמודד עם לחץ וגעגועים. הם נצמדים להורים ומזמינים אותם להיות קרובים בדרכים שלא תמיד נוחות או מובנות. באיסוף מהגן תנו ביטוי גלוי ומופגן לאהבתכם ולשמחת המפגש: מבט אוהב, חיוך, חיבוק, ליטוף, נשיקה, מילות חיבה, מחיאות כפיים- הכול כלול! גם בבית הרבו להיות יחד, הרשו לעצמכם להתרפק, להתגפף, להתמוגג ולהרעיף אהבה. צמצמו יציאות מהבית והשתדלו לא להשאיר את הקטן עם זרים אחרי שעות הגן, במיוחד בהתחלה. הסתגלות למקום חדש מרגשת ודורשת כוח. נוחו בחיקה החם של הספה ושוחחו על הגן, הפעילות, הילדים ושמותיהם תוך כדי חיבוק.

הניסיון מראה שכאשר הפרידה מתונה והאיחוד מחדש רצוף גילויי חיבה ואהבה אקטיביים הילד לומד להיפרד מבלי להרגיש נעזב, להישאר לבד מבלי להרגיש דחוי, והקשר בין ההורה לילד מתחזק ומתעצם.

מה קורה כשהגננת "לא משהו" וכיצד לעזור לילד להתמודד - קראו "הסתגלות לגן - גננת טובה גננת אווזה".
מהי ההכנה הטובה ביותר לכתה א' - קראו "הכנה לכתה א'"
מהם השיקולים בבחירת גן - קראו ,"לקראת השנה הבאה"
עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים - "שבועות בלבן", "ראיתי את פרעה"
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים - "שינויים ומעברים", "קשה לי", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"


13.8.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

שנה טובה לראש השנה


כרטיסי    שנה טובה הם הזדמנות לחזק ולהדק קשרים משפחתיים, לקרב ידידים, לחגוג יחד את החיים.  ככל שהאיחול רחב יותר, מופשט יותר, משוחרר מאינטרסים צרים ומטרות פונקציונליות הוא מזכיר לנו ומעורר בנו ערכים ישנים, פשוטים ויקרים.
כדאי לאחל  "שנה טובה". זה עובד.
עובדה! בזכות האיחולים שנה שעברה הייתה שנה ממש טובה!!  אמנם התינוק צרח;  לא ישנו בלילות; היינו חולים;  היו מריבות;  הכסף נגמר הרבה לפני שנגמר החודש -  אך אלה רק היוצאים מן הכלל המעידים  שבאופן כללי הייתה שנה טובה.
.
אנו מצרפות 4 אגרות ברכה מחגים קודמים שתוכלו לשלוח לחברים  ו/ או להתברך וליהנות  מהן , כמונו.   מאחלות לכם שתברכו ותתברכו.


מגוני ושרי.






11.8.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

לקראת השנה הבאה-עוברים גן

לקראת שנה הבאה עלינו להחליט לאיזה גן לרשום את הבן שלנו. בנוסף על החשש להשאיר אותו עם אנשים זרים, אנחנו מתקשים לבחור לו מסגרת. ההתלבטות היא בין מסגרת גנית קרובה ומוכרת, עם גננת חמה, אבל לא משכילה לבין גן איכותי רחוק מהבית עם פחות ילדים אבל שהוא לא מכיר.
איך עושים את הבחירה? איך יודעים מה הכי טוב לילד?

מרגע שהפכנו הורים אין יציאה מהתפקיד ההורי: לא להפסקה, לא לחופש, ואפילו כשמעבירים את המושכות לתחליפי הורים, עדיין האחריות שהילד יקבל מענה לכל צרכיו מוטלת על ההורה. עם זאת, ילד גדל בתוך סביבה, וגם היא חשובה להתפתחותו. במפגש עם מסגרת חוץ ביתית הילד מגלה את העולם ולומד לבטוח באחרים. חוויות חיוביות מחזקות ראיה אופטימית, מאפשרות למוח לפרוח וללב ללבלב. אפילו לגעגועים לאמא יש בונוס – הם דוחפים את הילד לחפש קשרים חברתיים חדשים.

השתלבות בגן חדש היא אתגר. באתגר יש כיוון ומטרה, חיבור לכוחות פנימיים, תחושה של התמודדות וניצחון. אתגר אינו זהה ללחץ. לחץ כרוך בעלייה ברמה של הורמון הסטרס בדם המביא לתחושת חוסר אונים, אי פניות ללמידה ולמשחק, שיבושים באכילה, בשינה ובמערכת החיסונית.
בבואנו לבחור לילד מסגרת נשאלת השאלה: מה התנאים הנחוצים על מנת שהילד יישאר מאותגר ולא יכנס לסטרס במצב החדש. מבוגר חם ואוהב, קשרים חברתיים, סביבה מוכרת, שיגרה ידועה מראש, הבנה למה שקורה, גרייה במידה בינונית ומיעוט גורמי סטרס בסביבה הגנית (צפיפות, רעש, כעס וצעקות) – כל אלו מגנים על הילד מפני לחץ לא בריא. כל אלה ועוד ניתן למצוא ברוב הגנים. אין הכרח לחפש את "הגן הכי טוב" כדי שיהיה לילד הכי טוב.

בחירת מסגרת לילד היא תמיד בחירה בין עדיפויות. מעבר מסגרת בגיל גדול עדיף על מעבר בגיל צעיר. כתינוק – הוא אולי יתלונן פחות אבל גם יבין פחות מה קורה, יהיה יותר בלחץ ויהיו לו פחות כלים להתמודד עם השינוי.
מענה רגשי חשוב יותר מאתגור שכלי. לימוד אנגלית בגנון זה אולי "מדליק", אבל לא מתדלק. גננת מחבקת ורגישה שתראה את הילד, תיתן לו את היחס הדרוש ותחבר אותו לחברים חדשים. מאותן סיבות המשכיות עדיפה על שינוי; עדיף גן קטן עם מעט ילדים ועדיף להיות בין הגדולים בגן – כל מה שתורם להרגשה "אני גדול", "אני מצליח", "עולם קשוח אני יכול עליו!!"

אם חישבתם את כל המינוסים והפלוסים ואתם עדיין מתקשים לקבל החלטה, התחברו לדבר הזה שנקרא "תחושת בטן"... ופשוט תבחרו! ואז, הניחו את ההתלבטויות בצד ותנו צ'אנס...
נסו גם אתם להפוך את הלחץ לאתגר. זכרו שלילדכם יכולת הסתגלות, ואתם (וגם הגננות) תמיד תהיו שם בשביל להקל על המעבר. הוא יוצא לגן ולא לקרב, ובסיוע שלכם הוא יצא מזה מנצח!

מה קורה כשהגננת "לא משהו" וכיצד לעזור לילד להתמודד - קראו "הסתגלות לגן - גננת טובה גננת אווזה".
מהי ההכנה הטובה ביותר לכתה א' - קראו "הכנה לכתה א'"
כיצד לעזור לילד להסתגל לגן חדש - קראו  "גן חדש"



4.8.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

אוכל זה לא משחק – הרגלי אכילה.





"אנונימי" אמר/ה...
אצלנו קורה משהו דומה. גם הקטנה שלנו נהנית מאוד מאוכל. נמשכת מאד לשחק באוכל ופחות לאכול אותו. היא אוהבת לגעת, למרוח, למעוך, לשפוך מיץ על הספגטי וגם ההפך. חשבנו שזה איזה צורך תחושתי (היא נהנית לגעת בכל מיני מרקמים, לשחק במים, לשפוך ולמרוח לא רק אוכל), לכן נתנו לה. לפעמים אנחנו פחות סבלנים ואז זה נגמר בכעס ובכי. לאחרונה התחלנו לשמוע הערות מהסביבה. גם האחים הגדולים אומרים שזה כבר לא מצחיק. חוץ מזה, השולחן נשאר מלוכלך והיא נשארת רעבה.

מה דעתך? מה הסיכוי שזה יעבור עם הזמן?

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה...
ל"נמשכת" ( ילדה שנהנית לשחק באוכל יותר מלאכול).

קודם כל יופי שהיא נהנית מאוכל. לא משנה מאיזה חלק שלו – המשחק או האכילה. רגשות חיוביים הם, לעולם, אבני בנין טובות להתפתחות יותר מרגשות שליליים.

שנית, בטוח שזה יעבור עם הזמן. בעוד עשר שנים היא בטוח תאכל נקי. אבל מה המחיר? מה ההפסד? והאם אתם רוצים לחכות עד אז?

נימוסי שולחן זה הפטנט של האנושות לאלץ את המוח שלנו לעבור טרנספורמציה למוח תרבותי ומרוסן. דרך האכילה אנחנו מקבלים שעורים בחינם (כל יום מינימום שלושה שעורים) מה לעשות כשיש התנגשות בין דחפים פנימיים ודרישות חיצוניות; איך מחזקים את השריר הזה בראש שעוזר לנו לעשות מה שנהוג, בריא, מתחשב ולא רק מה ש"בא לי". אוכל הינו הזדמנות נהדרת לשפר מיומנויות קשב, לחזור על רצף פעולות מונוטוני, בקצב קבוע, להתרכז בדבר אחד, מבלי להסיח את הדעת לדברים אחרים. התגמול הטעים שיש בקצה המזלג מספיק כדי לעורר את המוטיבציה .

ההכרה והכבוד שאתם נותנים לצורך התחושתי של בתכם מרשימים. אבל מדוע לספק אותו דווקא בארוחה? בארוחה שימו לבתכם גבול ברור ( "עכשיו אוכלים"; "מיום ליום את לומדת לאכול בלי לשחק. כל הכבוד!" ). אם היא משחקת באוכל הרחיקו את הצלחת לדקותיים. תנו מילים לדחף של בתכם ("זה נעים לך לגעת, לשפוך"; "מעניין אותך לעשות ניסיונות עם האוכל"). הציעו הסבר ותחליף- דחף ("כשתגמרי/ כשכולם יגמרו לאכול נוכל לעשות קצת ניסיונות עם אוכל, במקום אחר/ או עם משהו אחר. אבל עכשיו אוכלים יפה. נקי. לאט. בשקט. ככה נהוג. ככה נעים לכולם..") והחזירו לה את הצלחת. היום היא תצליח להתרכז חמש דקות באוכל. מחר היא תתרכז עשר דקות בשיחה. ככה המוח עובד.

אחרי הסעודה אל תשכחו לקיים את ההבטחה ולהציע לה לערבב ולחוש מרקמים. היא אולי שבעה אוכל אך לא שבעת התנסויות. לפורר טישו בתה של אמא או לטבול מגבונים בקפה של אבא יעזרו לה להפנים ש"אין משיחין/ משחקין בשעת הסעודה".

בעולם דיגיטלי וחפוז, כשלילדים יש ננו-סבלנות ומיני יכולת לשאת תסכול ולהתעלם מהסחות, הרגלי אכילה הם לא דבר פעוט. כשם שמלמדים ילד שמשחק זה לא אוכל ("אל תכניס את ארגז החול לפה!") אפשר ללמד שאוכל זה לא משחק. זה אולי קצת מתסכל, אבל תסכול בא וחולף. 

פוסטים נוספים באותו נושא:
על הקניית הרגלי אכילה וכיצד מפתחים מד-דלק פנימי קראו "לא סוגר את הפה"
מה עושים כשילד מסרב לגעת באוכל בריא קראו "לאכול בריא"
איך עוזרים לילד להפסיק לעסוק כל הזמן באוכל - "אוכל כל הזמן"

23.7.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

אוכל כל הזמן




"אנונימי" אמר/ה:

יש לי שאלה מעניינת עליה עדיין לא ראיתי שנכתב.

בתי בת שנתיים ושלושה חדשים. תמיד אהבה לאכול כל מה שהציעו לה ובלי גבול. בהתאם היא עלתה במשקל. אנחנו כהורים תמיד שמרנו עליה ולא נתנו ממתקים או דברים לא בריאים. מפריע לנו שהילדה כל הזמן מבקשת אוכל. עשינו לה סדר יום עם ארוחות קבועות. אבל, עדיין הילדה כל הזמן מדברת על אוכל (ולא על ממתקים אלא על מרק ולחם וכד') היא מתעוררת בבוקר ומיד מדברת על אוכל... הולכים לגינה והיא מיד רוצה לאכול ולא לשחק. כשהיא אוכלת היא נהנית מאוד ורגועה.

עשינו את כל סוגי הבדיקות והכל תקין. איך אפשר לגרום לילדה להפסיק לחשוב/לדבר/לבקש אוכל כל הזמן???

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

ל"כל הזמן"

מרגע שילדים מתחילים לינוק הם לומדים להירגע ולווסת את עצמם על ידי אוכל. בתחילת היניקה הם מתעוררים. כאשר הם שבעים ומלאים צונחת עליהם שלווה . (גם בבגרות, כשאנחנו רוצים להתעורר אנחנו שמים משהו קטן בפה. לעומת זאת בטן מלאה ותחושת שובע מפילים אותנו למיטה). אצל ילדים קטנים ,כמו בתכם, הוויסות על ידי אכילה עדיין מאוד מרכזי ואין עדיין מספיק דרכי ויסות אחרות. האבחנה בין תחושת רעב ושובע לא ברורה להם. המושגים הללו לא קיימים בשפה שלהם. איך הם ידעו שהם שבעים אם הם לא ינסו לאכול עוד משהו?! האוכל הוא גם דרך לתקשר עם הסביבה, משחק ובילוי. והחברה כל כך נעימה!! לכן היא מרבה לאכול.

סיבה נוספת לאכילה מרובה בגיל הרך נעוצה במערכת התגמול וההנאה. יש לנו במוח אזור מיוחד שמאותת לנו כל פעם כשאנחנו עושים משהו שמתקשר עם עונג ותגמול. אותו אזור מאותת לנו גם שנהנינו מספיק ואפשר להפסיק. אצל אנשים/ ילדים שונים האזור הזה מעורר במידה שונה. ככל שהאזור הזה יותר פעיל אנחנו מקבלים רצון חזק, גדול, להרבה דברים. ביניהם גם אוכל. בגיל הרך טבעי ונורמלי שהאזור הזה עדיין שואב את ההנאה מדברים בסיסיים כמו אוכל ולא יודע לעצור בצהוב. ילדים שבורכו בעוצמות גבוהות של דחפים ורגשות מביאים עוצמות אלה גם לאכילה. אני משוכנעת שגם קולומבוס אכל הרבה כתינוק. עם הזמן העוצמות הללו יתועלו למטרות יותר נעלות. עם הזמן זה ייהפך לסקרנות, רצון לדעת, רצון ללמוד, רצון להצליח, שמחת חיים.

עד שבתכם תגלה את אמריקה כדאי שתגלה מה זו אכילה רגועה ובמידה. המשיכו בהקניית הרגלי אכילה, כפי שאתם עושים וכמו שכתבנו בעבר. בדרך כלל להורים יותר קשה לומר את ה"די" מאשר לילדים לשמוע אותו. אל תחששו להיות יותר ברורים. לשים קצת בצלחת. לומר "עוד קצת ודי". לומר "עכשיו גמרנו. אחר כך עוד". להפנות אותה לפעילות אחרת. לומר "גמרנו לאכול. עכשיו משחק/ סיפור /הולכים לגינה". אם היא מדברת על אוכל בגינה, אשרו ששמעתם והוסיפו "שמעתי, אבל עכשיו משחקים ולא מדברים על אוכל". תנו לה ירקות חתוכים ופרי כשהיא רוצה לנשנש. הציעו לה הרבה לשתות ואפשרו להירגע עם מוצץ, במידה והיא מוצצת.

בקיצור, לא הייתי דואגת מאכילת יתר של בת שנתיים. להפך, זו ברכה. אם אין לה סיבות ללחץ ומתח (שהיא, אולי, מרגיעה באכילה) אין לכם סיבה להיות בלחץ ומתח מהאכילה שלה.

פוסטים נוספים באותו נושא:

על הקניית הרגלי אכילה וכיצד מפתחים מד-דלק פנימי קראו "לא סוגר את הפה"

מה עושים כשילד מסרב לגעת באוכל בריא קראו "לאכול בריא"

מה התפקיד של מוצץ, מתי ואיך נגמלים ממנו -"גמילה ממוצץ – מוצצי!"

10.7.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

הרגלי אכילה - לא סוגר את הפה


עם בוא הקיץ, החופש והשינויים בשגרה חלים גם שינויים בתזונה והרגלי האכילה. לא תמיד לטובה. בחרנו להעלות שני פוסטים בנושא שיעזרו לעבור את החופש בבריאות ובשלום.
מאז ומתמיד הבן השמנמן שלנו אוהב לאכול, מתרגש מאוכל ומוכן לאכול מתי שרק אפשר. כשמישהו אחר אוכל הוא מיד מצטרף. כשאין לו מה לעשות הוא ניגש למקרר. בחופש זה בולט לנו יותר ומתחיל להדאיג. אנחנו חוששים להגביל ולתסכל אותו ולפגוע ביחס שלו לאוכל. הוא ילד מאושר ומקסים ואנחנו לא רוצים לצער אותו. האם ההגבלה עלולה להגביר את התשוקה לאוכל? כיצד עלינו לנהוג כלפיו?
אין הגדרה ברורה מתי אכילה הופכת לאכילת יתר. הגוף שלנו זקוק לכמות מסוימת של דלק אך בהיעדר מד- דלק קשה לדעת אם צרכנו יותר או פחות מהכמות הנדרשת. הסכנה שנצרוך יותר מדי או פחות מדי כפולה ומכופלת אצל הנהג הזעיר. מודעות גופנית היא מד - הדלק שהטבע העניק לנו. המוח שלנו יודע לקרוא איתותים של צמא, רעב ושובע באמצעות ריכוז חומרים בדם, תחושות ממערכת העיכול ותחושות גופניות אחרות. אכילה בריאה מבוססת על היכולת לזהות נכון תחושות אילו.
בעבר, אורח החיים וכללי הנימוס הכתיבו הרגלי אכילה שאפשרו לפתח מודעות גופנית: האוכל ומספר הארוחות היו מוגבלים; הארוחות התקיימו בזמנים קבועים עם רווחים גדולים ביניהם; הארוחה התנהלה ללא עיסוקים נוספים במקביל; נימוסי השולחן חייבו קשב מלא. למשימת האכילה גויסו לא רק העיניים, הידיים והפה, אלא גם הסכין, המזלג והאונה הקדמית במוח.
התרבות שלנו הפכה את האוכל להרבה יותר מאשר מצרך קלורי. אמהות מרגישות שאין להן משהו אחר להציע מלבד הנקה. האוכל משמש להרגעה, הסחה, תגמול, תעסוקה ובילוי משותף. ילדים אוכלים מול מסך המחשב או הטלוויזיה כמעט בלי ללעוס, בלי להיות מודעים למה שנכנס לפיהם. הם רגילים לסוכר וחומרי טעם וריח שמגרים את החיך ומעוררים תחושת רעב מדומה. כל אלה מגבירים תשוקה לאוכל יותר מכל הגבלה ואיסור. וכך, במקום שמד - הדלק יתפתח, התיאבון מתמתח.מה פתאום לומר "איכס" על אוכל אם אפשר לומר "עוד"?
הקניית הרגלי אכילה נכונים ואכילה מתוך מודעות לאוכל ולתחושות הגוף היא הדרך למנוע אכילת יתר. השמנה בגיל צעיר לא מנבאת השמנה בבגרות. הרגלי אכילה גרועים דווקא כן. 
בררו אצל איש מקצוע למה זקוק ילד בגיל של בנכם. נסו לאכול את הארוחות יחד, בזמנים קבועים, ליד שולחן, מתוך תשומת לב לאוכל ולא למשהו אחר. הגבילו את הנשנושים וצריכת המתוקים ונסו להחליפם בדברים בריאים יותר. אם לבנכם "בא" לאכול בין הארוחות עזרו לו להבין שלא כל מה שבא – ברוך הבא!, ומה ש"בא" לי – יכול גם ללכת. סייעו לו לזהות את תחושת הרעב המדומה מבלי להגיב באכילה ("באמת מתחשק לך לאכול אבל אתה לא באמת רעב" ; "אני שמח שאתה אוהב לאכול אבל לא עכשיו" ; "יופי שאתה מתאפק!") והפנו אותו לעיסוקים אחרים.

אשריכם שלבנכם האוכל הוא אושר גדול, אבל האושר בא מכיוונים שונים ולאו דווקא מכיוון המטבח. בנכם אוכל לא כי הוא רעב אלא משום שאינו יודע מה זה להיות רעב. למדו את בנכם לומר גם "לא, תודה" והוא יהיה רק יותר מאושר.

על ילדים שכל הזמן רוצים לאכול קראו: "אוכל כל הזמן"

מה עושים כשילד מסרב לגעת באוכל בריא קראו "לאכול בריא"

מה התפקיד של מוצץ, מתי ואיך נגמלים ממנו -"גמילה ממוצץ – מוצצי!"


9.7.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

הרגלי אכילה - לאכול בריא

עם בוא הקיץ, החופש והשינויים בשגרה חלים גם שינויים בתזונה והרגלי האכילה. לא תמיד לטובה. בחרנו להעלות שני פוסטים בנושא שיעזרו לעבור את החופש בבריאות ובשלום.
הבן שלנו לא מסתדר עם אוכל בריא. תראה לו משהו בריא והוא יסתכל לכיוון השני. עד גיל 3 הוא אכל נהדר. מאז ועד היום הוא במגמת צמצום מתמדת. הוא מקובע על אוכל תעשייתי ושמן ומוכן לטעום ממשהו אחר רק בדרך לגלידה ושוקולד. גם בתפריט המצומצם הזה חל כל הזמן פיחות. יום אחד הוא פוסל משהו שקודם לכן אהב ולא מוכן יותר לגעת. חזרנו והסברנו שחשוב לגוון, אבל מילים שמשכנעות את האוזן לא משכנעות את החיך. איך יוצאים מהמיתון?
העמדה המסורתית, לפיה אם נותנים כבוד להעדפות של הילד הוא ידע מה טוב לו ויאכל כמה ומה שהוא צריך, לא ישימה בעולם תעשייתי כמו שלנו. תנו לתינוק לבחור בין מים ומי סוכר - ומהר מאוד הוא יסרב לגעת במים. הגישו לילד אורז מלא וצ'יפס - אין סיכוי שהוא יבחר באורז.
אחרי הגירוש מגן העדן המשיכה למאכלים צפופי קלוריות עם טעמים עזים אפשרה לאדם וחוה להזיע פחות ולאכול יותר. כיום נטייה מולדת זו מקרבת אותנו לגיהינום. ילדים עם תאווה למרקמים וטעמים מסוימים ועם רגישות לאחרים מתבייתים על מספר מאכלים, ואז הולכים ומצמצמים אותם בתהליך ידוע מראש: הם אוכלים מאכל אהוב... אוכלים.. אוכלים.. ואוכלים.. עד שהוא נמאס והגוף דוחה אותו. מה שהיה ברירה מועדפת הופך לברירת מחדל - עד שחדלים לאכול אותו בכלל.
במשפחות בהן האוכל הלא בריא והחטיפים משמשים גם כתגמול, פינוק, ניחומים או אמצעי לפיזור הפגנות התהליך הזה מואץ. בסופו של דבר הילד קולט: "אוכל בריא" זה הכינוי שאמא נותנת לכל דבר שהוא לא אוהב. (ראה גם: יש! אוכל!).

אולי זה מה שקורה לבנכם. ילדים אוכלים לא בריא גם בלי להבין למה. אבל הם חייבים להבין למה חשוב לשנות ולגוון כדי שיוכלו להירתם לתהליך ולחרוג מהרגלם מתוך מודעות. כדי שתוכלו לעמוד מולו ולומר לו "חשוב לנו" אתם צריכים להיות משוכנעים בעצמכם ולא לפרש כל דבר שהוא שם בפיו כהצלחה או כישלון אישי. העיקר איננו למלא לדרדס את הבטן. אל תחשבו שבהעדר בנזין 98 אוקטן כל דלק אחר טוב כדי למלא את המיכל (זפת - גם טוב! העיקר שתהיה מצופה בשוקולד!).
נהלו שיחות עם הילד (לא בזמן הארוחה. "לא מלמדים טיסה בזמן הטיסה"). הסבירו שמה שקורה אולי טבעי אבל לא בריא. שתפו אותו בכוונתכם לשנות את הרגלי האכילה בבית: לאכול ליד השולחן, בצורה מסודרת, לגוון את סוגי האוכל שנכנסים הביתה ולא לאכול שוב ושוב את אותם מאכלים. הכינו יחד רשימה של מאכלים שפעם אהב וחשוב לכם שיחזור, בהדרגה, לאכול. בחרו כל פעם מאכל חדש, הכינו, בשלו ואיכלו יחד. והעיקר: הפרידו בין אוכל ל"קינוחים" ו"פינוקים"... אם חייבים, תנו משהו קטן מתוק בארוחת ביניים ולא בסוף הארוחה.

אם זה לא מצליח מיד, התעודדו כדי שתוכלו לעודד. הניסיון מראה שטעמים משתנים ולמאמץ עקבי של הורים יש תמורה. בגילאים בהם יש צמיחה מואצת, ועקב כך עלייה בתיאבון, ילדים מוכנים להתנסות במאכלים שבעבר סרבו לגעת בהם.
"עם האוכל בא התיאבון”. גם עם הרעב. אבל כשהשוקולד אורח - התיאבון בורח!

על הקניית הרגלי אכילה וכיצד מפתחים מד-דלק פנימי קראו "לא סוגר את הפה"

על ילדים שכל הזמן רוצים לאכול קראו: "אוכל כל הזמן"

מה התפקיד של מוצץ, מתי ואיך נגמלים ממנו -"גמילה ממוצץ – מוצצי!"

27.6.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

ציות בגיל ההתבגרות





אנונימי אמר/ה...
שלום לך גוני
יש לי ילד בן 15, אותו אני מגדלת לבד. הוא לא מקבל את הסמכות שלי. האמת, הוא אף פעם לא קיבל. אני חושבת שתמיד הוא האמין שהוא יותר חזק ממני ויכול לכופף אותי. הוא מוכן לקבל אותי כחברה אבל לא כאימא. הוא יכול לשגע אותי, להדאיג, להתחצף, לאכזב אותי. זה מצער אותו אבל לא משנה את ההתנהגות שלו. האם בגיל ההתבגרות אפשר ללמד אותו לקבל סמכות?

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:
ל"מגדלת לבד"
(אם חד הורית לנער מתבגר)

מה שלא עשינו עד גיל ההתבגרות קשה שבעתיים להתחיל עכשיו. בשנים אלו, כמו בשעות האחרונות של היום, אנחנו כבר עייפים בעוד שאצלם השמש רק זורחת. אם אנחנו מתחילים להפעיל כוח כשאנחנו לרגע חזקים הם יפעילו כוח בחזרה כשלרגע נחלש. אם לא הפגנו סמכות ונחישות בעבר הם יתייחסו להכרזות שלנו כמו לניסוי צופרים בתרגיל של פיקוד העורף. זו רק מלחמה "בכאילו" שלא צריך לקחת ברצינות. כשאין לנו קואליציה רחבה יותר להישען עליה (בן זוג, בני משפחה נוספים, בני גילו המשמשים לו השראה, דמויות סמכותיות ומשמעותיות מחוץ למשפחה כמו מדריך בתנועה , מחנך או מפקד בצבא) אנחנו הופכים למיעוט לא רלבנטי למול הקואליציה הרחבה של המתבגר עם כל דחפיו ויצריו. גם סחיטה אמוציונלית לא תעזור. כי בכול מה שנוגע לרגשות של הזולת הם הופכים לרציונליסטים קיצוניים. הם לא מבינים מה לרגשות שלנו ולהם. ה"רגשי" הזה "לא עובד עליהם".

אז מה כן?

שיחות שבועיות קבועות (בזמנים מתואמים מראש ולא "על הדרך" כשהם קהל שבוי בתוך המכונית) בהן אנו מעלים נושא בעייתי ספציפי ועוקבים אחריו (חזרה מאוחר הביתה; ישיבה לארוחה בלי אוזניות או מוזיקה רועשת; התנתקות חד צדדית מהמחשב ; מקלחת שכוללת מדי פעם גם חפיפת ראש.. ) מתוך כבוד לדעות שלהם ובניסיון להגיע להסכמה יכולות להועיל. אם אנחנו תובעים שהם יחזרו מוקדם רק בגלל שאנחנו לא ישנים טוב הם יכעסו שהשינה שלנו יותר חשובה לנו מהם. אם נצפה לעזרתם המידית בעקבות פנייתנו הם ידחו אותה כמה שיותר כדי להדגים לנו שבין מבוגרים שווים שום עזרה אינה מובנת מאליה. תחקירים, האשמות, ביקורת, הטפות, הסברים עודפים איומים מתפרשים כהקטנה וזלזול ומעוררים זעם וביטול. רק ההתייחסות הבוגרת אליהם, הכיוון לגובה העיניים, הענייניות, ההבנה לקושי שלהם, ההתחשבות בנקודת המבט שלהם – כל אלה מחזירים את האמון ליחסים ושמים את ההורה בחזרה בעמדה של סוכן תרבות אמין , רלבנטי ומתואם שכדאי לשמוע לו. שיכול ללמד אותם משהו ולא רק הם אותו.

זה נשמע הזוי, אבל בסופה של שיחה כנה שאלה כמו "מה אתה מציע שנעשה אם אתה לא מכבד את מה שסיכמנו? יכולה להניב פתרונות שאחר כך יהיה יותר קל לכפות ("מה את מצפה, שאני אגיד שאם אני לא אסגור את המחשב בשעה שסיכמנו אז תכבי לי אותו ?! את יודעת מה, OK"). אם זה לא יעבוד מיד, את הערכים והעקרונות שסימנו בעקביות כחשובים בעיננו הם יממשו בעתיד, כשהסערה תשכך.
ככה זה מתבגרים. הם הרבה יותר חכמים ממה שזה ניראה, רק שהחוכמה לא תמיד זמינה להם. לא מיד. לא בגילם.
פוסטים נוספים על גיל ההתבגרות: "גיל ההתבגרות", "אי שוויון בנטל".
על רצונות מנוגדים במשפחה: "מודל המזגן".
על ציות וגבולות לפני שזה מאוחר: "יש גבול", "מאבקי כוח – מי יותר חזק".

5.6.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

יש גבול! - ציות וגבולות


(פוסט חמישי בסדרה) החלטנו לעסוק בזמן הקרוב בנושא בעיות התנהגות וגבולות – לעשות קאמבק לפוסטים ישנים ולצרף להם חדשים באותו נושא. מקוות שאתם ,כמונו, תשמחו להיזכר והקריאה החוזרת תחדש לכם כל פעם משהו נוסף, כפי שקורה גם לנו.

איך משיגים משמעת ומציבים גבול כשהדרכים הרגילות לא עוזרות? הבן שלנו בלתי נשלט ולא מקבל גבולות. כשהוא רוצה הוא יכול להיות נפלא. אבל כשהוא לא רוצה או לא מסכים למשהו הוא כועס והורס, מציק ולוקח דברים שלא שייכים לו. אם כועסים ומענישים הוא מתקיף חזרה, פורץ במעשי טרור עד שאנחנו מוותרים. מתלוות לזה הכרזות כמו " אני לא אקשיב לכם!"; "תפסיקו לומר לי מה לעשות!".
ניסינו להרגיע ולהסביר. הודענו שאיננו מוכנים להתנהגות הזו ולא נתקשר אתו כשהוא מתנהג ככה. התעלמנו. הרמנו קול ושלחנו לחדר.  זה לא עבד.
מה קורה פה? למה זה לא עוזר?

כשיצאנו ממחלקת יולדות זוהרים מגאווה לא חשבנו שנזדקק לעונשים וגבולות. אנחנו נהיה הורים כל כך טובים, נאהב אותו כל כך, עד שהאהבה תייתר את הגבולות והענישה. איזה ילד שזוכה לטוב ביותר מהוריו יהיה מסוגל לפנות נגדם?!
מה לעשות שעודף (וגם חסך) הוא מתכון לבעיות משמעת. ילד אהוב, שהוריו מתקשים לדרוש ולתסכל אותו, מתמלא המון כוח ורוצה "עוד!". הוא מפרש את ההיענות של ההורים כ"טקס הכתרה". אם הוא מלך, הרצון שלו הוא פקודה. כאשר ההורים מגבילים, מסרבים לילד הוא מסיק שההורים כאן כדי לקלקל לו ותפקידו למנוע מהם לעשות זאת. כל ילד רוצה להיות ילד טוב. הוא רק מפסיק להיות ילד טוב כדי להשיג משהו שחשוב לו באותו רגע יותר מאשר להיות ילד טוב. הוא רואה בהתנהגות הפרועה משהו זמני, מקומי ולא דפוס עקבי.

גבולות ברורים הם מתנה יקרה שהורה אוהב יכול להעניק לילדיו. כדי שלא ניבהל מכוחנו ועוצמתנו חשוב שהעומד מולנו לא יפגע. פגיעה במישהו/ משהו שיקר לנו כמוה כגול עצמי, פגיעה מאש כוחותינו. היא ממלאת אותנו אשמה ודוחפת אותנו לראות בדחפים חלקים בלתי רצויים שלנו. בדיוק מן הסיבה הזו, מחשש לפגוע, הורים לא שמים לילדים גבולות. מהסיבה הזו בדיוק ילדים זקוקים לגבולות. גבולות מגנים עליהם מגול עצמי, מאשמה, מבושה ועוזרים להם לקבל את רגשותיהם ויצריהם לצד היכולת לווסת ולשלוט בהם. גבול ברור ממלא אותנו תחושת בטחון וחיבור לכוח פנימי שאיננו מסוכן.

גבול (להבדיל מהגבלה, מנהג, כלל, חוק הבית) מפריד בין אסור למותר. הוא מבטא איסור חד משמעי, צו שאין לעבור, אין לנהל עליו משא ומתן ויש עליו עונש. גבולות נובעים מכללי בטיחות, הגנה על זכויות, שמירה על טריטוריות ומניעת אלימות. בכל הפרת גבול מסיבה כלשהיא ("הוא מסכן"; "הוא לא התכוון"; "הוא לא התחיל") יש רשות סמויה להפרה. לכן חייבים לפעול באופן תקיף ונמרץ.

גבול מסמנים מתוך שליטה עצמית, בשפה פשוטה, ברורה ולא מתרפסת ("תפסיקי להציק!", "תניח את זה מיד! זה לא שלך!" ולא: "מתוקה, למה את מציקה? זה לא נעים לי.. ", או "יקירי, אני סבורה שאבא לא מעונין שתשבור לו את האייפד.. "). לא חייבים לנבוח. ילדים מגיבים לאינטונציה (מודגשת, קצבית, חד משמעית) ולמאפיינים לא מילוליים כמו קשר עין, קירבה פיזית, נגיעה בכתף יותר מאשר להרמת הקול. צעקה רק מסיחה את תשומת הלב מהמאפיינים הללו.

אם הטרוריסט הפרטי שלכם בגיל המתאים שתפו אותו בחיפוש פתרון. מצאו זמן מתאים (לא מלמדים טיסה בזמן הטיסה). הסבירו לו שחייבים למצוא דרך לפתור את הבעיה ("אנחנו מאוד אוהבים אותך ולא יכולים להרשות שתתנהג ככה"). סכמו על נוהל קבוע של הצבת גבולות וענישה (לדוגמא: שתי התראות; ספירה/ תזכורת "או בנוח או בכוח"; הרחקה לכיסא או חדר לאיקס זמן; הרחקה לכפל זמן במידה ולא מציית לכם בפעם הראשונה; הפסקת כל התקשורת , השירותים והמשחקים עד שהוא מקבל את מרותכם ונכנס לחדר כנדרש; יציאה מהחדר רק כשהוא מוכן לקבל את מרותכם למלא אחר הדרישה ללא ויכוח, לתקן מה שקלקל/ לפצות את מי שניפגע..) שננו והבהירו הכול בשיחה עד שזה יהיה ברור לכם ולו.

התמידו באכיפה ובשיחות . גבול אינו תחליף לשיחות אלא מה שמאפשר אותן. רק שיחות תלמדנה אותו, כשהרגשות גועשים, לעצור לפני שהוא פועל, לחשוב על התוצאות ולהיות אמפטי ומתחשב.

עם גונבי גבול לא מנהלים מ'ומ, לא מבטיחים הבטחות ולא מעניקים חנינה. ובכל זאת אל תשכחו בלהט האכיפה שזהו הטרוריסט היקר והאהוב שלכם. זכרו , כדי שגם הוא יזכור, שהגבול שאתם מציבים לו נובע מאהבה ללא גבול. להתנהגותו יש גבול. לאהבתכם אין.

עוד באותו נושא קראו: "דווקא"; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב".

29.5.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

מאבקי כח- מבחן הכיסא

(פוסט רביעי בסדרה) החלטנו לעסוק בזמן הקרוב בנושא בעיות התנהגות וגבולות – לעשות קאמבק לפוסטים ישנים ולצרף להם חדשים באותו נושא. מקוות שאתם ,כמונו, תשמחו להיזכר והקריאה החוזרת תחדש לכם כל פעם משהו נוסף, כפי שקורה גם לנו.
נמאס לנו לוותר ולהיכנע לבת שלנו כשהיא מסרבת לנהוג בהיגיון. ישנם ימים בהם היא מחליטה להיות חביבה, עוזרת, מתחשבת, משתפת פעולה. באחרים היא מתעלמת, מתמקחת, וכופה את דעתה. היא מצפה שנעשה עבורה דברים (ומיד!) ומתרגזת כשלא נענים לה. היא נכנסת לקרב יריות מילולי (מי שיגיד את המילה האחרונה - הוא הצודק!) מדברת באופן פוגע ולא מוכנה להודות כשהיא טועה. לפעמים אופציית ההתנגדות בכוח היא היחידה בעיניה.

איך עוזרים לה לקבל את המרות שלנו? 


 העובדה שבתכם מתנהגת באופן שונה בזמנים שונים יכולה לבטא את ההתלבטות שלה בין רצון לקשר חם ואוהב לבין משאלה להיות חזקה מכם ולכפוף אתכם לרצונה. כשהיא מרוצה ומתרצה היא בודקת שלא איבדתם את הסבלנות, מצפה להרגיש אהובה, אוהבת ומוגנת. כשהיא רגוזה ומרגיזה היא בודקת האם אתם עדיין יותר חזקים והאם היא יכולה לבטוח בכם שתתנו לה עזרה וריסון לכשתזדקק.

הרבה ילדים נכנסים למאבקי כוח, בשלב כלשהו, מתוך הרגשה שהם בעלי זכויות מיוחדות ולא כבולים לכללים מקובלים. הם מתעקשים להשיג דברים בדרכם, לעשות מה שהם רוצים, מתי שהם רוצים ואיך שהם רוצים מבלי לקחת אחריות אמיתית על עצמם ומבלי להתחשב באחרים. הם אינם ממהרים לשום מקום, לא כבולים למה שנהוג או הגיוני ולכן הם מנצחים בכל ויכוח (ראה גם: מי יותר חזק). זו הסיבה שהרבה עורכי דין היו פעם ילדים...

אחד המאפיינים של היררכיה הוא אסימטריה ביחסים: הזכות לקבוע בלי שהזולת יקבע קביעה הפוכה. האפשרות לדרוש בלי שהאחר יבטל את הדרישה. היכולת לנקוט בהרתעה וענישה בלי שהשני יעניש בחזרה.
הורים אוהבים ומתחשבים שמכבדים את הילד, חוששים לדימוי העצמי שלו ולא תובעים את המקום שלהם בראש המשפחה נותנים לילד רשות סמויה לתפוס את מקומם. אלא שהימנעות ממאבק הכוח אינה מחזקת את הילד. בשביל לשאוב כוח ממאבק הכוח הוא צריך שיעמוד מולו הורה חזק והוגן. מאבק ביריב חלש אומרת משהו על היריב ולא עליו.

ישנה דרך פשוטה לבחון אם ילד מכבד את מקומם של הוריו בראש המדרג המשפחתי. "מבחן הכיסא": האם כאשר ההורה מורה לילד לשבת בכיסא/בספה/בחדר עד שירשו לו לצאת, הוא מציית? או שהוא מסרב/קם/בורח/משתולל/מפריע/נוקם ומעניש/אומר להורה "תשב אתה"?
ישנה דרך פשוטה להשיב את הסמכות שנלקחה מכם: "מודל הכיסא" (ראה גם: תוקפנות לייט).  אחרי שתיים שלוש תזכורות הפנו את בתכם לשבת בכיסא. עשו זאת בלי להתחנף/להתדיין/להרים קול/לשחד או לאיים (כל תגובה כזו מעודדת מאבק כוח). אפשרו לה לקום מהכיסא רק לאחר שהיא נרגעה, אישרה ששמעה את ההוראה, הבינה אותה ומוכנה לבצע אותה ("אני רוצה לשמוע שהבנת שעכשיו "מסיימים לשחק ויושבים לשולחן". "אני מצפה שתגידי שזה מה שתעשי"). אחר כך וודאו שהיא מבצעת את מה שהבטיחה.

אמר מי שאמר שכל מלחמה נועדה לשים קץ לכל המלחמות, ממש כמו המלחמה שלפניה וזו שאחריה. זה נכון גם לגבי מאבקי כוח. קחו אויר! אל תצפו לשינוי מיידי ובין לבין אל תוותרו על שיחות תיווך ויוזמות שלום (ראה גם: מריבות אחים).

עוד באותו נושא קראו: "דווקא"; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב", סטירה"

19.5.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

מאבקי כח- מי יותר חזק?

(פוסט שלישי בסדרה) החלטנו לעסוק בזמן הקרוב בנושא בעיות התנהגות וגבולות – לעשות קאמבק לפוסטים ישנים ולצרף להם חדשים באותו נושא. מקוות שאתם ,כמונו, תשמחו להיזכר והקריאה החוזרת תחדש לכם כל פעם משהו נוסף, כפי שקורה גם לנו.
לאחרונה אנחנו מתלבטים אם להיכנס למאבקים עם הילד שלנו או לוותר לו. דברים שבעבר היו נפתרים על ידי הומור, הסחת דעת, עידוד ומחמאות מתנפחים לעקשנות ולוויכוחים אין סופיים. חשבנו שהתעלמות וחיזוקים יעזרו וזה יעבור. אבל זה לא עובר. אנחנו מוותרים לו היכן שאפשר, משתדלים לא להיכנס למריבות מיותרות ולא לפתח איבה ומרירות שרק יחמירו את המצב. אבל הוא מותח את החבל עד הקצה ועושה מה שצריך רק כאשר אנחנו מתפוצצים.
מדוע זה לא עובד? מתי זה יעבור?
 בגיל הרך, ילדים רוצים להיות "הכי" חזקים, אבל הם לא יודעים בבירור אם זה אפשרי. הדחף לתפוס מקום, לצבור כוח ועמדה הוא דחף חיוני. מתנה יקרה שאנו מקבלים בירושה ומעצבים על ידי חינוך וניסיון חיים.
מרגע שמתפתחת היכולת להשוות, להעריך ולסדר ברצף, ילדים מתחילים לדרג עצמם לעומת אחרים. "יותר" מתקשר עם תחושה טובה של כוח וסיפוק. "פחות" עם חולשה ואכזבה.

כדי לטפס לראש ההיררכיה הם עושים תמרונים מפחידים, מתאמנים במלחמות דמיוניות, מתרגלים כל מיני מילות קסם ומרגישים, מינימום, כמו שמשון הגיבור או סופרמן. מצד שני, המציאות טופחת להם על הפנים. אבא אולי בכל זאת יותר חזק. הוא היה בצבא, נלחם במלחמה אמיתית, ויש דברים שרק הוא יודע לעשות (לגרש רוחות רפאים, לעשן, להחליף מנורה, לשים דברים במקום שאמא לא תמצא).
מה שברור לנו לא ברור להם. לשאלה "מי יותר חזק - אתה או אבא?" מתקבלות תשובות לגמרי לא צפויות:
- "אני, כי אני עוקף אותו בריצה".
- "אני, כי אני מרביץ לו והוא לא מרביץ לי".
- "אני, כי אני עושה לו מלכודות."
- "אבא יותר חזק, אבל אני לומד ג'ודו"
- "אבא יותר חזק, אבל אני יותר קובע"
- "אבא יותר חזק, אבל אני יותר ערמומי"
- "אבא יותר חזק. אבל אל תגלו לאף אחד!"
(שאלו את ילדכם "מי יותר חזק" וספרו לנו!!)
הרבה הורים מוסיפים לבלבול של הילד כאשר הם מספקים את משאלותיו בצורה מוגזמת, נותנים לו להרגיש יחיד ומיוחד ונענים לתובענות חסרת ההיגיון שלו מבלי לצפות להדדיות. אם אתם רואים בעקשנות של בנכם איום - הוא יפרש את המתירנות שלכם כחולשה. אם אתם חוששים לעמוד מולו ולעורר את כעסו - הוא יכעס ויחמיר את המצב כדי לקבל את מבוקשו. כשאתם חוששים להתנגד לרצונו, שמא הוא יפגע - הוא משתכנע שהרצון שלו חשוב משלכם.

עד השנה השביעית לחיים רוב הילדים מבינים שההורים חזקים מהם ונענים למאוויים שלהם מתוך בחירה ולא מתוך חולשה. עד אז, יחסי הכוחות בין ההורים לילדים מתבהרים. אבל לא כדאי לחכות עד אז. כשהעקרונות שמנחים את בנכם הם "מי שיותר מגזים - יותר מרשים!" ; "מי שיותר צועק - יותר צודק!", פעלו אתם לפי עקרונות הפוכים. אל תתווכחו. אל תצעקו. אל תגזימו. אל תתפוצצו. כשתעמדו על שלכם בעקביות ובנחישות הוא ישתכנע שאתם יותר חזקים. (ראה גם פוסט תוקפנות לייט).
כל אחד יודע שכדי להישאר עקבי ואסרטיבי נדרשת פי כמה אנרגיה מאשר כדי להתפוצץ. את זה אפילו ילדים קטנים מבינים!

עוד באותו נושא קראו: "דווקא"; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב".


5.5.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

תוקפנות אצל ילדים-"תוקפנות- לייט"

(פוסט שני בסדרה) החלטנו לעסוק בחודש הקרוב בנושא בעיות התנהגות וגבולות – לעשות קאמבק לפוסטים ישנים ולצרף להם חדשים באותו נושא. מקוות שאתם ,כמונו, תשמחו להיזכר והקריאה החוזרת תחדש לכם כל פעם משהו נוסף, כפי שקורה גם לנו.

יש לנו ילד מילולי ודעתן. רוב ההתנהלות איתו היא במשא ומתן וויכוחים. כשדורשים ממנו משהו או מסרבים לו הוא מרבה לכעוס, להתחצף ולעשות בכוונה דברים שירגיזו אותנו. אנחנו מנסים להסביר למה זה חשוב ולהראות לו שיש דברים שהוא מחליט עליהם בעצמו. בעבר, גם אם היו מאבקים בבית לא היה להם ביטוי בגן. לאחרונה, אנחנו שומעים תלונות שגם בגן הוא מתפרע, מתחצף ועושה הכל להיפך.


מה לעשות? איך לכוון אותו לשתף פעולה?
התנהגות כמו-תוקפנית מופיעה בשנה השלישית לחיים. ילדים מגיבים בזעם ותוקפנות כאשר רצונותיהם אינם נענים. הרגעה, הכרה ברגשות, הסברים, כללים וגבולות ברורים ומתן פתרונות חלופיים עוזרים להם לפלס את הדרך במרחב הזה שבין הדחפים והיצרים מחד והדרישות החברתיות והתרבותיות מאידך (ראה רשומות קודמות: "דווקא", "מודל המזגן", תוקפנות - לייק"). ככה מתפתחת היכולת לויסות עצמי - יכולת להכיר ברגשות ודחפים, לבטאם ולספקם בהתאמה למצב ותוך אפשרות לקבל מהזולת עזרה וסיוע.


לפעמים, דווקא ילדים פעילים, בעלי רצונות חזקים, שרגילים שרצונותיהם יכובדו, מתוסכלים מחוסר הסיפוק שנכפה עליהם. כשהפיתוי מאוד חזק (להרוויח עוד קצת זמן מחשב/ TV) ויש סיכוי לנצח, אפילו ילד עם לב זהב עלול להיגרר להתנהגות תוקפנית. 

תוקפנות מוגדרת כהתנהגות אלימה (פיזית או מילולית) שמופנית כלפי אדם אחר בכוונה להעליב, לפגוע, להכאיב או להפחיד, בדרך כלל כתגובה על תוקפנות הזולת או על מנת להשיג מטרה מסוימת.
מהשנה הרביעית והלאה ילדים מסוגלים להפיק התנהגות אלימה במכוון, מתוך שליטה, ומצפים שזו תגרום לאחר למלא את רצונם. הניסיון לימד אותם שאם הם ישתוללו/ יתעקשו/ יתווכחו מספיק - הם יקבלו את מבוקשם. בתום ליבם הם מזהירים מראש: "אם לא תתנו לי אני אצעק, אצבוט, ארביץ...!" ברגע שרצונם מתמלא הם חוזרים להיות עליזים וטובי לב. כך הופכת תוקפנות- לַייק לתוקפנות- לַייט.

אם אתם מתחשבים ברצונו של בנכם, מסבירים, נותנים לו לבחור בין כמה ברירות כאשר זה אפשרי, מעודדים ומוקירים אותו כשהוא משתף פעולה ומתחשב - אתם בכיוון הנכון. עכשיו נשאר גם לעצור אותו כשהוא מנסה להשיג את מבוקשו בדרך לא דרך.עזרו לו להבין את עצמו ("כשאתה רוצה משהו קשה לך לשמוע לא", "אתה חושב שאם תתחצף/ תתעקש נוותר לך.."). הסבירו לו את הרגשתכם ועמדתכם ("זה לא נעים/ לא מתאים/ מאכזב..") וציפיותיכם ("אנחנו מצפים שכאשר אנחנו אומרים/ מבקשים משהו, תעשה בלי להתווכח"). סכמו שמעתה, כל פעם תגידו לו 3 פעמים (הנחיה ברורה, בלי להטיף/ לצעוק/ להתדיין ובלי הסברים מיותרים). בפעם הרביעית תתריאו ("אנחנו מצפים שתעשה את זה עכשיו/ תפסיק עכשיו. אם לא אז תשב בכיסא/ בספה/ בחדר ותירגע עד שנאמר לך לצאת"). תנו לו לשבת מספר דקות עד שתראו שהוא נרגע ומוכן למלא את הדרישה. רק אז יש מקום להיות נחמדים ולחזק אותו על שיתוף הפעולה.

גידול ילדים הוא תהליך ממושך שבו הורים וילדים מחנכים ומעצבים זה את זה באופן הדדי. וודאו שאתם מחנכים אותו יותר ממה שהוא מחנך אתכם. כשילד לוחץ על הצפצפה במקום ללחוץ על הברקסים- זה הזמן להוריד אותו מהכביש, להתקרר. ככה תוקפנות- לייט לא תהפוך לתוקפנות- מגה, או לתוקפנות- מגה- בייט (נושכת).


עוד באותו נושא קראו: "דווקא"; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב", "סטירה"