הוויכוח פורח- ההרגל בורח

איננו מבינים מדוע הבת שלנו ממשיכה להתווכח על פעולות שגרתיות (נטילת ידיים, צחצוח שיניים, מקלחת) גם כשברור לה שלא נוותר. "לא התלכלכתי", "לא צריך", "אין לי כוח", "אחר כך", "רק עם אמא", "רק עם אבא"... הם רק חלק מהסיבות. למה צריך כל פעם להתווכח?! האם היא מנסה אותנו, בודקת כמה השפעה יש לרצון שלה? אנחנו לא נבהלים מזה שיש לה דעות ורצונות משלה ושהיא אינה מצייתת באופן עיוור, אבל ההתדיינות הזאת חסרת תכלית ומייגעת, ובסופו של יום היא מעיקה במיוחד. איך מונעים ויכוחים חסרי טעם אלו?


כפי שאתם מבינים, לויכוחים תפקיד התפתחותי חשוב. הם מאפשרים לילד ללמוד להשיג את מטרותיו בתאום עם מטרות הזולת באמצעות תקשורת. כך הילד מבסס זהות עצמאית ונפרדת ומזמין את ההורה לראות דברים מהזוית שלו. לויכוחי סרק סיבות שונות: הדרישה לא מובנת או שאינה תואמת גיל וקשה לילד. לפעמים הילד מבין את הדרישה ורוצה למלא אותה רק שאין לו כח להניע את עצמו לעשייה. לפעמים הויכוח מבטא משאלה לדומיננטיות ומחאה - אם אני לא יכול להחליט, לפחות אתן "פייט" ראוי לשמו. האפשרות לנצח בויכוח כל כך אטרקטיבית שאפילו אם ההסתברות דומה להסתברות לזכות בפייס - שווה לנסות, זה לא עולה כסף.

הבעיה היא שהרגלים וויכוחים לא הולכים כל כך ביחד. הרגל שמלווה בהתמקחות אינו הרגל. במקום הרגל יומיומי מקבלים דין ודברים יומיומיים. הלהיטות להשיג דחייה וויתור לא מאפשרת למערכת העצבים לקלוט ש"את המשימה הזו חייבים לבצע" (ראה גם רשומה "הרגל זה הרגל"). כשהויכוח פורח - ההרגל בורח.
אם אתם רוצים לצמצם את הויכוחים אל תתדיינו על הרגלים ודברים שבשגרה. תנו לבתכם לבטא את רצונה ולנסות לשכנע אתכם לבוא לקראתה. אבל בניסיון השלישי שלה עצרו ("הרגל זה הרגל!", "די עם הויכוח!", "קודם עושים אחר כך מדברים!"). רצון שונה ודעה אחרת מביעים פעם אחת. פעם נוספת מנסים לשכנע. בפעם השלישית זה כבר ויכוח! (כמו בחנות: "סליחה גברת, אלו המחירים שלנו!" ). אם החלטתם לבוא לקראתה היו ברורים וענייניים ואל תעשו מזה שוק ("את יכולה להיכנס למקלחת עכשיו או בעוד 10 דקות"). הבהרות והסברים נותנים רק לאחר מעשה, אם היא עדיין תהיה מעוניינת. ילדים נוטים לפרש הסברים כפתח להתדיינות.

בהזדמנויות אחרות הסבירו לה שבכל מה שקשור לבריאות והרגלים אתם הקובעים, המחליטים. אם אתם חורגים מדי פעם זה לא בגלל שהיא בוכה ומתווכחת או סימן שאתם חלשים ונכנעים. הדגימו לה כיצד גם אתם פועלים על פי אותם העקרונות ("אולי אם אני אבכה/ אתווכח/ אגיד "לא רוצה" - אוכל לא להכין ארוחה? או לא לסרק אותך?... מה פתאום!"). מה שנהוג ומה שבריא קובע ולא רק מה שרוצים.

שאלו מישהו האם הוא מרוצה מההחלטה שלו להימנע מעישון. "אני שבע רצון כפליים: פעם ראשונה כאשר אני מצליח לעמוד בהחלטה ופעם שנייה כשאני שובר אותה!" הייתה התשובה.
אם קורה שאתם מתפתים להתווכח או לוותר – אל תתבאסו. התנחמו בכך שאתם גורמים לבתכם נחת כפולה. והעיקר- אל ייאוש! נסו שוב.


על רכישת הרגלים- "הרגל זה הרגל",
עד כמה לעזור בפעולות השיגרתיות ואיך להעביר את האחריות לילדים - "הורים כמו GPS", וגם "הורים כמו GPS - המשך"
על קבלת החלטות חדשות וכיצד להתמיד בהן קראו "תמורה בראש השנה"
עוד על הקושי לגייס מוטיבציה קראו "לעשות רק מה שבא לי".
כשפעולות שגרתיות הופכות למלחמה קראו "דווקא"

כיצד מלמדים ילדים לעזור - "חג הסדר והנקיונות", "סדר סדר תרדוף", כואב הלב לזרוק משהו טוב", "שוויון בנטל"

11 תגובות

שבועות בלבן

אחרי שבחג העצמאות הבת שלנו סירבה ללבוש חולצה לבנה עם כפתורים, קניתי לה במיוחד לשבועות חולצה לבנה חדשה. אבל גם את החולצה הזאת היא לא הייתה מוכנה ללבוש: היא לא מוצאת חן בעיניה.. היא לא אוהבת כיסים.. השרוול לא נוח... אפילו לא הסכימה לקחת אותה בתיק. כאילו היא מוצאת סיבות להתנגד מתחת לאדמה. אני חוששת שאם נוותר לה היא תרגיש יוצאת דופן לעומת שאר הילדים.

האם היא עושה איתנו מאבק כוח? האם להיכנס איתה למאבק, להכריח ולהלביש בכוח?

לא כל פעם שהילד נאבק בנו זהו מאבק כוח. עם בוא החגים, על הקושי הרגיל לצאת מהבית ליום ארוך ומתמשך, נוספת ההבנה שהיום הוא לא יום רגיל. צפויים שיבושים בשגרה והפתעות. בגיל הרך, שינויים אינם מתקבלים בברכה. הם מעוררים חשש ומפעילים מנגנוני בלימה והתנגדות אוטומטיים. הסירוב להתעטף בבגדי חג שנראה לנו כמאבק כוח הוא, אולי, מאבק על תחושת ביטחון, על העדפות אישיות ועל הזכות להתחשבות.

מה שנכון לגבי המבוגרים נכון גם לילדים. הם מעדיפים בגד מוכר וחביב שלא מתלכלך בקלות. ישנם ילדים שנרתעים מכפתורים. הם פחות מוכרים, לא נוחים, מגבירים תלות במבוגר ומזמינים תקלות. חולצה לבנה עלולה להתקשר עם פנים מדאיגות של הורים והערות בנוסח "תזהר!", "אל תלכלך!".
לתגובה של בתכם יכולים להיות הסברים שונים. רק כאשר התגובה מזיקה, חורגת מאוד מהנהוג או בלתי מתחשבת יש טעם להיכנס למאבק. זה לא המקרה! עזרו לבתכם להתמודד עם המצוקה אליה נקלעה. תנו הכרה לרגשותיה ("את רוצה שיהיה יום רגיל", "את רוצה ללבוש בגד שאת מכירה"). הרגיעו ועודדו ("לא נורא", "אל תדאגי", "מיום ליום תלמדי לאהוב חולצה לבנה"). קשרו את החולצה הלבנה עם זיכרונות משמחים ("זה כמו ביום הולדת"). אפשרו לבתכם לבחור האם ללבוש חולצה רגילה ולקחת בתיק את הלבנה או ההפך. אולי כשתגיע לגן ותראה את כולם בלבן – תשנה את דעתה. הבטיחו שגם שם לא תהיה חייבת.

אפילו לתפוח שנופל קרוב לעץ, יש יותר מהסבר אחד (בגלל הגרביטציה, בגלל שהבשיל, בגלל התולעת, בגלל שמישהו השליך אותו שם...), על אחת כמה וכמה להתנהגות של הילד. אל תמהרו לפרש כל מאבק כמאבק כוח.
עוד על שבועות- ״אני ידעתי קודם״
להתקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״
עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים -"ראיתי את פרעה"
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים - "שינויים ומעברים", "קשה לי", "גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"

12 תגובות