בננו מייבב ובוכה ללא הרף ועל כל דבר קטן. רוב הבכי נובע ממפח נפש על כך שמשהו קרה לא כמו שהוא חשב או ציפה. הוא נרגע ברגע שמרגיעים, מסבירים, עוזרים או נותנים לו את מבוקשו. אבל התכיפות של הבכי והטון היללני גורמים לנו אי-נוחות ולפעמים מבוכה. הוא ילד עליז, סקרן, דברן ומלא אהבה. מדוע בתחום הזה הוא עדיין מתנהג כמו תינוק בכיין?
מינקות הזאטוט מזמין את ההורים, באמצאות "קוד בכי", לקשר מרגיע ומגן. הבכי פורץ בספונטאניות מהמוח הקדום למול תחושת סכנה.
על מה ילדים בוכים? מה מעורר בהם תחושת איום?
על אי נוחות: עייפות, רעב, מכה, הגרביים לא נוחות, הנעליים לוחצות...
על אי שליטה: דברים לא נעשים לפי רצונו; הצעצוע לא נישמע לו; "רציתי ולא
קיבלתי" את המוצץ, את הכוס הוורודה, לבחור סיפור ראשון, לפתוח את הברז לבד...
על אי וודאות: איפה אמא (בשירותים), מתי אבא יבוא, מתי נגיע הביתה, מי נגע לי בצעצוע..
על אי שלמות: הבגד נרטב, הדף מקומט, העוגייה שבורה, זה לא יצא לי טוב, זה קשה לי..
על אי שוויון : למה לו הרבה ולי פחות; למה לו קראו בשם חיבה ולי סתם... ועוד, ועוד, ועוד.
היכולת להתאפק ולשלוט בבכי מקורה במוח המתקדם . זהו תהליך מודע, נלמד ונרכש שבמרכזו התובנות שאין איום של ממש באי הנוחות/ אי השליטה/ אי הוודאות/ אי השלמות. זה לא נעים אבל גם לא נורא. לא צריך לעשות מ"אי" יבשת!!. תמיד יהיו דברים "לא בסדר" לבכות עליהם, וזה בסדר שהם לא בסדר. ככה זה!
כיצד הורים מעודדים את הבכי?
כשהם מנסים להרגיע את הבכי בעודפות וללא הפסקה.
כשהם מגוננים על הילד מהבכי ומספקים את מאווייו בצורה מופרזת כדי שלא יבכה.
כשהם מנהלים משא ומתן ודיונים בזמן הבכי.
כשהם משנים מציאות חיצונית (דרישות, כללים, גבולות) בגלל הבכי.
כשהם מגוננים על הילד מתוצאות הבכי.
כשהם רואים בבכי איום (נזק בלתי הפיך, צלקת, טראומה..).
הורה שממהר להחליף בגד שנרטב מאשר לילד שיש איום בתחושת אי הנוחות. טיפת מים על החולצה כמוה כמתקפת טילים וצריך, מיד!!, להזעיק את פיקוד העורף.
בחינוך, כמו בתיאטרון, ההצלחה תלויה במה שקורה בכל מערכה ומערכה. וגם בפרסומות ובהסברה שמתרחשות לפני ואחרי ההצגה.
שוחחו עם בנכם ונסו יחד להבין למה הוא בוכה: ( "אולי אתה מרגיש שקרה משהו איום". "אולי אתה חושב שככה נגיב יותר מהר". "אולי הבכי פרץ מבלי שהתכוונת").
שתפו אותו במה שעובר עליכם ( אתם נלחצים ויכולים לעזור פחות טוב. לא נעים לכם. נראה לכם לא מתאים לגיל). הבהירו למה אתם מצפים (שיסביר את עצמו במילים. שינסה להסתדר ולהרגיע את עצמו). יש ילדים שזו תגלית בשבילם לשמוע שמצפים מהם מיום ליום לבכות פחות.
סכמו אתו שיותר אין מו'מ בזמן הבכי. כשהוא בוכה אתם רק מרגיעים. כשהוא נרגע ומדבר אתם מנסים למצוא פתרון ולעזור.
ילד זה לא חלב. גם אם הוא רותח הוא לא חייב לגלוש. עד כתה א' רוב הילדים, שקיבלו מספיק הזדמנויות לבכות, מבינים זאת בעצמם. יש ילדים שזקוקים שיגידו להם בפירוש: "די לבכות!!!".
פוסטים נוספים בנושא:
כיצד להתמודד עם בכי של תינוק קטן- "
הקרב על השפיות", "
הקרב על הבכי".
עוד על בכי והתקפי זעם – "הבכי לא נגמר", "בכיין שלי", "התקפי זעם – קשה להיות הורים", "התקף זעם (המשך)", ״
משגעת נפילים״
רשומות
