עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

18.12.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

קצת על סיפורי גבורה והפחדים שהם עלולים להעלות- חג חנוכה שמח!!

תהליכי החשיבה של הקטנטנים דומים מאד לתהליכי החלום. הכל אפשרי. הכל טוטאלי. הכל נצבע בצבעים דרמטיים.
במלחמה שבין האור (ההגיון) לחושך (הדמיון) יד הדמיון על העליונה.

הרעים עוברים דמוניזציה, נכונים להפתיע, לפגוע, להזיק. החזקים הם בעלי כח אדיר. לעומתם הילד מרגיש כמו אפרוח זעיר.
הדמיון כמו קלידוסקופ שבו ניסים, רשעים, בית המקדש, אסונות, צדיקים, הרס, מלחמה, מוות וגיבורים.... מחוברים זה לזה בסדר בלתי צפוי וחסר הגיון.

חווית החג מהפנטת ומדאיגה כאחת.
ההורים, כמו אור איתן, ממשיכים במשך שמונה ימים להכניס סדר, ארגון, משמעות, חום ואהבה לחווית החג.

ויהי אור!!

חג חנוכה שמח ומלא אור לכולנו.

עוד על חג החנוכה- ״להודות מכל הלב בחודש כסליו״
מדוע סיפורי החגים מפחידים וכיצד ניתן לספרם- ״ראיתי את פרעה״

4.12.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

רשיון לריב

כשהילדים שלנו רבים אני מתלבטת מה לעשות. אני לא יודעת למה הם רבו הפעם? מי התחיל? מי צודק? לכל אחד גרסא משלו. כשזה מגיע למכות אני מפרידה ביניהם ומענישה. אבל לרוב אני לא מתערבת. אני חוששת לעשות עוול לאחד מהם או להחליש אותם ומעוניינת שילמדו לפתור את הבעיות בעצמם. משום מה זה לא כל כך עובד. איך מתקדמים הלאה? מה לעשות כשהמריבות נמשכות?
על מה מתבססת ההשערה שילדים יודעים לפתור מריבות לבד? מה שקשה לנו קשה להם עוד יותר. הכללים לא ברורים להם. הם רואים רק את הצד שלהם. הגדול כועס כשהקטן לא מקבל את מרותו. הקטן מצפה שישחקו איתו גם כשלא רוצים, ושיתנו לו לנצח. המוסר שלהם שונה משלנו. מבחינתם לוותר – זה לא פייר ולהתחלק – זה לא צודק. כשהם קטנים הכי חשוב זה לנצח- אם נותנים להם לפתור את הקטטות לבד הם יחשבו כך גם כשיגדלו.

ההתערבות במריבה לא נועדה לעשות צדק. מטרתה להשכין שלום ולהנחות את הילדים כיצד ליישב סכסוכים. השאלה העיקרית היא לא "מי צודק?" אלא "מה הפתרון?". פיתרון טוב נאמן לכללים ועקרונות מקובלים ("מה שנהוג"), מביא בחשבון את הצרכים של שני הצדדים ובשום אופן אינו תוקפני או מזיק. "לא מכבים אש באש".
כשפורץ ריב אתם יכולים להתערב באופן חד צדדי לטובת אחד הילדים, לטובת המותקף או זה שנתפס כפועל נכון יותר ("תחזיר לו- זה שלו", "תשחק במקום אחר, כאן זה מפריע"). לפעמים מתאימות התערבויות מפשרות שמביאות בחשבון את שני הצדדים. תנו הכרה לתפיסה האישית של כל אחד מהאחים ועזרו להם להגיע לפתרון שמקובל על שניהם (ראה "מודל המזגן").
כאשר הרוחות סוערות הפרידו כוחות ("קודם נרגעים. אחר כך מדברים"). אם מנסים להגיע לפתרון לפני שהמהומה שככה כל רוח קלה תבעיר מחדש את האש. עם ילדים גדולים ראוי לנקוט בהתערבויות מתווכות – ללמד אותם לשאול את עצמם על הכוונות של האחר ולאמץ סולם של פתרונות (ראה "הוא לקח לי").

כמו בנהיגה פרועה – כשאחים רבים, איך שלא יהיה, לכולם נעשה עוול. כל מעשה או אמירה הפוגעים באחר פוגעים גם בפוגע עצמו. הידיעה כיצד לנהל ויכוחים ומריבות מתפתחת תחת עינו והדרכתו של הורה מאוזן ועקבי. מרגע שהילדים רכשו רפרטואר תגובות מתאים אפשר להעביר את ההגה לידיהם.
רישיון לריב נותנים רק אחרי הרבה שיעורים, תקופת מבחן וכמה טסטים שצריך. מדי פעם דרוש קורס נהיגה מונעת – רצוי לפני תאונת האחים הבאה, ולא אחריה.

עוד באותו נושא קיראו:
מדוע אחים רבים- ״מריבות אחים״
על תוקפנות בגיל הרך - "רק רציתי לשחק"
על חוצפה ותוקפנות בגיל שלוש והלאה - "תוקפנות לייט"
האם לעודד ילדים להרביץ בחזרה - "מציקים לי"
על מריבות והצקות בבית ספר - "הוא הרביץ לי"
על כינויים ומילות גנאי -"מילים לא מזיזות לי"

27.11.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

מריבות אחים

כשאנחנו מגיעים הביתה, כל מה שאנחנו רוצים זה קצת שקט. אבל הבנים שלנו לא מפסיקים לריב: חוטפים דברים זה מזה, צועקים אחד על השני, מציקים, נותנים פליקים... אפילו נעיצת מבט ממושכת יכולה להפוך לקטטה שמחייבת אותנו להתערב, אחרת- אוי ואבוי. לעומת זאת, ישנם זמנים של חסד, בהם הם משחקים יחד מקסים. לפעמים דווקא כשאנחנו לא בבית.
מדוע הם מתפקדים על קצות העצבים (שלהם ושלנו)? האם זה כדי לקבל תשומת לב? אם כן, האם כדאי להתערב כמה שפחות?
היזהרו מ-"טעותולוגיה": ההנחה שמריבות אחים נועדו למשוך את תשומת לב ההורים, ושאם נשים לב אליהן הן תתגברנה – דומה לטענה שהשמש סובבת סביב כדור הארץ כדי לקבל את תשומת ליבנו. עובדה! כל פעם שאנחנו שמים לב לשמש – היא שם!

הנה אפשרות אחרת: ביחסי אחים מתקיים כל העת מתח בין שתי נטיות מנוגדות: צורך בהתקשרות מחד וחיפוש אחר דומיננטיות (בעברית- שולטנות) מאידך. הצורך בהתקשרות דוחף את האחים לחפש אצל השני קרבה והגנה, נאמנות, אינטימיות, זמינות ואכפתיות. הרצון להשיג מעמד ועוצמה דוחק בהם למקם את עצמם מעל הזולת, לסמן טריטוריה ולשמור עליה בקנאות. בעוד השאיפה להתקשרות מזמנת הכרה באחר, התחשבות, ויתור והתמסרות – השאיפה לדומיננטיות מעודדת מפגני כוח, תחרותיות, התגרות ואפילו הפחדה.

יחסי אחים מתייצבים ונרגעים כאשר נוצר שיווי משקל בין הנטיות הסותרות. כל משפחה מגיעה לאיזון משלה. התפקיד לאזן בין הנטיות הללו מוטל, בהתחלה, על ההורים ועובר בהדרגה אל הילדים. כאשר הורים בוחרים "לא להתערב" בטרם הילדים הבינו כיצד ניתן לאזן בין הצרכים הללו– הפתרונות שהאחים מוצאים הם של ויתור על אחד מהדחפים או פיצול ביניהם. במצבים מסוימים הם רק יריבו וברגעים אחרים שהם ישחקו נפלא וישמרו זה על זה. או שאחד האחים מוותר לגמרי על זכויותיו ורצונותיו כדי לשמור את הקשר, בעוד שהשני משתלט ומתנכל לו כל הזמן. ויהיו אחים שרק יריבו.

נראה שלבנים שלכם לא מובן כיצד להגיע ליחס הנכון בין קשר טוב ושולטנות (דומיננטיות). הם מנסים למשוך את תשומת לבכם, כדי שתכוונו אותם לדרך הנכונה.
הגבילו תחרות והתגרות בכל מסווה שהוא (גם נעיצת מבט ממושכת יכולה להתפרש כחדירה למים טריטוריאליים...). אל תאפשרו השפלות או לגלוג. ועצרו אותם במסר ברור ("אל תשתלט!", "בבית שלנו לא מתגרים", "בלי תחרויות!"). הציעו דרכים לגיטימיות לרכישת מעמד וייחודיות (תחומי אחריות, עזרה בבית, זמנים אישיים, פיתוח כישרונות). עודדו אותם לדאוג אחד לשני, לעזור, לפרגן, להתחלק ולוותר. הרבו בבילוי משותף (יצירה, טיול, בישול, ארוחה, שיחה, משחקים...).
פעילויות משותפות כמוהן כטקסי פיוס. הן משכינות שלום, ממתנות כעסים, סכסוכים ונותנות קדימות לקשר המשפחתי החם.

עוד באותו נושא קיראו:
האם להתערב במריבות - "רשיון לריב"
על תוקפנות בגיל הרך - "רק רציתי לשחק"
על חוצפה ותוקפנות בגיל שלוש והלאה - "תוקפנות לייט"
האם לעודד ילדים להרביץ בחזרה - "מציקים לי"
על מריבות והצקות בבית ספר - "הוא הרביץ לי"
על כינויים ומילות גנאי -"מילים לא מזיזות לי"


12.11.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

סיפור לצי-פור

״אנונימי״ אמר/ה...

משתפת בכמה סיפורים מהבת:
הבת אוהבת למולל את השיער ביד אחת ולמצוץ אצבע של היד השנייה. יום אחד הסבתא מסרקת אותה
סבתא: "יו, איזה קשרים גדולים עשית לך בשיער! "
הבת: "מעכשיו אני יעשה רק קשרים קטנים!"

הבת מנשקת ומחבקת את השמיכי שלה בהנאה
אמא (בצחוק): "בסוף אני אחשוב שאת אוהבת את השמיכי שלך יותר ממני!"
הבת: "מה פתאום, אני אוהבת אתכן אותו הדבר!"

הבת משחקת בטלפון צעצוע כאילו היא מתקשרת למטפלת האהובה שלה ומדברת אתה. אחר כך היא אומרת לי: "למי עוד להתקשר?"
אני: "אולי לגננת?"
הבת: "לא... תבחרי מישהו שאני לא מתביישת ממנו."
היא רואה בטלפון צעצוע ציור של ילדה בלונדינית עם קוקיות על המכסה.
הבת: "אמא, זאת אני?"
אני: "לא. זה רק ציור. "
היא: "לא, זאת אני. התחפשתי."

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה...

ל"משתפת"
אני מבטיחה !!! לאייר את אחד הסיפורים החמודים כל כך ולהפכו לצי-פור.
החמידות הנאיבית הזו לא נמשכת לעד. בגילאי שלוש עד חמש היא בשיאה. אחר כך היא דועכת (ובאות הפתעות אחרות). האזנה לחמידות הזו יכולה ללמד אותנו על הפנימיות הססגונית שלהם.

כשהיא מוותרת על "קשרים גדולים" ומתעקשת על "קשרים קטנים", היא מסבירה, בשפתה, שהיא מתכוונת להערים קשיים קטנים בלבד. רק כאלה שהכרחיים כדי להרגיש שהיא ואמא שונות, נפרדות. שיש לה רצון משלה , שונה משל המבוגרים, ושהקשר הטוב עמם יכול להכיל את השונות הזו. קשר הוא גם קשר אחר.

כשהיא מבחינה בין מי שהיא אוהבת ולא מתביישת למי שהיא אוהבת אבל מתביישת ממנו, היא כבר יודעת לאחוז ברגש משני קצותיו. המודעות הרגשית והחברתית שלה מתחילה לצמוח. יש כאלה שעוזרים, שומרים, מטפלים, מרגיעים, מתפעלים. אותם היא רק אוהבת. יש כאלה שבנוסף מאתגרים אותה קוגניטיבית, מתווכים לה נורמות תרבותיות וערכים. מהם היא גם מתביישת. מעבר לטלפון עלולים להגיח הנזיפה, הביקורת, אי ההסכמה, הגינוי, האיסור.

אני מקווה שבנוסף על אלבום תמונות, את מכינה לה גם אלבום חוכמות. כאמא, נהגתי לרשום על פיסות נייר את החוכמות של ילדי. לבר/בת המצווה אספנו אותם. עכשיו חלקן משמש השראה לצי-פורים בבלוג.

כשבתך, בבגרותה, תקרא את החוכמות שלה, מין סלט עלי בייבי מרענן שאספת עבורה, היא תקבל הצצה לכמה חמודה וכמה אהובה היא הייתה. ואיזה אמא מבינה וזמינה הייתה לה.
לפעמים תמונה אחת שווה אלף מילים. ולפעמים חוכמה אחת שווה אלף תמונות.

הפניה לפוסטים בנושאים דומים:
על הדרך בה אנחנו מפתחים תובנה לנפש של הילד קראו – "להציץ לראש של הפשוש", "סיפור שקיבלנו", "מתנה", "למה?".

29.10.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

:משגעת נפילים


בדרך כלל אני גאה ביכולת שלי לעמוד בבכי של בתי. אבל כשהבכי נמשך, ונמשך והופך לצעקות ויריקות.. כאשר היא נאטמת לכל ניסיון שלי לעזור.. ובמיוחד כשזה קורה מול אנשים אחרים, אני מתביישת. אני מתחילה לפקפק ביכולות שלי. אני מתוסכלת. רוצה לבכות בעצמי מחוסר אונים. רוצה לכעוס עליה. רוצה שייקחו אותה ממני כדי שאוכל להירגע.
כשהיא נרגעת, כאילו כלום לא קרה, אני עדיין נסערת. מנתחת בעודף. שופטת את עצמי ואותה. מתקשה לחבק אותה באהבה, בהתמסרות. אני לא יודעת איך להתמודד עם העוצמות הללו. שלי ושלה.
כמה שאתן דומות!
גם היא וגם את בעלות יכולות, עוצמות ורצון עז. כגודל מקווה המים כך גודל הגלים. ושתיכן, כמו אוקיינוס אדיר, כשאתן סוערות הגלים שאתן יוצרות מאיימים להטביע אתכן. זהו רק איום סרק. כל סערה בסוף נרגעת (בוודאי סערה בכוס מים). צריך לזרום, לרכב על הגלים, עד שהכול יחלוף. 


יכולות הוויסות של בתך עדיין בחיתולים, אבל לך יש כבר ארגז כלים מלא:
נסי לשים לב לנשימה. לנשום, לנשוף, לנשום, לנשוף, להסדיר אותה.
לבתך הדיבור העצמי עדיין לא זמין , אבל את יכולה לומר לעצמך "הנה אני שוב רואה איום היכן שאין איום ממשי". "הנה שוב חוסר הוודאות (מתי זה יגמר? מה לעשות? מה אנשים יגידו?) קשה לי". הזכירי לעצמך שהבכי טוב ושהיא זקוקה לו כמו סיר לחץ לשסתום בטחון. שמיום ליום היכולת שלה להירגע תבשיל והיא תהיה פחות נפיצה.

שבחי את עצמך בכנות. היי נדיבה עם עצמך. את אמא נהדרת אבל רק בן אדם. ברגע שאת משתוקקת לפתח עור של פיל את מתחילה להשתגע. אהבי את עצמך (ואותה) כשאת חסרת אונים. העריצי את עצמך (ואותה) כשהסערה חולפת. את מתמודדת עם התקפי הבכי והזעם שלה, רגע אחרי רגע.. את יכולה לעשות בכל רגע רק את הדבר הכי טוב שאת יודעת לעשות באותו זמן.
נסי לדמיין את הסוף הטוב...

קבלי את הסערה שלה כשם שאת מקבלת את הבכי שלה. מה שקורה טבעי שיקרה וקורה מסיבה טובה – מרוב אהבה. כשהיא נפיצה היא אולי חושבת: "אל תגידי לי 'לא', זה קשה לי מדי. למה שלא תגידי לי פשוט 'כן'". כשאת נסערת את חושבת: "די כבר עם הבכי. זה קשה לי מדי. למה שלא פשוט תירגעי". רגשות זה לא תכנית כבקשתך. אנחנו יכולים להתעלם ממחשבות לא רצויות. אנחנו יכולים לבחור את המעשים שלנו. אבל אנחנו לא יכולים לבחור או להזיז הצידה רגשות. רק לחכות שהם יירגעו, ישתנו, יחלפו.
לגבי מה שאחרים יחשבו או יגידו. אנשים באשר הם נחלקים לשני סוגים: אלה שיאמרו "לא נורא, היא רק בוכה". ואלה שיגידו "זה נורא. היא בוכה!". התעלמי מהם והתרכזי בעצמך ובבתך.

עוד על תגובות הורים למצבי לחץ – "תוקפנות לייט", "סטירה", "מבחן הכיסא".

22.10.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

הבכי לא נגמר

הבת שלנו בוכה מכל דבר קטן. כשהיא מתחילה אני לא מסוגל לעמוד בפני הבכי שלה. זה מיד מפעיל אותי: אני מסביר לה שזה לא מתאים, שאי אפשר להבין אותה, אני מנסה להתעלם, אני מגיב בציניות וכעס או מוותר לה. אני רק רוצה שזה יפסק! חשבנו שהיא תגדל וזה יחלוף. למה זה לא עובר? הבכי קשה לכולנו. מה אפשר לעשות?

 למרבית ההורים קשה לשאת בכי. הבכי מפלח דרכו ישירות לליבם, מעורר תהייה באשר לסיבותיו ודחף להרגיעו ללא דחייה. בשנה הראשונה עלינו לנסות לתת לבכי מובן ולהקל על הפעוט כמיטב יכולתנו, אבל ככל שהילד גדל הוא זקוק שיניחו לו להתייפח לפרקי זמן קצרים ושיקבלו את הבכי גם בבת צחוק.

הדבר הכי דומה לבכי הוא... הצחוק. בכי וצחוק - מקורם מאזורים במוח שאחראים על ויסות רגשות. הבכי, כמו הצחוק, מופיע מראשית החיים, מתפתח וממלא תפקידים פסיכולוגיים חשובים לאורך החיים. שניהם משחררים משככי כאבים ונוגדי דיכאון טבעיים ויוצרים שינוים חיוביים בגוף ובנפש. הם מאפשרים פורקן רגשי, מביאים להקלה והשלמה, מנטרלים אלימות, מגנים מפני תוקפנות הזולת, משפרים יכולת עמידה בלחצים, ובעיקר - מהווים הזמנה לקשר וקרבה.


כאשר מבינים שבכי יקר לא פחות מצחוק, משחרר ממתח ומעודד התקשרות, יותר קל לקבלו בברכה. בבתים בהם לא מכירים בערכו של הבכי, נלחצים ממנו או רואים בו חולשה ומנסים לקטוע אותו, הילד מפנים את האכזבה או את הלחץ של ההורים. אל המצוקה שעוררה את הבכי מלכתחילה נוספת המצוקה שמעורר הבכי עצמו. כשהקושי עולה... הילד חושש לבכות... נלחץ... מנסה לעצור... הבכי חונק בגרון... ולבסוף פורץ החוצה ביתר עוצמה.
אם ההורה מוכן לשנות את המציאות ולהפר את הכללים בגלל דמעה על הלחי, בשלב כלשהו הבכי נהיה מניפולטיבי. בכי נהפך לתכסיסני רק כאשר הוא נשלט, מסתתרת מאחוריו מטרה וישנה הבנה לאי נחת שהוא גורם לזולת.

כאשר בתכם בוכה - פועה - מייללת, זו דרכה לשתף אחרים בסערת רגשותיה, ולחפש חיבוק מנחם. וזה מה שתציעו לה! שקפו לה את רגשותיה ("קרה משהו ואת נסערת", "זה טבעי לבכות"), הרגיעו אותה כדי שתרגיעו את עצמכם ("אולי את חוששת שלא תצליחי להירגע", "אל תדאגי, בסוף הבכי יעבור"). עודדו אותה, מבלי להטיף, להסביר מה קרה ("את מוכנה להסביר?", "אם לא עכשיו אז אולי אחר כך, כשתירגעי"). לא כדאי בגלל בכי לשנות את המציאות והכללים. אל תיבהלו מהבכי. תנו לו הזדמנות להתפרק עד סופו. אתם לא חייבים להיות לידה כל הזמן. חיזרו אליה מדי פעם והציעו לה עזרה וניחומים. ובלי לחץ!

אפילו לסיר לחץ נותנים את הזמן הדרוש עד שישתחררו כל האדים. זה נכון גם לגבי בכי של ילד. רק ככה נוכחים לדעת ש"הבכי עובר והצחוק חוזר". יהיה בסדר!
לקריאה נוספת:
על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״
על הקשר החזק/ מדי לאמא: "יום האם- אין כמו אמא".
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "יום המשפחה – כדאי לאהוב", "את/ה מהמם/ת".
על הכניסה להורות – פתאום הורים: "הקרב על השפיות", "הקרב על הבכי".
על קבלת אח חדש למשפחה: "שלא יתפסו לי את המקום", "מחבואים".
על בכיינות והתבכיינות: ״בכיין שלי״, ״משגעת נפילים״

12.10.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

בכיין שלי

 
בננו מייבב ובוכה ללא הרף ועל כל דבר קטן. רוב הבכי נובע ממפח נפש על כך שמשהו קרה לא כמו שהוא חשב או ציפה. הוא נרגע ברגע שמרגיעים, מסבירים, עוזרים או נותנים לו את מבוקשו. אבל התכיפות של הבכי והטון היללני גורמים לנו אי-נוחות ולפעמים מבוכה. הוא ילד עליז, סקרן, דברן ומלא אהבה. מדוע בתחום הזה הוא עדיין מתנהג כמו תינוק בכיין?
מינקות הזאטוט מזמין את ההורים, באמצאות "קוד בכי", לקשר מרגיע ומגן. הבכי פורץ בספונטאניות מהמוח הקדום למול תחושת סכנה.
על מה ילדים בוכים? מה מעורר בהם תחושת איום?

על אי נוחות: עייפות, רעב, מכה, הגרביים לא נוחות, הנעליים לוחצות...
על אי שליטה: דברים לא נעשים לפי רצונו; הצעצוע לא נישמע לו; "רציתי ולא
קיבלתי" את המוצץ, את הכוס הוורודה, לבחור סיפור ראשון, לפתוח את הברז לבד...
על אי וודאות: איפה אמא (בשירותים), מתי אבא יבוא, מתי נגיע הביתה, מי נגע לי בצעצוע..
על אי שלמות: הבגד נרטב, הדף מקומט, העוגייה שבורה, זה לא יצא לי טוב, זה קשה לי..
על אי שוויון : למה לו הרבה ולי פחות; למה לו קראו בשם חיבה ולי סתם... ועוד, ועוד, ועוד.


היכולת להתאפק ולשלוט בבכי מקורה במוח המתקדם . זהו תהליך מודע, נלמד ונרכש שבמרכזו התובנות שאין איום של ממש באי הנוחות/ אי השליטה/ אי הוודאות/ אי השלמות. זה לא נעים אבל גם לא נורא. לא צריך לעשות מ"אי" יבשת!!. תמיד יהיו דברים "לא בסדר" לבכות עליהם, וזה בסדר שהם לא בסדר. ככה זה!
כיצד הורים מעודדים את הבכי?
כשהם מנסים להרגיע את הבכי בעודפות וללא הפסקה.
כשהם מגוננים על הילד מהבכי ומספקים את מאווייו בצורה מופרזת כדי שלא יבכה.
כשהם מנהלים משא ומתן ודיונים בזמן הבכי.
כשהם משנים מציאות חיצונית (דרישות, כללים, גבולות) בגלל הבכי.
כשהם מגוננים על הילד מתוצאות הבכי.
כשהם רואים בבכי איום (נזק בלתי הפיך, צלקת, טראומה..).

הורה שממהר להחליף בגד שנרטב מאשר לילד שיש איום בתחושת אי הנוחות. טיפת מים על החולצה כמוה כמתקפת טילים וצריך, מיד!!, להזעיק את פיקוד העורף.

בחינוך, כמו בתיאטרון, ההצלחה תלויה במה שקורה בכל מערכה ומערכה. וגם בפרסומות ובהסברה שמתרחשות לפני ואחרי ההצגה.

שוחחו עם בנכם ונסו יחד להבין למה הוא בוכה: ( "אולי אתה מרגיש שקרה משהו איום". "אולי אתה חושב שככה נגיב יותר מהר". "אולי הבכי פרץ מבלי שהתכוונת").

שתפו אותו במה שעובר עליכם ( אתם נלחצים ויכולים לעזור פחות טוב. לא נעים לכם. נראה לכם לא מתאים לגיל). הבהירו למה אתם מצפים (שיסביר את עצמו במילים. שינסה להסתדר ולהרגיע את עצמו). יש ילדים שזו תגלית בשבילם לשמוע שמצפים מהם מיום ליום לבכות פחות.

סכמו אתו שיותר אין מו'מ בזמן הבכי. כשהוא בוכה אתם רק מרגיעים. כשהוא נרגע ומדבר אתם מנסים למצוא פתרון ולעזור.
ילד זה לא חלב. גם אם הוא רותח הוא לא חייב לגלוש. עד כתה א' רוב הילדים, שקיבלו מספיק הזדמנויות לבכות, מבינים זאת בעצמם. יש ילדים שזקוקים שיגידו להם בפירוש: "די לבכות!!!".

פוסטים נוספים בנושא:
כיצד להתמודד עם בכי של תינוק קטן- "הקרב על השפיות", "הקרב על הבכי".
עוד על בכי והתקפי זעם – "הבכי לא נגמר", "בכיין שלי", "התקפי זעם – קשה להיות הורים", "התקף זעם (המשך)",  ״משגעת נפילים״

1.10.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

סליחוש....

כאשר הבן שלנו מתנהג לא בסדר או עושה מעשים שאין להם תקנה אנחנו דורשים ממנו לבקש סליחה. כשהוא מחסל את הממתקים או מלכלך ספר של אחותו- את הנעשה אין להשיב אבל אפשר, לפחות, לבטא חרטה.
משום מה הוא מסרב בתוקף לבקש סליחה, מנסה להתחמק בכל מיני דרכים. הנחנו שבדרישה זו אנחנו מקלים עליו ועל אחותו, אבל היא אינה משתפת פעולה. היא מעדיפה לוותר ולהתרחק מהזירה.
חשבנו שלדעת לבקש סליחה ולסלוח מיטיב עם כולם. האם אנחנו טועים?

רעיון הסליחה מבוסס על היכולת לראות שהאחר נפגע ועל אכפתיות ורצון אמיתי למנוע מהזולת צער ועלבון מיותרים. הסליחה משחררת את הנפגע ואת הפוגע מרגשות קשים ומאפשרת להמשיך הלאה מבלי להחיות שוב ושוב את הפגיעה. "סליחה" כמוה כטקס פיוס המאפשר לחיות בשלום עם מה שקרה. אין פלא שאתם סבורים שטוב וראוי לדעת לבקש סליחה ולסלוח!

ילדים חושבים בשחור ולבן. הם מניחים שרק מי שנהג לא כשורה צריך לבקש סליחה. בעולמם, רק מי שצודק סולח ורק למי שצודק סולחים. בקיצור - סליחה זה רק לצדיקים. הם עוד לא מבינים שבקשת הסליחה היא על עוגמת הנפש שנגרמת ולא בהכרח על המעשים. גם כאשר פועלים כשורה וללא כוונה רעה ההתנצלות היא על הצער שנגרם לזולת. מה הפלא שלגביהם סליחה זהה לפחיתות כבוד ופגיעה בערך העצמי. מהזווית שלהם כאשר הם מתנצלים הם הופכים את השני לצודק והם עצמם כנועים, טועים ומכאן שגם פחות שווים. (ראה פוסט "אני כבר סלחתי").

בכדי להשיג את מבוקשכם התחילו בבקשת סליחה על פגיעה קלה שלא במתכוון. הדרך לסליחה על משהו יותר רציני מתחילה שם. אתם יכולים לשמש דוגמא לבנכם ("סליחה שלא עניתי לך, אבל הייתי באמצע שיחת טלפון". "סליחה שאני מפסיק אותך באמצע משחק, יש לך שיעורים"). ילד שחווה על בשרו את מגעה הרך והחומל של הסליחה ישמח לאמצה אל ליבו.
הפרידו בין רעיון הסליחה ל-"בסדר- לא בסדר". הציעו לבנכם לבקש סליחה תוך הסבר על רגשות הזולת מבלי לגנות אותו. עשו זאת לאחר שנרגעו הרוחות ("היה יפה אם היית מבקש מאחותך סליחה", "אולי תאמר לה שזה היה לא בכוונה"). נהלו את השיחה בארבע עיניים ולא בנוכחות האחות. אולי הרצון שלה להשלים עם האח חזק מהצורך שלה להעמיד אותו במקומו (ראה פוסט "מריבות אחים") . גם אם הוא איננו מבקש את סליחתה, אתם יכולים להציע לה לסלוח ולהתאושש כמה שיותר מהר מהפגיעה.

בכל מקרה, לבקשת סליחה תחת לחץ אין טעם.("תבקש סליחה או שאני יורה!"). לחץ ואיום מבטלים את הכוונה שבסליחה. אל תלחצו. יבוא יום והוא יגלה שהרבה יותר קל לבקש סליחה מאשר לבקש רשות ("סליחה שלקחתי את המכונית בלי רשות") ופשוט יותר לסלוח מאשר ללמוד לקח ("אני סולח לך שצעקת עלי") !

עוד על הקניית ערכים, מוסר והכרת תודה קראו:

שקרים לייק - שקרים של קטנים
קנאה בין אחים -אחד לך אחד לי
קנאה - למה לו ולא לי
להודות מכל הלב
אני כבר סלחתי

18.9.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

ברכת שנה טובה


ילדים זה לא צחוק. הם מביאים אותנו לידי צחוק.
הם מפרשים כל דבר באופן מוחשי. "למה רק שנה אחת טובה ולא המון?!".
הם מרוכזים בסיפוק רצונות ודחפים. מיד והרבה. "מותר שנה מתוקה הרבה פעמים ביום ולא רק פעם אחת?!".

הם לוקחים הכול באופן אישי, כאילו הכול מכוון אליהם או קורה בגללם. "למה אמרת לו 'שנה טובה ומתוקה' ולי רק 'שנה טובה'. זה לא צודק!!".
הם מרגישים עצמם כל יודעים וכול-יכולים. "אתה לא יודע לברך. אני יודע יותר טוב. אומרים 'שתתעקש עלינו שנה טובה ומתוקה כדבש'".
הם מייחסים לנו את מה שהם חושבים ומרגישים. "היום, בגן, ציירתי לך שנה טובה. נכון ששמחת?!".
הם לא זוכרים כל כך טוב את מה שאנחנו לא שוכחים. –"אתה זוכר שהבטחת לצייר לסבא וסבתא שנה טובה?". –"אוף. למה את מכריחה אותי לזכור".
הם מה שעושה את השנה שלנו לטובה ומתוקה וגם למאתגרת ולא פשוטה. בתהליך הזה, של התקדמות והתפתחות איטית ומדורגת לעבר חשיבה מופשטת, התחשבות באחר ופעולה על פי עקרונות מציאותיים ומוסריים – בתהליך הזה כל שנה טובה חשובה כל כך.

מי ייתן, שיהיה לנו כוח למלא את משאלות ליבם (וליבנו) לטובה; אומץ לסרב למלא את אלה שאינן לטובה; וחוכמה להבחין בין אלו לאלו.

שנה טובה ולטובה לכולנו.
משרי וגוני


לעיון בפוסטים קודמים לראש השנה: "אני בראש השנה", "תמורה בראש השנה", "ראש השנה - למה זה טוב?", ,"לקראת השנה הבאה",  "רוצה חברים", "פרומו לראש השנה", "איגרות ברכה"

11.9.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

אגרות ברכה


כרטיסי שנה טובה הם הזדמנות לחזק ולהדק קשרים משפחתיים, לקרב ידידים, לחגוג יחד את החיים.  ככל שהאיחול רחב יותר, מופשט יותר, משוחרר מאינטרסים צרים ומטרות פונקציונליות הוא מזכיר לנו ומעורר בנו ערכים ישנים, פשוטים ויקרים.
כדאי לאחל  "שנה טובה". זה עובד.
עובדה! בזכות האיחולים שנה שעברה הייתה שנה ממש טובה!!  אמנם התינוק צרח;  לא ישנו בלילות; היינו חולים;  היו מריבות;  הכסף נגמר הרבה לפני שנגמר החודש -  אך אלה רק היוצאים מן הכלל המעידים  שבאופן כללי הייתה שנה טובה.
.
אנו מצרפות 5 אגרות ברכה מחגים קודמים שתוכלו לשלוח לחברים  ו/ או להתברך וליהנות  מהן , כמונו.   מאחלות לכם שתברכו ותתברכו.


מגוני ושרי.















4.9.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

״לעשות רק מה שבא לי״ - על הקושי לגייס מוטיבציה

לבת שלנו התנגדות רבה לשיעורי בית. המאבק איתה חוזר על עצמו כל יום. חשבנו שאולי זה בגלל שיש לה יום עמוס ואפשרנו לה להתאוורר ולראות טלוויזיה. אבל אחרי שנגמרת התוכנית שהיא אוהבת היא שוב דוחה את השיעורים.. נוהמת.. יושבת בלי חשק.. חולמת.. רוצה שאמא תשב לידה.. לא רוצה את אמא.. רוצה את אבא.. בסוף – זה מגיע לכעס. אבל שיעורים אי אפשר לעשות בכוח וזה גם לא יעיל. קיווינו שהיא תהיה עצמאית, שזה יבוא בטוב, מבחירה שלה. האם זה יקרה אי פעם?
היכולת לגייס מוטיבציה מתפתחת בהדרגה. בראשית החיים מוטיבציה מופעלת לזמן קצר באופן לא מודע בחיפוש אחר הנאה ותגמול. בהמשך היכולת של הילד לגייס מוטיבציה לזמן ארוך תלויה גם ביכולת של ההורים לקרא בהתאמה את הרצון של הילד ולעזור לו למלא אותו בצורה מכוונת ומודעת. כך מתפתחת היכולת לאסוף כוח באופן מודע לזמן ארוך יותר ולמשימות מורכבות יותר, לבצע משימות הקשורות בפחות תגמול, לעכב סיפוק מידי למען סיפוק עתידי. כשהילד גדל, ובמיוחד עם הכניסה לבית הספר, עולות ציפיות שיסתגל למציאות חיצונית וימלא בקשות ודרישות של אחרים כחלק מתהליך הגדילה.

גם כאשר הילד מעוניין להיענות לגזירות החדשות ומוכן לוותר על מימוש מיידי של רצונותיו לטובת שלום בית הוא עדיין מתוסכל מעסקת החבילה שבאה יחד עם זה:
הוא היה רוצה לעשות רק את מה שבא לו והוא אוהב.
ואם זה בלתי אפשרי אז לפחות לעשות רק מה שהוא מצליח בקלות.
ואם גם זה לא מציאותי אז לפחות רק מתי שהוא מחליט, לא עכשיו.. אחר כך.. עוד מעט..
ואם גם זה לא ניתן אז לפחות ברוח טובה ובלי שיצעקו עליו.
ברוב המקרים "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". התמודדות והתמדה בונות את היכולת לגייס מוטיבציה ומפלסות את הדרך להשלמה וסיפוק. לבתכם זה לא קרה וכדאי לעזור לה להבין, לתת לה אפשרות בחירה מסוימת ותחושת שותפות. מצאו זמן לשיחה. גלו הבנה לרגשותיה ("היית רוצה שיהיו מעט שיעורים, קלים.. לא על חשבון הזמן הפנוי.."). עודדו אותה שזה תהליך חשוב שלוקח זמן, שמיום ליום היא תצליח יותר. נסו לברר איתה מה יכול לעזור לה: לעשות לבד או עם הורה? עד שתגמור או חצי שעה ביום ומה שתספיק- מספיק. בדרך כלל זמן קבוע, מקום קבוע וסדר פעולות קבוע מביאים לתוצאה הרצויה. וכשעולה התסכול – הכרה, עידוד, הרגעה והנחיה ברורה בתבנית חוזרת יעזרו.
ועוד משהו. צפייה בטלוויזיה מפעילה קשב אוטומטי לגירויים מתחלפים בעוד שהכנת שיעורי בית דורשת הפנייה של קשב מודע, מאומץ, בררני, תוך התעלמות מגירויים מתחלפים. טלוויזיה לפני הכנת שיעורים כמוה כהרפיה לפני ריצת מרתון, במקום תרגילי חימום. תנו לה לצפות בטלוויזיה רק אחרי הכנת השיעורים.

אדם וחווה השלימו עם הגירוש מגן עדן למרות שזה לא היה קל. זה יקרה גם לבתכם. אולי זה לא יקרה מיד, אבל במשך הזמן זה יקרה יותר ויותר. גם היא תגלה את ההנאה של אכילה מעץ הדעת וקרוב לוודאי שתפוח אחד לא יספיק לה.

להדפסה, לחצו על שם הפוסט מצד ימין, ואחר כך על כפתור ההדפסה מצד שמאל.
על הקושי לקום ולהתארגן בבוקר: בוקר טוב – "הורים כמו GPS", "הורים כמו GPS-  ההמשך".
כיצד חוזרים להרגלים ולשגרה לאחר החופש -  "הרגל זה הרגל".
על הסתירה שבין הרגלים וויכוחים קראו: "הוויכוח פורח ההרגל בורח "
ל קבלת החלטות חדשות וכיצד להתמיד בהן קראו  - "תמורה בראש השנה", "ראש השנה- למה זה טוב?".
כשפעולות שגרתיות הופכות למלחמה קראו "דווקא"
ומה קורה בגיל ההתבגרות:  "גיל ההתבגרות", "ציות בגיל ההתבגרות"

27.8.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

חפץ מעבר- לחזור הביתה

לכל מקום שאנחנו הולכים הבן שלנו מתעקש לקחת איתו משהו מהבית: אוטו, גיבור על, דינוזאור... לפעמים הוא שקוע במשחק במקום להשתלב. לפעמים זה מקור למריבות. לא פעם קרה שהצעצוע נשכח, אבד, ומה שהתחיל ככוונה טובה הפך לתסכול ואכזבה. גם בגן הבעיה חוזרת. הגננת אוסרת לשחק בגן עם דברים מהבית אבל הבן שלנו נוהג כאילו הכלל לא חל עליו. אנחנו תוהים כמה לאפשר, להתערב, להגביל?
לילדים אין צורך להבין למה הם עושים את מה שהם עושים בשביל לעשות את זה. לנו דווקא יש! על איזה צורך עונה החפץ המוכר? מפני מה הוא מגן? וממה נובעת התנהגות זו?

בגיל הרך ילדים נצמדים לחפץ אהוב כדי להרגיש קרוב לבית. לפעמים צעצוע יקר עוזר להם למצוא עניין ולהסיח את דעתם מהגעגועים. לפחות כך הם מקווים. מאוחר יותר דמויות גיבורים מעניקות להם תחושת כוח מדומיינת והרגשת בטחון. במקרים אחרים משהו שהביאו מהבית יכול לשמש מוקד משיכה במשחק עם חברים.
כפי שתיארתם, מה שמתחיל טוב לא תמיד נגמר טוב. הינעלות על משחק מהבית עלולה להגביר געגועים. בהתחלה זה עוזר, ובהמשך זה סוגר, מפריע לילד להסיח דעתו מהגעגועים ולפתח חברויות וקשרים. הפתרון שהילד מוצא הוא לרב הפתרון הזמין עבורו ואיננו בהכרח הפתרון המסתגל והטוב ביותר.
בשיחה בבית עזרו לבנכם להבין מדוע הוא זקוק לצעצוע. כבדו את הצורך שלו אבל לא את הפתרון. ("זה רעיון טוב", "זה עוזר לך להרגיש שמח" "יש פתרונות טובים יותר"). הנחו אותו לקחת משהו קטן שישמר את תחושת הקרבה אבל לא משחק. חפץ קטן שאפשר לשמור בכיס, מחזיק מפתחות של אבא או משהו קטן ששייך לאמא. שתפו את הגננת בהחלטתכם ובקשו ממנה להתקרב לבנכם, לתמוך בו ולעודד אותו, ולהפנות אותו כל כמה זמן למשחק עם חברים או למשחקי יצירה. אין כמו קשר טוב עם גננת וחברים כדי להפיג דאגות ולטפח הנאה, בטחון וסקרנות.
אותה בעיה עלולה להתעורר כאשר מבקרים משפחה וחברים. אפשרו לילד לקחת צעצוע אהוב מהבית אבל אל תשכחו גם לעזור לו להשתלב וליצור קשרים. גשו אליו כל כמה זמן. תנו חיבוק- נישוק ועצה איך להתרועע ושחקו יחד איתו ועם ילדי המארחים. כשהוא שוקע במשחק אהוב ומתנתק מרוויחים "רגע שקט" – אבל זה כל מה שמרוויחים.
חלק מהתפקיד שלנו כהורים זה לחשוב קדימה ולהגן על הילדים ממצבים בהם- "בהתחלה נהנים- בסוף, על הפנים" (לפחות עד שהם יהיו הורים בעצמם).

להדפיס לחצו על שם הפוסט מצד ימין, ואחר כך על כפתור ההפסה מצד שמאל.

כל הדרכים לעזור לילד ללכת לגן בשמחה ולחזור עם חיוך – "אני חוזר הביתה", "אני בראש השנה"
על הקושי לחזור מהגן הביתה – "קשיי פרידה-פוסט המשך".
על קשיי פרידה בבוקר והדרך להתמודד איתם – "קשיי פרידה".
כיצד לעזור לילד להסתגל לגן חדש – "גן חדש – את מי אני אוהבת".
על כאב גופני כביטוי לכאב רגשי – "כשהגוף מדבר".
עוד על הקושי להתרחק מההורים – "שנויים ופרידות".
על ההסתגלות לגן כאשר זו לא הבחירה האידיאלית: "הסתגלות לגן - גננת טובה, גננת אווזה"
כשהילד אינו מספר מה היה בגן: "מה קרה בגן"

14.8.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

פחד ממפלצות


אני אמא ל 3 ילדים כאשר הגדולה בת 5.5. לפעמים היא נתקפת בפחד ממפלצות שהופך במהרה להיסטריה, צרחות ובכי. עד עכשיו ניסינו להסביר לה שאין, לא היו ולא יהיו מפלצות בעולם ושבבית שלה היא מוגנת וחוץ מהמשפחה אף אחד לא יכול להיכנס, אך זה לא עוזר. אני מודה שלפעמים זה בא עם כעס ו״תפסיקי לבלבל בשכל״, כיוון שעם תינוק בבית הצעקות שלה לא תמיד מתאימות .
איך להתמודד עם הפחד הלא רציונלי הזה?
אשמח אם תעני לי, אני בטוחה שאנחנו לא היחידים עם הבעיה הזאת.
פחד ממפלצות הוא פחד אולטימטיבי. זהו תלכיד של פחד מהקמאי, המאגי, הלא מוכר והלא נודע. פחד מאלימות אסורה ודחפים לא מרוסנים. ממשהו שגדול מאתנו, בלתי ניתן לדיכוי, שמאיים על חיינו ושפיותנו. בקיצור:  מפלצת היא הייצוג המופנם של הפחד מפני הדמיון.

זהו פחד התפתחותי שמופיע בגילאי טרום בית ספר ועוזר לנו להבין שישנם איומים שמגיעים מהעולם החיצון וישנם אחרים שמקורם בתוכנו. בהתחלה ילדים משחקים במפלצות מתוך תחושה שזה סתם משחק, כחיקוי של מה שראו או שמעו. ואז, ברגע מסוים, ההרגשה מתהפכת. רועדים ומבוהלים הם משוכנעים שזו המציאות לאמיתה. יש מפלצת בסביבה. ו"כשהפחד מתעורר ההיגיון הולך לישון". כל צללית על הקיר מאיימת לבלוע או לקרוע לגזרים את השכל הבריא. פיק הברכיים והזעה הקרה הם הוכחה ניצחת לקיומה של המפלצת. מה הסיכוי שאין באמת מפלצת אם הוא כל כך פוחד?!

כדי להילחם בדמיון חשוב לזכור מה המקור שלו. מוצא המפלצת מיער הנוירונים שבמוחנו ולא מהיער שבחוץ. וודאו שאין בסביבה משהו שגורם לבתכם להתבלבל ולחשוב שמפלצות קימות במציאות: מישהו שמפחיד אותה, מתחזה למפלצת, מדבר ומספר בעודף על מפלצות. גם סידרת טלוויזיה מפחידה עלולה להשתחזר בסיוטי לילה ולהגביר את האיום. כמו שאמר לי ילד: "אני יודע שאין במציאות מפלצות. אבל הן יכולות לבוא מהטלוויזיה".

הדרך לנצח את הדמיון היא באמצעות הדמיון. לא די בהסבר הרציונלי שאין, לא היו ולא יהיו מפלצות בעולם. ההסבר מדבר אל השכל ולא אל הרגש, ובמלחמה בין רגש לשכל הרגש תמיד מנצח. שננו לבתכם ש"מפלצות יש רק בדמיון". אחר כך התחברו לדמיון שלה ויחד אתה חישבו על פתרונות (דמיוניים) למיגור המפלצת: בדקו ששום מפלצת לא מסתתרת מתחת למיטה. ערכו טקס לסילוק מפלצות. הכינו מלכודת, רעל או תרסיס נגד מפלצות. שימו לה במיטה משהו שיגן עליה. עשו זאת בחיוך אוהב ומשועשע תוך שאתם מרגיעים ( אותה ואותכם) שמיום ליום היא תבין ובסוף הפחד יחלוף.

ילד שאינו פוחד ממפלצות (ואחר כך ממכשפות, רוחות רפאים ועוד) הוא חסר דמיון. ילד שהצליח למגר את הפחד זכאי למדליה. כי למרות שאין, לא היו ולא יהיו מפלצות פחד ממפלצות תמיד יהיה.

על פחדים לא רציונליים וכיצד לדבר אל הרגש, השכל והדמיון –  "אש ותימרות עשן","ראיתי את פרעה", "עוברים דירה", "פחד בבית השימוש", הצילו זבוב", "תגובות ילדים למצב חירום"
על הדמיון ותעתועיו:  גנב טוב גנב רע".
על הפחד מתחפושות והחשש להתחפש קראו: חג פורים - נמר קטן נמר גדול
עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים - "שבועות בלבן", ל'ג בעומר"
איך להתמודד עם המצב הביטחוני – קראו "צבע אדום"
כיצד להרגיע את פחד המוות שמופיע אצל ילדים קראו: "פחד מוות"
סימני פחד אצל ילדים ואיך להסביר ל על המלחמה – "מסבירים מלחמה"
על עיסוק של ילדים במוות קראו: "יום הזיכרון- יחס ילדים למוות"