עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

31.12.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

דווקא!!!!!!!


מזה כמה זמן היחסים עם הבן הבכור שלנו מסתבכים. הוא מתיש אותנו. בקשות והוראות שבעבר נענו על ידו ברצון זוכות למחאה, סירוב, עקשנות או התעלמות. טיול מהנה הופך מייגע: הוא רץ קדימה בלי לתת יד, מסרב לחזור הביתה כשהגיע הזמן, לא נכנס לאוטו ולא רוצה להקשר בכיסא. פעולות שגרתיות הופכות למלחמה: הוא שופך מים, משחק בשמפו, מפזר נייר. למה הוא עושה לנו דווקא? ומה בידינו לעשות?
 
התנהגות "דווקאית" – כאשר הילד מתעקש לעשות משהו בדרך מסוימת, כך ולא אחרת- דווקא מבטאת הישגים חשובים בהתפתחות: בנכם כבר יודע לזהות מטרות והעדפות אישיות, ובנוסף הוא גם מאמין שביכולתו לגרום לשינוי ולהשפיע עליכם לתת לו את מבוקשו. בהתחלה הדרכים של הילד להשיג את מטרותיו מצומצמות ונוקשות. הן כוללות עקשנות, הרמת קול, שימוש בכוח, סרבנות... עם הזמן הוא לומד להביע את עצמו, למתן את רגשותיו, לארגן את תגובותיו, להסתייע בהוריו וללמוד מניסיון העבר. רפרטואר התגובות שלו משתכלל, מתעשר ומתעדן. התוצאה המבורכת היא שהילד לומד להשיג את מטרותיו בתיאום עם מטרות הזולת, באמצעות חילופי דברים והבהרת רגשות.

הדרך ליעד זה ארוכה ומסועפת ועל ההורה לשמש כמורה דרך. הוא זה שקורא את האיתותים של הילד ומתמלל אותם ( "חיכית ש...", "אתה רוצה ש..."). באופן זה הוא מדגים לילד כיצד לבטא במילים את מטרותיו. הוא מיידע את הילד על השיקולים והרגשות שלו עצמו ( "כבר מאוחר...", "אני עייף..."), מציע לילד דרכים חלופיות לספק את דחפיו ( "עוד קצת ודי...", "קודם..ואחר כך.."). לבסוף, ההורה מביע שמחה ועידוד כאשר הילד מצליח להשיג את מטרותיו בדרך הנכונה.
במקרה שלכם, כאשר בנכם עושה "דווקא" עזרו לו להבין את עצמו ואתכם: אמרו במילים מה הוא רוצה ומרגיש ולמה אתם מבקשים את מה שאתם מבקשים ( "אתה אוהב לשפוך מים..", "כיף לראות איך זה נשפך..", "זה לא נעים לי..", "זה עושה בלגן.."). תנו פתרונות והנחיות. התנסחו באופן חיובי, אמרו לו מה כן לעשות (במקום "אל תשפוך מים" אמרו "אתה יכול לשפוך בתוך הדלי". במקום "אל תרוץ" אמרו "לך לאט, תישאר קרוב", "בוא נספור צעדים"). דרבנו אותו לציית ( "כל הכבוד", "מי  ילד מתוק?!")
חוץ מזה, שיהיה ברור, מהזוית שלו אתם הם אלו שעושים "דווקא" מתעקשים ומתעלמים ממה שהוא מבקש. מסיבה שאינה ברורה לו אתם משקיעים המון אנרגיה בלרחוץ ולנקות אותו במקום לקחת אותו למגרש המשחקים ולדאוג שהוא יתלכלך. נסו להבין אותו, ככה זה ילדים !!

בשבוע הבא- פוסט נוסף בנושא.




22.12.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

מה הבעיה- קחו סנוW

שלושה ימים של סופת שלג, נצורים בבית (במקרה הטוב), ללא חשמל, חימום, טלפון, אינטרנט, טלוויזיה, רדיו.. מעמידים במבחן בקרת-איכות את ה- HPA axis שלכם, המערכת המרכזית שמטפלת בסטרס. כדי לאמוד את טיבה ענו על השאלות הבאות.
  1. למראה השלג המרהיב התלהבתם, התרגשתם, שלפתם את המצלמה ותיעדתם את היופי הזה עם הגוזל במרכז. כי דברים כאלה לא רואים כל יום . כן/ לא 
  2. כשהכול התחיל מיהרתם להתפלל, להדליק נרות נשמה, לצלצל לכל מיודעיכם, שיהיו בהיכון אם משהו יקרה לכם. כן/ לא 
  3. השקט האקוסטי והלובן הלבן הזה לא שימחו אתכם. זכרתם כל הזמן שמרחוק הכול מקסים אבל מקרוב יש הרבה נזק. כן/ לא 
  4. כשהעץ קרס על האוטו או על דלת הכניסה (או גם וגם) שיבחתם את מזלכם הטוב שזה קרה כשאתם בבית ולא בחוץ. יכול היה להיות יותר גרוע. כן/ לא 
  5. כשלבשתם את השכבה החמישית וחיממתם עצמכם בכוס התה העשירית נזכרתם בחיוך בסיפורי "מורשת קור" מתקופת הצבא או התנועה ומיהרתם לספר לצאצאים. כן/ לא 
  6. כל דיווח על יום נוסף של סופה התקבל על ידכם בברכה. כמו מבצע של "קנה שניים וקבל אחד חינם" בתחילת העונה. כן/לא 
  7. כשהחשמל חזר המשכתם להתמקד בביקורת ("בונה") איך זה קורה במדינה מתוקנת, ולמה זה קורה דווקא ללקוח קבוע של חברת החשמל שמשלם בזמן. כן/ לא 
  8. דחיתם "נוהל בדיקה" (מי לא בסדר; מי צריך לקבל מנה; איך לא נערכתם מראש; מה צריך לעשות אחרת..)למועד מאוחר יותר, כשהכול יגמר. כן/ לא 
  9. האם ברגע שהשלג פסק התחלתם לפחד ולהזהיר ממה שמצפה לכם אחר כך. כן/ לא 
  10. האם ברגע שהשמש זרחה זרח גם הלב. כן/ לא 
תנו לעצמכם נקודה על כל תשובה חיובית (כן) לשאלות:1, 4, 5, 6, 8, 10
תנו לעצמכם נקודה על כל תשובה שלילית (לא) לשאלות: 2, 3, 7, 9

אם קבלתם ציון גבוה עברה עליכם סופה שונה לגמרי מזו שעברה על אלו שהרבו למחות ולבכות, לכעוס ולהתלונן. אלה שהוצפו לא רק בגשם אלא גם ברגשות שליליים. לא הסתפקו בסופה הגדולה שבחוץ והוסיפו עליה סופה קשה עוד יותר מבפנים.

אם קיבלתם ציון נמוך- אל תייסרו את עצמכם, שוב. זו לא רק אשמתכם. הגנטיקה, הלטרליזציה מוחית (עוררות בצד ימין באזורים שקשורים לחרדה ורגשות שליליים. עוררות נמוכה בשמאל באזורים שקשורים בוויסות רגשי והתאוששות מהירה) והמתווכים העצביים (דופמין, שמקושר עם מצב רוח חיובי ויכולת ליהנות, נמוך. נוראפינפרין, שמקושר עם סערת נפש, חרדה ורגשות שליליים, גבוה.) אחראיים במידה רבה לתגובותיכם.

רובנו (4-6 נקודות) איפה שהוא באמצע. חצי אחד שלנו (גם במוח) רוצה להיות מרוצה ולא להילחץ. והחצי השני דואג שזה בדיוק מה שיביא לאסון. אז, על משקל "ברומא התנהג כרומאי" – כשאנחנו במפגן אקלימי של שלג וגשם נתנהג כמו מים. "נזרום עם זה". כי ככה זה בטבע.

8.12.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

גיל שנתיים הנורא


תחילת גיל שנתיים ואנחנו צריכים כלים. הגוזל שלנו, שבעבר פער את פיו כל פעם שהכנסנו משהו לפה, מתנגד לבוא לשולחן ולאכול איתנו. אחרי דקותיים הוא רוצה לרדת מהכיסא, לטייל, לשחק. אם אנחנו מתעקשים שיישב הוא שופך, זורק אוכל ומשתולל. כשאנחנו כועסים הוא לפעמים צוחק. האם להניח לו? להתעלם? האם לנסות ולשכנע, לרדוף אחריו, להראות לו שמאוכזבים? או אולי לקחת את הצלחת כשהוא קם? מה זה יעשה לו? ואיך הוא ילמד מה מצופה ממנו?
בראש אנחנו יודעים איך אנחנו רוצים שהדברים יראו אבל איך מזינים את זה לראש שלו


בבית הספר של החיים לכל שנה יש את תוכנית הלימודים, את שיעורי הליבה שלה.
בשנה הראשונה התינוק לומד שהרצון שלו הוא הפקודה של ההורים ("My wish is your command!"). יש לו השפעה כמעט מלאה על העולם סביבו. די בחיוך, בכי, נפנוף ידיים וכל מבוקשו מתמלא. תודות לכך הוא מתאהב בהוריו ובעולם. אי אפשר שלא להתאהב! גן עדן של ממש!
השנה השנייה היא כבר משהו אחר. "לפעמים אפשר ולפעמים אי אפשר". רוב רצונותיו מתמלאים אבל לפעמים הוא נדרש להיכנע להגבלות. הוא מסכים ללא הבנה וללא התנגדות רבה. בטרם פיתח רצון משלו הוא מציית כשם שאפרוח מציית לתרנגולת, היענות שהיא במידה רבה אינסטינקטיבית.
בשנה השלישית מיני-קולומבוס מגלה שהוא יכול ורוצה ("אני רוצה!", "לבד!"). רצונותיו הולכים ומתרבים, המודעות להם הולכת ומתגבשת והוא מתעקש על זכותו לספקם. קשה להבין מדוע הקסם של ראשית החיים לא פועל. עכשיו תורו ללמד את הוריו כמה שיעורים.

מרגע הלידה ההורה מספק צרכים, מרחיק סכנות, מרגיע מצוקות, מנחם ולומד להיות זמין בכל רגע. באורח פלא דווקא התלות הטוטאלית של הינוקא, האלטרואיזם וההשתעבדות של ההורה מביאים אותו להתאהב. איזה תינוק מהמם!
בשנה השנייה "והתינוק כאילו, עוד יותר יפה אפילו!".
בפרוס גיל שנתיים השיעור מסתבך. כמו במעבר מחשבון פשוט למתמטיקה גבוהה - הידע הקודם לא מספיק. אם קודם די היה ב"אסור" ו-ב "לא" כדי לבלום את הזאטוט. עכשיו הוא מגיב בהתנגדות, התעלמות ואפילו בצחוק- הוא הרי גילה את רצונו הנפרד ואת כוחו וזו בהחלט עילה להילולה.

ככל שהפעוט יותר בטוח בעצמו, אקטיבי ויוזם, כשהוא נתקל בהגבלות ואיסורים הוא נעשה מתוסכל. הוא זועם על ההורה שהפר את ההבטחה של ראשית החיים ומתקשה לקבל ממנו נחמה. ובכלל, מי רוצה ללמוד ש"מה שנהוג קובע" ולא רק מה שרוצים, כפי שהיה פעם?! זו הרעה בתנאים!

כדי שהאמונה של הקטן בכם, ביכולת שלכם להוביל ולהרגיע לא תפגע, נהגו כפי שהייתם נוהגים אילו, למרות האזהרות שלכם, הוא היה נופל ונפצע בברך (מחבקים, מרגיעים, מטפלים ורק אחר כך דורשים ומלמדים). זהו את האכזבה שלו ("אוי, אתה רוצה עוד לשחק") נחמו והרגיעו ("עוד מעט", "אני שומר לך את המשחק", "הנה הוא לידך"). תנו הנחייה ברורה ועודדו את הילד למלא את הכלל החדש ("אוכלים יפה ולא קמים!", "כל הכבוד!"). הושיבו אותו על הכיסא וכוונו אותו להתנהגות הרצויה בלי לכעוס ובלי להעניש.כעס ועונש מבלבלים וגורמים למתח ולא לשינוי. אם הוא ממשיך להשתולל הורידו אותו מהכיסא וסיימו את הארוחה. בארוחה הבאה אותו כנ"ל.
למזלנו בגילו הזיכרון מוגבל וכל ארוחה היא שיעור חדש.

ברוכים הבאים לגיל שנתיים - הגיל בו בנכם מתחיל לדעת מה הוא רוצה ובעיקר מה הוא לא רוצה. הגיל בו הורים מתחילים להבין שגם תקופה מסובכת נובעת מהתפתחות חיובית ומביאה למקומות טובים.
"בורחים הבאים" או "בוכים הבאים" - העיקר שרוב הזמן "ברוכים הבאים". כי מי שלא טעם מתיקות של גיל שנתיים לא טעם מתיקות של גיל שנתיים מימיו.
 על השנה השלישית לחיים ועלייה בכח המניע קראו- רק רציתי לשחק
על התנהגות עקשנית כדרך להשיג את מטרותיו בתיאום עם מטרות הזולת קראו- דווקא
מתי מאבק הוא רק מאבק על העדפות אישיות והזכות להתחשבות קראו- שבועות בלבן
על הדרך לפתח עצמאות בריאה קראו- אין כמו אמא
כיצד להתמודד עם התקפי הזעם בלי לאבד שליטה ולפגוע בילד - קראו "קשה להיות הורים"
עוד על החשיבה המיוחדת שלהם בגיל שנתיים - "את זה", "הכסא הרביץ לי", "זה משחק זה", "מחבואים"
על התקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״








24.11.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

פחד מוות

הבן שלנו (5.5) החלים משפעת אך לא מהפחד שמא הוא הולך למות שהתעורר בו. מאז המחלה הוא מוצף מחשבות מטרידות שעולות לפני השינה, חושש לבקר בבית בו יש חולים ומשתיק אותנו כל פעם שמדברים על מחלות.
האם זה לא מוקדם מידי? האם זה יכול להיות קשור במחלת נשימה שהייתה לו בעבר?
אנחנו מנסים לשדר אופטימיות ולהרגיע ומדברים על זה רק כשהוא שואל שאלות. מה עוד ניתן לעשות כדי להקל עליו?

 כנראה שיש משהו בסתיו, בעלים שנושרים, במחלות החורף, בסופיות של הקיץ, בתחושה של אי הוודאות וחוסר השליטה במזג האוויר ששולף את פחד המוות ממחבואו. שלוש פניות בשבוע באותו עניין מזכות את הנושא בפוסט (ואותנו בגלידה).
כבר כתבנו בעבר שהעיסוק במוות הוא אוניברסלי והפחד ממנו נורמטיבי. לא פגשתי מישהו שמבטל את הנושא ב"הכל שטויות! אין דבר כזה! אף אחד לא מת! ולי זה לא יקרה!". אי אפשר לפסוח על התובנה הכואבת שאנו בני חלוף. במיוחד כשמדי פעם יש לנו תזכורות בצורה של הרגשה לא טובה, איום על שלמות הגוף, תחושת סכנה, חשיפה לאלימות בסרטים, מוות של בעל חי או אזכרה/ פטירה של אנשים קרובים. 
אחת השאלות שמעסיקה ילדים (לא תמיד הם שואלים) היא ממה מתים. בשנה החמישית לחיים, כשמתפתחות החשיבה המופשטת והיכולת לחשוב קדימה ולתכנן, הם סבורים שאם ידעו את הסיבה למוות יוכלו להימנע ממנו (אם כשגדלים מתים - אז אני אפסיק לגדול!) או לפחות להתגונן.

בהתחלה הם נעשים מודעים לציר הזמן: ככל שמתקדמים בגיל הסיכון יותר גדול. אלא שהם אינם מבינים מה זה זקן. מי שגבוה יותר זקן יותר? כתה א' זה כבר זקן? סבא יהיה בן 80. זה כבר ממש זקן. אולי לא כדאי לחגוג לו יום הולדת?!
אחר כך הם מגלים את ציר הבריאות: השכן נפטר מ"מחלה קשה". אם אני חולה ונשאר בבית – אולי גם לי יש מחלה קשה? מחלות מדבקות, עוברות מפה לפה. אולי צריך לשתות רק מכוסות חד פעמיות! סבתא הייתה חולה לפני חודש – אולי כדאי להימנע מנשיקות?!
אל כל אלו מצטרף ציר האסונות והתאונות שמוסיף אף הוא לבלבול. באמבטיה אפשר להחליק/ לטבוע. הנה סיבה טובה למה לא להתקלח!

ההבנה הנוקשה והחלקית מזמנת הטיות חשיבה ומסקנות שגויות. מחלות (אפילו מחלות נשימה) ואשפוזים בעבר מגבירים את החרדה. כמה שאומרים להם יותר "תזהר, תזהר!" – הפחד גובר. בתורת הסטטיסטיקה הילדית, ככל שיש יותר סיבות ההסתברות לאסון יותר גדולה.
האמת, זקנה אינה סיבה למות. אבא שלי נפטר בגיל 100, לא מזקנה אלא מדום לב. גם ממחלה לא מתים. רוב המחלות מסתיימות בהחלמה. בשביל זה יש רפואה ורופאים. כך גם לגבי תאונות.
האמת היא שמתים משלוש סיבות בלבד: כאשר המוח/ הלב/ או הריאות מפסיקים לעבוד. זו קביעה פשטנית, אבל זה מה שילדים מבינים. דברים פשוטים. וזה מה שמסבירים.


הבהירו לבנכם שהדאגות שלו הן סימן לכך שהוא גדול וחכם ולא סימן שהוא פחדן או שנשקפת לו סכנה. תנו לו מידע פשוט וענייני. הזמינו אותו לשאול כמה שיותר שאלות בנושא, עד שהוא יהיה עוד יותר חכם ויבין מתי ראוי לפחד ומתי לא. שתפו אותו בדוגמאות מילדים אחרים שהתבלבלו ודאגו יותר מדי. הכינו אתו תרשים ובו הגילאים של בני משפחה שחיים ואלו שנפטרו כדי שיראה שרובם הגיעו לגיל רחוק, רחוק מגילו. השתעשעו והכינו יחד ספריי נגד מוות... הדיבור על הנושא בפתיחות, קצת בהומור ויצירתיות, מחזק את הביטחון ומאפשר את ההשלמה עם אי הוודאות.

הרגיעו כדי שתירגעו: "לא כל כך בקלות מתים!"


על הסיבות והגילאים בהם ילדים מגלים את נושא המוות – "יום הזיכרון – יחס ילדים למוות"
על פחדים התפתחותיים, כיצד לשוחח עליהם ולהרגיע אותם – "הצילו, זבוב!"
על פחדים לא רציונליים וכיצד לדבר אל הרגש, השכל והדמיון – "פחד ממפלצות" וגם: "תגובות ילדים למצבי חירום", "אש ותימרות עשן", "ל'ג בעומר", "ראיתי את פרעה", "עוברים דירה", "פחד בבית השימוש".
עוד על פחדים של ילדים קראו: " הצילו זבוב" "אש ותמרות עשן"
סימני פחד אצל ילדים ואיך להסביר ל על המלחמה – "מסבירים מלחמה"
איך מסבירים לילדים על המצב הביטחוני קראו: ״מצב בטחוני״
איך להתמודד עם המצב הביטחוני – קראו "צבע אדום"

12.11.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

אתה לא מקשיב לי


באספת הורים בבית הספר דווח לנו שלבננו יש בעיות בקשב ובריכוז. אנחנו מתקשים להבין: הוא ילד מלא מרץ, קופצני וחסר מנוחה ולפעמים לא כל כך זהיר. אבל כשהוא עושה משהו שהוא אוהב הוא מתרכז מצוין. מאז שהכנסנו מחשב הביתה הוא מסוגל להעסיק את עצמו לאורך זמן. כשהוא רואה סרט הוא שקוע כל כך שגם אם הספה תעלה באש הוא לא ישים לב.
מדוע בבית הוא מסתדר ובבית הספר לא? איך זה שבגן לא היו בעיות ובבית ספר יש
     
הפניית קשב פירושה מתן תשומת לב לגירויים מסוימים על ידי הגברת הפעילות העצבית באזורים רלבנטיים במוח. בשנה הראשונה לחיים מופיעה היכולת לשמור על ערנות, לשים לב לגירויים בולטים (חזקים, מהירים, משתנים, פתאומיים) ולהתביית עליהם. יכולות קשביות אלה הן בלתי רצוניות, לא מודעות וראשוניות.


מהשנה השנייה לחיים והלאה מתפתחות צורות מגוונות ומשוכללות יותר של קשב. זה קורה כאשר מישהו אחר מתייחס לקשב של הילד ברצינות, מכוון אותו להתרכז בגירויים פחות בולטים ויותר חשובים ולהתעלם מאחרים ("תקשיב לאמא...” "אל תשים לב לאבא, הוא עושה קונצים.."), מלמד לחלוק קשב משותף עם מישהו אחר ("תקשיבי לי.. תעני לי... אל תעני לי!"), לשים לב לסדרת פעולות ("קודם גרביים ואחר כך נעליים, ולא ההיפך!") וכמובן להירגע כשצריך ("גע,גע, גע - להירגע!"). לאט לאט הקשב נעשה מודע ונשלט ומתפתחת תובנה לפעולות הנדרשות על מנת לשמור עליו לאורך זמן.
קשב לקוי נגרם מסיבות שונות. ישנן ראיות המצביעות על התגברות התופעה כתוצאה מגורמי תרבות כגון: חוסר פעילות, שינויים בתזונה וחשיפה עודפת למשחקי מחשב וטלוויזיה, בנוסף על נטייה גנטית.

העובדה שבנכם מתרכז מול צגים ומסכים משמעותה שהוא קיבל תרגול אינטנסיבי של קשב ראשוני, קופצני, למשימות פשוטות וחזרתיות (זיהוי, לחיצה, הזזה), לתכנים קלים להבנה וגירויים מרגשים ומושכים.
הקשבה אמיתית משתדרגת בקשר עם מישהו אחר, משמעותי. ושום מחשב או תוכנית טלוויזיה לא יכולים להוות תחליף מוצלח. אלו האחרונים מחזקים קשב פרימיטיבי לגירויים חזקים ומתחלפים. זהו קשב כוזב וכפוי המושך ילדים (והורים..) להתביית על הצג ללא כוונה, אפילו אם אינם מעוניינים בכך.
אולי הסיבה שהמורה מדווחת על בעיות בכיתה נובעת מכך שהיא איננה מסוגלת להתחרות עם חלליות ששולחות קרני לייזר, רובוטים שיורים לכל עבר, או חייזרים ענקיים שמאיימים להשמיד את כדור הארץ. בשביל להאזין למורה ולקרוא אותיות שכתובות על הלוח (שמשום מה אינן זוהרות וצבעוניות..) יש צורך בקשב ובמוטיבציה מסוג אחר.

עם השנים, ככל שרבות המשימות והאתגרים הדורשים ריכוז וקשב מאומץ, עולה האבחנה של הפרעת קשב. מה שנראה בגן כסטייה קלה מהתפתחות נורמטיבית עלול להוות בעיה מאוחר יותר. כדי שהבעיה לא תחריף עודדו את בנכם לפנות ולעסוק בעיסוקים שדורשים קשב והתמדה מרמה גבוהה יותר: פעילות גופנית, משחקי לוח והרכבה, סודוקו, תשבצים, קריאה, שיחות - כל מה שמפעיל את התאים האפורים ולא רק את המקלדת.
אם הוא יצבור הרבה שעות מחשב הוא אולי יזכה להציל את העולם מכליה. אם הוא יצמצם צפייה במסכים וירבה במשימות שמחייבות מאמץ שכלי הוא יזכה להציל את יכולות הקשב, הלמידה והחשיבה שלו.
מה עדיף ?

השלבים בהם מתפתח הקשב ובאיזה גיל צריך להתחיל לדאוג - "קשב וריכוז - ילד שלי מוצלח"
מה קורה לקשב שלנו בזמן מנוחה ולמה חשוב לאמץ את התאים האפורים - "חלומות בהקיץ/ מחשבות נודדות"
מה בין דמיון מפותח להפרעת קשב וריכוז מסוג חולמנות - "מחשבות נודדות, חלומות בהקיץ (המשך)"

איך נעבור את הבקרים בשלום ונעזור להם לפתח עצמאות - "הורים כמו GPS", וגם "הורים כמו GPS - ההמשך"

מה הקשר בין אכילה לקשב וריכוז - "אוכל זה לא משחק"

מה כדאי לעשות עם הילדים בשעות הפנאי -"משעמם לי", "מי ישחק איתי"

29.10.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

הוא הרביץ לי


היחסים בכתה של הבן שלנו לא פשוטים. הבנים מנסים לבסס את מעמדם על ידי הצקות והשפלות של אחרים. גם הבן שלנו איננו תמים. גם הוא משתמש בכוח בצורה לא מאוזנת. הוא יכול לרוץ למורה או להגיע לקטטה בגלל זוטות: כי עשו לו פרצוף או לא צירפו אותו למשחק. כשמצטבר אצלו זעם הוא פורק אותו על חלשים ממנו.
אנחנו רוצים שידע להגן על עצמו ושלא ישתפן ויברח אבל גם שלא ירביץ היכן שלא צריך. איך עושים לו קצת סדר?
בנים חשופים למריבות והצקות יותר מבנות. הם מתחרים, מתגרים, מפרים כללים, מקניטים זה את זה בשמות. לפעמים כדי לכבוש מעמד חברתי יותר גבוה. אבל גם מחוסר מחשבה קדימה, כדי שיהיה "אקשן". זאת דרכם ללמוד לא לחשוש מהכוח שלהם או מהכוח של אחרים. ככה הם מחשלים את עצמם. כמו בזריקת חיסון, כואב להם קצת עכשיו כדי שבעתיד יהיו יותר חזקים ועמידים. ילדים הנוטים לפרש את תגובות חבריהם כהוכחה לכמה הם "שווים" ו "נחשבים", מייחסים חשיבות עודפת לכל פרצוף ומילה. מיד הם מוכנים למלחמת נקם "אמיתית או מדומיינת".

אכן טוב לדעת להגן על עצמך, אבל רק מפני איום אמיתי ורק אחרי שמוצו דרכי שלום. "מחזירים" ונלחמים רק עם מי שאנחנו מוכנים לוותר עליו כחבר.
ילדים לא מבדילים בין הגנה עצמית לגיטימית לבין פורקן כעס ונקמה. גם כשהם מבחינים בין מצבים (כאלה שאין בהם כוונה רעה או נזק לעומת מצבים תוקפניים ומשפילים) ומפנימים סולם של פתרונות (בהתחלה "מתעלמים", אחר כך מתרחקים, אחר כך "אומרים" ורק בסוף "מחזירים") הם עדיין מתבלבלים. הערה קטנה יכולה להיתפס כעלבון גדול. אם אתמול הם "התעלמו" ו"אמרו" היום הם כבר "יחזירו" על הפעם הראשונה.
כאשר בנכם נרגע נהלו עימו שיחה. כוונו אותו לשאול את עצמו: האם זה היה חבר קרוב? האם זה מקרה חד פעמי או חוזר על עצמו? האם היתה כוונה רעה או איום אמיתי? כיצד עוד ניתן היה להגיב?
אולי לא תמיד תהינה לו כל התשובות, אבל ככה הוא יצבור ניסיון.
סבלנות. אפילו ארון לא מסדרים בפעם אחת. על אחת כמה וכמה את הנפש של הילד.

עוד על אלימות בבית הספר והאם להמליץ לילד להחזיר - "מציקים לי"
מה עושים כשהם חוזרים הבייתה עם מילים לא יפות - "מילים לא מזיזות לי"
כאשר ילדים מתחילים להשליט את רצונם על ידי אלימות - "פוסט על תוקפנות "לייק", "מריבות אחים"


15.10.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

אני חוזר הביתה

"אנונימי" אמר/ה:

בחיפושי אחרי עזרה הגעתי לבלוג שלך. משהו באופן הכתיבה החם והחכם משרה עלי ביטחון ואמון ואני רוצה להתייעץ .

בני בן כמעט שלוש התחיל לפני שבוע גן חדש. הוא ילד יחיד ומאוד חברותי. בשנה שעברה היה בגן משפחתי יותר. הוא מתקשה להיפרד בבוקר, אך מה שמטריד אותי יותר היא העובדה שכשאני מגיעה לקחת אותו הביתה הוא בוכה שאינו רוצה לבוא הביתה ואף מתנגד פיזית. אני בדרך כלל נוטה להכיל את התסכול ולדבר אתו ולהרגיע אותו. זה נהיה קשה מאחר ואנו בגן בשעת פיזור. יתכן שהתגובה הקיצונית נובעת גם מעייפות. גם בשנה שעברה הוא לא רצה לבוא הביתה מהגן, אך לא בבכי והתנגדות פיזית.

אני לא יודעת איך להגיב וזה מאוד קשה לי. הקושי הגדול הוא בעיקר בהבנה שקשה לו ואין לי כלים לעזור לו . אשמח לשמוע דעתך/עצתך.

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

ל"מתמודדת"
תודה על הערכתך את הבלוג. זה בוודאי סימן לרגישות וליכולת להבין מסרים מורכבים. עם שני הכישורים הללו ,כאמא, את תמצאי את הדרכים לעזור לבנך. בגיל שלוש הוא עדיין לא מבין איזו אמא יש לו וגם לא כל כך מבין את עצמו .לכן הוא זקוק לך יותר.

השנה רק התחילה והסתגלות לוקחת זמן. כשהשנה נפתחת עם חגים וחופשים - מצד אחד הכניסה המדורגת לגן פחות קשה, מצד שני ההסתגלות לוקחת יותר זמן. כבר כתבנו בעבר על התופעה שילדים לא רוצים לחזור מהגן הביתה. קשיים במפגש מחדש, כמו קשיים בפרידה בבוקר, מסמנים שלילד קשה. 

הסיבה העיקרית לקשיים היא שמה שברור לנו לא ברור להם ומה שברור להם לא ברור לנו. בתור סטטיסטיקאי מתחיל, כשמושג הזמן עדיין לא נהיר לו, אם כל יום את משאירה אותו בגן וכל יום את לוקחת אותו הביתה, יש סיכוי של חמישים אחוז שהוא יישאר בגן. בגילו הוא מכיר רק דרך אחת לבדוק אם באמת באת לקחת אותו: הוא יתעקש לא לבוא. אם את תתעקשי בחזרה – סימן שאת מתכוונת למה שאת אומרת. הוא מסתבך ובאמת קשה לו, אבל לך יש
ה מ ו ן כלים לעזור.

הכול מתחיל בבית: בבית שחקו יחד בבובות או חיות. שחזרי שוב ושוב סיפור על פיל/ ילד שבבוקר נפרד והולך לגן ובערב תמיד חוזר הביתה, כי לבן שלך זה לא ברור. למה לחזור הביתה (אחרי יום שהוא הדחיק את הבית מתודעתו כדי להתגבר על הגעגועים) אם בסוף שוב חוזרים לגן?!

בבוקר, לפני שאתם יוצאים מהבית, עשי טקס פרידה קצר מהבית: אמרו שלום ולהתראות לכל מיני צעצועים והבטיחו להם שאחר הצהריים תחזרו לשחק בהם.

שימי ממתק קטנצ'יק שיחכה לו כשתחזרו הביתה (אין כמו הצימוק שבקצה המנהרה).

ידעי אותו, בבוקר, מי יבוא לקחת אותו ומה תעשו מיד אחרי הגן, כדי שיוכל להתכונן ולצפות.

דברי עם הגננת והעבירי לה את הילד, שהוא יראה שאת סומכת עליה ומשתפת אותה באהבתך אליו ובאמונה בכוחותיו. עזרי לו להעביר את ההתקשרות ממך אליה ("תראה מי מחכה לך בגן!"; "הגננת פה בשביל לשמור ולעזור עד שאמא תחזור"). בקשי מהגננת, אם אפשר, לעשות אותו דבר בצהריים. ככה הוא לא יתבלבל ויחשוב שאם הוא החליף ידיים אולי הוא גם החליף בעלות.

הפרדי בטקס קצר ואל תעלמי לו בלי שלום. מצד אחד תני הכרה לגעגועים (שלו ושלך). מצד שני עודדי אותו לשחק עם חברים ולהתגבר ( "מי גדול! מי גיבור! מי לומד לשחק עם חברים/ בקוביות/ עם הגננת, עד שאמא תבוא!" ).

אם את יכולה הגיעי לגן רבע שעה לפני הפיזור. רק כשהם בטוחים שההורה בא כדי להישאר הם מעזים להתחבר מחדש. במפגש המחודש הרבי לבטא שמחה, אהבה, חיבוקים ונישוקים ("את מי אני אוהבת!; "כמה כיף לי לחבק אותך!").

יש ילדים שרוטינה קבועה של הליכה מהגן לגן השעשועים ממתנת את הקושי להתחבר שוב להורים האהובים ולבית.

האם זה מספיק כלים?? את לא חייבת להשתמש בכולם. בחרי מה שמתאים לכם.הרגעי כדי שתוכלי להרגיע. בנחת. היי סמוכה ובטוחה שמיום ליום הוא ילך ויסתגל.


"אנונימי" אמר/ה:

תודה רבה על תשובתך ועצותיך הטובות. אני מיישמת את העצות. אתמול אמרתי לו שהצעצועים מחכים לו בבית והיה נדמה שזה עשה לו משהו . הבוקר כבר עשינו טקס פרידה קטן וגם השארתי ממתק עבורו. כשהגעתי לאסוף אותו הוא קיבל אותי בשמחה והגענו הביתה מהגן ללא בכי . אין מילים לתאר את ההקלה והשמחה שלי ואת תודתי לך.


פוסט קודם על הקושי לחזור מהגן הביתה – "קשיי פרידה-פוסט המשך".

על קשיי פרידה בבוקר והדרך להתמודד איתם – "עוד לא די".

על העזרה שבחפץ מעבר – "חפץ מעבר – לחזור הביתה"

כיצד לעזור לילד להסתגל לגן חדש – "גן חדש – את מי אני אוהבת".

על כאב גופני כביטוי לכאב רגשי – "כשהגוף מדבר".

עוד על הקושי להתרחק מההורים – "שנויים ופרידות".

1.10.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

קשה לי

הכניסה למסגרת חינוכית גבוהה יותר כל שנה מרחיקה את ילדינו עוד קצת מגן העדן של הינקות.

כל שנה קצת יותר דרישות וקצת פחות וויתורים. קצת יותר הוראות וקצת פחות בחירה חופשית. קצת יותר דרישה להתמודדות עצמאית וקצת פחות עזרה. יותר דגש על הישגים קוגניטיביים ופחות על סיפוק צרכים רגשיים. יותר ויותר יחס פרונטלי כוללני במסגרת המונית ופחות ופחות יחס אישי במסגרת קטנה.

כל הילדים המאושרים מן המעבר דומים זה לזה. וכל ילד אומלל, אומלל בדרכו ומהסיבות שלו. לפעמים הסיבה זעירה כמו עדשה במזרון אך מטרידה כמו חצץ בנעל. לא פשוט להסתובב עם חצץ בנעל 6-8 שעות ביום.

מורה קפדן העניש שניים מתלמידיו שלא דקדקו בלימודיהם. הוא הורה להם להסתובב יום שלם עם אפונים בתוך הנעלים (משל לסבל גדול שיכולה טעות קטנה לגרום). בתום היום התייצבו שני התלמידים מול המורה. אחד מהם צולע ובוכה והשני מחויך ומרוצה. הראשון רגליו דואבות מחיכוך עם האפונים. השני בישל את האפונים וריכך אותם בטרם נעל את נעליו.

בשביל זה יש הורים. בשביל לרכך לכל ילד את האפונים- העדשים הספציפיים שלו.



עוד באותו נושא קיראו ב "שינויים ופרידות" ו"הכנה לכתה א'" "שינויים ומעברים"
על יציאה למסגרת חדשה - "את מי אני אוהבת"
על הסתגלות לגן - "גננת טובה גננת אווזה"
פוסט שמסכם כל מיני נושאים קרובים - "לקראת שנת הלימודים החדשה"
עוד על ההבדל בין לחץ ואתגר- "בחירת גן- לקראת השנה הבאה"על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים -"גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"

17.9.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

סוכות – ושמחת בחגיך

לפעמים נדמה שהאבחנה בין לתת ולקבל מיותרת.

מה ההבדל בין לתת נשיקה לבין לקבל?
מה ההבדל בין לברך ברכת "שלום", "חג שמח" לבין לקבל ברכה?

כשאנחנו מקבלים מתוך הכרה לכוונה הטובה של הזולת, מופרשים לגופנו חומרים ומופעלים במוחנו אזורים דומים לאלה שהיו פועלים אילו נתנו אנו לזולתנו. העיקר הכוונה.

זהו הבסיס הגופני והחוויתי לתפיסה ערכית שתתפתח מאוחר יותר.

תנו לעצמכם לתת בנדיבות והרשו לעצמכם לקבל בלבביות. ושיהיה חג שמח.


עוד פוסטים ברוח החג: "מוכרחים להיות שמח", "כדאי לאהוב", "אתה מהמם".

10.9.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

שקרים לייק- שקרים של קטנים


הילד שלנו למד להמציא סיפורים. הוא מביא צעצועים מהגן בטענה שהחבר נתן לו, מספר לחברים שהוא יודע או שיש לו דברים שבכלל אין לו. הוא מסתיר דברים שקלקל או עשה בניגוד להסכמתנו ומשקר כדי להתחמק מדברים שאיננו חפץ לעשות. כשאנחנו מנסים לברר מה קרה הוא מתפתל ומוסיף שקר על שקר. לא נוח לנו לחשוד בו ואיננו רוצים שהוא יחשוב שרואים בו שקרן.
חשוב לנו שזה יפסק. האם להתעלם? האם להעניש? מה עושים?

הדרך לאמירת אמת רצופה שקרים קטנים. אם ילד לא ישקר מדי פעם איך הוא ידע מה ההבדל בין אמת לשקר?
ילדים קטנים מרבים לשקר כי אינם יודעים עדיין מהו שקר. כשאבא נותן לנצח במשחק האם הוא משקר? כשאמא מבטיחה שכוס חלב תעשה אותו גיבור היא דוברת אמת? האם כשמבטיחים ולא מקיימים או כשאומרים "רק רגע" ועוברת שעה, זה שקר?
בגילאי טרום בית ספר התפיסה המוסרית, ההבנה של מושגים כמו "יושר", "צדק", “אמת" לא מפותחת דיה. ילדים אינם מבחינים מתי עיוות המציאות לגיטימי ומתי לא, מה ניתן להעלים ומה צריך לגלות. בחוויה שלהם הם הופכים לשקרנים רק אם לשקר יש עדים. שקר שחוזרים עליו הרבה פעמים או שקר שהצליח איננו שקר. אם אבא ואמא מאמינים זו בוודאי האמת, הרי הם אף פעם לא טועים.

הופעה של שקרים קטנים, בדרך כלל סביב גיל ארבע, נובעת מהתפתחות תקינה יותר מאשר מאופי שלילי. בגיל הזה ילדים מתחילים לקלוט שמה שהם מבינים שונה ממה שהשני מבין ומה שהשני אינו רואה הוא לא יכול לדעת. ההסתרה בגיל הזה איננה מתוכננת ואין בה זדוןעל ידי המעשיות שהם מספרים ילדים בוחנים מציאויות שונות. (איך הוא ירגיש עם אבא שוטרומה יהיה אם הוא יטוס לירח). סילוף המציאות עוזר להתגונן מפני תקלות וכישלונות, להמשיך להרגיש כל-יודע וכל-יכול גם לנוכח אי הצלחה.


ילדים לומדים להבחין בין מציאות לשקר רק בנוכחות מישהו אחר המאמין שעדיף לומר רק את האמת לאמיתה (למרות שהחיים יכולים להיות מיגעים אם אי אפשר מדי פעם לשקר).
כאשר הורים מבינים את הסיבה לשקרים הקטנים, תום הלב שעומד מאחריהם והאוניברסליות שלהם קל להם להגיב בצורה מידתית; להציב גבולות מתאימים מבלי לראות בילד רמאי פוטנציאלי. אולי הוא שיקר אבל הוא אינו שקרן. הילד ילד טוב, רק המעשה שלו איננו טוב.

כאשר בנכם מסתיר את האמת או מסלף אותה אל תתעלמו. אמרו בברור: “אני לא חושב שזה נכון”, “חשוב לי שתספר מה באמת קרה". עודדו והעריכו אמירת אמת: “אני שמח שסיפרת את האמת. כל הכבוד!”, “האמת שווה הרבה יותר מהמשחק שנישבר". מתנו רגשות שלילים וחזקו חיוביים: “לא נורא, זה קורה!” “מיום ליום תלמד לא לקלקל...., לומר רק אמת".
במקום להעניש בחומרה (זה רק דוחף להיות שקרן יותר טוב) שתפו אותו בתיקון הנזק, ביישור ההדורים, בהחזרת כל דבר למקומו ולבעליו.

אל תדאגו, העתיד עוד לא כאן.
רובנו מעדיפים לומר אמת כי זה הרבה יותר קל. האמת קיימת ופשוטה בעוד ששקרים צריך להמציא, להסביר, לשכנע ולזכור.
אם לא תתעלמו מהשקר הוא יעדיף לומר אמת.

עוד על מושג הסליחה ומה עושים כשהקטנים מסרבים לומר "סליחה" או אומרים בעודף וללא כוונה, קראו...  " מה משמעות הסליחה ואיך מבקשים סליחה"


1.9.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

רוצה חברים


לקראת השנה החדשה איחלנו לבן שלנו שיעשה חייל בלימודים ויכיר חברים חדשים בבית הספר אליו עבר. יש לנו בטחון מלא שהחלק הראשון של הברכה יתגשם. לגבי החלק השני אנחנו ספקנים. הוא אוהב חברה, מעוניין ורוצה חברים אבל לא מחוזר ולא מוזמן כפי שהיה רוצה. לטעמנו הוא גם לא מספיק יוזם ולא נענה. כולם סביב צוחקים, מפטפטים, מתחבקים, והוא נשאר בצד. התלונה "אין לי חברים" הפכה לתלונה הרשמית של הבית.

איך עוזרים לו למצוא את מקומו בחברה ?
קשר עם חברים עושה אותנו יותר מרוצים, יותר חכמים, יותר מאושרים.
הטבע הוציא על זה פטנט:
ביחסים עם חברים מופעל מנגנון דומה למנגנון של התמכרות. חוויה משותפת מהנה, כמו שאכטה מענגת, משחררת בגוף חומרים מענגים שגורמים לכך שנרצה לחזור על אותה חוויה שוב. חיבוק, משחק משותף, צחוק, התפעלות, עזרה, הקשבה, אכפתיות, תחושת השתייכות ותאומות ממכרים במיוחד. אנחנו מחפשים אותם בכל מפגש. הם כמו אבות המזון, כמו וויטמינים חיוניים שאנחנו יכולים לקבל רק דרך מערכות יחסים. מי שידע לתת אותם לחבריו יזכה לרייטינג גבוה, להרבה קונים. מעדניה של ממש!

ברמה הנוירו כימית, כאשר אנחנו צופים במישהו עושה פעולה כלשהיא, מופעלים במוחנו אזורים זהים לאלו שהיו מופעלים אילו אנחנו בעצמנו היינו עושים אותה פעולה ("נוירוני מראה"). באופן דומה, כאשר אנחנו רואים מישהו אחר צוחק, מחבק, או עצוב אנחנו סופגים את הרגשות והכוונות שלו ומבינים אותם ("נוירוני ספוג"). דרך הצפייה בזולת יקר המוח מתעורר. מצב הרוח שלו דבק בנו ואנחנו משפיעים זה על זה.
ככה מתפתחת האמפטיה, המוטיבציה והיכולת ליצור קשרים. ככה אנו לומדים על עצמנו דרך האחר ועל האחר דרך עצמנו. ככה היחסים להם חשופים ילדינו מעצבים את הכישורים הרגשיים והחברתיים שלהם.

בנכם, לאושרכם, ספג מהבית יחס חיובי לחברים. הוא מצפה לשחזר את מה שקרה לו במשפחה ומחכה שאחרים יזמו את הקשר שהוא רוצה, מתי ואיך שהוא רוצה. כמו הרבה ילדים אהובים, הוא חושב: "כולם יראו כמה אני נהדר וירצו להיות חברים שלי" ולא מבין למה זה לא מתממש.

בעבר כתבנו שהתפתחות חברתית נעשית בשלבים, שחשוב לסמוך על הילד ושלא כל הילדים דומים (פוסט: במחשב או להשתלב). יש ילדים שדי להם בהתנסות חברתית כדי שיבינו כיצד להיות חלק מ"אנחנו". אחרים זקוקים לעזרה והכוונה.
הסבירו לבנכם מהם אבות המזון בחברה. שאלו אותו למי הוא עזר היום ומי עזר לו? למי הוא החמיא? הקשיב? וויתר? עזרו לו להגיע לתובנה שביחסים הדדיים כל אחד אחראי גם לבקש עזרה וגם לעזור; גם להזמין וגם להיענות להזמנות; גם להציע משחקים וגם לשחק; גם לשאול ולהתעניין וגם לספר.. שוב ושוב ושוב. זה נשמע סיזיפי ומעייף, אך במקרה הזה גלגול האבן במעלה ההר מענג וממכר. עידוד של הבן להחמיא, לספר, להקשיב, להדגיש דמיון ומכנה משותף, ליזום, לפרגן.. יהפכו את המעדן הפרטי שלכם למעדניה.
חידה:
אישה אחת חזרה מנסיעה גורלית ומסעירה. הבעל חשב: "אם היא תרצה לספר היא תספר".
היא חשבה: "אם בעלי ירצה לדעת מה עבר עלי הוא ישאל".
מה קרה בסוף??

עוד בנושאים דומים קראו:
כיצד לעזור להם להעדיף חברים על מחשב – "במחשב או להשתלב".
מה לעשות כשהילד יותר מדי תחרותי – "תחרות בין ילדים".
על התמודדות עם מכות והצקות – "מציקים לי", "הוא הרביץ לי".
כשאחד עושה הרבה והשני הרבה פחות – "אי שוויון בנטל".

27.8.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

גן חדש

אני עתידה לשלוח את בני לגן בפעם הראשונה בחייו. בעבר הוא היה אצל מטפלת ואחר כך במשפחתון. בגן יהיו הרבה ילדים וזה שינוי גדול בשבילו. מכיוון שהוא אינו מדבר ולא ממש מבין סיפורים אינני יודעת כיצד להכין אותו למה שיהיה ולהסביר לו על הגן. ניסיתי, אבל הוא לא הראה עניין. אני לחוצה מההתחלה. כיצד ניתן להקל עליו את ההסתגלות?
תינוקות ופעוטות אינם יצורים חסרי אונים. הם חסרי מילים אבל לא חסרי קול. הם יודעים לאותת מצוקה, להזעיק עזרה, להפעיל שיטות הגנה מתוחכמות, גם אם לא מודעות. יש להם דרכים משלהם להירגע, להתמודד ולמצוא פתרונות. מכל מלמדי השכלתי - אך יותר מכל, מילדי! ההתבוננות בהם מגלה לנו מה יכול לעזור להם להבין שהם מוגנים ושההורה יהיה שם בסוף היום.
הנה כמה רעיונות:

ילדים מאריכים את היציאה מהבית ולא מזדרזים לעזוב. מבחינתם הפרידה מתחילה ברגע שהם נדרשים להשאיר מאחור בית ומלואו. קחו את הזמן. דאגו שהיציאה מהבית תהיה במצב רוח טוב. הכינו יחד את תיק האוכל, שימו בתוכו צעצוע קטן, מדבקה, ציור עם כמה מילים ואפילו תמונה משפחתית - תזכורת מאבא ואמא שתשביע גם את הנפש באמצע היום. תנו מילים לקושי של הקטנטן להתנתק מכן השיגור ("שלום דובי/בובה. שלום בית. עכשיו הולכים, אחר כך חוזרים. להתראות!.") השאירו הפתעה קטנה שתחכה לו על השולחן. די בסוכרייה או עוגייה להאיר את קצה המנהרה ולאשר ש"בסוף תמיד חוזרים הביתה!".

במקום מוכר ילדים נמשכים למה שחדש. במקום חדש הם מחפשים את המוכר. בבואכם לגן עזרו לפעוט "להרגיש בבית", להכיר את הגננת והילדים בשמם, להתמצא ולהתמקם. אתרו ספרים, צעצועים ומשחקים דומים למה שיש בבית שיגבירו תחושת מוכרות. גשו לגננת ודברו איתה בנוכחותו. ספרו לו יחד שהיא תעזור ותשמור עד שאתם תחזרו. האמינו (כדי שגם הוא יאמין...) שלמרות שמשאירים אותו במקום זר, עם מישהו זר, לעשות דברים מוזרים שלא עשה בעבר - הכל יהיה בסדר!

ילדים חשים בעצמותיהם שקשר חם ומגע אוהב (שמשחררים נוגדי דיכאון ומשככי כאבים טבעיים) משפיעים יותר מכל על היכולת להתמודד עם לחץ וגעגועים. הם נצמדים להורים ומזמינים אותם להיות קרובים בדרכים שלא תמיד נוחות או מובנות. באיסוף מהגן תנו ביטוי גלוי ומופגן לאהבתכם ולשמחת המפגש: מבט אוהב, חיוך, חיבוק, ליטוף, נשיקה, מילות חיבה, מחיאות כפיים- הכול כלול! גם בבית הרבו להיות יחד, הרשו לעצמכם להתרפק, להתגפף, להתמוגג ולהרעיף אהבה. צמצמו יציאות מהבית והשתדלו לא להשאיר את הקטן עם זרים אחרי שעות הגן, במיוחד בהתחלה. הסתגלות למקום חדש מרגשת ודורשת כוח. נוחו בחיקה החם של הספה ושוחחו על הגן, הפעילות, הילדים ושמותיהם תוך כדי חיבוק.

הניסיון מראה שכאשר הפרידה מתונה והאיחוד מחדש רצוף גילויי חיבה ואהבה אקטיביים הילד לומד להיפרד מבלי להרגיש נעזב, להישאר לבד מבלי להרגיש דחוי, והקשר בין ההורה לילד מתחזק ומתעצם.

מה קורה כשהגננת "לא משהו" וכיצד לעזור לילד להתמודד - קראו "הסתגלות לגן - גננת טובה גננת אווזה".
מהי ההכנה הטובה ביותר לכתה א' - קראו "הכנה לכתה א'"
מהם השיקולים בבחירת גן - קראו ,"לקראת השנה הבאה"
עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים - "שבועות בלבן", "ראיתי את פרעה"
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים - "שינויים ומעברים", "קשה לי", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"