עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

20.12.2010

הדפסלהדפסת הפוסט

להציץ לראש של הפשוש

לאחרונה שלחו לנו כמה מהקוראים אנקדוטות חביבות מילדיהם. שמחנו, חייכנו, התחממנו, התמוגגנו, התלהבנו... והתחשק לנו (ממש "בא לנו") לכתוב פוסט על הסיפורים שלכם.  כך הופך סיפור לצִי-פוּר - צ'ופר למי שמשתף אותנו בפניני החן של ילדיו. 
 המעשיות החביבות שאנו זוכרים, ונהנים לחזור ולספר מפי הטף, מבטאות פליאה לאופן בו ילדים חושבים. כיצד הם מארגנים את הידע והחוויות שלהם. איך הם משלימים אינפורמציה חסרה ומבינים את מה שהם לא מבינים. ומתי זה הופך להבנה של הזולת ולכישורים חברתיים. 
הדרך בה אנחנו כהורים מפתחים תובנה לנפש של הילד מעוררת אף היא השתאות:
כיצד אנחנו מתחילים להתבונן בילד באופן מדויק ואמין, זוכרים כל קול וכל תנועה חדשים שהנצו (ורצים לספר לחבר'ה...). איך אנחנו זוכרים בדיוק מופלא גם תגובות פחות מתוקות של הילד (ושלנו), שעוזרות לנו להבין אותו  באופן יותר נכון (איך כדי לעזור לאמא לנקות הוא שפך דלי מים על המחשב).
כיצד אנחנו נשארים ערניים להיבטים שונים והסברים מגוונים, מבלי להתקבע על הסבר אחד ופתרון אחד לכל התופעות ("הוא רוצה תשומת לב!" - לאו דווקא. "הוא עושה מאבק כוח" - ומה אם לא?!).

התהליך הזה שבו הורה חדל להתייחס לילד כאל יצור חסר דעה ורצון ברור, ורואה בו איש קטן עם טעם ונטיות משלו, דורש אורך רוח ואורך נשימה.  הוא נשען על מחויבות עמוקה להכיר בילד כאדם נפרד, בעל רגשות, משאלות, וכוונות אוטונומיות - גם אם אינן תמיד לרוחנו (להצליח להבין את התשוקה לקלף מסטיקים מהמדרכה או ללכת לגן בלבוש שדומה יותר לכותנת לילה. "להבין " זה לא "להרשות").
התהליך הזה כולל מרכיב אמפאטי - ניסיון להבין לליבו של הילד לא רק על סמך התנהגות גלויה, אלא גם מתוך ניסיון להעמיד את עצמנו במקומו, להיכנס לנעליו, להיזכר במצבים דומים בילדותנו. הוא מחייב צניעות רבה - נכונות להתבלבל, לטעות, להעלות מספר השערות, לגלות כמה אנחנו לא יודעים וכמה עוד יש לנו ללמוד.

תודות להורינו אנחנו מבינים לנפשנו ולנפש זולתנו. אמא שלי הבינה אותי ועזרה לי להבין את עצמי. זה איפשר לי לשכלל את היכולות שלי להציץ לראשם ולליבם של אחרים. להבנה לנפש הזולת השפעה דו כיוונית. כך הופך הניסיון להבין את ילדינו, באופן גמיש ואותנטי, להשקעה משתלמת ביותר: אתם תבינו אותם היום וברבות הימים הם יבינו אתכם! עשינו עסק?!

5.12.2010

הדפסלהדפסת הפוסט

"את זה" !!!


אנחנו הורים לילד ראשון שזוכה להמון יחס ואהבה. חשוב לנו לכבד את רצונו  ולתת לו הרבה בחירה. אבל הוא מתוסכל, לא יודע מה הוא רוצה ומשנה כל הזמן את דעתו. בארוחה הוא מסמן שהוא רוצה משהו, "את זה", אבל לא יודע להסביר מה ודוחה כל דבר שמציעים לו. כך קורה גם במשחק, בטיולים ובהשכבה. כשהוא עייף זה נעשה רק יותר קשה. רצינו לכבד את הטעם וההעדפות שלו ולעזור לו לפתח רצון עצמאי. למה זה כל כך מסובך? איך להבין אותו וכיצד להגיב?
 כשילדים מבקשים "את זה" ושום דבר שמציעים להם הוא לא "זה", קרוב לוודאי שהם מנסים להסביר בשפה שעוד אין להם משהו שהם עוד לא ממש יודעים שהם רוצים.

רציתם שהוא פשוט ילמד לבחור ומסתבר שזה כלל לא פשוט: עד גיל שנה תינוקות רוצים את מה שהם מכירים, דוחים ונרתעים ממה שהם לא מכירים. יש להם נטיות מסוימות אבל הם תלויים בהורים שיכירו להם, בהדרגה, דברים חדשים ומגוונים.
עד אמצע השנה השנייה הם צוברים התנסויות וחוויות חוזרות שמתגבשות להעדפות יותר ברורות ורצון עקבי. אך עדיין הם תלויים במבוגרים שיצמצמו עבורם את הבחירות (לבחור בין 2 דברים) כדי שיצליחו לעשות בחירות פשוטות, שיעזרו להם לזהות את הנטיות שלהם ולא יניחו להם להתבלבל יותר מדי.

עם ראשית הדיבור, כשעדיין חסרות להם הרבה מילים, הם משתמשים ב"העתק-הדבק" ומצמידים את המילים "את זה" לכל דבר. הם העתיקו את זה מאיתנו: "קח את זה", "תראה את זה", "רוצה את זה?", "תאכל את זה"... - מסקנה: "את זה" הוא שם כללי לכל דבר שרוצים.

כשילדים אומרים "את זה" קורה שהם מתכוונים למשהו מסוים. אבל לפעמים זו הודעה שגוייה. הם מצביעים על משהו  ורוצים בכלל שירימו אותם על היידים. לפעמים ה"את זה" הוא רטורי - דרך לבדוק מה משמעות המילה ומה השפעתה. ולפעמים הם לא יודעים מה הם רוצים. הם זקוקים שיכוונו אותם ושלא ישאלו אותם כל כך הרבה שאלות. מרוב שאלות הם כבר שכחו מה רצו בלאו הכי.
המצבים הללו שבהם אנחנו, או אחרים, לא מבינים מה שאנחנו רוצים הם קורס חובה בבית ספר של החיים. אם לצידם מספיק מקרים בהם יש הכרה והבנה לרצון של הילד- הרצון החופשי לא ידעך.

כשבנכם מצביע ואומר "את זה" נסו לנחש למה הוא התכוון. אם לא הצלחתם לקלוע לדעתו, לא ביג דיל. אחרי שלושה - ארבעה ניחושים צמצמו את האופציות ותנו לו לבחור בין 2 דברים ("מה אתה בוחר היום: גבינה או ביצה" ; "איזה סיפור אתה רוצה - זה או זה?"). אם הוא לא מצליח לבחור החליטו עבורו. אם הוא משנה את דעתו הנחו אותו לדבוק בבחירתו הקודמת או במה שהחלטתם עבורו ("היום אמא משכיבה אותך ובפעם אחרת אבא").

היינו רוצים לקלוע לדעתם במאה אחוז מהפעמים אבל זה בלתי אפשרי. מעשה באבא אחד שתיעד את כל המקרים בהם הוא לא הבין את בנו כדי לשאול אותו, לכשיגדל, מה הוא רצה.
הילד גדל היה לו רצון מאוד ברור - שיעזבו אותו במנוחה.