כבר כתבנו על הקסם של ראש השנה. עם כניסת החג
אנו מתחילים לחשוב מה היינו רוצים לשנות, לעשות, לחדש, לתקן... ולא מפסיקים
לחשוב.. עד צאת החג.
כאשר אנו בודקים אלו מההחלטות משנה שעברה
מימשנו ומבינים שכלום לא השתנה, אנחנו עוברים לתוכנית ב': מה היינו רוצים לשנות
אצל הזולת, בן הזוג ובמיוחד אצל הילד שלנו. ילדים הרי נועדו להשתנות. הם צעירים
יותר, גמישים יותר, ואמורים להצליח היכן שאנחנו נכשלנו. לא כך?!
האמת הפוכה. לילדים השינוי קשה לפחות
כמו למבוגרים. יש להם היקשרות למוכר. כל שינוי מחייב התארגנות מחודשת וקידוד מחדש
של המוח. כשהם יוצאים לדרך חדשה הם דומים לנהג שצריך להגיע למטולה אבל קודד את ה-GPS
על ביתו שבאילת.
כשהם שומעים על התוכניות שלנו לשנה הבאה הם
תוהים: "אולי אפשר לוותר על השנה הזו?"
הבטיחו להם "שנה טובה" אז למה
מקלקלים אותה עם כל מיני חוגים, מבצעים, כללים, סדרים חדשים. מה יש להורים שהם אף
פעם אינם מרוצים ממה שיש? מבחינתם המועד הכי מתאים לכל הרעיונות החדשים הוא בעוד
שנתיים.
למזלם, יש להם אותנו: מבוגרים אחראיים, מאמנים
צמודים שתומכים, מעודדים, מסייעים ומרגיעים.
וככה הכול שוב חוזר אלינו.
מי יתמלא השנה אמונה וביטחון ביכולתו להביא
לשינוי (של הילד)? אנחנו!
מי ייתן השנה את כל מה שהוא יכול ויעשה את כל
מה שהוא מסוגל? אנחנו!
מי יהיה רגוע, מאוזן, אופטימי, עקבי, מפרגן, לא
שיפוטי? אנחנו!
מי לא ייכנע לעייפות, לעומס, ללחצים, לתגובות
שליליות מהסביבה? אנחנו!
ושוב אנחנו מסיימים את החג עם רשימה
ארוכה של התחייבויות. אלא שהשנה, אין ספק, היא תתגשם!!!
פוסטים קודמים לראש השנה :
9
תגובות