עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

18.4.2012

הדפסלהדפסת הפוסט

"אמרתי לא!"



"אנונימי" אמר/ה:

ביתי תינוקת חייכנית, סקרנית ומלאת חיים. בחודשים האחרונים היא החלה לצבור ביטחון וניסיון בזחילה, ובשילוב עם סקרנותה היא חוקרת את הבית על כל פינותיו, מנסה להכניס את כולו לפה. תוך דקותיים היא זוחלת הרחק ממשטח הפעילות לכיוון הנעליים, סל הכביסה או חוט חשמל שמונח על הרצפה. לרוב אני מניחה לה, משננת לעצמי שזה הזמן וזה השלב ללמוד ולהתפתח בלי הגבלות מיותרות. אבל כשהיא נוגעת בדברים שאני רוצה שתלמד שבהם אסור לגעת אני לא יודעת כיצד להגיב. בדרך כלל אני אומרת בקול רם "לא!" והיא קופצת וחודלת מיד ממעשיה. לפעמים היא ממשיכה עד שאני מזיזה אותה משם.

האם אני עושה את הדבר הנכון? מצד אחד אני רוצה שהיא תמנע מדברים מסוכנים ותקשר אותם לפחד - כי יש ממה לפחד (חשמל, תנור חם)..! מצד שני אני רואה אמהות לילדים גדולים יותר שכל הזמן אומרות לא, לא, לא! והילד חושש להתקדם צעד בלי שירים מבט ירא מול האמא.
מה ההשפעה של "לא" בגיל כזה ומה היא קולטת בכלל?

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

בשעה שהיכולות המוטוריות של התינוק גוברות אין מנוס מכך שהוא יתחיל לשמוע "לא". גילויי חיבה, משחקי פנים אל פנים, הנאה וצחוק מפנים את מקומם להתנגשות בין הרצון של התינוק למגבלות המציאות.
כשהתינוקת שלך נמשכת בכבלי קסם לכבל החשמל או להוטה על תנור לוהט, המוח שלה מוצף בחומרים המתווכים הנאה וסקרנות ואזורים שמקושרים עם עונג ותגמול מופעלים. עם השמע קול צעקה או איסור נעשה מעבר מרגשות חיוביים לרגשות שליליים. מבחינה פיזיולוגית מופרשים חומרים ומופעלים אזורים שעוסקים ברגשות שכאלה.

אמירת "לא" במידה מתונה, ובעקבותיה תגובת בלימה, אכזבה וחשש - חשובה. היא עוזרת להתפתחות אזורים במוח שאחראיים לוויסות ולעיכוב התנהגות לא רצויה. מצד שני, אמירת "לא" עודפת בשלב טרום מילולי, כשהילד לא מבחין באופן מודע בין מותר ואסור עלולה לבלבל ולבלום את הילד יותר ממה שההורה התכוון. האמא מתכוונת שהתנור חם והתינוק קולט שהחקירה והזחילה מסוכנות. אנחנו צועקים "שלא!" ימעך או ימרח את האוכל עלינו והוא מפרש שיש באוכל איום.

כשהבת שלך, כמו קולומבוס, יוצאת לגלות את האמריקה שלה -היו אתם המפה שלה. הנחו אותה מה כן. כוונו אותה למה להתקרב וממה להתרחק. אין צורך בצפירת אזעקה כל אימת שהיא נכנסת למים מסוכנים ("לא כל כך בקלות קורה משהו רע"). מספיק לומר "לא" בקול שקט, בטון רגשי רגוע, ובאינטונציה מתאימה. הרחיקו אותה למקום מבטחים והציעו לה משהו אחר למשש ולרשרש.
אין ספק שהמסע עוד ארוך, ובטוח שהיא תלמד.



"אנונימי" אמר/ה:

מה דעתך על השיטה של "להרים את הבית"? כל חפץ מסוכן או כזה שעלול להינזק מהחקירה של הקטנים מועבר ומורם רחוק מהישג ידם. יש כאלה שאף תוחמים את איזור הפעילות של התינוק עם גדר או שערי ביטחון ונעילות למיניהן.

לדעתי יש חשיבות לזחילה במרחבי הבית, לסקרנות ולחקירה ואני לא רוצה להגביל את ביתי לשטח קטן כשיש את כל הבית. אין לי בעיה עם כך שנדרש ממני להיות הרבה יותר קשובה וזמינה. אני חושבת שיש ערך למילה "לא", ואם אני מרימה את כל הבית - מתי יערך השיעור?
האם זה באמת חשוב שתלמד כבר עכשיו מה זה "לא"? איך מלמדים תינוקת קטנה דבר כזה בכלל?!

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

עצמאות או צייתנות? - זו השאלה. אם בעבר הורים יחסו לצייתנות חשיבות רבה יותר לעומת עצמאות, כיום המגמה התחלפה. כאשר הורים תחמו את הילד בתוך לול וגדרות הם העדיפו סדר וצייתנות על פני עצמאות. כאשר משאת הנפש היא יוזמה ועצמאות הורים מאפשרים לקטקטים לזחול ולגעת בכל. אם הם מאמינים שכמה שיותר "כן" - הילד פחות מסכן. הם מזיזים ומרחיקים כל מכשול, שואפים למחוק את המילה "לא" מהלקסיקון.

נראה שעצמאות ויוזמה יקרים לליבך לצד קבלת מרות (זה לא "או-או". זה "גם וגם"). אכן לאמירת "לא" חשיבות רבה. ה"לא" חיוני לגדילה לפחות כמו ה"כן". הוא מעביר את המסר שההורה הוא ישות נפרדת ("לא! אני לא מגבת"). הוא יוצר מרחק בין דחף לבין סיפוקו ("לא, אי אפשר לאכול את הביסלי של החתול).
לרב הילדים, אמירת "לא" מלווה בהרחקה והצעה "מה כן", שוב ושוב -יספיקו. אחרים, בשל טמפרמנט סוער, לא מצליחים לעצור באדום. מבחינתם במה שהם יכולים להגיע הם יכולים לגעת, ולכל מה שהם רואים הם מגיעים. ללא מחסום אמיתי הם לא מבינים מה הכוונה ב-"לא". אצל ילדים אלו שימוש מרובה מדי במילה "לא" עלול לעורר זעם על הגבלה עודפת, להביא להתעלמות, לשביתה כללית. וישנם אלו שיראו ב"לא" משחק, תחרות בין חתול ועכבר.

בגיל שבו לפעוט/ה קושי לקבל על עצמו הגבלות, אם אתם מוצאים את עצמכם אומרים הרבה "לא" - עדיף לסגור דלתות ולהרחיק חפצים מיותרים כדי להשאיר את ה"לא" להזדמנויות בהם הוא הכרחי. כך לא יפגע הרצון להגיע, לגעת, לראות ולמשש.

אם הפעוט/ה סבור שדלתות נעולות לא נועדו לעצור אותנו אלא לבחון את מידת הנחישות שלנו, או בתינוקית : "אם סוגרים בפניך דלת של ארון תפתח מגירה או מקרר"... התקינו מנעולים והתנחמו בכך שכשהוא יגדל זה ישחק לטובתו.

על "אסור" ו"לא" אחרי גיל שנתיים קראו:

על הקושי המיוחד של הורים בראשית החיים קראו גם:




1.4.2012

הדפסלהדפסת הפוסט

סדר, סדר תרדוף! חג שמח!

הבן הבכור שלנו, נכד ראשון משני הצדדים, מוקף אהבה ומשופע כל טוב. מרוב חפצים לא רואים את החדר. המגירות מלאות בשטויות. לסדר ולמיין זה נגד האמונה שלו. כשאנחנו מנסים לפנות דברים מיותרים הוא עסוק במיחזור של מה שזרקנו לפח. משוכנע שהוא "חייב את זה!". לאחרונה הפכנו ל"פיית הניקיונות" והתחלנו להוציא דברים מהמגירות שלו ללא ידיעתו. אבל אז הוא נזכר לפתע במשהו וכועס "לאן זה נעלם?", "מי לקח לי ?" (אולי אנחנו ואולי לא, מי יכול לזכור...) ואנחנו מרגישים אשמים.  האם ללחוץ עליו לסדר למרות התנגדותו?
בתרבות שפע כמו שלנו, למיין ולסדר ארונות באמצע הילדות זה כמו לצחצח שיניים באמצע סעודת יום הולדת. מהר מאוד הכל מצטבר שוב. מצד שני, אם ההילולה נמשכת ונמשכת חייבים לעשות סדר מדי פעם.

הדחף לצבור ולאגור חיובי וטבעי. בראשית, הנטייה לאסוף היא כללית. ילדים מלקטים אבנים, צדפים, גולות, חרקים, חלקי צעצועים , עפרונות, מדבקות, קלפים ועוד... הם מתקשים לזרוק ולהפטר מכל מיני סיבות: אם הם חוו מחסור, הם יצברו כדי להימנע מתחושת החוסר. אם הם חוו שפע הם יאגרו כי זה מה שהם מכירים. ריבוי החפצים נותן להם תחושת ביטחון. לתפיסתם - עשיר הוא זה שאינו יודע מה וכמה יש לו. כמה שיותר הרבה - יותר שווה. לפעמים זה אינו הצעצוע עצמו שהם מתקשים להניח בצד אלא הזיכרון המתוק שהוא מביא עימו. ובכלל, מבחינתם זה לא נכון שהם אף פעם לא זורקים שום דבר - עובדה! הם זרקו בעבר את המוצץ והבקבוקים. בתחילה הם אוספים כדי להתבשם מתחושת השפע. בהמשך הם ממיינים ומנפים כדי להשתחרר מתחושת העודף.

בתוך כל ילד בלגניסט מסתתר ילד מאורגן שאוהב להכניס דברים לכיס אבל שוכח להוציא משם את הידיים כדי לסדר.  בתוך כל הורה שהופך ל"פיית הניקיונות" מסתתר הורה שחושש להיות אכזרי ובלתי מתחשב ושאינו מעז להכריח את הילד לעשות דברים ללא הסכמתו.
מה לעשות שרק דרישה אקטיבית לקפח את הדחף הראשוני, להיפרד מדברים מיותרים ולהכניס בהם סדר היא זו שדוחפת קדימה. ככה הוא מבין שעדיף שיהיו לו מעט דברים שהוא עושה בהם שימוש רב מאשר הרבה דברים שהוא עושה בהם שימוש מועט. איכות עדיפה על כמות. ככה מתפתחת תחושת קניין אמיתית, אחריות ונכונות להשקיע בהבטחת הקניין. ככה הנטייה הפרימיטיבית מקבלת ביטוי יותר ספציפי ופחות חומרי. הילד מתחיל לפתח תחביבים ותחומי עניין, לבנות אוספים, לאגור ספרים והשכלה במקום גולות ובָּקוֹגָנִים.

וורן באפט רכש חברת רכבות ב 25 מיליארד דולר רק בגלל שאבא שלו לא קנה לו רכבת צעצוע שביקש כשהיה קטן. תסכול אופטימאלי הוא מנוע רב עוצמה.
אל תהססו להכניס את המפתח לסוויץ' ולהתניע.

כיצד משתחררים מעודפי הצעצועים ואגירה עודפת קראו : "כואב הלב לזרוק משהו טוב"
כיצד לקבל עזרה מהילדים תוך שינוי בעמדות הפנימיות קראו: " חג הסדר והנקיון "
על החשיבות שבהתכנסויות באותה מתכונת משפחתית כל שנה קראו: "והגדת לבנך "