עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

23.10.2011

הדפסלהדפסת הפוסט

יחסים חברתיים- במחשב או להשתלב


עם הכניסה לכיתה א' ציפינו שבננו ירחיב את מעגל החברים שלו. הוא אף פעם לא היה מלך הרייטינג אבל האמנו שעם הזמן הוא ישתחרר ויפתח. לאחרונה שמנו לב שהוא מרבה לשחק לבד, לא מזמין אליו ולא נעתר להזמנות של אחרים. כשחברים מגיעים הביתה הוא פונה לשחק במחשב ולא מתמיד במשחק המשותף. מסכים למיניהם תמיד בעדיפות ראשונה אצלו.
אנחנו לא רוצים לנדנד או ללחוץ אבל חוששים שחבריו יפסיקו להזמין ולשתף אותו. עד כמה להתערב? האם יש מה לעשות? או שעדיף להניח לו ולקבל שזה האופי שלו
בכניסה לבית הספר התביעה להיות יום שלם חלק מקבוצה, מחברה חדשה, להתנהל בהתאם לנורמות חברתיות חיצוניות יכולה להיות מתישה. ילדים שונים זה מזה במוטיבציה שלהם להשתלב. ישנם אלו שבוחרים לכלות את כל כוחם ומרצם במאמצים להתיידד. מרבית התלמידים קושרים קשרים בבית הספר ואחר הצהריים מעדיפים לאסוף כוח ליום המחרת בחיק המשפחה. אחרים נמנעים ומתרחקים מחשש לקבל סירוב או לחוות דחייה. הם מתקשים להבין איך מישהו רוצה להיות חבר שלהם אם הוא לא מכיר אותם. הם עצמם רוצים חברים חדשים אבל רק כאלו שהם כבר מכירים. ילדים שמחוברים למחשב, לסמרטפון, לאייפד מתקשים לוותר על משחקים שהם מכירים ואוהבים בשביל לשחק עם חברים שהם לא מכירים במשחקים שהם לא אוהבים. ובכלל, למה להסתפק בידידים אנושיים אם אפשר להיות מוקף ביצורים וירטואלים  בעלי כוחות על.

יחסים חברתיים הם תוצאה של נטיות מולדות והשפעות תרבותיות וסביבתיות, כשלאחרונות תרומה רבה ומכרעת. יכולות חברתיות מתפתחות בהדרגה. בגיל הרך, פעוטות יוצרים מגעים קצרים, מהנים ולא מחייבים. הם משחקים בקרבת החבר ולומדים להתחלק בצעצועים וממתקים. בגן, הם משתפים פעולה בחיפוש אחר סיפוק ועניין משותף. חבר נתפס כמי שעוזר במשימות שלא ניתן להשלים לבד: משחקי דמיון, בניה, תחרות, מחבואים... בבית ספר עולה תדירות הקשרים עם חברים ויש תחושה של מחויבות ונאמנות. חברים מצליחים לראות דברים מנקודת המבט של השני, להתחשב בדעות וברצונות של האחר, להתגמש ולוותר, לעזור, לפרגן, להפגין חיבה וכבוד ולשמור על הדדיות ביחסים.

מיומנויות חברתיות אלו מתפתחות בתוך קשר ממושך עם מישהו אחר, מוכר וקרוב. תוך כדי המשחק המשותף נרכשים הידע, הכישורים הנחוצים, ההבנה לנפש של השני, המוטיבציה והביטחון העצמי. אם בנכם מרבה לשחק עם המחשב הוא ישכיל להיות ידידותי למחשב.
כשם שלא מניחים לילד לאכול ממתקים "כי זה הטעם שלו", אל תאפשרו לו לזלול טכנולוגיה "כי זה האופי שלו". הגבילו מחשב כמו שאתם מגבילים ממתקים: מעט, בזמנים קבועים, ורק אחרי הדבר האמיתי. שוחחו איתו. שאלו אותו לדעתו. שתפו אותו במחשבות, בציפיות ובהחלטות שלכם לגביו. תנו ביטוי ברור לרצון שלכם שהוא יזמין חברים ויתרועע. הזמינו חברים לבית באופן שגרתי, ספקו לבנכם הזדמנות לפתח קשרים במקום שבו הוא מרגיש הכי בטוח- בבית, ותיווכחו ש"עם האוכל בא התיאבון".

אי אפשר בבת אחת להפוך ל"מר ידידות", לומר: "מעתה אני מזמין חברים והולך למי שמזמין אותי". ילדים עושים צעד גדול בחיים בהרבה צעדים קטנים. עזרו לו בצעדיו הראשונים בחברה והוא יכיר לכם תודה על כך.
קיראו גם פוסטים קודמים בנושא:
"הוא הרביץ לי" "מציקים לי"על התמודדות עם יחסים חברתיים לא פשוטים והצקות.
"הכנה לכיתה א'"- על מעבר והסתגלות לכיתה א'.
"אתה לא מקשיב לי"- על השפעות מחשב וטלוויזיה.
"קבלת החלטות חדשות"- על הכנסה של שינוי בחיים


2.10.2011

הדפסלהדפסת הפוסט

מה משמעות הסליחה ואיך מבקשים סליחה- פוסטים לכבוד יום כיפור


פוסטים מהעבר על בקשת סליחה ומה משמעות הסליחה. אין דבר יותר רלוונטי מזה לקראת יום כיפור.
כאשר הבן שלנו מתנהג לא בסדר או עושה מעשים שאין להם תקנה אנחנו דורשים ממנו לבקש סליחה. כשהוא מחסל את הממתקים או מלכלך ספר של אחותו- את הנעשה אין להשיב אבל אפשר, לפחות, לבטא חרטה.
משום מה הוא מסרב בתוקף לבקש סליחה, מנסה להתחמק בכל מיני דרכים. הנחנו שבדרישה זו אנחנו מקלים עליו ועל אחותו, אבל היא אינה משתפת פעולה. היא מעדיפה לוותר ולהתרחק מהזירה.
חשבנו שלדעת לבקש סליחה ולסלוח מיטיב עם כולם. האם אנחנו טועים?


רעיון הסליחה מבוסס על היכולת לראות שהאחר נפגע ועל אכפתיות ורצון אמיתי למנוע מהזולת צער ועלבון מיותרים. הסליחה משחררת את הנפגע ואת הפוגע מרגשות קשים ומאפשרת להמשיך הלאה מבלי להחיות שוב ושוב את הפגיעה. "סליחה" כמוה כטקס פיוס המאפשר לחיות בשלום עם מה שקרה. אין פלא שאתם סבורים שטוב וראוי לדעת לבקש סליחה ולסלוח!


ילדים חושבים בשחור ולבן. הם מניחים שרק מי שנהג לא כשורה צריך לבקש סליחה. בעולמם, רק מי שצודק סולח ורק למי שצודק סולחים. בקיצור - סליחה זה רק לצדיקים. הם עוד לא מבינים שבקשת הסליחה היא על עוגמת הנפש שנגרמת ולא בהכרח על המעשים. גם כאשר פועלים כשורה וללא כוונה רעה ההתנצלות היא על הצער שנגרם לזולת. מה הפלא שלגביהם סליחה זהה לפחיתות כבוד ופגיעה בערך העצמי. מהזווית שלהם כאשר הם מתנצלים הם הופכים את השני לצודק והם עצמם כנועים, טועים ומכאן שגם פחות שווים. 


בכדי להשיג את מבוקשכם התחילו בבקשת סליחה על פגיעה קלה שלא במתכוון. הדרך לסליחה על משהו יותר רציני מתחילה שם. אתם יכולים לשמש דוגמא לבנכם ("סליחה שלא עניתי לך, אבל הייתי באמצע שיחת טלפון". "סליחה שאני מפסיק אותך באמצע משחק, יש לך שיעורים"). ילד שחווה על בשרו את מגעה הרך והחומל של הסליחה ישמח לאמצה אל ליבו.
הפרידו בין רעיון הסליחה ל-"בסדר- לא בסדר". הציעו לבנכם לבקש סליחה תוך הסבר על רגשות הזולת מבלי לגנות אותו. עשו זאת לאחר שנרגעו הרוחות ("היה יפה אם היית מבקש מאחותך סליחה", "אולי תאמר לה שזה היה לא בכוונה"). נהלו את השיחה בארבע עיניים ולא בנוכחות האחות. אולי הרצון שלה להשלים עם האח חזק מהצורך שלה להעמיד אותו במקומו (ראה פוסט "מריבות אחים") . גם אם הוא איננו מבקש את סליחתה, אתם יכולים להציע לה לסלוח ולהתאושש כמה שיותר מהר מהפגיעה.


בכל מקרה, לבקשת סליחה תחת לחץ אין טעם.("תבקש סליחה או שאני יורה!"). לחץ ואיום מבטלים את הכוונה שבסליחה. אל תלחצו. יבוא יום והוא יגלה שהרבה יותר קל לבקש סליחה מאשר לבקש רשות ("סליחה שלקחתי את המכונית בלי רשות") ופשוט יותר לסלוח מאשר ללמוד לקח ("אני סולח לך שצעקת עלי") !




נימוסים, כבוד לזולת והתחשבות הם ערכים יקרים עבורנו. אנחנו חושבים לא מעט כיצד להעביר אותם לילדינו.
הם גדלים בתרבות ובסביבה שונות מאלה שאנחנו גדלנו , ומתנהגים בצורה שונה משלנו.
הבן שלנו לא שומר על לשון נקייה, מתחצף ופוגע בנו. אחרי התנהגות שכזו חשוב לנו שיבקש "סליחה". הוא אומנם מבקש סליחה, אבל יכול לחזור אחרי כמה דקות על אותן מילים או מעשים.
האם הוא מזלזל בנו או שהוא לא מבין אותנו? איך עוזרים לו להבין?


כאשר דורשים מילד לבקש סליחה מניחים שבעקבות הבקשה הוא יבין שפגע ברגשותיו של האחר וגרם לו צער. הכרה זו תמנע ממנו לשוב ולפגוע ובהמשך ילמד לבקש סליחה, מיוזמתו, כאשר יפגע בזולת שלא במתכוון.


עד גיל 4 היכולת להבין את הנפש של הזולת מוגבלת. וגם אח"כ ילדים לא תמיד מבינים כיצד הם פגעו באחר. הם לא מאמינים שהם יכולים לפגוע במישהו כל כך יותר חזק וגדול מהם. כשהם מתוסכלים וכועסים הם אינם מצליחים לראות בו זמנית גם את העלבון של הזולת. הם מבלבלים בין בקשת הסליחה לאקט הסליחה. הם אינם קולטים שהפוגע שוכח מהר את מה שהנפגע זוכר עוד הרבה זמן.
אם מכריחים אותם לבקש סליחה בטרם פיתחו יכולות אמפטיות הם רואים במילה "סליחה" קנס המוחק ומבטל את מה שהיה. אחרי שאומרים סליחה אפשר להתחיל הכול מחדש!


נסו לא לערב בין בקשת סליחה וגבולות. אם בנכם פגע בכם שימו לו גבולות ("ככה לא מדברים/ עושים", "דבר אלי יפה"). אל תדרשו שיבקש סליחה במקום לשים לו גבולות. אל תוותרו על דרישתכם גם אם הוא ביקש סליחה. אתם יכולים לעזור לו, בקיצור, להבין את עצמו ("אתה רוצה..."," אתה כועס...") ואותכם ("זה לא נעים...", "זה פוגע...") ולהציע לו פתרון איך כן להגיב. אחרי שהאירוע הסתיים וכולם נרגעו כדאי לנהל שיחה קצרה ולעודד בקשת "סליחה" בלי ללחוץ ("זה ישמח אותי/ זה יהיה יפה אם תבקש סליחה") כדאי להשתמש בצורת הבקשה- "אבא, תסלח לי" ולבדוק אם הילד מבין על מה הסליחה (בכדי שהילד יבין שמבקשים סליחה מאדם מסויים על מעשה מסויים). כדאי לסגור את המעגל באקט של סליחה, נשיקה או חיבוק.


חשבו על זה: יש אנשים, מאד מאד מנומסים, שמבקשים סליחה כל פעם שהם פוגעים באחרים- לפעמים אפילו מאה פעמים ביום. אל תעלבו מבנכם, ככה זה בני אדם.