עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

27.5.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

סטירה


בני בן השלוש אכל היום מאוד יפה עד ש... אני מזהה שהנה.. הנה זה קורה. הוא הולך להפוך את הצלחת ולזרוק הכול. תפסתי את הצלחת. לקחתי אותה מידו ואמרתי לו לא לשפוך. אך חלק מהאוכל נשפך על השולחן. הוא ניצל זאת ושפך, בכוונה, על הרצפה .מיד סטרתי לו על הלחי.
האם זה בסדר מידי פעם להרביץ ? ולמה תמיד לאחר שאני מרביצה לו יש לי נקיפות מצפון שאולי לא טוב להרביץ, למרות שאני חושבת שילדים צריכים מידי פעם לקבל סטירה שתעמיד אותם במקום?
תודה על שאלה אמיצה. רובנו מהססים לחשוף תגובות שכאלו, שומרים את ההתלבטות ונקיפות המצפון לעצמנו.
הנה עוד שאלות: מדוע הילד שלך שפך את האוכל על השולחן והרצפה? ומה הוא עלול להבין מהתגובה שלך? הרבה פעמים מה שברור לנו כלל לא ברור להם. ומה שאנחנו מנסים ללמד הם מבינים באופן שונה ומסולף.

- אם הוא שפך כי גמר לאכול והתחיל לשחק ולחקור מה קורה לאוכל שנשפך (האם זה כמו צבעי אצבעות בגן?) הוא ילמד שמסוכן לחקור ולהתנסות ושאוכל מתקשר עם משהו לא נעים.
- אם הוא שפך כי נתקף ברצון להשתובב ולעשות קצת "קונצים" הוא ילמד שמסוכן להיות קונדסי ושובב.
- אם הוא שפך כי כעס על משהו שהוא רצה ולא קיבל, או לא רצה וקיבל, הוא ילמד שמסוכן לכעוס. או שהוא ילמד שכשכועסים מותר להרביץ. וגם, שאינו יכול לסמוך עליך בשעת כעסו או בשעה שאת כועסת.
- אם הוא שפך כי רצה לסיים את האוכל וכבר זיהה, מניסיונו בעבר, שהנה.. זה קורה. את הולכת להכריח אותו לאכול עוד קצת מבלי להבין אותו או להציע לו פשרה ופתרון.. הוא ילמד שכאשר הוא רוצה משהו שמנוגד לרצונך את מתקשה להבין אותו ולסייע לו להירגע ולהתנהג כהלכה.
- אם הוא שפך כי נזכר בילד בגן ששפך ורצה לנסות שוב ולראות מה קורה.. ( כמו משחק דמיוני ראשוני שבו משחזרים דברים שקרו בעבר), הוא ילמד שדמיון וזיכרון הם דבר רע.

כשנותנים מכה לילד כדי להעמידו "במקום", איפה רוצים שהוא יעמוד? כשסוטרים לילד שעוד לא עמד על דעתו (הוא עדיין לא מתכוון ולא מתכנן באופן מודע את מה שהוא עושה) מקבלים ילד שעומד מלכת, או עומד מנגד, או עומד מהצד אבל לא עומד על רגליו מרוב חשש. ענישה פיזית משפיעה על הקומה התחתונה במוח – למידה אחרי פעם אחת, על סמך ניסיון אחד. אבל אולי הוא ילמד בפעם אחת את השיעור הלא נכון.

בפעם הבאה (קרוב לוודאי שתהיינה עוד הרבה פעמים באות. זה סימן שבנך סומך עליך יותר משהוא פוחד ממך. שהוא סקרן יותר משהוא פחדן) שתראי ש"הנה זה הולך לקרות.." קחי מיד את הצלחת. אמרי בצורה אסרטיבית "עצור! תתאפק! לא שופכים אוכל. אוכל זה לא משחק". הציעי לו מוצא לדחפים שלו. תחליף דחף. ("תסיים לאכול ונלך לשפוך מים בכיור/ חול בארגז החול/ להשתולל עם הקוביות"). אם הוא לא מתאפק ושופך, נסי את להצליח להתאפק. הרחיקי אותו מהשולחן. הושיבי בכיסא להירגע. הראי לו שאת מבינה אותו ("ניסית להתאפק אבל זה לא התאפק לך. בפעם אחרת תצליח") ואחר כך עזרי לו לנקות יחד אתך.
מיום ליום הוא ילמד. למידה בקומה הגבוהה של המוח לוקחת זמן והרבה חזרות.

לנקיפות מצפון יש סיבות רבות. הפעם, אולי הן נובעות מתחושת בטן נכונה ובריאה שזו לא הדרך ללמד אותו להתנהג יפה. שאולי הוא זקוק להנחיה מה כן לעשות, למילים שתעזורנה לו לשלוט בדחפים ובהתנהגות שלו. עכשיו אפשר להשקיט את המצפון: כולנו עושים טעויות. גם אני. גם את. גם הוא. ואם כבר נקיפות מצפון, עדיף שהן תתעוררנה לפני המכה ולא אחריה.



על התנהגות לא צייתנית בגיל הרך קראו: "דווקא"; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "סטירה"

כיצד לסמן גבולות ומה לעשות כשהילד פורץ אותם – "יש גבול – ציות וגבולות".

עוד באותו נושא קראו: "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב".



בכדי להדפיס את הפוסט כל מה שצריך לעשות זה לבחור את הפוסט אותו אתם רוצים להדפיס (על ידי לחיצה על כותרת הפוסט) ואז ללחוץ על כפתור ההדפסה (שנמצא משמאל לכותרת).

22.5.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

התנהגות לא נאותה - אחד בבית ואחר בחוץ

מחוץ לבית, כשמתארחים אצל חברים ובני משפחה, הבן שלנו מתנהג למופת. הוא רגוע, קשוב, מנומס, סבלני וותרן. כולם מתמוגגים ממנו ולא מאמינים כמה הוא מסוגל לעצבן. אבל ברגע שמגיעים הביתה הוא מתהפך. מרעיש, מתווכח, מתעצבן, מסתבך במריבות ולא שומע בקולנו. זה נפסק כשאנחנו מרימים טונים אבל רק לזמן קצר.

אנחנו לא ממש יודעים איך להתמודד עם זה. הוא מקבל הרבה תשומת לב ואנחנו משתדלים להקשיב לו ולכבד את רצונו. מה אפשר לעשות כדי שהוא יתנהג יפה כמו בגן או אצל סבתא (חוץ מלהשאיר אותו שם)?
ככה זה ילדים. המוח שלהם דומה למכונית עם שני הילוכים. במהירות איטית מערכות ההגה, הברקסים ודוושת הדלק מתפקדות מצוין. ברגע שהמהירות עולה, דוושת הדלק ננעלת, הברקסים מפסיקים לעבוד, ההגה תקוע ואין אפשרות לעבור הילוך. במצבים מתונים כל המערכות מתפקדות ביעילות וההתנהגות ניתנת לשליטה וכיוון. לעומת זאת, במצב של ריגוש ועוררות המערכת השקולה, ההגיונית, שיודעת לעכב התנהגויות לא רצויות- ננעלת (ממוקמת בקדמת המוח). במקומה המערכת ההישרדותית, הרגשנית, הלוחמנית והרגזנית תופסת פיקוד (ממוקמת במוח האחורי).

כשהנפש סוערת הדם רותח. כשהלב מאיץ שיקול הדעת צונח. "כשהרגש מתעורר ההיגיון הולך לישון".

ילדים בוחרים, באופן לא מודע, את האתר הבטוח ביותר עבורם להאיץ ולפרוק לחצים. במקום ציבורי ופחות מוכר הנהג הזעיר נוסע לאט, מחשב את דרכו ומהלכיו. כשהוא מתקרב הביתה הוא מגביר מהירות, משחרר רסן ולכן גם מתפרק וננעל. כשעייפים, באווירה עם פחות כללים וגבולות קשה להיות מאוזנים. בבית, באופן טבעי, מתעוררות דילמות שלא קיימות במקומות אחרים: האם לרצות את ההורים או להלחם בהם (על עצמאות)? האם להזדהות איתם או להתחרות בהם? בבית נגעו לו, עשו לו, הוא מקנא, הוא תכנן, הוא ציפה, בא לו, לא בא לו, משעמם לו, אין לו כוח... בחוץ מילא, אבל בבית הוא לא פראייר. מה שלא כיף לו, שהוא לא אוהב -הוא לא יעשה!
אם אתם רוצים שהבן שלכם ירעיש, תצעקו עליו שיהיה בשקט. מילים כמו "נו כבר!", "תזדרז!" לוחצות על דוושת הדלק. הרמת קול מרופפת את הבלמים.
אם אתם רוצים שהוא יירגע האטו את הקצב והורידו את מפלס המתח שלכם. זה ישפיע עליו באורח פלא, יותר מכל דבר אחר. בנוסף, זקפו את ההתנהגות היפה לזכותו ("שמענו שהתאמצת והתנהגת יפה אצל הדודים"). הכירו בתסכול שלו ("בבית יותר קשה לשמוע 'לא' ולהתאפק"). שתפו אותו במאמצים שלכם להירגע ולהרגיע ("איך אנחנו יכולים להרגע?"). הציעו פתרונות. אחרי שניים שלושה ניסיונות הורו לו לשבת בכיסא או ללכת לחדרו להירגע ("אני רוצה לראות שנרגעת ואתה עושה מה שאומרים לך"). גם שגרה קבועה בסופו של יום מסייעת.

כשהבן שלכם מתנהג יפה אצל אחרים אל תזקפו את זה לגנותו. הוא ילד חכם. יש לו סדרי עדיפויות נכונים. התנהגות טובה היא יקרת ערך, לכן הוא נזהר לא לבזבז אותה שלא לצורך. עם הזמן יהיה לו מספיק ממנה בשביל כולם.

בכדי להדפיס את הפוסט כל מה שצריך לעשות זה לבחור את הפוסט אותו אתם רוצים להדפיס (על ידי לחיצה על כותרת הפוסט) ואז ללחוץ על כפתור ההדפסה (שנמצא משמאל לכותרת).

קריאה נוספת בנושאים דומים:
כיצד להתמודד עם התקפי זעם קראו "התקפי זעם - קשה להיות הורים", "התקף זעם - המשך"עוד על התנהגות שונה בזמנים שונים והשימוש ב"נוהל כיסא" ראו - "מבחן הכיסא" , "תוקפנות לייט"
עוד על התמודדות עם עקשנות והתרסה ראו - "דווקא", "מודל המזגן" , "מי יותר חזק"
על התערבות במריבות אחים ראו - " שלא יתפסו לי את המקום" , "מריבות אחים" , "רישיון לריב"
על הקושי לגייס מוטיבציה למשהו שלא אוהבים - "לעשות רק מה שבא לי"
על השעמום והקושי להעסיק את הילד - " מי ישחק איתי" , "משעמם לי".

15.5.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

ל"ג בעומר


בל"ג בעומר הצטרפנו עם בננו למדורה שכונתית. עשינו זאת כדי לשמח אותו. אבל הוא בכה, נצמד אלינו ולא רצה לזוז. הוא אמר שהוא פוחד והתעקש לחזור הביתה. לא ויתרנו כל כך בקלות. הסברנו, הפצרנו, פיתינו, ניסינו להצחיק אבל ללא הועיל. אחרי חצי שעה התקפלנו. קשה לנו להבין מניין זה בא. הוא מאוד שונה מאחיו הצעיר שמוכן לרוץ לתוך האש. אנחנו מקווים שזה יעבור עם הזמן. כיצד מקלים עליו ומונעים את החמרת המצב?
ילדים באים לעולם עם נטיות שונות שמתעצבות לאופי בהמשך החיים. תגובות ההורים ממתנות או מדגישות נטיות מולדות אלו. לחלק מהילדים טמפרמנט זהיר: דברים חדשים מרתיעים אותם, לוקח להם זמן להתחמם, להפשיר, להסתגל ולתת אמון. הם רוצים להתבונן מרחוק, לבדוק מה זה מים ומה זה אש לפני שהם קופצים. אם דוחפים ולוחצים – הם קופאים עוד יותר. אם מאפשרים להם להתחמם לאט לאט הם נרגעים, נמסים וזורמים.

בגיל הרך היכולת של הילד להבין מה קורה לו מוגבלת. כשהוא חש דריכות, עליה במתח שרירים, ושינויים בקצב הנשימה, הוא מכנה זאת במילה היחידה המוכרת לו- פחד. אם האש זזה ומשמיעה קולות הוא סבור שאולי היא חיה או דרקון יורק אש שעלול לזנק עליו כל רגע. אוצר המילים הרגשי שלו מאוד מצומצם והוא מתקשה להסביר את עצמו. כשמחשבה לא בשלה מביאה ילדים לזהות סכנה, היכן שאין, הם זקוקים להסברים שלנו. הפירוש שלנו למצב ולתחושות שלהם משפיע על התנהגותם והרגשתם.
בנכם ירגיש בנוח במדורה קטנה, שקטה, עם מעט חברים ואנשים מוכרים. עדיף להגיע למדורה כשעדיין אור בחוץ ולתת לילד להסתגל בהדרגה: לשבת רחוק, בחיק ההורה, להתקרב לאט ובלי לחץ. כמה שלוחצים פחות – הוא לחוץ פחות. במקום לומר לו שהוא פוחד, העדיפו פירוש חיובי ומתון ("אתה נזהר מדברים חדשים", "אתה נבהל מהרבה אנשים"). עודדו והרגיעו ("אתה ילד נבון", "לאט לאט תרגע", " אבא ואמא לא דואגים ואין מה לדאוג"). התאימו את הקצב שלכם לקצב שלו ובעיקר היו סבלניים.
כמו עצים במדורה – מה שנדלק לאט נשרף לאט. בסוף המדורה, אתם תרצו ללכת ובדיוק אז הוא יהיה מוכן להישאר...




עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים - "שבועות בלבן", "ראיתי את פרעה"
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים - "שינויים ומעברים", "קשה לי", "גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"


5.5.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

מתלות ל(חג) עצמאות





מסלול ההתפתחות של ילד מתלות מלאה באמו יולדתו ועד עצמאות מלאה עוברת בתחנות רבות.
בלידה הוא מחובר לאמו בחבל הטבור.
בקטנותו הוא כרוך אחרי אמו ותלוי בה כדי לאכול, לישון, לנוע, לשחק. הקשב שלו כולו ממוקד בה וכל התרחקות זוכה להרמת קול ותרועת מחאה.

בילדות הם כרוכים זה בזה כמו יו-יו. לפעמים הם מסובבים זה את זה סביב האצבע. לפעמים מצב רוחם עולה – יורד, נופל וקם בעקבות התרחשויות משפחתיות, צרכים מנוגדים, מאבקים על דומיננטיות, קנאה ותחרות. ישנה זיקה בולטת בין המטרות של הילד ושל הוריו ואחידות ברורה מול כל מי שבא מבחוץ.


בהתבגרות הם כרוכים זה בזה כמו בגומי. 
כמו מי שנזרק לפתע לתוכנית ראליטי הנער מסעיר את האווירה, עוטה הופעה אקסצנטרית, מקצין עמדות, מחליף זהויות. וכמו גומי – ככל שנותנים לו להתרחק הוא שב וחוזר חזרה.

בבגרות, כשכל התהליך הושלם, הוא קשור להוריו כמו דגל. קשור אך חופשי להתנופף כחפצו. הוא יכול להיות עצמאי ונפרד כי מישהו פעם אפשר לו להיות תלותי ומחובר. הוא יכול לקום ולעזוב בית ולהתרחק לארץ אחרת כי בקטנותו היה לו בית והייתה לו ארץ. הוא הולך בעקבות אמת פנימית ואג'נדה פרטית אבל ממשיך להתכתב כל העת עם זהות משפחתית.

אם מאפשרים להם להיות עצמאיים ובלתי תלויים הם מגלים כמה עצמאיים הם יכולים להיות.

המאמץ להשאיר אותם קרוב, לשלוט בהליכה שלהם, במבט, בתפיסה, במטרות שלהם, דומה למאמץ להוציא מהדגל את הרוח, להדקו, לקפלו, לשים אותו בארנק, ולהמשיך לממן אותו כל החיים.

האם היחס, שלנו האזרחים, כלפי המדינה עובר גם הוא בתחנות דומות.


פוסטים נוספים בנושאים דומים:

"חג העצמאות – מוכרחים להיות שמח"

"יום הזיכרון - יחס ילדים למוות"

על הדרך לפתח עצמאות: "הורים כמו GPS", "הורים כמו GPS המשך", "גיל שנתיים הנורא"