כל מי שנמצא עשר דקות ליד הבן שלנו מוצא את עצמו, גם שלא מרצון, בתחרות. תחרות מי יודע יותר, מי יושב במקום הכי טוב, מי יקבל את משולש הפיצה הכי גדול ועוד ועוד.
לפעמים זה חיובי ומקל על ההתנהלות, לדוגמא- כשהוא רוצה להגיע ראשון לביה"ס. לפעמים זה מוזר, לדוגמא- כשהוא רוצה הכי הרבה גולות, "כי אז כולם יהיו חברים שלי". ולפעמים זה ממש לא מתאים, לדוגמא- כשהוא שומע שמחמיאים למישהו אחר ומיד שואל "גם אני?".
אנחנו לא אנשים תחרותיים ומעולם לא שמנו דגש על דברים חומריים. מניין זה מגיע?
בשנים הראשונות לחייהם ילדים חושבים בצורה קונקרטית. כאשר הם מנסים לבסס תחושת ערך וייחודיות הם עושים זאת, כפי שתיארתם, בדרכים ילדותיות ומוחשיות. זה טבעי ותקין בגיל המתאים.
תחושת ערך באה מכוונים רבים: ממטרות שהצבנו לעצמנו והשגנו, מכך שמיום ליום אנחנו קצת יותר טובים ממה שהיינו אתמול, מקשרים עם חברים שאנחנו מכירים בערכם ומקבלים מהם השראה, מהזדהות עם הורים שמביטים בכנות בטעויותיהם ומאמינים בהתפתחות אישית. תחושת ערך היא קניין רוחני ולכן מדידה שלה באופן חומרי לא תביא לתחושת סיפוק.
שימו גבולות לתחרותיות של בנכם ("די עם התחרות!" "בלי השוואות!"). עזרו לו להבין ש"כמה שיותר משווים מרגישים פחות שווים". או שידינו על התחתונה, או שידינו על העליונה אבל רכשנו לעצמנו עוד בן-תחרות. אל תעזרו בתחרותיות שלו כדי לזרז אותו לקום לביה"ס. במקום זאת הסבירו לו שמי שמגיע ראשון לא שווה יותר ממי שהגיע שני. אבל הוא מרגיש שווה כי הוא התאמץ, השתדל, שם לעצמו מטרה והצליח. כך גם מי שיש לו המון גולות לא שווה יותר ממי שיש לו פחות. זה הגולות ששוות יותר ולא האדם. עזרו לו לבסס תחושת ערך על מדדים מתאימים, פנימיים. החמיאו לו על מאמץ שהשקיע, ניסיון שהתמיד בו, אקט חברי שעשה, עזרה שהגיש. אחרי הכול מתי אנחנו מרגישים "יש! יצאתי גדול!" אחרי שחיסלנו את משולש הפיצה החמישי? או אחרי שחלקנו את המנה האחת עם חבר? אולי רעבים, אבל שווים.
עוד באותו נושא, קראו גם:
על הרצון להיות כל יודע ועל החשש לא לדעת: "אני ידעתי קודם", "אני לא יודע".
על קנאה של ילדים: "למה לו ולא לי", "אחד לך ואחד לי".
כיצד לגדל ילד עם אהבה עצמית בריאה: "את/ה מהממ/ת".
14
תגובות