עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

29.4.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

גרסת הדפסה – גדלנו בשנה.

הכול התחיל בזכות אמא שסיפרה לנו שהיא מדפיסה פוסטים חשובים לליבה, שמה מתחת לכר וקוראת בהם לפני השינה, כדי להפנים. זה נשמע כמו להניח מתחת לכרית את ספר השיאים של גינס כסגולה להצלחה. אבל לדבריה זה עבד.

כבר סגרנו ארבע שנים של כתיבה והעלאת פוסטים לרשת. כל העת זורמים אלינו רעיונות ושימושים מגוונים שאנשים עושים בהם:
סבים וסבתות שמדפיסים ושולחים את הפוסטים לנציגי הדור הבא הפרטיים שלהם.
מורים וגננות שמכתבים הורים או שמפנים אותם לבלוג.
אנשי מערכת החינוך או בריאות הנפש שמדפיסים פוסטים רלבנטיים להורים כעצה וחומר למחשבה.
מורים בסמינר שמשתמשים בפוסטים ובצי-פורים כחומר הוראה.
יועצים ומדריכי הורים שנעזרים בפוסטים מודפסים בקבוצות הורים, בדיוני צוות או בקבוצות מחנכים כגירוי לדיון.
כאלה שתולים פוסטים בחדרי המתנה בקופת חולים , תחנות או מכונים שונים.
הורים שמראים לילדיהם את הצי-פורים כפתיח לשיחת נפש
וגם כאלה שמדפיסים ותולים על המקרר, לקישוט ותזכורת.


החלטנו על גרסת הדפסה. כפתור שיאפשר לכם להדפיס כל פוסט שתחפצו. גרסת הדפסה היא תחליף (נחות) לספר שמתמהמה ולא בא או אבן פינה לספר שיבוא. בינתיים אתם מוזמנים להדפיס פוסטים שמצאו חן בעינכם ולקבץ אותם לנוחיותכם.
גרסת הדפסה, כמו גרסת ווינטג' שמשכפלת מחדש פוסטים מהעבר מבלי לשנות בהם דבר, מגלמת בתוכה את האמונה שמה שהיה מתאים, נכון ומסביר פעם, מתאים ומסביר פנים גם היום. בעידן שבו כולם מנסים לקדם את המוצר שלהם ללא מנוחה, לפעול לפי כללי השיווק והפרסום, להמציא את עצמם כל פעם מחדש, גרסת הדפסה היא תעלול שיווקי שממציא את עצמנו כל פעם בחדש-ישן.

הכול מתוך נאמנות לעצמנו הישן; נאמנות לרצון לחלוק עמכם את הידע, הניסיון וההכרה במציאות שצברנו; לקצר את הדרך להבנה למרכיבים של הורות מיטיבה. כל מה שיעזור ל פ.. פר.. פרח.. פרחח.. פרחים שלכם לצמוח, למוח לפרוח וללב ללבלב.

כל מה שצריך לעשות זה לבחור את הפוסט אותו אתם רוצים להדפיס (על ידי לחיצה על כותרת הפוסט) ואז ללחוץ על כפתור ההדפסה (שנמצא משמאל לכותרת).

בחרו פוסט חביב עליכם. נסו להדפיס לפי ההוראות. תנו למישהו יקר לכם לקרוא.
כתבו לנו איך זה הולך. האם אתם מסתדרים עם ההדפסה.

8.4.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

חופשת פסח – אוי חופשה שכזאת


אילו אפשר היה לפסוח על חופשת הפסח. שבועיים וחצי הילדים בחופש ואילו אנחנו בשעבוד: יש לנו עבודה, צריכים להספיק דברים, לנקות את הבית, להכין את החג. והם, פורקים כל עול ומתנערים מכל אחריות. למרות ההסברים הם מדלגים בין המחשב, הסמארטפון, הטלוויזיה, האקס בוקס, הפייסבוק, הווטס-אפ. מטעינים עצמם בעצבים ופורקים אותם זה על זה. בשנה שעברה זה הגיע למשבר ונגמר בהרבה יותר מאשר עשר מכות.

איך ממזערים את הלחץ והנזקים? למרות עומס המטלות וחוסר השגרה, כיצד מגייסים אותם לשמור על אוירה טובה?

עם ההורה, כמו עם מורה נהיגה, מתקיימים יחסים מיוחדים. ככל שהקשר עם ההורה יותר תקין – אהבתו בטוחה, השגחתו מובטחת, הדרכתו זמינה, הרגל שלו על הברקס יציבה –כך הילד מתיר לעצמו להתנסות, לטעות, לפאשל, להתבלבל, להתפנק, להתעקש.
דווקא כאשר היחס עם ההורים טוב ומספק ילדים מפקידים את האחריות לדברים החשובים בידי ההורים, מרשים לעצמם להיות יצריים ואגוצנטריים ולנהוג בחוסר אכפתיות. הם מעדיפים תענוג מידי על פני שביעות רצון עתידית ומשאירים לאם ללמד אותם להפיק הנאה גם משבח ואישור, מהשלמת משימות, מפתרון בעיות ומיחסים בין אישיים. הם בוחרים בסיפוק עצמי על פני הערכה עצמית ומניחים לאב לעודד אותם לבסס תפיסה עצמית חיובית בזכות היותם פעילים, בעלי יכולות וכישורים, שמתגברים על התסכולים שבדרך.
גיל ההתבגרות הוא יציאת מצריים שלהם. תהליכים פיזיולוגיים במוח נותנים רוח גבית ליכולות התכנון קדימה, דחיית הסיפוקים והוויסות העצמי. עד אז ילדים זקוקים להורים כדי לפתח יכולות אלו.

כשהם מתפרקים בחופשה זכרו שאין זה סימן שהם ילדים רעים, או שאתם הורים רעים. ככה זה ילדים. אילו הם היו נולדים, נעמדים מיד על הרגליים ותוך זמן קצר לומדים לדאוג לעצמם הם היו דומים יותר לעגל (או בעל חי יונק אחר) מאשר למין האנושי.
ראו בחופשה הזדמנות לפתח בהם גישה פרו אקטיבית – תכנון תכניות במחשבה תחילה, מראש, מתוך בחירה ושיקול דעת, וביצוען בעוד מועד ולא בבהילות, מתוך דחיפות, בעת משבר ובתנאים קשים.

שבו אתם יחד, או עם כל אחד לחוד. ידעו אותם בתוכניות שלכם לחופש. שתפו אותם במחשבות, ברגשות ובתחושות שלכם. נסו לשמוע את דעתם ולבדוק מה הם מרגישים. נסו לשכנע אותם לקבל יחד החלטה ולעמוד בה. (זה מתאים לכל ילד בבית הספר היסודי והלאה. וכמה שמקדימים הרי זה משובח).

כתבו יחד תקנון חופשה:
קמים יותר מאוחר והולכים לישון קצת יותר מאוחר.
לכעוס מותר. להכות אסור! (ילד: "זה לא פייר! למה למשה מותר?!").
ארוחת ערב משותפת שכוללת שיחה על היום שהיה ותכנון היום שיבוא.
כל יום עוזרים במשהו בהכנות לחג.
כדאי לקבוע פעמיים ביום שעה של דממת מסכים וטלפונים (כולל של ההורים) כדי לאחד חזרה את השורות ולהרגיע את הרוחות.

למרות כל התכנונים והתוכניות, יתכן ויקרה לכם מה שקרה לאב אחר.
אב לבנו המתבגר: "יום שלם עבר ולא עשית דבר.
אני ממש לא מרוצה מהתוצאה!".
מתבגר : "גם אני לא. אבל אני מרוצה מהתהליך".

צחוק, צחוק, אבל התהליך יותר חשוב מהתוצאה. לבני ישראל התהליך לקח ארבעים שנה. היו סבלנים. לילדיכם זה ייקח הרבה פחות.

פוסטים נוספים בנושאים קרובים:

באיזה גיל מתאים להשאיר ילדים לבד בבית - "הלו אימא"
כיצד לבחור קייטנה ומה היתרון להישאר בבית – "קייטנה זה לא פיקניק"
כיצד חוזרים להרגלים ולשגרה לאחר החופש – "הרגל זה הרגל"

1.4.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

כואב הלב לזרוק משהו טוב


זה ממש לא נגמר בילדות. לבן זוגי הראשון היה קשה להיפרד משקיות ניילון. לבן זוגי השני גם.  מה יש להם עם זה? אצלנו אני זו שעושה את המיונים ושומרת שחלל  הבית  יהיה עמוס במידה שפויה. לביתי יש אוסף בובות מכובד שכבר סונן פעמיים. להפתעתי היא חוזרת מדי פעם לבובה שלא היתה בשימוש הרבה זמן. איך מלמדים אותה לשמור על הסדר ומתי מתחילים? האם בינתיים לא לסנן יותר מדי?
 אני מכירה עוד בן זוג (פרטי, שלי!) שאוסף שקיות. שאלתי אותו מדוע. הנה מספר הסברים: כואב הלב לזרוק משהו טוב שיכול להיות שמיש. המחשבה שיש מספיק שקיות לא זמינה באותו רגע. מחר תהינה עוד שקיות (ועיתונים, וקופסאות...) אז למה לזרוק אחת אחת כשאפשר הרבה יחד.
בטבע הנטייה לאיסוף נועדה להבטיח הישרדות (אם מתייחסים אל אוסף השקיות כאל ביטוי תרבותי של הנטייה ללקט פירות ועלים זה פחות מרגיז). בימינו, עודף אגירה מאיים על השפיות. אין ברירה אלא להמיר את הנטיות הבסיסיות במיון וסידור שהן התנהגויות מורכבות, מודעות ורצוניות שנלמדות במהלך החיים. מיון צעצועים הוא צעד מוחשי ראשון בתהליכי מיון שאנו נדרשים לעשות כל החיים. הכנסת סדר בחפצים מובילה ליכולת להכניס סדר במחשבות. סידור הבית נותן הרגשה שהחיים יותר מסודרים ממה שהם.

ילד לא לומד לסדר לבד, זה תמיד קורה בנוכחות מישהו נוסף שמסדר. עד גיל ארבע פלוס מינוס ילדים מונעים, באופן לא מודע, מהכוונה לקבל סיפוק או להימנע מאי נעימות (גם זה לא ממש נגמר בילדות). איסוף צעצועים למיכלים זה הדבר הקרוב ביותר לנטייה הטבעית וזה מה שקל ביותר לעודד אותם לעשות. אם נוזפים  כדי שיסדרו האקט של להניח דברים במקומם מתקשר לתחושה לא נעימה והם ימנעו מלסדר. אם נותנים להם להתבונן כשמסדרים, מזמינים להצטרף, מלווים בהנחיות ברורות ומילים חיוביות ("קחי את הבובה ושימי על המדף", "את עשר"). סדר מתחבר עם קירבה ושיתוף. זו הסיבה שכשגדלים אחד הדברים המענגים ביותר הוא לראות מישהו אחר מסדר.

מאוחר יותר, רצונות ודחפים מתחברים לחשיבה רציונאלית והופכים חלק מיחסים חברתיים ("לכל דבר המקום שלו", "כדי למצוא אחר כך כדאי לסדר עכשיו", "אני אעזור לאחרים כפי שאחרים עוזרים לי").  לוקח זמן ותרגול רב עד שניצני ההתחשבות וההגינות הללו הופכים למחויבות אמיתית לכיבוד מוסכמות לרווחת העצמי והזולת. נדרשות הרבה חזרות עד שתבניות במוח מתייצבות והילד לומד לסדר על פי דפוס מוגדר ועקרונות חוזרים. בשביל זה המציאו את חג הפסח.בשביל שנתאמן.

קבעו זמן משותף לסידור. שימו מוזיקה ברקע. היו חיוביים. התלהבו. מיינו יחד את החפצים ל-3 ארגזים: אחד למסירה/זריקה, השני לאחסון ושלישי לשימוש. החליטו על הקריטריונים למיון מראש ("או שזה נחוץ או שזה בחוץ", "מה שנשכח-הולך לפח"). מה שבספק עולה לבוידם, משם הדרך החוצה יותר קצרה. עזרו להבין שלקנות עולה כסף, אבל לזרוק זה בחינם. כשמוותרים על הצעצועים הטובים שקשורים לפעם מפנים מקום לדברים המסקרנים של העתיד.

מה שלא בא מלידה, בא מלמידה. אם הבת שלך מתקשה ללמוד לסדר, התנחמי בכך שמישהו שיודע לסדר ומסרב, פחות מזיק ממישהו שלא יודע לסדר ומתעקש לעשות זאת.
עם הזמן היא תלמד, אולי בצבא.
בבקשה שתפו אותנו מה הפטנטים שלכם לעודד את ילדיכם לסדר גם להם, בוודאי, יש ערך סנטימנטלי אדיר.


איך לעזור להיפטר מעודפי הצעצועים למרות הדחף לצבור ולאגור ״סדר סדר תרדוף״
כיצד לקבל עזרה מהילדים תוך שינוי בעמדות הפנימיות "חג הסדר והניקיונות".
עוד על שוויון בנטל ואיך מתחלקים במטלות, קראו: "שוויון בנטל – ניקיונות פסח"
שוויון כמיומנות חברתית, וכיצד מתמודדים עם אי שוויון ביחסים : "אי שוויון בנטל – יחסים חברתיים".