עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

24.12.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

מילים לא מזיזות לי

בני חוזר הביתה ובפיו מילים לא יפות ששמע בגן. הוא מספר שילדים אומרים לו שהוא מגעיל, שהם לא חברים ומכנים אותו בכינויי גנאי. לדברי  הגננת לא קורה בגן שום דבר חריג יש איסור לפגוע אחד בשני והיא מטפלת כשעולות בעיות. אביו חושב שככה הוא ילמד לא להתרגש מכל מילה ומעודד אותו להחזיר. אני מתעקשת שככה לא מדברים, שזה לא כשרון חברתי אלא כישלון חברתי. אנחנו מתלבטים האם להתערב או לתת לו להתמודד בעצמו? האם להתעלם או לאסור עליו לדבר ככה?
 "ברוכים הבאים!" (ולפעמים "בוכים הבאים"). בנכם נכנס לחברה, קפץ למים. ביחסים חברתיים ניטש כל העת מאבק בין שני דחפים מנוגדים: חיפוש קרבה ושותפות מחד, ומאמץ להשיג שליטה ומעמד מאידך (ראה גם מריבות אחים). במאבקם לבסס את מעמדם בחברת בני גילם, ילדים לומדים לאזן בין הצרכים האלו. רגע אחד הם מכנים זה את זה בשמות ורגע לאחר מכן הם משחקים יחד בהנאה מרובה. הם כבר שכחו מה שהמבוגרים יזכרו עוד שעות רבות. אין מה לעשות. כשנכנסים למים - נרטבים. אם הגננת אומרת שלא קורה משהו חריג, הייתי מאמינה לה.

ההשפעה של מילים ועלבונות תלויה בפירוש שאנחנו נותנים להן. אם בנכם יבין שחבריו משתמשים במילים כדי להרגיש חזקים ולאו דווקא כדי לפגוע - הוא יבסס את מעמדו על ידי שישאר רגוע ולא ייבהל ("אז מה. שיגידו!"). "התגוששות מילולית" איננה בריונות. זוהי דרך ללמוד לא לפחד ממילים. מעין ספורט אתגרי שכזה שההנאה ממנו נובעת מהתגברות על תחושת העלבון ("מקל ואבן מכאיבים- מילים לא מזיזות לי!"). הגנה עודפת מפני מילים לא יפות לא נותנת כוח לילד. היא נותנת כוח למילים. אם הוא לא יחשוש מהמילים הוא יוכל גם לעמוד מולן ו"להחזיר" כשזה יהיה מתאים.

באופן מוזר, כל הילדים מביאים את המילים הגסות מהגן לבית. מעולם לא פגשתי ילד ששמע את המילים בבית והביא אותן לגן. אם זה המצב גם אצלכם, אין לכם מה לדאוג. תנו למה שקורה בגן לקרות בגן, ובמה שקורה בבית אתם תטפלו (ראה גם :הוא הרביץ לי). מדיניות של "בלי דיכוי ובלי גיבוי"- ללא איסור מוחלט ובלי עידוד גורף יכולה להתאים.
כשבנכם מתבטא בשפה שאינה מקובלת עליכם אמרו לו בבירור: "אנחנו לא מדברים ככה". לפעמים הדרך להוציא את העוקץ מהמילים היא לאפשר לומר אותן בזמן ובמקום מסוים ("כשנעשה אמבטיה נוכל לשחק במילים לא יפות"), ואחר כך - די!. כשהוא מספר מה קרה בגן הסבירו לו שזה חלק מהמפגש החברתי ("ככה זה ילדים"). עודדו אותו לא להיפגע יותר מדי ותנו ביטוי לעמדתכם ("כל הכבוד שאתה לא מדבר ככה". "מיום ליום הם ילמדו שככה לא מתנהגים"). הזכירו לו שהוא יכול לפנות לגננת או ללכת לשחק עם חבר אחר.

בעתיד הרחוק, כשהוא יהיה ראש ממשלה או "ראש גדול", הוא כבר ידע שלא צריך להתרגש ממילים, שמילות גנאי אינן עדות אופי ואינן מגדירות מי אנחנו. 

מדוע אחים רבים- ״מריבות אחים״
על חוצפה ותוקפנות בגיל שלוש והלאה -  ״תוקפנות לייק״, "תוקפנות לייט", 
האם לעודד ילדים להרביץ בחזרה - "מציקים לי"
על מריבות והצקות בבית ספר - ״רישיון לריב״, "הוא הרביץ לי"

29.11.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

גננת גידלה ילדה בגן


בתי חוזרת בבית על משפטים שאומרים לה בגן, והסגנון לא נעים לי. אני צופה בה משחקת עם בובה או מדברת אל אחותה הקטנה, אומרת משפטים כמו:
"אין יותר בכי, אני לא רוצה לשמוע יותר בכי"
או "מי שלא מתנהג יפה לא מקבל הפתעה".
או "כמה את מדברת. את מדברת יותר מידי".
פעם היא סיפרה שהסייעת נתנה לה מכה על היד כי היא הרביצה קודם. במקרה אחר היא אמרה שבנות בגן מעליבות אותה.
אני מתחלחלת מהמחשבה שהם נוהגים בקשיחות ונוקשות וזה מחלחל לילדים. אני מנסה כבר כמה ימים למצוא את המילים כדי לדבר עם הגננת על זה, אך אינני רוצה להיתפס כאמא מעצבנת, וקטנונית שמדברת יותר מידי.
מה עושים?
כמה משמח לראות שהקטנה מפותחת מאוד בתחום המשחק. בגילה הרך היא כבר עושה שימוש בדיבור ובמשחק, משחזרת אירועים כדי להבין את העולם סביבה.
פחות נעים לחשוב שהיא נמצאת אצל גננת שממוקדת מדי בתפקוד חיצוני, ומנחה את הילדים להתנהגות מקובלת בצורה לא אמפטית, ללא הבנה לעולמם הרגשי. עם זאת חשוב לזכור שהמשחק של הילדה מבטא, אולי, את החוויה והפרוש הלא מדויק שלה למשהו שקרה.

במצבים כאלה תפקיד ההורים כפול. מול הילדה – לנחם, להרגיע, להסביר, לתווך.
מול הגננת – להבין מה ההתרחשות האובייקטיבית בגן ולנסות לגייס את הגננת לשותפות אמיצה.
בבית, ראי במשחק של הבת הזדמנות נהדרת לעזור לה להבין את עצמה ורגשותיה. כשהיא מציגה ילדה שננזפת כי היא בוכה או מדברת יותר מדי, הצטרפי למשחק ואימרי שהילדה בוכה כי היא עצובה/ או מתגעגעת/ או נעלבה. הוסיפי שלא נורא, עוד מעט הבכי יעבור, שהיא חכמה ויש לה הרבה מה לומר, אבל לפעמים גם למישהו אחר יש מה לומר, וצריך להקשיב. הציעי שהגננת לא התכוונה להעליב את הילדה אבל רוצה שקט כדי שתוכל לספר סיפור. ואולי, כשהרבה ילדים בוכים אוו צועקים , היא מתבלבלת ולא יודעת מה לעשות...

אם היינו מעבירים שאלון ציפיות להורי הגן ,חצי מהם היה מבטא רצון שהגננת תעסוק בתכנים לימודיים, העשרת השפה ופיתוח החשיבה. חצי אחר היה מצפה למסגרת מובנית עם דרישות וגבולות ברורים ותיווך של הרגלים והתנהגות חברתית הולמת. החצי השלישי היה מעדיף לרכך גישה לימודית, להפחית מהלחץ להתנהג יפה ולתת הרבה חום , קשר, מקום למשחק חופשי וכיף. (ויש עוד המון "חצאים"). אלא שהמציאות והאנשים שנפגוש בדרך אינם תכנית כבקשתך. הם אף פעם לא תואמים במדויק את ציפיותינו. 
לכולנו חסרות המילים הנחוצות כדי לשכנע את הגננת שהקשר עם הילד שווה את המאמץ; שחוויות חיוביות וגבולות מיטיבים מצטברים לשינוי; ששותפות בין ההורה והגננת יקרה יותר מפיצול וחוסר המשכיות. עד שאנחנו מוצאים את המילים הילדים כבר בצבא.

לפני שיחה עם הגננת, הזכירי לעצמך שאת הדמות המרכזית בעולמה של ילדתך, שזו זכותך וחובתך להיות אקטיבית ולדרבן את הגננת להבין ולקבל אותה, גם אם היא עוד לא למדה כיצד להתנהג בגן.
היי פעילה בניסיון שלך לבסס קשר ותקשורת טובים עם הגננת.

הסבירי לה את הנסיבות, בדיוק כפי שכתבת לנו – שהקטנה מציגה ומספרת על הערות ונזיפות וחוזרת על שפה מעליבה ואת רוצה לברר מה מקורם.

תני הכרה למאמצים ולכוונות הטובות של הגננת – את מבינה כמה קשה עם הרבה ילדים, צפיפות, רעש, בכי ודיבורים, לנסות לנהל שיגרה וללמד.
הכירי בחלקך ובאחריותך – אמרי שאולי החששות שלך מוגזמים. ספרי לה שבבית אתם נוהגים אחרת, ושאת מנסה להגביר את המודעות של המתוקה לדרישות השונות בגן ולכוונות והסיבות שמאחוריהן, מבלי לשפוט את הגננת.
נסחי בברור את ציפיותיך - את מבקשת שישימו לב, כשהם מעירים לה, לעשות את זה בהבנה ובסבלנות כדי שהיא לא תפרש את זה ככעס ועוינות, ורק תבכה יותר. עשי זאת ממקום מכבד. אפילו גננת לא חמה זקוקה לחום אנושי.

נזיפות, איסורים וענישה לוחצים על הברקסים ונועלים את ההגה, אבל לא מלמדים נהיגה טובה. בשביל זה יש צורך במורה סבלני ובהרבה שעורים.

לפוסטים קודמים בנושאים דומים:
כיצד להתמודד כאשר הגן לא אופטימלי – קראו "הסתגלות לגן- גננת טובה גננת אווזה"
מהי ההכנה הטובה ביותר לכתה א' - קראו "הכנה לכתה א'"
מהם השיקולים בבחירת גן - קראו "לקראת השנה הבאה"
כיצד לעזור לילד להסתגל לגן חדש - קראו "גן חדש"
על התנהגות לא צייתנית בגיל הרך קראו: "דווקא"; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "סטירה"
כיצד לסמן גבולות ומה לעשות כשהילד פורץ אותם – "יש גבול – ציות וגבולות".
עוד באותו נושא קראו: "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב".

19.11.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

אז מה קרה בגן?

הבן שלנו חוזר, לפעמים, מהגן במצב רוח רע אבל אינו מספר מה עבר עליו. אם אנחנו לוחצים הוא מדבר על הצקות. כשמנסים לברר איתו מה קרה הוא אינו זוכר ואינו יודע לפרט. ניסינו לקבל מידע מהגננת אבל לטענתה לא היו דברים מעולם, ולדעתה אולי הוא עושה מאירוע פעוט עניין גדול. אנחנו מאמינים לגננת אבל עדיין לחוצים. חשוב לנו שהוא ילמד לספר על חוויותיו, לתת מילים לרגשותיו. אנחנו שואבים הרבה קירבה משיחה משותפת ולא רוצים שהוא ייסגר בפנינו.
איך גורמים לו להיפתח?
זיכרון של חוויות שעברו עיבוד מילולי ונשמרו בשלמותן כולל ההתרחשויות, הפרטים, הרגשות- איננו דבר של מה בכך. היכולת לזכור תלויה בהבשלה של אזורים רבים במוח, בהתפתחות השפה, במוטיבציה של הילד לזכור ובהבנה שלו מה חשוב לזכור.
עד גיל 3 הילד תלוי במבוגר שיתווך ויזכור עבורו מידע חשוב. אפילו בגיל 5- 6 הרבה ילדים מתקשים עדיין לזכור אירועים שקרו בצורה מסודרת, מגובשת ובאופן אובייקטיבי. לחץ מוגבר חוסם את תהליך ההצפנה במוח ומכביד על הזכירה של פרטי האירוע. ילד שבכה בגן ושמר את זיכרון הבכי עד שאמא תגיע – לא תמיד יזכור על מה היה הבכי.

רוב ההורים מנסים לקשור שיחה על מה שקרה בגן בדרך הביתה. בעיתוי הזה, מה שהילד רוצה זה לשכוח מהגן ולדבר רק על הבית. 


ילדים מתקשים להאמין שיש משהו שהמבוגר לא יודע. הם מצפים שהוריהם יבינו אותם גם בלי שידברו ובמיוחד כשקשה להם. לפעמים, הם כלל אינם מעוניינים לזכור חוויות לא נעימות. ההיזכרות כמוה כהישנות של מה שקרה. הם מנסים לשכוח את מה שאנחנו מתאמצים להזכיר להם.

דחו את השיחה על מה שקרה בגן לזמן המתאים, כשבנכם מרגיש רגוע ובטוח בקרבתכם ופנוי לדבר. נוהג קבוע של שיחה בארוחה או לפני השינה יכול להתאים. עודדו את הילד לספר מה קרה היום. עזרו לו להיזכר על ידי רמזים מסדר היום בגן ("מה עשית בבוקר?", "ואחר כך"..., "עם מי שיחקת בחצר?", "ממה נהנית היום בגן?", "האם קרה משהו מרגיז?"....). אזנו בין זיכרונות טובים לבין רגעים קשים. שתפו אותו בזיכרונות שלכם מהיום שחלף, ואל תשכחו להודות לו בסוף ("תודה שסיפרת לנו...", "היה לנו חשוב לשמוע...").


28.10.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

כשהגוף מדבר - כואבת לי הבטן

מה עושים כשילד מתלונן על כאבים?

ביתי ילדה נבונה מאוד, חברותית, עליזה, משתפת פעולה בבית ובגן. בחודשים האחרונים היא מתלוננת על כאבי בטן וגרון. הילדה בריאה לחלוטין (בדיקת רופא אישרה זאת). הגננת לא רואה משהו שיכול להפריע לה בגן. בשיחה עם הילדה על הגן היא אומרת שמאוד אוהבת את הגן, הגננת והחברות ואינה מציינת שום דבר שיכול לגרום לה פחד או חשש. חשבנו שנתינת תשומת לב, יותר מחוות של חום ואהבה יועילו אך לא ראינו שיפור. להיפך- לאחרונה היא מתלוננת על כאבים גם לפני השינה.

התרופה הטובה ביותר נגד כאבים היא השפה - היכולת לבטא את מה שמרגישים במילים. כשהפה שותק הגוף מדבר בשפתו. רגשות שונים מתחילים בתחושות גופניות, הרגשה רעה שכזו שזוחלת ועולה במעלה הבטן, החזה, הגרון והראש.

לא תמיד הרגש והשכל מסונכרנים. ילדים יכולים להבין בשכלם שהגננת בסדר, הגן טוב והחברים נחמדים ובליבם לחוש ההפך (כשהגננת מרימה קול, מעירה להם או כשהחבר לא עונה להם). גם הרגש והשפה עוד לא מתואמים. הם מתקשים לזהות מה מציק להם (שמשהו ששמעו הבהיל אותם, שפתאם הרגישו בדידות), לתת לזה מילה, לדבר ולדון על זה עם אחרים.
רחוקים מהוריהם הם מתגוננים מפני הרגשות שעולים בהם. הם מנסים לברוח, לשכוח, לצרוח, להסיח את הדעת ולא מצליחים. כשדאגה לשלום ההורים הופכת לכאב בטן, כשבכי שנחנק מתבטא ככאב גרון, כשמחשבות טורדניות הופכות לכאב ראש ילד אהוב מאמין שלכאב כזה מגיע אמא. מניסיונו הוא זוכר שכשאבא ואמא בסביבה הוא מבריא הכי מהר.

תשומת לב רבה, חום ואהבה הם ברשימת המומלצים. אבל הם אינם תחליף למתן ביטוי והכרה לכאב. נסו לשוחח עם ביתכם על חוויותיה ורגשותיה. אל תסתפקו בשאלות כלליות. עזרו לה לחפש בזיכרון הלא מילולי שלה מה עשוי היה לעורר בה געגועים, בושה, קנאה, דאגה, אכזבה, פחד. ספרו לה עליכם כשהייתם קטנים או על ילדים אחרים. נהלו "מחברת רגשות" בה תרשמו מה שימח אותה היום בגן ומה הכביד עליה והעציב אותה. הוסיפו ציור קטן וקשטו במדבקות. הקדישו לזה זמן מדי ערב לפני טקס ה"לילה טוב" וזה ירגיע גם את קשיי הפרידה מהיום שחלף.

זה לא או שטוב לה בגן או שרע לה. בדרך כלל זה גם וגם. אם היא תראה שאתם לא נבהלים מרגשות היא תשתף אתכם ותספר לכם אודותיהם גם אם לא תמיד יהיה לכם פיתרון ממשי.

והעיקר - היא תשתכנע בכוחו המרפא של הדיבור.


מה עוזר? - לשכוח? לברוח? לצרוח?

מה פתאום!

מה עוזר? - לדבר!



עוד באותו נושא קראו: "עוד לא די" , "בסוף תמיד חוזרים לגן" "את מי אני אוהבת" , "שינויים ופרידות"
על פחדים קראו: "הצילו זבוב"
עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים - "שבועות בלבן", "ראיתי את פרעה"
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים - "שינויים ומעברים", "קשה לי", "גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"

15.10.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

מצב ביטחוני


״אנונימי״ אמר/ה:

גוני שלום. אודה לך מאוד באם תעלי פוסט בקשר למצב הביטחוני וילדים.
אנו גרים בקו התפר של ירושלים ולמרות שלא דיברנו בבית ביתי (5.5) קולטת מהסביבה ומסיפורים של חברים בגן. היא כל הזמן שואלת למה הערבים משתוללים ולמה אנחנו לא יוצאים לגינה ועוד..
אני עונה לה בתשובות מתחמקות שכמובן לא עוזרות.

האם לדבר אתה על המצב?
מצד אחד אני לא רוצה להלחיץ. מצד שני היא שומעת חצאי דברים.
אודה לעזרתך לקבלת הכוונה מה ואיך להתייחס, להגיב ולספר.
תודה ענקית מראש,
אמא מבולבלת ומפוחדת בעצמה.
״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה:
כולנו מפוחדים. וכשפוחדים נעתקות המילים. לכן אתחיל מיד במילים.
תמיד כדאי להגיד משהו. אחרת ילדים יכולים לחשוב "אולי אמא לא יודעת" או "הם מסתירים ממני". או לשמוע ממישהו זר גרסה על מה שקורה שאנחנו לא רוצים . ומכיוון שזו הגרסה היחידה, לה הם גם יאמינו.
ובכלל, כבר התרפקנו בעבר על כוחן המרגיע והמארגן של מילים (והיכולת שלהם לחבר ימין ושמאל במוח).

הכי פשוט לתת הסבר שמכיל תיאור קצר של מה שקורה, הסיבות, דרכי ההתמודדות ותחזית מרגיעה. הסבר טוב הוא הסבר מובן שנותן סיבה ומשמעות למה שקורה, לצד תחושת מסוגלות.

משהו בנוסח כזה:
"... ישנם ערבים שרוצים לשלוט במדינה וכועסים שהיהודים יותר חזקים ושולטים ואומרים להם מה לעשות. ויש ערבים שחושבים שהיהודים רוצים להיכנס למסגדים שלהם ולהפריע להם להתפלל. יש כאלה שמאוד כועסים ושונאים ומנסים לדקור ולפגוע. ואז המשטרה והצבא תופסים ועוצרים אותם.
אנחנו הרבה יותר חזקים. זה ייקח זמן עד שכוחות הביטחון שלנו יעשו סדר.
בינתיים אנחנו ממשיכים בשגרה ומתרחקים מהיכן שזה יכול לקרות. אבא ואמא שומרים שלא תסתובבו במקומות כאלה.
אם יהיו לך עוד שאלות או מחשבות אשמח אם תשתף/פי אותי..."

אם הם שואלים שאלות שההורה מתקשה להשיב עליהן, שמעוררות הרבה חרדה, או שההורה לא בטוח מה הילד יבין, ניתן לומר, בכנות, "אני רוצה לחשוב איך לענות על זה. זה לא פשוט להסביר, אבל בטוח שבעתיד כשתגדל תבין".

ועכשיו, אמא יקרה, אם חזרו לך המילים, אסביר עוד קצת.
כבר הזכרנו בעבר (תגובות ילדים למצבי חרום) שחשיפה עודפת של ילדים לאיום הביטחוני איננה רצויה. מסיבות התפתחותיות תפיסת המציאות שלהם איננה מדויקת. מושגים כמו "אווירת הסתה", "גל טרור", "מלחמת דת", "כיבוש", "עוול", "נקמה", "פשע שנאה" אינם מובנים להם, מגבירים את תחושת העדר הכוח שלהם מול איום ורוע חיצוני. אפילו אמירה כמו "צריך להישאר ערניים ולפקוח עיניים" עלולה להעצים את תחושת הסטרס, אליה הם מגיבים בעליה של כל המדדים הפיזיולוגיים (מסבירים מלחמה).

מנגד, הגנת יתר מפני המציאות המאיימת מעודדת הכחשת הפחד והסכנה שממשיכים לבעבע בפנים. כדי להתגונן הילד נאלץ למצוא דרכים להרגיע את עצמו באופן עצמאי על ידי הגנות כמו: נסיגה להתנהגויות ילדותיות; דמיונות שהוא גיבור על בלתי מנוצח , חכם מכל אויב; ניסיון לשלוט בכל מה שקורה וזז סביב כדי להימנע מעליית תחושת האיום.

כל הסבר, באשר הוא ,לא נועד לשחרר את הילד לגמרי מתחושת האיום אלא להפוך אותה ליותר נסבלת. כשהוא צופה בהורה שמצליח להכיל את המצב , לדבר עליו ולהישאר מאוזן ויציב, הוא מקבל אישור להרגיש פחות מאוים.
בתקופה שכזו יש להתייחס באופן מוחשי ונדיב לדאגה של הילד. להיות הרבה יחד. לתת הרבה מזון רוחני (סיפורים ושיחות) ופיזי (חיבוקים ואוכל אהוב). לשמור על שיגרה. להיות סבלני לתובענות ולנסיגות שמופיעות.

למזלנו, מאחורי כל ילד מלא בטחון ניצבים הורים (ולא בהכרח מדינה) שמספקים בטחון.



איך להתמודד עם המצב הביטחוני – קראו "צבע אדום"
עוד על פחדים של ילדים קראו: " הצילו זבוב" "אש ותמרות עשן"
על עיסוק של ילדים במוות קראו: "יום הזיכרון- יחס ילדים למוות"
כיצד להרגיע את פחד המוות שמופיע אצל ילדים קראו: "פחד מוות"



27.9.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

יצאתי צדיק – לא מבקש סליחה

"אנונימי" אמר/ה...
בתנו (2.5) מאד עקשנית. קשה לשכנע אותה לבקש סליחה. לאחרונה הגננת שלה סיפרה שהיא הרביצה לילדה אחרת ולא הסכימה לבקש סליחה, גם לאחר הפצרות רבות. בתור עונש הגננת שמה אותה בצד- דבר שלא כ"כ מוצא חן בעיני.

כיצד כדאי לי לנהוג?

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה...

ל"מוצאת חן"
להעניש ילדה שלא מוכנה לבקש סליחה זה כמו להעניש מישהו שלא מוכן לומר שהוא אוהב. כל הרעיון של סליחה מבוסס על כוונה אמתית וחרטה אמתית על הפגיעה בזולת, בכוונה או שלא בכוונה, בצדק או שלא בצדק. בקשת סליחה תחת איום ועונש מבטלים את הכוונה שבבקשת הסליחה.

לרעיון הסליחה כמה מרכיבים. כולם מופשטים ומתפתחים בהדרגה, זה אחר זה.
הודאה – קבלת אחריות על הטעות והפגיעה באחר.
חרטה – תחושה של אשמה ובושה בעקבות הפרה של קודים מוסריים אישיים.
התנצלות – שיתוף הזולת בהודאה ובחרטה על הפגיעה מתוך רצון להשתחרר מתחושות שליליות.
יכולת לסלוח – רצון ויכולת להשתחרר מתחושות שלילות כלפי העצמי או כלפי הפוגע (בושה, אכזבה, טינה, כעס, נקמה..). רק כשיש לנו את היכולת לסלוח לעצמנו ולאחר אנחנו מוכנים ופנויים לבקש ממנו סליחה.
בקשת סליחה – מתוך אמפטיה לאדם הפגוע, רצון לשחרר אותו מתחושות שליליות ולשקם את הקשר.

עד גיל ארבע היכולת להבין את הצד של השני או להתייחס לכוונות מאד מוגבלת. ילדים עדיין מאוד אגוצנטריים וקונקרטיים. גם אחר כך הקושי לבטא חרטה ולבקש סליחה הוא חלק מהתפתחות נורמלית ועוזר לשמר תפיסה עצמית חיובית ("יצאתי צדיק"). דרישה מוקדמת מידי לבקשת סליחה מובילה להתבצרות בעמדה לא אמפטית, להאשמה ("זה באשמתו"), להצטדקות ("זה היה לטובתו. חטפתי לו את הכדור כדי להראות לו איך משחקים"). בקשת הסליחה תהיה סתמית, מנותקת מרגש ומכוונת להימנע מביקורת ועונש.

אפשר להושיב את בתך בצד כדי שתירגע. אפשר לדרוש מבתך שלא תרביץ, גם אם מישהו מרגיז אותה ("אני צריכה שתבטיחי שלא תרביצי. שתגידי שהבנת. שגם כשכועסים לא מרביצים"). אבל אין טעם להעניש אם היא לא מוכנה לבקש סליחה. בנוסף, הכרה בסיבה לכעס של בתך, הבנה, לצד חזרה על הכלל שלא מרביצים, ועידוד להתנהגות טובה ("מיום ליום את תלמדי לכעוס בלי להרביץ, לכעוס בלי להרוס. כל הכבוד!". או "אם מישהו מרגיז אותך מה עושים? אומרים לו להפסיק, די! או מתעקשים על מה שרוצים. אבל לא מרביצים") יעשו את העבודה.
להתעקש היא הרי יודעת. אז שתתעקש במקום להרביץ. גם עם חברים.

אם רעיון הסליחה הוא בנפשך, עדיף להקדים ולטפח את היכולת שלה לסלוח ("חמודה, אני סולחת לך שפיזרת לי את כל התכשיטים", או "את סולחת לי שלא נתתי לך לשפוך את המעדן על הכלב?").

הנה התכתבות שחייכה אלי בווטס אפ המשפחתי שלנו. ראיה לכך שבסוף רעיון הסליחה מופנם. כל המשתתפים מעל גיל 30, ובעצמם הורים:

אמנון: לרגל יום הכיפורים רציתי לבקש ממיטב סליחה שהקנטתי אותה כשהייתה קטנה.

אביה: ומיטב, אני סולחת לך ששיגעת אותי בילדותנו.

ולשרי, אני סולחת שדפקה לי את הראש בקיר ובגללה אני פחות חכמה.

"אני כבר סלחתי"- איך לא לבלבל בין גבולות ובקשת סליחה.

"סליחוש" - מתי ואיך מלמדים ילד לבקש סליחה.


13.9.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

שנה טובה




כל יום אנחנו מלמדים אותם עוד תנועה, עוד מילה, עוד מיומנות. מזהים עבורם עוד רגש, עוד דחף, עוד כוונה.
משפרים עוד קצת את טווח התנועה, טווח הריכוז, טווח המודעות העצמית והמודעות לזולת, כישורי הזיכרון, הביטחון והאמונה באהבה וברצון שלנו לעזור להם.

כל יום אנחנו מניחים עוד אבן קטנה, לבנה, פיגום – ועוזרים להם לצמוח ולהיבנות. וכל יום הם מלמדים אותנו משהו אחר, בתמורה.

לעצור לפני שאנחנו כועסים. לחייך לפני שאנחנו מתייאשים. להימנע מהנחות מוקדמות וציפיות מוגזמות. לפתח עמדה יותר ראלית לגבי מה שניתן להשיג. לא להרגיש מובסים כשאנחנו טועים. ולזכור שאצל כולנו, ילדים והורים,

רוב הקשיים והבעיות מקורם בכוונה טובה ובהתפתחות תקינה. רוב הבעיות עוברות ונפתרות. והרוב קובע!!

מי ייתן שתהיה שנה טובה 

שנה של חווית הורות קלה ומלאת שמחה. שנה של לב פתוח ומקבל ויחסים טובים עם עצמנו ועם אחרים.


















2.9.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

הסתגלות לגן- גננת טובה, גננת אווזה

בלית ברירה רשמנו את הבן שלנו לגן רחוק מאידיאלי. הגננת קשוחה ולא מספיק חמה, סדר היום נוקשה ויש מעט הזדמנויות למשחק חופשי, לעשות דברים בקצב, בזמן ובכיף של הילדים. גם עם הגן הקודם לא היה לנו מזל. הגננת יצאה לחופשת לידה ממושכת וזה גרר תחלופה של כוח אדם. בסך הכל הוא עבר את השנה בשלום אבל לא התלהב ללכת לגן והתקשה להיפרד מאיתנו בבוקר.

אני מרגישה אשמה על השנה שעברה, מוטרדת מהשנה הנוכחית ודואגת מה ההשפעה של כל זה עליו? האם זה יכול להזיק לטווח ארוך? האם עשינו לו עוול נורא?
לפני שנים אספנו אל ביתנו אפרוח-ברווז שזה עתה בקע מקליפתו. בימים הראשונים אפרוחים לומדים ללכת אחרי האימהות שלהם. המאפיינים המיוחדים של האם - הרגליים, הצבעים, הקולות -מוטבעים במוחם. הם ימשיכו לעקוב אחריה עד שיהיו בוגרים דיים ללכת לדרכם. באופן דומה למד הברווזון שלנו ללכת בעקבותינו. רגליים אנושיות היו לתחליף- אם ונסכו בו ביטחון רב. 

סופשבוע אחד יצאנו לים ולקחנו את הזעירון עימנו. כיוון שהחוף היה שומם שחררנו אותו והוא פסע לצידינו לאן שהלכנו. פסיעות אנושיות ואחריהן עקבות ברווזיות עיטרו את החוף. בהדרגה הוא התרחק והרשה לעצמו להתעכב, לנקר ואז לשוב ולקצר טווחים. ביום שישי התהפך עולמו. החוף התמלא עשרות רגליים, קולות ודמויות אנושיות. תחליפי ברווזים זזים באי שקט ממקום למקום. הזעירון פנה כה וכה, התבלבל, קפא במקומו ופצח בבכי של ברווזים. לולא השבנו אותו לתיבה הוא היה מאבד אותנו מיד לאחר שהיה מוצא אותנו. שוכח מה הוא מחפש ומחפש את מה שהוא כבר שכח. רץ ממקום למקום עד להתשה.

גם התינוק האנושי יוצר קשר אמיץ עם ההורים, מזהה את המאפיינים המיוחדים שלהם ושואב מהם ביטחון ורגיעה. אחר כך הוא לומד להעביר את תחושת הקרבה והביטחון לדמויות נוספות.קשה להפריז בחשיבות של מיעוט דמויות בגן. חמות, שקטות, עקביות. כשדמויות רבות מתחלפות, ההבנה של הילד משתבשת ובטחונו מתערער. הוא איננו יודע למה לצפות ואינו בטוח שיהיו לידו, יעזרו וירגיעו יהיה מה שיהיה. 
מנגד, לתינוק האנושי יכולת מדהימה להפנים את הדמויות החשובות, לזכור את תחושת הביטחון שהן נוסכות בו, לשחזר את קולן ולהיעזר בהן גם כשאינן לצידו. ככה הוא מצליח להרגיש בבתים זרים "כמו בבית". זו דרכו להתייחס לגננת כאל אמא זמנית.
לא פשוט להתמודד עם הסתירה בין הצרכים של הילד לבין האפשרויות במציאות. אחת הדרכים לעשות זאת היא להיות הדובר של הילד בגן והשגריר של הגננת בבית. בבואכם לגן ברכו את הגננת לשלום. הביאו לה משהו מהדרך (פרח, גרוטאה להדבקה, חיוך, מילה טובה..). העבירו אליה את הילד עם בקשה שתיתן לו מדי פעם מילה חמה. עשו זאת בנוכחותו כדי שייתן בה את אמונו. בבית, דברו עימו על הגן בחיבה. עזרו לו לשנן את השמות והכללים ולהיזכר במה שעבר עליו.
כשגננות מתחלפות או שאינן די חמות וקרובות (לשלושים ילדים!) הילדים לומדים לקבל חום מחבריהם. עזרו לבנכם ליצור קשר עם חבר טוב מהגן והם ילכו זה לצד זה עד שיהפכו מברווזונים לברבורים.

מהי ההכנה הטובה ביותר לכתה א' - קראו "הכנה לכתה א'"
מהם השיקולים בבחירת גן - קראו ,"לקראת השנה הבאה"

 כיצד לעזור לילד להסתגל לגן חדש - קראו  "גן חדש"


15.7.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

"משעמם לי!"


מעולם לא הייתי חסרת עניין כמו הבן שלי. במשך השנה, ובחופש במיוחד, הוא מתקשה להתלהב ממשהו. כשמשעמם לו הוא נעשה נודניק: "מה אני אעשה?", "אין לי במה לשחק"... למרות שהבית מלא משחקים וספרים, מה שהוא רוצה זה טלוויזיה. נמאס לי לשמוע אותו מיילל "משעמם לי" ולהציע לו כל הזמן פעילויות.

מה אפשר לעשות שהוא לא ישתעמם?

השעמום הוא רגש טבעי העולה כאשר בנך אינו יכול לעשות בזמן נתון את מה שמתחשק לו.
אם הוא רוצה חברים – הספר הכי מעניין ישעמם אותו. 
אם הוא זקוק לפעילות – כל עיסוק שקט יהיה לו לטורח.
אם הוא מתגעגע לחברתך – כל הצעה שאיננה כוללת אותך לא תתקבל בברכה.


בתחילה, עולה תחושה של שיממון ורעב להנאה ועניין, בהמשך היא מתורגמת למגוון של פתרונות ובדיקה מה ניתן לעשות (כל שלב כזה מפעיל ,מבחינה אנטומית, רשתות שונות במוח). קיים פער בין הזיהוי הרגשי ("משעמם לי") לזיהוי השכלי ("מהן האפשרויות"). כדי לגשר על הפער, חייבים להשתהות על הרגש, לא נעים ככל שיהיה, ולחפש רעיונות שיענו עליו.

אם אנחנו לא נותנים לילד להרגיש את השעמום וממהרים להציל ולהפעיל- הילד לא ילמד להפעיל את עצמו ויתקשה להבין ששעמום הוא רגש זמני. אם כל פעם לוקחים אחריות על השעמום שלו הוא רואה בהורים חברת הפקות עם תקציב ענק ורעיונות שוברי קופות. בבתים בהם הטלוויזיה, המחשב או המקרר הם פתרון זמין, הוא ילמד לברוח אליהם במקום לפנות פנימה, להרהר ולחפש פתרונות אמיתיים שיתנו לו עניין ואתגר אמיתי. אחרי שעות של צפייה במסך הוא יתמתח, יפהק ויכריז: "משעמם לי". רק כדי לחזור וללחוץ שוב על השלט.

אם תביני ששעמום הוא רגש ככל הרגשות, ושאין זה מיכולתך או מאחריותך למונעו, תוכלי, בסבלנות, להשפיע: הכינו יחד רשימה של עיסוקים לשעות הפנאי. קבלי את התלונה בהבנה ("כשרוצים משהו מסוים קשה למצוא עניין במשהו אחר"). עזרי לו לברר מה הוא היה רוצה לעשות (גם אם אי אפשר ללכת לחבר, חשוב שילמד לזהות שזהו רצונו). הציעי או השאירי לו למצוא פתרונות יצירתיים (אפשר להתקשר לחבר ולקבוע איתו למחר. אפשר להתאמן לקראת משחק שישחק עם החבר). מדי פעם הרגיעי ועודדי. לעיתים ההכרה ברצון שלו תרגיע ותאפשר לו להתפנות לעיסוקים אחרים. לפעמים הוא ילמד להתמודד עם התסכול וימשיך הלאה. מה שברור זה שאי אפשר ולא כדאי לעשות את זה במקומו.

כולנו יודעים שתחושת רעב לא כדאי לסתום מיד בפתרונות- זבל. זה מביא להשמנת יתר. כך גם לגבי שעמום. זה רק מוביל למֶגה- שעמום.

איך מלמדים ילדים להעסיק את עצמם - קראו "מי ישחק איתי"

על הקשר בין פנאי, גלישה עודפת לדמיון וחולמנות קראו "חלומות בהקיץ/ מחשבות נודדות", "מחשבות נודדות וחלומות בהקיץ- המשך"

איך לנצל את החופש בתבונה קראו "קיטנה זה לא פיקניק"

איך הופכים את השגרה היום יומית לתרגול קשבי ולא לנזק קשבי קראו "קשב וריכוז- ילד שלי מוצלח", אתה לא מקשיב לי", "אוכל זה לא משחק", "הורים כמו GPS



30.6.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

שינויים ופרידות


הקיץ טומן בחובו הרבה התרחשויות, התרגשויות, שינויים ומצבים חדשים. למצבים חדשים יש נטייה לעורר געגועים למצבים מוכרים, בטוחים ואהובים. למשל, געגועים לבית, לאבא ואמא.
בהמשך, שאלות ותשובות בנושא קושי עם שינויים ופרידה שהופיעו כתגובות בפוסטים קודמים, עם תוספות קלות

     
אנונימי אמר/ה:

הבן שלנו מסיים כתה א'. רשמנו אותו לקייטנה יחד עם עוד חבר שלו ונראה שהוא מרוצה. הבעיה היא שכל בוקר מתחיל ויכוח. אני עובדת בבית והוא שואל מדוע הוא לא יכול להישאר ומבטיח שלא יפריע. במשך השנה הוא מבין שאם אני נשארת בבית זה לא סיבה שהוא יישאר גם. מה פתאום זה התעורר עכשיו?

ילדים זה לא צחוק אמר/ה:
ל"מה פתאום" - תארי לך שכל קיץ היית נדרשת, למשך חודש וחצי, להפסיק לעבוד מהבית ולעבוד מהעבודה, כל פעם ממקום עבודה אחר. קרוב לוודאי שגם בך היו עולים געגועים לבית ורצון להישאר בו.למצבים חדשים נטייה לעורר געגועים למצבים מוכרים. יציאה לקייטנה חדשה, אפילו לתקופה קצרה, כמוה כיציאה לגן או בית ספר חדש. הצונאמי של חידושים והפתעות מרגש ומציף ולעיתים קשה לבליעה. היום המלא והגדוש בקייטנה נידמה ארוך מהרגיל. אולי, עקב כך, הגעגועים לבית גוברים ויש לבנך קושי אמיתי להיפרד מאימא בבוקר. ואולי הוא סבור, בטעות, שחופש זה חופש ובחופש רובצים בבית ללא מעש. ייתכן שהוא מאמין בכל ליבו שאם ישתלט על השלט והעכבר, ולא יזוז מהמקום זה לא יפריע לאיש.


הקדישו זמן בבוקר לפרידה נעימהשימו לו הפתעה קטנה בתיק או הבטיחו להכין לו משהו שהוא אוהב כשיחזורידעו אותו מה תעשו אחר הצהריים כך שיוכל לכוון את המחשבותוהעיקרהרבו להיות יחדלדבר ולשחק.
קשר חם עם אמא ואבא הוא כמו דלקמצד אחד מתגעגעים אליו כשרחוקיםמצד שני הוא מאפשר לנסוע יותר ויותר רחוקכמו בחופש לקייטנה
בהצלחה





     
אנונימי אמר/ה:

הבת שלי, בת 3 וחצי, מפחדת להישאר בבית עם בייביסיטר, אפילו אם זה מישהו קרוב שהיא מכירה ממש טוב ומאוד אוהבת. כמה שאנחנו מסבירים לה שאנחנו חוזרים הביתה ולא נשאיר אותה לבד, זה לא עוזר. היא נשארת ערה ומחכה עד שהיא רואה שחזרנו הביתה.
נוצר מצב שאנחנו כמעט לא יכולים לעזוב בשקט את הבית. מה ניתן לעשות?


ילדים זה לא צחוק אמר/ה:
ל"לא יכולים לעזוב" -
לפני שמנסים להציע מה לעשות נסו לחשוב מה קרה, מה יכולה להיות הסיבה, מה עובר לה בראש: האם חלו שינויים בשגרה, לאחרונה?
האם מישהו נעלם מחייה?
האם אתם יותר נעדרים בזמן האחרון?
האם התחלפה גננת והפרידות בבוקר יותר קשות?
האם מישהו הולך מבלי לומר לה שלום, כדי שלא תבכה?
האם היא התעוררה וגילתה שהלכתם?
האם היא פוחדת שיקרה לכם משהו כשלא תהיו בבית? (בגיל 3 ילדים משלימים מידע חסר במידע שגוי, וזה מקור להרבה פחדים).
ואפשר שהיא בודקת עד כמה יש בכוחה להשפיע עליכם.
נסו להסביר לה, לאו דווקא בזמן שאתם צריכים לצאת. אז החרדה גדולה ואי אפשר לדבר אל השכל הישר. שחקו איתה בבובות, בהורים שיוצאים מהבית ומשאירים ילדה עם בייביסיטר ואז חוזרים. שננו שוב ושוב: "קודם הולכים ואחר כך חוזרים" או "בסוף תמיד חוזרים הביתה". חיזרו על כך גם כשבני משפחה אחרים יוצאים.

אם אתם נשארים בבית היא לא צריכה לדאוג. אם אתם הולכים וחוזרים היא לומדת לא לדאוג ולא להיבהל מהדאגה (מה עדיף?). כדי שזה יקרה, ידעו אותה מראש לפני כל יציאה. הסבירו בקיצור היכן תהיו ומתי תחזרו. תנו הכרה לרגשותיה ("את דואגת שלא נחזור", "את לא רוצה שנלך"), עודדו ("מי חמודה!" "אנחנו אוהבים אותך"), תנו הנחייה ברורה ("עכשיו אנחנו יוצאים ואת הולכת לישון", "ככה אבא ואמא החליטו", "צריך!") והיפרדו בתבנית קבועה. הקפידו לעשות טקס פרידה קצר וקבוע לפני היציאה וצאו רגועים. אחרי הכל, אתם משאירים אותה עם מישהו שעליו אתם סומכים. ובכלל, יתכן שהיא מאמינה לכם שאתם תמיד תחזרו, היא רק רוצה לראות שזה קורה.


קראו פוסט קודם באותו נושא: "עוד לא די"


25.6.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

"הלו אמא"

עד כה, מדי קיץ, שלחנו את בננו הבכור (בן תשע וחצי) לקייטנה. שנינו עובדים ומגיעים הביתה מאוחר. בשנה שעברה הוא עיקם פרצוף ורצה להישאר בבית. השנה הוא מסרב ללכת לקייטנה. אנחנו מבינים אותו. גם אנחנו לא מהמתלהבים. אנחנו מתלבטים אם לאפשר לו להישאר בבית. מתי מתאים להשאיר ילדים לבד בבית?

התנאים להשארת ילד לבד בבית רבים. הנה כמה מהמרכזיים שבהם, על פי סדר חשיבות: אם הוא מרגיש נוח להישאר לבד, יודע לטלפן לקרוא לעזרה, זהיר ויודע לשמור על עצמו וסביבתו, הפנים כללים וגבולות ויודע לשמור עליהם שלא בנוכחות מבוגר, יודע להעסיק את עצמו באופן חיובי ומועיל, מסוגל לשמור על רוטינה ולעמוד בלוח זמנים, יודע להתרחק מזרים (גם באינטרנט)...

בגיל 9-10 לחלק מהילדים רצון ויכולת להישאר לבד למספר שעות. מכיוון שיכולות האומדן שלהם עדיין לא מפותחות היום יכול להמשך מעבר למה שציפו והעצמאות יכולה להתגלות כקשה ממה שחשבו. אם משאירים אותם עם הוראות מחמירות הם עלולים להתמלא פחדים. אם הם נחשפים לתוכן מאיים ותוקפני בטלוויזיה הם עשויים להזדקק למילה מרגיעה.

אם נראה לכם שבנכם יכול להישאר בבית, הרכיבו יחד תוכנית יומית ברורה עם לוח זמנים וכללים, שמכילה פעילויות שונות (משחק, קריאה, לימוד, אימון, סידורים, חברים, צפייה מוגבלת במסכים...). בדקו עימו כל יום כיצד עמד בתוכנית. עודדו אותו להצליח. עמידה בתוכניות מגבירה תחושת יצרנות ויעילות ומפתחת מיומנויות של ארגון ותכנון. אם אנחנו עושים מה שתכננו – נגיע לאן שרצינו.

קשר טלפוני יכול להאריך את טווח הזמן שהוא מסוגל להישאר לבד. סכמו על אופי הקשר הטלפוני (תדירות, מי מתקשר למי, ובאילו נסיבות). ילד שמרבה להתקשר אינו מרגיש נוח להישאר לבד. טלפונים מיותרים מגבירים תלות וחרדה במקום להרגיע.

נסו להקדים ולחזור הביתה. קירבה לאדם יקר משפיעה עלינו ברמה הפיזית – ממלאת אותנו אנרגיה, מתדלקת בסקרנות, שמחה ושלווה. כמו טייס בטיסה למרחקים ארוכים, כשהילד נשאר לבדו הוא דואג מה יגמר קודם: הדלק במנוע או הטיסה. ושום טלפון ממגדל הפיקוח לא יכול למלא את המיכל! 

17.6.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

קיטנה זה לא צחוק


איך לנצל את החופש בתבונהאיך לבחור קייטנההחופש קרב וההתלבטות שלנו בעיצומההבן שלנו משוכנע ש"קייטנה זה לקטנים". כבר בשנה שעברה הוא הרבה להתלונןלקום מוקדם בבוקר ולהיות שעות מחוץ לבית זה לא מה שהוא רצהבערבים התקשה ללכת לישוןכאילו סבל מיעפת ובבוקר קם בכבדות כמו מהנגאובראבלבסיכומו של יום הוא צבר חוויות חדשות והיה די מבסוט.
למרות מחאותיו אין לנו כוונה להשאיר אותו בבית בחוסר מעששרוע לבדו מול הטלוויזיה והמחשבללא פיקוח למה הוא נחשףהמחשבה על טלפונים תכופים ואזעקות "משעמם לי!" גם מרתיעה אותנואיך מגשרים על הפער בינינו
כשילדים מתכוננים לחופש הם מפנטזים שלא ידרשו לעשות כלום ויהיה להם חופש שלם בשביל זהשנה ארוכה הם למדו בבית הספר רק בשביל הפרס הגדול שבסוףלכןהדבר היחיד שהם מתכוונים לשנן בחופש הוא ש"בחופש לא לומדים!" .

הוריםלעומתםרואים בחופש הזדמנות להשלים את כל מה שלא הושג במהלך השנההזדמנות להיפתח לתחומי עניין חדשיםלטפח כישרונות חבוייםלסגור פערים בלימודיםלקרוא ספריםללמוד דברים "שימושיים" (סדנאות בישול או נגרות המסתכמות בלקצוץ כמה שיותר קצוץלערבב כמה שיותר מעורבב ולשייף כמה שיותר משויף...). הם מוכנים לעשות הכל כדי למנוע התחברות של הילד לטכנולוגיה עכשווית מחשש שבסוף החופש יישאר המון מידע במחשב ומעט מאוד בראש של הילד.
הם בוחרים קייטנה כאילו הייתה עוד מוצר צריכהבודקים מהם התכנים החינוכייםהאם יש מספיק כוח אדםמה איכות המדריכיםהמזוןרמת הבטיחותהאם המחירים הוגניםומה הנוהל במקרה של הפסקת השתתפות או ביטול?

בחירת קייטנה דומה לבחירת מסגרת חינוכיתאמנם זוהי מסגרת לזמן קצראבל דווקא למשהו קצר ולא ידוע יכולה להיות השפעה כואבת ולא רצויהבקייטנה שמתקיימת במקום לא מוכרעם אנשים לא מוכריםועוסקת בתכנים לא מוכרים יש פוטנציאל ללחץ ומתח לא בריאים (ראה"לקראת השנה הבאה").
בקייטנה הזמן קצר מכדי לבסס יחסי אמון כלפי מדריכים וחבריםקשרים חדשים וזמניים מציתים מאבקי כוח ומעוררים חששותילדים מנסים להרשים ולתפוס מקום בדרכים שמאפיינות גילאים יותר צעיריםהנכונות לקבל מרות של מדריך זר קלושה ובעיות משמעת וגילויי תוקפנות צפים ועוליםלכן חשוב לבדוק גם האם יש אפשרות לדבר עם המדריכים במקרה שתתעורר בעיה ובאיזה אופן הם מתכוונים להתמודד עם בעיות התנהגות והצקות.

על מנת שהסירוב של בנכם לא יהיה עז יותר מהרצון שלכם שילך לקייטנהשתפו אותו בשיקולים ובהתלבטויות שלכםהבינו אותו כדי שהוא יוכל להבין אתכםחפשו קייטנה בגודל סבירבמחיר ובמרחק סבירקייטנה אינטימית עם ילדים שהוא מכיר ותכנים שהוא אוהב עדיפהבררו אם התכנית ידועה מראשמגוונת ושפויהכזו שלא מריצה את הקייטנים ממקום למקום ללא הרף וללא שגרהאחרי הכלרוב הילדים לא מבינים מה הטעם להתרוצץ בחוץ כל היום ובסוף לגלות שהרגעים הכי מוצלחים בחופש היו לחזור לחדרלמיטהולמשחקים שלהםרק שם הם הרגישו ממש בבית.

מי שמנצל כל דקה ודקה בחופש זוכה לחופש הכי גרוע שיכול להיותתנו לו גם לגלות את ההנאה שבאיטיותלחקור את הפנאילמצוא עניין בבטלהלהתרפק על חוסר המעש (ראה: "משעמם לי").

קריאה נוספת בנושא:
עוד על יציאה לקייטנות קראו: "שינויים ופרידות"
מאיזה גיל אפשר להשאיר את הילדים בבית? קראו:"הלו אמא"
על ההשפעה של לחץ וריגושים על ההתנהגות קראו: " אחד בבית ואחד בחוץ"
על התפתחות יחסים ומיומנויות חברתיות קראו: "במחשב או להשתלב"
על הקושי לקום בבוקר קראו: "הורים כמו GPS"