חג שבועות שמח!

אחרי שבחג העצמאות הבת שלנו סירבה ללבוש חולצה לבנה עם כפתורים, קניתי לה במיוחד לשבועות חולצה לבנה חדשה. אבל גם את החולצה הזאת היא לא הייתה מוכנה ללבוש: היא לא מוצאת חן בעיניה.. היא לא אוהבת כיסים.. השרוול לא נוח... אפילו לא הסכימה לקחת אותה בתיק. כאילו היא מוצאת סיבות להתנגד מתחת לאדמה. אני חוששת שאם נוותר לה היא תרגיש יוצאת דופן לעומת שאר הילדים. 
האם היא עושה איתנו מאבק כוח? האם להיכנס איתה למאבק, להכריח ולהלביש בכוח?

לא כל פעם שהילד נאבק בנו זהו מאבק כוח. עם בוא החגים, על הקושי הרגיל לצאת מהבית ליום ארוך ומתמשך, נוספת ההבנה שהיום הוא לא יום רגיל. צפויים שיבושים בשגרה והפתעות. בגיל הרך, שינויים אינם מתקבלים בברכה. הם מעוררים חשש ומפעילים מנגנוני בלימה והתנגדות אוטומטיים. הסירוב להתעטף בבגדי חג שנראה לנו כמאבק כוח הוא, אולי, מאבק על תחושת ביטחון, על העדפות אישיות ועל הזכות להתחשבות. 

מה שנכון לגבי המבוגרים נכון גם לילדים. הם מעדיפים בגד מוכר וחביב שלא מתלכלך בקלות. ישנם ילדים שנרתעים מכפתורים. הם פחות מוכרים, לא נוחים, מגבירים תלות במבוגר ומזמינים תקלות. חולצה לבנה עלולה להתקשר עם פנים מדאיגות של הורים והערות בנוסח "תזהר!", "אל תלכלך!".
לתגובה של בתכם יכולים להיות הסברים שונים. רק כאשר התגובה מזיקה, חורגת מאוד מהנהוג או בלתי מתחשבת יש טעם להיכנס למאבק. זה לא המקרה! עזרו לבתכם להתמודד עם המצוקה אליה נקלעה. תנו הכרה לרגשותיה ("את רוצה שיהיה יום רגיל", "את רוצה ללבוש בגד שאת מכירה"). הרגיעו ועודדו ("לא נורא", "אל תדאגי", "מיום ליום תלמדי לאהוב חולצה לבנה"). קשרו את החולצה הלבנה עם זיכרונות משמחים ("זה כמו ביום הולדת"). אפשרו לבתכם לבחור האם ללבוש חולצה רגילה ולקחת בתיק את הלבנה או ההפך. אולי כשתגיע לגן ותראה את כולם בלבן – תשנה את דעתה. הבטיחו שגם שם לא תהיה חייבת. 
אפילו לתפוח שנופל קרוב לעץ, יש יותר מהסבר אחד (בגלל הגרביטציה, בגלל שהבשיל, בגלל התולעת, בגלל שמישהו השליך אותו שם...), על אחת כמה וכמה להתנהגות של הילד. אל תמהרו לפרש כל מאבק כמאבק כוח.

0 תגובות

התנהגות לא נאותה - אחד בבית ואחר בחוץ

מחוץ לבית, כשמתארחים אצל חברים ובני משפחה, הבן שלנו מתנהג למופת. הוא רגוע, קשוב, מנומס, סבלני וותרן. כולם מתמוגגים ממנו ולא מאמינים כמה הוא מסוגל לעצבן. אבל ברגע שמגיעים הביתה הוא מתהפך. מרעיש, מתווכח, מתעצבן, מסתבך במריבות ולא שומע בקולנו. זה נפסק כשאנחנו מרימים טונים אבל רק לזמן קצר.

אנחנו לא ממש יודעים איך להתמודד עם זה. הוא מקבל הרבה תשומת לב ואנחנו משתדלים להקשיב לו ולכבד את רצונו. מה אפשר לעשות כדי שהוא יתנהג יפה כמו בגן או אצל סבתא (חוץ מלהשאיר אותו שם)?

ככה זה ילדים. המוח שלהם דומה למכונית עם שני הילוכים. במהירות איטית מערכות ההגה, הברקסים ודוושת הדלק מתפקדות מצוין. ברגע שהמהירות עולה, דוושת הדלק ננעלת, הברקסים מפסיקים לעבוד, ההגה תקוע ואין אפשרות לעבור הילוך. במצבים מתונים כל המערכות מתפקדות ביעילות וההתנהגות ניתנת לשליטה וכיוון. לעומת זאת, במצב של ריגוש ועוררות המערכת השקולה, ההגיונית, שיודעת לעכב התנהגויות לא רצויות- ננעלת (ממוקמת בקדמת המוח). במקומה המערכת ההישרדותית, הרגשנית, הלוחמנית והרגזנית תופסת פיקוד (ממוקמת במוח האחורי).

כשהנפש סוערת הדם רותח. כשהלב מאיץ שיקול הדעת צונח. "כשהרגש מתעורר ההיגיון הולך לישון".

ילדים בוחרים, באופן לא מודע, את האתר הבטוח ביותר עבורם להאיץ ולפרוק לחצים. במקום ציבורי ופחות מוכר הנהג הזעיר נוסע לאט, מחשב את דרכו ומהלכיו. כשהוא מתקרב הביתה הוא מגביר מהירות, משחרר רסן ולכן גם מתפרק וננעל. כשעייפים, באווירה עם פחות כללים וגבולות קשה להיות מאוזנים. בבית, באופן טבעי, מתעוררות דילמות שלא קיימות במקומות אחרים: האם לרצות את ההורים או להלחם בהם (על עצמאות)? האם להזדהות איתם או להתחרות בהם? בבית נגעו לו, עשו לו, הוא מקנא, הוא תכנן, הוא ציפה, בא לו, לא בא לו, משעמם לו, אין לו כוח... בחוץ מילא, אבל בבית הוא לא פראייר. מה שלא כיף לו, שהוא לא אוהב -הוא לא יעשה!
אם אתם רוצים שהבן שלכם ירעיש, תצעקו עליו שיהיה בשקט. מילים כמו "נו כבר!", "תזדרז!" לוחצות על דוושת הדלק. הרמת קול מרופפת את הבלמים.
אם אתם רוצים שהוא יירגע האטו את הקצב והורידו את מפלס המתח שלכם. זה ישפיע עליו באורח פלא, יותר מכל דבר אחר. בנוסף, זקפו את ההתנהגות היפה לזכותו ("שמענו שהתאמצת והתנהגת יפה אצל הדודים"). הכירו בתסכול שלו ("בבית יותר קשה לשמוע 'לא' ולהתאפק"). שתפו אותו במאמצים שלכם להירגע ולהרגיע ("איך אנחנו יכולים להרגע?"). הציעו פתרונות. אחרי שניים שלושה ניסיונות הורו לו לשבת בכיסא או ללכת לחדרו להירגע ("אני רוצה לראות שנרגעת ואתה עושה מה שאומרים לך"). גם שגרה קבועה בסופו של יום מסייעת.

כשהבן שלכם מתנהג יפה אצל אחרים אל תזקפו את זה לגנותו. הוא ילד חכם. יש לו סדרי עדיפויות נכונים. התנהגות טובה היא יקרת ערך, לכן הוא נזהר לא לבזבז אותה שלא לצורך. עם הזמן יהיה לו מספיק ממנה בשביל כולם.

קריאה נוספת בנושאים דומים:

עוד על התנהגות שונה בזמנים שונים והשימוש ב"נוהל כיסא" ראו - "מבחן הכיסא" , "תוקפנות לייט"
עוד על התמודדות עם עקשנות והתרסה ראו - "דווקא", "מודל המזגן" , "מי יותר חזק"
על התערבות במריבות אחים ראו - " שלא יתפסו לי את המקום" , "מריבות אחים" , "רישיון לריב"
על הקושי לגייס מוטיבציה למשהו שלא אוהבים - "לעשות רק מה שבא לי"
על השעמום והקושי להעסיק את הילד - " מי ישחק איתי" , "משעמם לי".

1 תגובות

בל"ג בעומר הצטרפנו עם בננו למדורה שכונתית. עשינו זאת כדי לשמח אותו. אבל הוא בכה, נצמד אלינו ולא רצה לזוז. הוא אמר שהוא פוחד והתעקש לחזור הביתה. לא ויתרנו כל כך בקלות. הסברנו, הפצרנו, פיתינו, ניסינו להצחיק אבל ללא הועיל. אחרי חצי שעה התקפלנו. קשה לנו להבין מניין זה בא. הוא מאוד שונה מאחיו הצעיר שמוכן לרוץ לתוך האש. אנחנו מקווים שזה יעבור עם הזמן. כיצד מקלים עליו ומונעים את החמרת המצב?

ילדים באים לעולם עם נטיות שונות שמתעצבות לאופי בהמשך החיים. תגובות ההורים ממתנות או מדגישות נטיות מולדות אלו. לחלק מהילדים טמפרמנט זהיר: דברים חדשים מרתיעים אותם, לוקח להם זמן להתחמם, להפשיר, להסתגל ולתת אמון. הם רוצים להתבונן מרחוק, לבדוק מה זה מים ומה זה אש לפני שהם קופצים. אם דוחפים ולוחצים – הם קופאים עוד יותר. אם מאפשרים להם להתחמם לאט לאט הם נרגעים, נמסים וזורמים.

בגיל הרך היכולת של הילד להבין מה קורה לו מוגבלת. כשהוא חש דריכות, עליה במתח שרירים, ושינויים בקצב הנשימה, הוא מכנה זאת במילה היחידה המוכרת לו- פחד. אם האש זזה ומשמיעה קולות הוא סבור שאולי היא חיה או דרקון יורק אש שעלול לזנק עליו כל רגע. אוצר המילים הרגשי שלו מאוד מצומצם והוא מתקשה להסביר את עצמו. כשמחשבה לא בשלה מביאה ילדים לזהות סכנה, היכן שאין, הם זקוקים להסברים שלנו. הפירוש שלנו למצב ולתחושות שלהם משפיע על התנהגותם והרגשתם.
בנכם ירגיש בנוח במדורה קטנה, שקטה, עם מעט חברים ואנשים מוכרים. עדיף להגיע למדורה כשעדיין אור בחוץ ולתת לילד להסתגל בהדרגה: לשבת רחוק, בחיק ההורה, להתקרב לאט ובלי לחץ. כמה שלוחצים פחות – הוא לחוץ פחות. במקום לומר לו שהוא פוחד, העדיפו פירוש חיובי ומתון ("אתה נזהר מדברים חדשים", "אתה נבהל מהרבה אנשים"). עודדו והרגיעו ("אתה ילד נבון", "לאט לאט תרגע", " אבא ואמא לא דואגים ואין מה לדאוג"). התאימו את הקצב שלכם לקצב שלו ובעיקר היו סבלניים.
כמו עצים במדורה – מה שנדלק לאט נשרף לאט. בסוף המדורה, אתם תרצו ללכת ובדיוק אז הוא יהיה מוכן להישאר...

2 תגובות

יום הזיכרון- יחס ילדים למוות

מדי שנה, ביום הזיכרון, אנחנו עולים להר הרצל לטקס לזכרו של אחי המנוח. בני מכיר את הסיפור על מותו של אחי בצבא, אך עד כה לא לקחנו אותו עימנו. חשבנו שהוא אינו מבין מה זה מוות, שמראה האנשים הבוכים והקברים הרבים יכול לעורר בו פחדים מיותרים.
השנה, בכיתה א', ברצוני לקחת אותו איתנו לאירוע המרכזי.

מה ההשפעה של אירוע כזה על ילד בגילו? האם זה יכול לתרום לו או רק לעורר בו רגשות קשים?

ישנם ילדים שעלולים להגיב לאירועי יום הזיכרון בצורה קשה. אלו ילדים שחוו בעבר איום על חייהם (אשפוז, מחלה קשה, תאונה, טביעה..), ילדים שאיבדו בעבר מישהו קרוב (קרובי משפחה או דמויות משמעותיות) או כאלה שסובלים מקשיי פרידה וחרדת נטישה. גם אצל ילדים רגישים וחרדים במיוחד, או בעלי עולם דמיוני מציף וחשיבה מאגית, החשיבה הלא בשלה מביאה למסקנות מוטעות והמפגש עם המוות עלול לעורר סערת נפש.

על הילדים האחרים בורות וחוסר הבנה דווקא מגנים מפני תובנות כואבות מדי. הם אינם מודעים לאי-הפיכות של המוות ולא תופסים שזה יכול לקרות גם להם. אם מסבירים להם בשפה פשוטה, בטון רגשי רגוע, במושגים הקרובים לעולמם - לימי זיכרון יכולה להיות השפעה מחשלת ומגדלת. טקס לזכר חייל לא מוכר בנוכחות הורה אוהב כמוהו כחיסון מוחלש שקל יותר להתמודד איתו. הקישור של המוות למלחמה ולמעשה גבורה מקטין את ההסתברות של המוות לקרות ועושה אותו פחות נורא. זהו משהו רע שקרה אבל הוא קרה בעבר ונשאר בעבר. דרך הדיבור על המת ילדים מבינים שלאנשים יש ייצוג תודעתי קבוע ואהוב שנשמר בזיכרון גם כשהאדם נעלם מהעין. המוות סופי אבל הזיכרון נצחי.
אם אין סיבה מיוחדת שבגללה בנכם עלול להגיב בחרדה אפשר לקחת אותו לטקס הזיכרון. כדאי לשמור על קרבה פיזית (לתת יד, ללטף, לחבק), לשים לב אם הוא חסר שקט, נסער או שמא מודאג ומתנתק- ולהרגיע. הסבירו לו במילים פשוטות את רצף האירועים (צפירה, מטח כבוד, הנחת זרים..). ענו בסבלנות לשאלות שמטרידות אותו. ראו בכך הזדמנות לתת תשובות הולמות לשאלות הולמות ("זה קרה לפני שנולדת", "סבתא בוכה כי היא מתגעגעת", "מלחמות לא קורות כל יום" , "לא כל כך בקלות מתים"..). אם אתם מתקשים לענות הודו בפשטות ("יש דברים שקשה לי להסביר", "אני אחשוב איך להסביר לך").

באחד מימי הזיכרון שמעתי שיחה בין ילד קטן לאימו:

ילד: "אמא, מה קורה לחיילים שמתים?"
אמא: "הם עולים לשמיים ויותר לא רואים אותם".
ילד: "אה, כמו סבא שטס לקנדה?"

העיסוק במוות הוא אוניברסאלי והפחד ממנו נורמטיבי. כל ילד נותן למוות משמעות שונה, אישית, ייחודית. בגיל 4-5 מוות נתפס כמשהו לא רצוי וגם לא ממש מובן. בגיל 6 צצים פחדים שמא זה יקרה לאנשים קרובים, ובגיל 7 עולה הפחד שמא זה יקרה לי.
בשלב הזה מי שמבין מה זה מוות מפחד. מי שלא מבין מפחד עוד יותר. באופן פרדוקסאלי ההבנה מה גורם למוות, להיותו אירווירסבילי ובלתי נמנע מאפשרת לתודעה להתייצב.

בגיל 8-9 הפחד נרגע, או לפחות נדחה למועד מאוחר יותר, עד שנהיה זקנים.

איזו הקלה שלא הכל בגללנו ותלוי בנו, במה שנעשה ונאמר. אבל מה שנעשה ישפיע. כמו ציפור אנחנו לועסים את אירועי החיים הקשים ומזינים בהם את הגוזל שלנו, שלא ייחנק.
 ואם נהיה רגועים - נרגיע.

על טמפרמנט ופחדים קראו "ל'ג בעומר"
על הקושי ללבוש חולצה לבנה - "שבועות בלבן"
 על התמודדות עם ההיסטוריה הטראומטית של עמנו: "ראיתי את פרעה"

7 תגובות

"אמרתי לא!"

"אנונימי" אמר/ה:

ביתי תינוקת חייכנית, סקרנית ומלאת חיים. בחודשים האחרונים היא החלה לצבור ביטחון וניסיון בזחילה, ובשילוב עם סקרנותה היא חוקרת את הבית על כל פינותיו, מנסה להכניס את כולו לפה. תוך דקותיים היא זוחלת הרחק ממשטח הפעילות לכיוון הנעליים, סל הכביסה או חוט חשמל שמונח על הרצפה. לרוב אני מניחה לה, משננת לעצמי שזה הזמן וזה השלב ללמוד ולהתפתח בלי הגבלות מיותרות. אבל כשהיא נוגעת בדברים שאני רוצה שתלמד שבהם אסור לגעת אני לא יודעת כיצד להגיב. בדרך כלל אני אומרת בקול רם "לא!" והיא קופצת וחודלת מיד ממעשיה. לפעמים היא ממשיכה עד שאני מזיזה אותה משם.

האם אני עושה את הדבר הנכון? מצד אחד אני רוצה שהיא תמנע מדברים מסוכנים ותקשר אותם לפחד - כי יש ממה לפחד (חשמל, תנור חם)..! מצד שני אני רואה אמהות לילדים גדולים יותר שכל הזמן אומרות לא, לא, לא! והילד חושש להתקדם צעד בלי שירים מבט ירא מול האמא.
מה ההשפעה של "לא" בגיל כזה ומה היא קולטת בכלל?

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

בשעה שהיכולות המוטוריות של התינוק גוברות אין מנוס מכך שהוא יתחיל לשמוע "לא". גילויי חיבה, משחקי פנים אל פנים, הנאה וצחוק מפנים את מקומם להתנגשות בין הרצון של התינוק למגבלות המציאות.
כשהתינוקת שלך נמשכת בכבלי קסם לכבל החשמל או להוטה על תנור לוהט, המוח שלה מוצף בחומרים המתווכים הנאה וסקרנות ואזורים שמקושרים עם עונג ותגמול מופעלים. עם השמע קול צעקה או איסור נעשה מעבר מרגשות חיוביים לרגשות שליליים. מבחינה פיזיולוגית מופרשים חומרים ומופעלים אזורים שעוסקים ברגשות שכאלה.

אמירת "לא" במידה מתונה, ובעקבותיה תגובת בלימה, אכזבה וחשש - חשובה. היא עוזרת להתפתחות אזורים במוח שאחראיים לוויסות ולעיכוב התנהגות לא רצויה. מצד שני, אמירת "לא" עודפת בשלב טרום מילולי, כשהילד לא מבחין באופן מודע בין מותר ואסור עלולה לבלבל ולבלום את הילד יותר ממה שההורה התכוון. האמא מתכוונת שהתנור חם והתינוק קולט שהחקירה והזחילה מסוכנות. אנחנו צועקים "שלא!" ימעך או ימרח את האוכל עלינו והוא מפרש שיש באוכל איום.

כשהבת שלך, כמו קולומבוס, יוצאת לגלות את האמריקה שלה -היו אתם המפה שלה. הנחו אותה מה כן. כוונו אותה למה להתקרב וממה להתרחק. אין צורך בצפירת אזעקה כל אימת שהיא נכנסת למים מסוכנים ("לא כל כך בקלות קורה משהו רע"). מספיק לומר "לא" בקול שקט, בטון רגשי רגוע, ובאינטונציה מתאימה. הרחיקו אותה למקום מבטחים והציעו לה משהו אחר למשש ולרשרש.
אין ספק שהמסע עוד ארוך, ובטוח שהיא תלמד.



"אנונימי" אמר/ה:

מה דעתך על השיטה של "להרים את הבית"? כל חפץ מסוכן או כזה שעלול להינזק מהחקירה של הקטנים מועבר ומורם רחוק מהישג ידם. יש כאלה שאף תוחמים את איזור הפעילות של התינוק עם גדר או שערי ביטחון ונעילות למיניהן.

לדעתי יש חשיבות לזחילה במרחבי הבית, לסקרנות ולחקירה ואני לא רוצה להגביל את ביתי לשטח קטן כשיש את כל הבית. אין לי בעיה עם כך שנדרש ממני להיות הרבה יותר קשובה וזמינה. אני חושבת שיש ערך למילה "לא", ואם אני מרימה את כל הבית - מתי יערך השיעור?
האם זה באמת חשוב שתלמד כבר עכשיו מה זה "לא"? איך מלמדים תינוקת קטנה דבר כזה בכלל?!

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

עצמאות או צייתנות? - זו השאלה. אם בעבר הורים יחסו לצייתנות חשיבות רבה יותר לעומת עצמאות, כיום המגמה התחלפה. כאשר הורים תחמו את הילד בתוך לול וגדרות הם העדיפו סדר וצייתנות על פני עצמאות. כאשר משאת הנפש היא יוזמה ועצמאות הורים מאפשרים לקטקטים לזחול ולגעת בכל. אם הם מאמינים שכמה שיותר "כן" - הילד פחות מסכן. הם מזיזים ומרחיקים כל מכשול, שואפים למחוק את המילה "לא" מהלקסיקון.

נראה שעצמאות ויוזמה יקרים לליבך לצד קבלת מרות (זה לא "או-או". זה "גם וגם"). אכן לאמירת "לא" חשיבות רבה. ה"לא" חיוני לגדילה לפחות כמו ה"כן". הוא מעביר את המסר שההורה הוא ישות נפרדת ("לא! אני לא מגבת"). הוא יוצר מרחק בין דחף לבין סיפוקו ("לא, אי אפשר לאכול את הביסלי של החתול).
לרב הילדים, אמירת "לא" מלווה בהרחקה והצעה "מה כן", שוב ושוב -יספיקו. אחרים, בשל טמפרמנט סוער, לא מצליחים לעצור באדום. מבחינתם במה שהם יכולים להגיע הם יכולים לגעת, ולכל מה שהם רואים הם מגיעים. ללא מחסום אמיתי הם לא מבינים מה הכוונה ב-"לא". אצל ילדים אלו שימוש מרובה מדי במילה "לא" עלול לעורר זעם על הגבלה עודפת, להביא להתעלמות, לשביתה כללית. וישנם אלו שיראו ב"לא" משחק, תחרות בין חתול ועכבר.

בגיל שבו לפעוט/ה קושי לקבל על עצמו הגבלות, אם אתם מוצאים את עצמכם אומרים הרבה "לא" - עדיף לסגור דלתות ולהרחיק חפצים מיותרים כדי להשאיר את ה"לא" להזדמנויות בהם הוא הכרחי. כך לא יפגע הרצון להגיע, לגעת, לראות ולמשש.

אם הפעוט/ה סבור שדלתות נעולות לא נועדו לעצור אותנו אלא לבחון את מידת הנחישות שלנו, או בתינוקית : "אם סוגרים בפניך דלת של ארון תפתח מגירה או מקרר"... התקינו מנעולים והתנחמו בכך שכשהוא יגדל זה ישחק לטובתו.

על "אסור" ו"לא" אחרי גיל שנתיים קראו:

גיל שנתיים הנורא

קשה להיות הורים

על הקושי המיוחד של הורים בראשית החיים קראו גם:

פתאום הורים - הקרב על השפיות

פתאום הורים - הקרב על הבכי

2 תגובות

סדר, סדר תרדוף! חג שמח!

הבן הבכור שלנו, נכד ראשון משני הצדדים, מוקף אהבה ומשופע כל טוב. מרוב חפצים לא רואים את החדר. המגירות מלאות בשטויות. לסדר ולמיין זה נגד האמונה שלו. כשאנחנו מנסים לפנות דברים מיותרים הוא עסוק במיחזור של מה שזרקנו לפח. משוכנע שהוא "חייב את זה!". לאחרונה הפכנו ל"פיית הניקיונות" והתחלנו להוציא דברים מהמגירות שלו ללא ידיעתו. אבל אז הוא נזכר לפתע במשהו וכועס "לאן זה נעלם?", "מי לקח לי ?" (אולי אנחנו ואולי לא, מי יכול לזכור...) ואנחנו מרגישים אשמים.  האם ללחוץ עליו לסדר למרות התנגדותו?

בתרבות שפע כמו שלנו, למיין ולסדר ארונות באמצע הילדות זה כמו לצחצח שיניים באמצע סעודת יום הולדת. מהר מאוד הכל מצטבר שוב. מצד שני, אם ההילולה נמשכת ונמשכת חייבים לעשות סדר מדי פעם.

הדחף לצבור ולאגור חיובי וטבעי. בראשית, הנטייה לאסוף היא כללית. ילדים מלקטים אבנים, צדפים, גולות, חרקים, חלקי צעצועים , עפרונות, מדבקות, קלפים ועוד... הם מתקשים לזרוק ולהפטר מכל מיני סיבות: אם הם חוו מחסור, הם יצברו כדי להימנע מתחושת החוסר. אם הם חוו שפע הם יאגרו כי זה מה שהם מכירים. ריבוי החפצים נותן להם תחושת ביטחון. לתפיסתם - עשיר הוא זה שאינו יודע מה וכמה יש לו. כמה שיותר הרבה - יותר שווה. לפעמים זה אינו הצעצוע עצמו שהם מתקשים להניח בצד אלא הזיכרון המתוק שהוא מביא עימו. ובכלל, מבחינתם זה לא נכון שהם אף פעם לא זורקים שום דבר - עובדה! הם זרקו בעבר את המוצץ והבקבוקים. בתחילה הם אוספים כדי להתבשם מתחושת השפע. בהמשך הם ממיינים ומנפים כדי להשתחרר מתחושת העודף.

בתוך כל ילד בלגניסט מסתתר ילד מאורגן שאוהב להכניס דברים לכיס אבל שוכח להוציא משם את הידיים כדי לסדר.  בתוך כל הורה שהופך ל"פיית הניקיונות" מסתתר הורה שחושש להיות אכזרי ובלתי מתחשב ושאינו מעז להכריח את הילד לעשות דברים ללא הסכמתו.

מה לעשות שרק דרישה אקטיבית לקפח את הדחף הראשוני, להיפרד מדברים מיותרים ולהכניס בהם סדר היא זו שדוחפת קדימה. ככה הוא מבין שעדיף שיהיו לו מעט דברים שהוא עושה בהם שימוש רב מאשר הרבה דברים שהוא עושה בהם שימוש מועט. איכות עדיפה על כמות. ככה מתפתחת תחושת קניין אמיתית, אחריות ונכונות להשקיע בהבטחת הקניין. ככה הנטייה הפרימיטיבית מקבלת ביטוי יותר ספציפי ופחות חומרי. הילד מתחיל לפתח תחביבים ותחומי עניין, לבנות אוספים, לאגור ספרים והשכלה במקום גולות ובָּקוֹגָנִים.

וורן באפט רכש חברת רכבות ב 25 מיליארד דולר רק בגלל שאבא שלו לא קנה לו רכבת צעצוע שביקש כשהיה קטן. תסכול אופטימאלי הוא מנוע רב עוצמה.

אל תהססו להכניס את המפתח לסוויץ' ולהתניע.

כיצד משתחררים מעודפי הצעצועים ואגירה עודפת קראו : "כואב הלב לזרוק משהו טוב"

כיצד לקבל עזרה מהילדים תוך שינוי בעמדות הפנימיות קראו: " חג הסדר והנקיון "
על החשיבות שבהתכנסויות באותה מתכונת משפחתית כל שנה קראו: "והגדת לבנך "

1 תגובות

מה זה בן מה זה בת- גרסת הבנות

השבוע קרה משהו שעורר בי ספקות. הבת שלי, בת שש, התעקשה להתחפש לשחקן כדורגל ודרשה להסתפר כמו בן. בדרך כלל אנחנו די גמישים. יש לה אחים גדולים והיא משחקת איתם במשחקי בנים. לא פעם הלבשנו אותה בפריטי לבוש של בנים. הפעם הבקשה שלה עוררה בנו תגובה אחרת. היא מתוקה ויפה עם שיער ארוך ולא מבינה כמה זמן לוקח לגדל שיער כזה בחזרה.

מה יש לה נגד בנות? האם בפורים צריך לאפשר הכל? או שבכל זאת יש גבול?

אולי לבת שלכם יש משהו נגד בנות ואולי יש לה משהו בעד בנים.
בגילאי הגן (3-6) ולפעמים גם הלאה, הרבה ילדות מחפשות קשר מיוחד עם האב ונכנסות לתחרות עם האם . לעיתים הן רוצות להיות יותר טובות מאמא בלהיות אמא. הן מזהות מאפיינים גנריים שבמרכז ההתנהגות הנשית (התקשטות, טיפוליות, תקשורתיות) ומחקות אותם. לעיתים, את הקנאה בקשר שבין האב לאם (או בין האב לאחים) הן פותרות על ידי אימוץ התנהגויות טיפוסיות לבנים (כוח, ספורטיביות, תחרותיות).
(משהו דומה קורה לבנים. קוראים לזה בשם מסובך "תסביך אדיפוס". בעיני זה הפטנט של הטבע להתקין במוחנו תוכנות של רצון לייחודיות ותחרותיות שבלעדיהן לא היינו שורדים).

ואיזה מועד יותר מתאים לכך מפורים?? בת היא כבר הייתה וגם תהיה בעתיד.עכשיו היא רוצה לנסות להיות בן.

החינוך המגדרי מושפע מעמדות וערכים של ההורים. ישנם הורים שמייחסים חשיבות להתנהגות מגדרית מסורתית כחלק מסדר חברתי. הם יהיו פחות סובלניים להתנהגויות ותחפושות הפוכות למין. לאחרים יהיה חשוב לשבור סטריאוטיפים ובאופן מוצהר לעודד התנהגויות ותחפושות אנטי מגדריות.
אם אתם שייכים לקבוצה השלישית שדוגלת בעמדה ניטראלית, שמשתדלת להתייחס לבנים ולבנות באופן שוויוני ללא קשר למינם, לא יפריע לכם שהיא תתחפש לשחקן כדורגל. אבל שיער זה משהו אחר. בפורים מספיקה פאה.

בפורים, כמו במשחק, הרעיון המרכזי הוא "שהכל אפשר" אבל רק ב"כאילו" ולא באמת. תחפושת היא שינוי זמני. שינוי קבוע אינו תחפושת. לא עושים ניתוח פלסטי להגדלת האף כדי להתחפש להמן הרשע. לא כורתים יד ועוקרים עין כדי להיות שודד ים. לא עוברים ברית מילה כדי להפוך למרדכי היהודי.

הבטיחו לה לדבר על תספורת אחרי פורים, כשהרצון להפתיע ולהדהים לא נושף בעורפה. אמצו "נוהל קבלת החלטות": לשאול ולשמוע לדעתם של כמה אנשים אמינים ומוערכים בנושא, לשקול יתרונות לעומת חסרונות ולשמור על מרחק זמן סביר בין עצם העלאת הרעיון לבין קבלת ההחלטה.

הקשיבו לה והכירו ברצונה. שתפו אותה בכנות במחשבותיכם, רגשותיכם והעדפותיכם. אבל בגיל 6 (ולא רק בפורים) לא צריך לאפשר הכל. צריך לשמוע הכל, להבין הכל, לכבד הכל ולקבל את "ההחלטה הטובה ביותר". ההחלטה הטובה ביותר היא לא ההחלטה שטובה בעיני הילד אלא זו שהכי לטובת הילד, בעיני ההורים.

אגב, יותר זמן איכות משותף עם האבא עשוי לחזק את הקשר איתו ואולי לא יהיה צורך בתספורת.

על פורים והתחפשות 

איך לעבור את פורים בשלום... קראו "פורים שלא נדע"
על התחפושות המצחיקות של החג... קראו "כמוני מסיכה" 
על הרצון להתחפש למין השני... קראו "מה זה בן מה זה בת"

3 תגובות

יום הולדת שנתיים

בלי שנרגיש חלפו שנתיים מאז הפוסט הראשון, כבר העלינו לאוויר 100 פוסטים, 100 צי-פורים ויחד אתכם גם 870 שאלות, תשובות ותגובות.
בשנה הראשונה, כמו בכניסה להורות, השקענו מאמצים להיכנס לתפקיד החדש, לעמוד בלוחות הזמנים, לקיים הבטחות שהבטחנו. בסיומה יכולנו לומר בפה מלא ומתוך הזדהות "אנחנו בלוגריות", אמהות ל-50 פוסטים יקרים ואהובים.
כמו בכניסה להורות, בשנה השנייה חל איזה שינוי הדרגתי, התרחשות פסיכולוגית אחרת, תובנה אנושית חדשה.
אם בשנה הראשונה כתבתי בבלוג מה שנהגתי לומר, בשנה השנייה מצאתי את עצמי אומרת את מה שכתבתי.
אם בשנה הראשונה כתבתי והשתדלתי שזה יהיה מובן, בשנה השנייה השתדלתי להבין כדי שאוכל לכתוב.
אם בהתחלה ההשראה באה בעיקר מהניסיון שלי, בהמשך הרעיונות הגיעו מהשאלות והתגובות שלכם. מצאתי שאני לומדת מהן, שהן מעודדות אצלי התבוננות מדוייקת, מחזקות בי עמדות פנימיות שבמרכזן הבנה לצרכים ולתהליכים הפסיכולוגיים של ילדים. גם לי, מתשובה לתשובה, ילדים נראו מובנים יותר, תהליכי ההתפתחות נהירים יותר והבעיות פשוטות יותר.
"הכרת תודה היא במקרים רבים ציפייה סמויה לטובות נוספות" (לה רושפוקו).

איננו בטוחות לגבי "מקרים רבים" אחרים, אבל במקרה שלנו זה בוודאי נכון. אנחנו רוצות להודות לכם ובאופן בלתי סמוי לבקש שתמשיכו לתעד את ילדיכם ולתאר אותם באופן מדויק, מרגש, ואפילו משעשע - ולספר לנו.
שאלו את עצמיכם מדי פעם "מה רציתי לדעת, להבין היום?". שתפו אותנו בתהיות המאתגרות הללו. המשיכו לקרוא, להגיב, לשלוח לחברים ולעשות "לייקים". במקרה הזה, כמה שיותר, יותר טוב.

הנה כמה מהתגובות שחיממו לנו את בית החזה והדם:

"גוני ושרי,
אני נהנית כל שבוע מחדש מהפוסט שנוגע בתבונה וברגישות בסוגיות יומיומיות ופותח כיווני חשיבה ודרכי פעולה. תודה."

"רוב תודות על ההסברים החדים והקולעים, כרגיל, שמסדרים לי איך הילדים רואים את הדברים ואיך אפשר להבנות להם את הדברים כך שיבינו יותר ויותר עם הזמן. ביחד עם האיורים המקסימים הדברים מתבהרים כל כך!"

"איזה יופי! האיורים מקסימים והעצות וההסברים קולחים ופשוטים. פתאום הבעיות מובנות יותר ונראות פשוטות יותר."

"לא הפסקתי לחייך מהבלוג. איך הוא מתאר בחן את בני בן השנתיים וחצי. כשאני נזכרת בו זה כאילו קיבלתי סם הרגעה וזריקת חיוכים."

"אני מודה לכן על הבלוג האיכותי והרלוונטי כל כך. האיורים והעיצוב מרהיבים, ובכלל שילוב מנצח של מקצועיות ובהירות. נדיר למצוא (ברשת) עצות ותובנות גם פרקטיות וגם מקצועיות. פשוט כיף!"

"תודה על ההסבר הקולע, בלשון נפלאה, חדה, בהירה ומחויכת, בצד איורים תענוג. האתר פשוט מקסים ומעולה ותודה על הטרחה עבור כולנו."

"אוי, הקריקטורות הרגו אותי. כל כך מזדהה!!!" 

"אני נהנית מאוד וכל פעם מחדש מהבלוג ומהתבלין הגראפי. הוא כל כך בריא וגם טעים. ברכות."

"סליחה שאני חוזרת על עצמי אבל הציורים מיוחדים ומקסימים."

"יש לי ילדון מקסים בן שנתיים וחמישה חודשים שספג הרבה מהאתר המקסים הזה. אחד הדברים שלימדתי אותו , אחרי שלמדתי אני, זה להירגע. וזה עובד מצוין."

"אין לך מושג איזה דבר גדול זה בשבילי וכנראה בשביל עוד אמהות המקום הזה לשאול את שאלות ההתפתחות החשובות. אנחנו בורות בהן.

עשית לי סדר מצוין. וגם הזמן איפשר לי (אחרי שאת הדאגה הנחתי פה בבלוג והייתי יותר פנויה) לראות כמה דברים."

"איזה פוסט מקסים!
גם אני, שתמיד ראיתי בעצמי בחורה חזקה ובטוחה בעצמה גיליתי כמה ספקות עצמיים יש בהורות. ילדתי את ביתי לפני כ-7 שבועות. וכל רגע מאז היה רצוף בהיסוסים, חששות ופחדים אמיתיים, שמא אני עושה "נזק של ממש". כמה טוב לגלות שלא כל כך בקלות נגרם נזק שכזה. כמה מרגיע להבין שככה זה אצל כולם, שזה נורמאלי, ולהרפות קצת (רק לבינתיים..) מרגשות האשמה."

"ראשית, אציין שאני נהנית ביותר מהבלוג שלכן, לומדת המון כאמא, מקבלת תשובות לתהיות וגם חומרים חדשים למחשבה. שנית, יש לי שאלה..."


עוד על הבנה לנפש הילד קראו "להציץ לראש של הפשוש"
יום הולדת שנה לבלוג קראו "יש לי יומולדת"

על הכרת תודה אצל ילדים "להודות מכל הלב בחודש כיס-לב"

7 תגובות

לכבוד פורים... נמר גדול נמר קטן

גם השנה, בפורים, הבן שלנו מסרב להתחפש. ניסינו להציע לו רעיונות, להלהיב אותו, אבל הוא בשלו. הוצאנו מהמחסן תחפושות כדי שאולי יתפתה. הוא לבש משהו לזמן קצר ומיהר להוריד. בסוף, הוא הסכים לשים עליו סרבל של מכונאי. תחפושת מינימאלית ואפורה לטעמנו.

איך גורמים לו להעיז להתחפש למשהו יותר עוצמתי? האם ללחוץ עליו או להניח לו?

הרצון שלכם שבנכם יתחפש ויהנה מכך נובע מכוונה טובה ואינטואיציה בריאה.

בגיל הרך ילדים מרבים לשחק משחקי דמיון. הם ממלאים תפקיד של אמא, גננת, אבא, גיבור או חיה. לפעמים מה שנראה לנו משחק סמלי, "כאילו", עבורם הוא השתקפות המציאות, שיחזור של מצבים המוכרים להם מחיי היומיום. זהו מעין משחק במציאות, קצת יותר גמיש מהמציאות, המכוון להביא לסיפוק והנאה. אך הוא עלול להיות לא פשוט. כשאבא ואמא במשחק כועסים-ההרגשה עלולה להיות זהה למה שהוא מרגיש כשכועסים עליו באמת. כשהחיה במשחק טורפת- החרדות מציפות. 
מגיל 4 והלאה גוברת בהדרגה ההבנה וההנאה ממשחקי "כאילו". הילד יוצר לו מציאות חדשה, מוסיף לה ממשאלות ליבו, ממציא לעצמו חברים דמיוניים, מפיח רוח חיים בחפצים. המשחק הוא דרך לבטא פחדים ולהתגבר עליהם, לתת מוצא למשאלות תוקפניות וללמוד לרסן אותן, להזדהות עם מי שהיה רוצה להיות ולהשלים עם מה שלא יוכל להיות. זהו גם תפקידן של התחפושות השונות. אבל אפילו בגילאים המאוחרים יותר המשחק עדיין מאופיין בחשיבה מאגית. רגע אחד זה "רק כאילו" ומיד אחר כך זוהי השתקפות המציאות, אמת לאמיתה שמתרחשת כאן ועכשיו. אם הוא נמר, הוא אולי מרגיש חזק אבל גם מסוכן לאוהביו. כגיבור, הוא עלול להיות נתון להתקפה ואיום של מתחרים.
תחפושות ומסיבות פורים מעצימות יצרים ורגשות וכשהרגש מתעורר ההיגיון הולך לישון. התרגשות רבה ורגשות עוצמתיים מטשטשים את הגבול בין "כאילו" ו"באמת". אין טעם ללחוץ על בנכם להתגבר על הרתיעה שלו מתחפושות דווקא בפורים. אולי "לא כל יום פורים" אבל כל יום אפשר להתחפש, ולא רק בפורים. השאירו את התחפושות בסביבה. הזמינו את בנכם להשתעשע יחד אתכם ולהתחפש. התנהלו במתינות. הרגיעו והזכירו לו ש"זה רק משחק", "במשחק הכול אפשרי". עזרו לו להבין שזהותו לא משתנה גם כשהוא מתחפש. הוא באמת "נמר" אבל הנמר לא אמיתי, ולא יכול לטרוף באמת. תנו לבנכם להוביל את המשחק. ככה הוא ירגיש בשליטה וישלוט גם ברגשותיו. תנו לו להתחפש לפרקי זמן קצרים. ככה הגשמת הפנטזיה הכמוסה הרבה פחות מחייבת ומאיימת.
ככה יעשה לילד שהוריו חפצים ביקרו.



עוד על פורים:
איך לעבור את פורים בשלום... קראו "פורים שלא נדע"
על התחפושות המצחיקות של החג... קראו "כמוני מסיכה" 
על הרצון להתחפש למין השני... קראו "מה זה בן מה זה בת"


חג שמח!!!!

2 תגובות

קשב וריכוז- ילד שלי מוצלח!

כבר קיבלנו תלונות מהגן של בננו הבכור שהוא לא יושב במקום אחד, שוכח לסגור את הפה, מתקשה להתמיד, עובר מפעילות לפעילות בלי לסיים. בבית הוא מפוזר. שוקע במשחק תוך כדי התלבשות, לובש חולצה על הסוודר, מפזר קורנפלקס ולא שם לב, לא מוריד מים באסלה, פשוט שוכח. הבת הקטנה ממנו הולכת בדרכיו.

אני מורה בבית ספר. אני רואה ילדים שסובלים כל הדרך בבית ספר- או בגלל קושי להסתגל לדרישות או מהריטלין. המחשבה שאולי גם הילדים שלי מפתחים הפרעת קשב מעוררת בי חלחלה. האם אין מנוס מזה?



תנו שם לסיפור:

יוסי התעורר בבוקר. הוא החליט שהפעם הוא יעשה הפתעה לאמא. הוא יתארגן מהר ולבד ויגיע לבית הספר בזמן. יוסי הסתכל בשעון וראה שעדיין מוקדם. אם הוא ישכב עוד 5 דקות הוא יהיה רענן ומלא מרץ. 5 הדקות הפכו ל10 דקות ואחר כך ל-15. אבל לא נורא. עכשיו הוא כבר ממש ערני. הוא קם וניגש להוציא את הבגדים מהארון. כשמשך את החולצה נפלו כמה בגדים לרצפה. הוא התכופף להרים אותם ושם לב שעל הרצפה פזורים לורדים מאתמול. כדי שלא יפריעו לו הוא החליט להכניס אותם לקופסא. הוא נזכר שאתמול חסרו לו כמה צבעים בקלמר ולכן הלך לחפש את התיק כדי לבדוק מה חסר. הוא לא זכר איפה התיק נמצא. אולי בכניסה לבית? בדרכו לכניסה הוא הריח ריחות של אוכל מהמטבח. הוא חשב: "מוטב שאסיים לאכול קודם, אצחצח שיניים ואז אזדרז ואתלבש". הוא ישב לשולחן וקרא לאימו שתתן לו את ארוחת הבוקר כמו לאחיו הקטן. כדי להעביר את הזמן עד שאימו תתפנה, הוא הדליק את הטלוויזיה...

בשבע וחצי יוסי עדיין ישב מול הטלוויזיה, עם פיג'מה, מתקשה להבין מדוע גם הבוקר הזה הסתיים בכעס. הוא הרי הזדרז והשתדל לעשות את הכל כמו שצריך.

הנה מספר שמות שקיבלתי מהורים: "הסיפור של חיי", "יוסי, ילד שלי מוצלח", "זה קורה במשפחות הכי טובות", "הצילו!"...

כפי שכתבנו בעבר, קשב פירושו היכולת להגביר פעילות באזורים במוח לצורך קליטת גירויים, עיבוד מידע וביצוע מטלות.

ב-ריכוז הכוונה ליכולת להשקיע מאמץ מכוון לביצוע מטלות, לחשיבה, למידה וזיכרון באופן מודע ולאורך זמן.

השנה הראשונה לחיים מאופיינת במוסחות גבוהה. הבייבי מסיט את הקשב מגירוי אחד למשנהו ובמיוחד לכאלה חדשים, מתחלפים, קולניים, פתאומיים. אם הוא מצוי בסביבה מלאת קולות, צורות וצבעים שזזים ומשתנים הוא יתקשה להפנות את הזרקור הקשבי למשהו מסוים ויזפזפ בעודף לכל הכיוונים. אל מול הרבה משחקים הוא יתקשה לשחק במשחק אחד, או להתרכז באכילה גם כאשר הוא רעב.

בשנה השנייה התינוק מסוגל להתעלם ממסיחים. לפעמים, כדי להצליח להתמיד בעיסוק מסוים הוא יפנה את הגב, יתרחק ויתעלם ממה שקורה סביב. זו לא מרדנות - זהו קשב סלקטיבי (גיל ההתבגרות עוד לא כאן!). בשלב זה הוא עדיין אינו יכול להקשיב תוך כדי פעילות. בשביל זה יש את השלב הבא בו הפעוט מצליח, עם מעט עזרה, לעצור, להעביר את תשומת ליבו לדובר וחזרה למשחק. היכולת הזו הופכת בהדרגה לספונטאנית מספיק על מנת שהוא ימלא הוראות פשוטות, יציית לגבולות (זו לא בדיקת גבולות. זהו קושי להקשיב להוראות!) וישחק עם עוד ילד.

מהשנה הרביעית היכולות הללו (להפנות, למקד ולהסיט קשב) הולכות ומתבססות. טווח הריכוז קצר אך מאפשר הקשבה לסיפור קצר ולימוד בתוך קבוצה קטנה.

עד גיל 4-5 הילדים לומדים להקשיב ולהתרכז.

מגיל 5-6 והלאה הם מקשיבים ומתרכזים כדי ללמוד דברים אחרים.

בשנים הבאות רואים עליה מרשימה ביכולת להתרכז גם לנוכח הסחות, להתרכז על פי דרישה חיצונית, להפסיק ולחזור לסיים את אותה משימה. ילדים מתכננים, מתארגנים, מסננים, בודקים, מתקנים ומחזקים את עצמם. היכולות הללו מתפתחות בעיקר כתוצאה מאימון ותרגול בבית, בבית הספר ובחיים בכלל.

היכולות הקשביות של ילדיכם בגיל 4-5 אינן המילה האחרונה. הרכבת של הפרעת הקשב עוד לא יצאה לדרך. ראו בהשכמה, בארוחות ובמקלחות הזדמנויות פז לתרגל קשב וריכוז ולא רק משהו שצריך לסיים בדרך לעבודה או לשינה. אפילו חצי שעה ביום של משחקי קופסא ויצירה, פעילות משותפת ברמה לא קשה ולא קלה מדי, בשקט וללא מסיחים (כמו טלפונים, רדיו, הפרעות שונות) כמוה כאימון קשבי יקר ערך.

שימו לב כאשר הם מצליחים להתמיד, להתרכז, לסיים, להתעלם ממסיחים. שבחו אותם על כך כדי שיבינו מה מצופה מהם.

מעולם לא שמעתי ילד שמתלונן על הפרעת הקשב של הוריו. תמיד אלו ההורים שמתלוננים על הילד. זו איננה הוכחה שהפרעת קשב עוברת "בירושה" מאח לאח ומילד להוריו. ליתר בטחון, כדי שזה לא יקרה זכרו שהתרופה הטובה ביותר לחוסר קשב וריכוז היא תרגול קשב וריכוז. וכשזה לא מועיל אפשר לשקול ריטלין.

עוד באותו נושא קראו:

על סיבות תרבותיות לקשב לקוי: "אתה לא מקשיב לי"

על קשב ושיעורי בית: "לעשות רק מה שבא לי"

על בניית הרגלים: "הרגל זה הרגל", "הורים כמו GPS"

על אימפולסיביות והיפראקטיביות בחג פורים: "פורים שלא נדע"

ועל עיסוק בשעות הפנאי: "משעמם לי", "מי ישחק איתי"

7 תגובות

משפחה שכזאת- לכבוד יום המשפחה

 ליום המשפחה צייר בני את משפחתו. הוא צייר את עצמו לצידי, אני אוחזת את הידשל בעלי ובעלי נותן יד לבתנו. הציור צבעוני ושמח. בציור כולם מחייכים ורק עלהפנים שלי הוא קשקש. אני לא יודעת איך להתייחס לזה. מצד אחד זהו רק ציור.מצד שני למה בעלי מחייך ובעל נוכחות והפנים שלי מחוקות? האם זו סיבה לדאגה?

דרך הציור של בנך את מנסה להציץ אל ליבו. כיום, יותר ויותר הורים מודעים לערך הסמלי של ציורים ומנסים להבין מה הם אומרים. התבוננות בציור יכולה להעיד כיצד הילד תופס את העולם סביבו ואת עצמו, מהם הצרכים הרגשיים שלו, מה יחסו לדמויות החשובות בחייו. ציורים חושפים את המשאלות והכמיהות של הילד לצד נושאים לא פתורים, כעסים, כאבים וחרדות. אבל במלאכת הפירוש צריך להיזהר. הציור אינו צילום רנטגן של נפש הילד. הוא מושפע מהיכולות הגרפיות של הילד, מהניסיון שלו בציור, מהריכוז והמוטיבציה. יש ילדים שנמנעים מלצייר ציורי משפחה. הנושא מורכב ומסובך מדי עבורם, טכנית ורגשית. אחרים לא גילו את כוחו של הציור ככלי לתקשורת והבעה.

ציורי משפחה נותנים ביטוי לרגשות משותפים ומעשירים את היחסים. דרך הציור ילדים מביעים רגשות שבמציאות לא היו יודעים או מעיזים להביע, או שהיו חשים אשמה בגללם. הם מציירים את עצמם קרובים יותר לאחד ההורים, משמיטים מהציור אחים מיותרים, שמים את עצמם במרכז המשפחה ועוד. מציור לציור הדמויות הופכות מפורטות ומובחנות זו מזו וההסתכלות על המשפחה פחות אגוצנטרית ויותר רב גונית. כשם שרגשות משתנים לאורך זמן, גם ציורים אינם מציגים מציאות סטאטית וקבועה אלא הרגשה מסוימת ברגע נתון.

העובדה שבנך צייר את משפחתו, יד ביד – ראויה שתחמם את ליבך יותר משתטריד את מנוחתך. ילד יכול לצייר את אמא ולקשקש על פניה כי לא היה שבע רצון ממה שיצא. ואולי, דווקא בגלל הקשר החם לאמא הוא אינו יכול לשאת את הפער בין המשאלה לתוצאה (ראה גם "אני לא יודע"). ייתכן שהציור של אמא עורר בו כעס, דאגה או געגועים – רגשות שהוא היה חייב לטשטש ולמחוק. יכול להיות שזו קונספירציה של הגננת להוציא הורים מדעתם, אולי מזימה של הילד ואולי זו דרכו לומר בציור שאמא מקשקשת יותר מדי. ולפעמים, צבע שחור הוא רק צבע שחור, וקשקוש הוא רק קשקוש. כמו בסיפור על הבן שצייר את משפחתו וצבע את הכל בשחור "אולי הוא במצוקה", "אולי הוא בדיכאון", "אולי הוא מסתיר סוד אפל" הפליגה האם בדאגותיה.

-"למה ציירת את המשפחה בשחור?" לא התאפק האב, ושאל.

- "כי זה הצבע היחידי שמצאתי" היתה התשובה...

בכל "יום המשפחה" אני מקבלת טלפונים מהורים מודאגים – כי הילד לא צייר את המשפחה/ כן צייר אבל למה ככה/ צייר משפחה אחרת... על מנת שציור יעיד על בעיה התופעה צריכה לחזור על עצמה הרבה פעמים. אם פעם בשנה בנך קשקש על פנייך - זו לא הוכחה לכלום. מצד שני, אם שנה שלמה הוא לא צייר משפחה - כדאי לעשות משהו בנידון. במקום לדאוג הזמינו את ילדכם לציור משותף. ציירו יחד כל מיני משפחות, בכל מיני צבעים, על כל מיני דפים, והעיקר – תיהנו מהמשפחה שלכם כל השנה!

2 תגובות

לישון, עכשיו!!

"אנונימי" אמר/ה:

גוני שלום,
בני בן שנה ו-11 חודשים, מקדים מאוד את קבוצת הגיל בנושא שפה ודיבור . יש לו בעיה אחת שמלווה אותנו מגיל צעיר, שינה. אין לילה שבו לא מתרחשת סאגה סביב השינה: אם זה בעיות בהירדמות (קריאות חוזרות ונשנות לחיבוק, קינוח אף, מים וכדומה), אם זה התעוררויות בלילה שנעות בין פעם אחת למספר רב של פעמים, ואם זה התעוררות בשעה מוקדמת (5 בבוקר) וסירוב לחזור לישון.
אנחנו מיואשים. יש לנו טקס שינה קבוע. הטקס כולל אמבטיה, סיפור, חיבוק ונשיקה ובשאיפה - הליכה לישון. ניסינו את שיטת 5 הדקות, אבל הצרחות אינן שוכחות.
הוא ילד מאוד אינטלגנטי וברור שהוא מבין, כי בבוקר הוא יודע להגיד שהיה לא בסדר. היום כששאלתי אותו למה בכה בלילה, אמר שהתגעגע אל אמא.
אשמח לכל עצה או הכוונה.


"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה...

ל"מיואשים"
(בן שנתיים שמסרב לישון)
ברוכים הבאים לגיל שנתיים - הגיל בו ילדים מגלים את כוחם, מה הם רוצים ועוד יותר מה הם לא רוצים (קראו גם את הפוסט "גיל שנתיים הנורא").
עצה טובה מורכבת בדרך כלל משני חלקים: עצות מה לעשות ומה לא לעשות. מכיוון שלא כתבתם מה אתם עושים כשהוא רוצה מים, לקנח אף, חיבוק.. וכשהוא מסרב לחזור לישון אני יכולה רק לנחש.. כשהצרחות נמשכות אתם מתקפלים בתקווה שמחר יהיה יותר קל. נכון? אם זה כך, את זה כדאי לא לעשות.
במקום זאת התחילו בשינון חיובי (מה כן לעשות) במשך היום: "מי ילד טוב. מי הולך לישון יפה!", " מי ישן כל הלילה.." וכו.. הדגימו לו במשחק בובה למה אתם מצפים ממנו. כחלק מטקס השינה הקצר שאלו אותו אם הוא רוצה מים/ חיבוק/ .. עכשיו ולא אחר כך. הבטיחו לו שאתם נשארים בבית; הזכירו לו שגם אם הוא מתגעגע הוא לא קם והיפרדו ממנו ב"להתראות בבוקר". כשהוא צורח חכו 5 דקות, היכנסו לחדרו, תנו הוראה ברורה לשכב, להפסיק לצעוק ("עכשיו ישנים. שים ראש על הכרית. יופי!. לא לקום. די לצעוק") בשקט, בנחת ובאסרטיביות. אם הוא ממשיך לצרוח צאו מהחדר וחיזרו שוב בעוד 5 דקות.. חיזרו על כך בתבנית חוזרת. בבוקר החזירו אותו למיטה,הנחו אותו מה לעשות עד שתקומו. חיזרו על כך כמה פעמים עד שהוא יבין..
ילד שישן טוב בלילה – זה חלום שיכול להתגשם. אבל קודם צריך להצליח להכניס אותו למיטה. אני משוכנעת שמאמציכם יישאו פרי. 

"אנונימי" אמר/ה...

איך אפשר לשנות הרגלי הרדמות בגילאים מאוחרים יותר? ילד בן 3 או יותר שרגיל שנמצאים איתו בחדר עד ההרדמות ומאד רוצה למשוך את היום?


"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה...

ל"למשוך את היום"
(ילד בן 3 שרגיל שישבו לידו).
הרבה הורים סבורים שקושי להירדם זו בעיה נורמטיבית שתעבור עם הזמן, מעצמה, שבעתיד זה יהיה פחות קשה. לכן הם יושבים ליד הילד לילה לילה ומחכים שהוא יגיד להם:" אמא, אבא, הבעיה עברה. אתם יכולים ללכת".
משום מה זה לא מה שקורה. ברוב המקרים גם הילד מקווה שמחר יהיה יותר קל לעשות את מה שקשה היום. בפועל, ממש כמו בדיאטה, זה בדיוק ההפך. ילדים סוחבים בעיות שינה גם לגילאים מאוחרים יותר. למה לדחות למחר את מה שאפשר לדחות לעוד שנתיים?!
מה שמתאים לגיל צעיר יותר בודאי מתאים לגיל שלוש: הכנה, שינון חיובי, הנחיות ברורות, הרבה תרגול ועקביות ירדימו בסוף גם אותו. שוחחו עם בנכם. אמרו לו שהוא כבר בן שלוש. הוא אוהב שתשבו לידו כי ככה התרגל. מעכשיו אתם תלמדו אותו להירדם לבד. בהתחלה אולי יהיה לו קצת קשה אבל אתם משוכנעים שהוא יצליח. אחרי השיחה הפעילו את שיטת 5 הדקות. בגילו אפשר לחזור כל רבע שעה. אם הוא משחק במיטה ולא נירדם אמרו לו בברור: עכשיו ישנים. לא משחקים". אם הוא קם ויוצא מהמיטה תנו הוראה ברורה ("אתה נישאר במיטה ולא יוצא") מספר פעמים, כמו תקליט שבור. הניחו עליו יד (בטוחה ואוהבת) כדי להעביר את המסר גם באופן לא מילולי. הבטיחו שתחזרו כל כמה זמן לראות שהוא נירדם.

מבוגרים יודעים ש"זמן השינה הדרוש לאדם הוא בערך חמש דקות יותר.." (אנונ.)

ילדים מאמינים שזמן השינה הדרוש הוא בערך שעה פחות..

אם תצלחו את השעה הראשונה – תצליחו!


על קשיי הרדמות קראו גם ב"אמא תרדימי"

על מעבר לחדר ילדים את "במיטה משלו"

על שינה בשנת החיים הראשונה ב"פתאום הורים"

על גיל שנתיים ב"גיל שנתיים הנורא" 

מומלץ לקרוא גם את השאלות והתשובות בתגובות

6 תגובות