עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

29.10.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

:משגעת נפילים


בדרך כלל אני גאה ביכולת שלי לעמוד בבכי של בתי. אבל כשהבכי נמשך, ונמשך והופך לצעקות ויריקות.. כאשר היא נאטמת לכל ניסיון שלי לעזור.. ובמיוחד כשזה קורה מול אנשים אחרים, אני מתביישת. אני מתחילה לפקפק ביכולות שלי. אני מתוסכלת. רוצה לבכות בעצמי מחוסר אונים. רוצה לכעוס עליה. רוצה שייקחו אותה ממני כדי שאוכל להירגע.
כשהיא נרגעת, כאילו כלום לא קרה, אני עדיין נסערת. מנתחת בעודף. שופטת את עצמי ואותה. מתקשה לחבק אותה באהבה, בהתמסרות. אני לא יודעת איך להתמודד עם העוצמות הללו. שלי ושלה.
כמה שאתן דומות!
גם היא וגם את בעלות יכולות, עוצמות ורצון עז. כגודל מקווה המים כך גודל הגלים. ושתיכן, כמו אוקיינוס אדיר, כשאתן סוערות הגלים שאתן יוצרות מאיימים להטביע אתכן. זהו רק איום סרק. כל סערה בסוף נרגעת (בוודאי סערה בכוס מים). צריך לזרום, לרכב על הגלים, עד שהכול יחלוף. 


יכולות הוויסות של בתך עדיין בחיתולים, אבל לך יש כבר ארגז כלים מלא:
נסי לשים לב לנשימה. לנשום, לנשוף, לנשום, לנשוף, להסדיר אותה.
לבתך הדיבור העצמי עדיין לא זמין , אבל את יכולה לומר לעצמך "הנה אני שוב רואה איום היכן שאין איום ממשי". "הנה שוב חוסר הוודאות (מתי זה יגמר? מה לעשות? מה אנשים יגידו?) קשה לי". הזכירי לעצמך שהבכי טוב ושהיא זקוקה לו כמו סיר לחץ לשסתום בטחון. שמיום ליום היכולת שלה להירגע תבשיל והיא תהיה פחות נפיצה.

שבחי את עצמך בכנות. היי נדיבה עם עצמך. את אמא נהדרת אבל רק בן אדם. ברגע שאת משתוקקת לפתח עור של פיל את מתחילה להשתגע. אהבי את עצמך (ואותה) כשאת חסרת אונים. העריצי את עצמך (ואותה) כשהסערה חולפת. את מתמודדת עם התקפי הבכי והזעם שלה, רגע אחרי רגע.. את יכולה לעשות בכל רגע רק את הדבר הכי טוב שאת יודעת לעשות באותו זמן.
נסי לדמיין את הסוף הטוב...

קבלי את הסערה שלה כשם שאת מקבלת את הבכי שלה. מה שקורה טבעי שיקרה וקורה מסיבה טובה – מרוב אהבה. כשהיא נפיצה היא אולי חושבת: "אל תגידי לי 'לא', זה קשה לי מדי. למה שלא תגידי לי פשוט 'כן'". כשאת נסערת את חושבת: "די כבר עם הבכי. זה קשה לי מדי. למה שלא פשוט תירגעי". רגשות זה לא תכנית כבקשתך. אנחנו יכולים להתעלם ממחשבות לא רצויות. אנחנו יכולים לבחור את המעשים שלנו. אבל אנחנו לא יכולים לבחור או להזיז הצידה רגשות. רק לחכות שהם יירגעו, ישתנו, יחלפו.
לגבי מה שאחרים יחשבו או יגידו. אנשים באשר הם נחלקים לשני סוגים: אלה שיאמרו "לא נורא, היא רק בוכה". ואלה שיגידו "זה נורא. היא בוכה!". התעלמי מהם והתרכזי בעצמך ובבתך.

עוד על תגובות הורים למצבי לחץ – "תוקפנות לייט", "סטירה", "מבחן הכיסא".

22.10.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

הבכי לא נגמר

הבת שלנו בוכה מכל דבר קטן. כשהיא מתחילה אני לא מסוגל לעמוד בפני הבכי שלה. זה מיד מפעיל אותי: אני מסביר לה שזה לא מתאים, שאי אפשר להבין אותה, אני מנסה להתעלם, אני מגיב בציניות וכעס או מוותר לה. אני רק רוצה שזה יפסק! חשבנו שהיא תגדל וזה יחלוף. למה זה לא עובר? הבכי קשה לכולנו. מה אפשר לעשות?

 למרבית ההורים קשה לשאת בכי. הבכי מפלח דרכו ישירות לליבם, מעורר תהייה באשר לסיבותיו ודחף להרגיעו ללא דחייה. בשנה הראשונה עלינו לנסות לתת לבכי מובן ולהקל על הפעוט כמיטב יכולתנו, אבל ככל שהילד גדל הוא זקוק שיניחו לו להתייפח לפרקי זמן קצרים ושיקבלו את הבכי גם בבת צחוק.

הדבר הכי דומה לבכי הוא... הצחוק. בכי וצחוק - מקורם מאזורים במוח שאחראים על ויסות רגשות. הבכי, כמו הצחוק, מופיע מראשית החיים, מתפתח וממלא תפקידים פסיכולוגיים חשובים לאורך החיים. שניהם משחררים משככי כאבים ונוגדי דיכאון טבעיים ויוצרים שינוים חיוביים בגוף ובנפש. הם מאפשרים פורקן רגשי, מביאים להקלה והשלמה, מנטרלים אלימות, מגנים מפני תוקפנות הזולת, משפרים יכולת עמידה בלחצים, ובעיקר - מהווים הזמנה לקשר וקרבה.


כאשר מבינים שבכי יקר לא פחות מצחוק, משחרר ממתח ומעודד התקשרות, יותר קל לקבלו בברכה. בבתים בהם לא מכירים בערכו של הבכי, נלחצים ממנו או רואים בו חולשה ומנסים לקטוע אותו, הילד מפנים את האכזבה או את הלחץ של ההורים. אל המצוקה שעוררה את הבכי מלכתחילה נוספת המצוקה שמעורר הבכי עצמו. כשהקושי עולה... הילד חושש לבכות... נלחץ... מנסה לעצור... הבכי חונק בגרון... ולבסוף פורץ החוצה ביתר עוצמה.
אם ההורה מוכן לשנות את המציאות ולהפר את הכללים בגלל דמעה על הלחי, בשלב כלשהו הבכי נהיה מניפולטיבי. בכי נהפך לתכסיסני רק כאשר הוא נשלט, מסתתרת מאחוריו מטרה וישנה הבנה לאי נחת שהוא גורם לזולת.

כאשר בתכם בוכה - פועה - מייללת, זו דרכה לשתף אחרים בסערת רגשותיה, ולחפש חיבוק מנחם. וזה מה שתציעו לה! שקפו לה את רגשותיה ("קרה משהו ואת נסערת", "זה טבעי לבכות"), הרגיעו אותה כדי שתרגיעו את עצמכם ("אולי את חוששת שלא תצליחי להירגע", "אל תדאגי, בסוף הבכי יעבור"). עודדו אותה, מבלי להטיף, להסביר מה קרה ("את מוכנה להסביר?", "אם לא עכשיו אז אולי אחר כך, כשתירגעי"). לא כדאי בגלל בכי לשנות את המציאות והכללים. אל תיבהלו מהבכי. תנו לו הזדמנות להתפרק עד סופו. אתם לא חייבים להיות לידה כל הזמן. חיזרו אליה מדי פעם והציעו לה עזרה וניחומים. ובלי לחץ!

אפילו לסיר לחץ נותנים את הזמן הדרוש עד שישתחררו כל האדים. זה נכון גם לגבי בכי של ילד. רק ככה נוכחים לדעת ש"הבכי עובר והצחוק חוזר". יהיה בסדר!
לקריאה נוספת:
על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״
על הקשר החזק/ מדי לאמא: "יום האם- אין כמו אמא".
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "יום המשפחה – כדאי לאהוב", "את/ה מהמם/ת".
על הכניסה להורות – פתאום הורים: "הקרב על השפיות", "הקרב על הבכי".
על קבלת אח חדש למשפחה: "שלא יתפסו לי את המקום", "מחבואים".
על בכיינות והתבכיינות: ״בכיין שלי״, ״משגעת נפילים״

12.10.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

בכיין שלי

 
בננו מייבב ובוכה ללא הרף ועל כל דבר קטן. רוב הבכי נובע ממפח נפש על כך שמשהו קרה לא כמו שהוא חשב או ציפה. הוא נרגע ברגע שמרגיעים, מסבירים, עוזרים או נותנים לו את מבוקשו. אבל התכיפות של הבכי והטון היללני גורמים לנו אי-נוחות ולפעמים מבוכה. הוא ילד עליז, סקרן, דברן ומלא אהבה. מדוע בתחום הזה הוא עדיין מתנהג כמו תינוק בכיין?
מינקות הזאטוט מזמין את ההורים, באמצאות "קוד בכי", לקשר מרגיע ומגן. הבכי פורץ בספונטאניות מהמוח הקדום למול תחושת סכנה.
על מה ילדים בוכים? מה מעורר בהם תחושת איום?

על אי נוחות: עייפות, רעב, מכה, הגרביים לא נוחות, הנעליים לוחצות...
על אי שליטה: דברים לא נעשים לפי רצונו; הצעצוע לא נישמע לו; "רציתי ולא
קיבלתי" את המוצץ, את הכוס הוורודה, לבחור סיפור ראשון, לפתוח את הברז לבד...
על אי וודאות: איפה אמא (בשירותים), מתי אבא יבוא, מתי נגיע הביתה, מי נגע לי בצעצוע..
על אי שלמות: הבגד נרטב, הדף מקומט, העוגייה שבורה, זה לא יצא לי טוב, זה קשה לי..
על אי שוויון : למה לו הרבה ולי פחות; למה לו קראו בשם חיבה ולי סתם... ועוד, ועוד, ועוד.


היכולת להתאפק ולשלוט בבכי מקורה במוח המתקדם . זהו תהליך מודע, נלמד ונרכש שבמרכזו התובנות שאין איום של ממש באי הנוחות/ אי השליטה/ אי הוודאות/ אי השלמות. זה לא נעים אבל גם לא נורא. לא צריך לעשות מ"אי" יבשת!!. תמיד יהיו דברים "לא בסדר" לבכות עליהם, וזה בסדר שהם לא בסדר. ככה זה!
כיצד הורים מעודדים את הבכי?
כשהם מנסים להרגיע את הבכי בעודפות וללא הפסקה.
כשהם מגוננים על הילד מהבכי ומספקים את מאווייו בצורה מופרזת כדי שלא יבכה.
כשהם מנהלים משא ומתן ודיונים בזמן הבכי.
כשהם משנים מציאות חיצונית (דרישות, כללים, גבולות) בגלל הבכי.
כשהם מגוננים על הילד מתוצאות הבכי.
כשהם רואים בבכי איום (נזק בלתי הפיך, צלקת, טראומה..).

הורה שממהר להחליף בגד שנרטב מאשר לילד שיש איום בתחושת אי הנוחות. טיפת מים על החולצה כמוה כמתקפת טילים וצריך, מיד!!, להזעיק את פיקוד העורף.

בחינוך, כמו בתיאטרון, ההצלחה תלויה במה שקורה בכל מערכה ומערכה. וגם בפרסומות ובהסברה שמתרחשות לפני ואחרי ההצגה.

שוחחו עם בנכם ונסו יחד להבין למה הוא בוכה: ( "אולי אתה מרגיש שקרה משהו איום". "אולי אתה חושב שככה נגיב יותר מהר". "אולי הבכי פרץ מבלי שהתכוונת").

שתפו אותו במה שעובר עליכם ( אתם נלחצים ויכולים לעזור פחות טוב. לא נעים לכם. נראה לכם לא מתאים לגיל). הבהירו למה אתם מצפים (שיסביר את עצמו במילים. שינסה להסתדר ולהרגיע את עצמו). יש ילדים שזו תגלית בשבילם לשמוע שמצפים מהם מיום ליום לבכות פחות.

סכמו אתו שיותר אין מו'מ בזמן הבכי. כשהוא בוכה אתם רק מרגיעים. כשהוא נרגע ומדבר אתם מנסים למצוא פתרון ולעזור.
ילד זה לא חלב. גם אם הוא רותח הוא לא חייב לגלוש. עד כתה א' רוב הילדים, שקיבלו מספיק הזדמנויות לבכות, מבינים זאת בעצמם. יש ילדים שזקוקים שיגידו להם בפירוש: "די לבכות!!!".

פוסטים נוספים בנושא:
כיצד להתמודד עם בכי של תינוק קטן- "הקרב על השפיות", "הקרב על הבכי".
עוד על בכי והתקפי זעם – "הבכי לא נגמר", "בכיין שלי", "התקפי זעם – קשה להיות הורים", "התקף זעם (המשך)",  ״משגעת נפילים״

1.10.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

סליחוש....

כאשר הבן שלנו מתנהג לא בסדר או עושה מעשים שאין להם תקנה אנחנו דורשים ממנו לבקש סליחה. כשהוא מחסל את הממתקים או מלכלך ספר של אחותו- את הנעשה אין להשיב אבל אפשר, לפחות, לבטא חרטה.
משום מה הוא מסרב בתוקף לבקש סליחה, מנסה להתחמק בכל מיני דרכים. הנחנו שבדרישה זו אנחנו מקלים עליו ועל אחותו, אבל היא אינה משתפת פעולה. היא מעדיפה לוותר ולהתרחק מהזירה.
חשבנו שלדעת לבקש סליחה ולסלוח מיטיב עם כולם. האם אנחנו טועים?

רעיון הסליחה מבוסס על היכולת לראות שהאחר נפגע ועל אכפתיות ורצון אמיתי למנוע מהזולת צער ועלבון מיותרים. הסליחה משחררת את הנפגע ואת הפוגע מרגשות קשים ומאפשרת להמשיך הלאה מבלי להחיות שוב ושוב את הפגיעה. "סליחה" כמוה כטקס פיוס המאפשר לחיות בשלום עם מה שקרה. אין פלא שאתם סבורים שטוב וראוי לדעת לבקש סליחה ולסלוח!

ילדים חושבים בשחור ולבן. הם מניחים שרק מי שנהג לא כשורה צריך לבקש סליחה. בעולמם, רק מי שצודק סולח ורק למי שצודק סולחים. בקיצור - סליחה זה רק לצדיקים. הם עוד לא מבינים שבקשת הסליחה היא על עוגמת הנפש שנגרמת ולא בהכרח על המעשים. גם כאשר פועלים כשורה וללא כוונה רעה ההתנצלות היא על הצער שנגרם לזולת. מה הפלא שלגביהם סליחה זהה לפחיתות כבוד ופגיעה בערך העצמי. מהזווית שלהם כאשר הם מתנצלים הם הופכים את השני לצודק והם עצמם כנועים, טועים ומכאן שגם פחות שווים. (ראה פוסט "אני כבר סלחתי").

בכדי להשיג את מבוקשכם התחילו בבקשת סליחה על פגיעה קלה שלא במתכוון. הדרך לסליחה על משהו יותר רציני מתחילה שם. אתם יכולים לשמש דוגמא לבנכם ("סליחה שלא עניתי לך, אבל הייתי באמצע שיחת טלפון". "סליחה שאני מפסיק אותך באמצע משחק, יש לך שיעורים"). ילד שחווה על בשרו את מגעה הרך והחומל של הסליחה ישמח לאמצה אל ליבו.
הפרידו בין רעיון הסליחה ל-"בסדר- לא בסדר". הציעו לבנכם לבקש סליחה תוך הסבר על רגשות הזולת מבלי לגנות אותו. עשו זאת לאחר שנרגעו הרוחות ("היה יפה אם היית מבקש מאחותך סליחה", "אולי תאמר לה שזה היה לא בכוונה"). נהלו את השיחה בארבע עיניים ולא בנוכחות האחות. אולי הרצון שלה להשלים עם האח חזק מהצורך שלה להעמיד אותו במקומו (ראה פוסט "מריבות אחים") . גם אם הוא איננו מבקש את סליחתה, אתם יכולים להציע לה לסלוח ולהתאושש כמה שיותר מהר מהפגיעה.

בכל מקרה, לבקשת סליחה תחת לחץ אין טעם.("תבקש סליחה או שאני יורה!"). לחץ ואיום מבטלים את הכוונה שבסליחה. אל תלחצו. יבוא יום והוא יגלה שהרבה יותר קל לבקש סליחה מאשר לבקש רשות ("סליחה שלקחתי את המכונית בלי רשות") ופשוט יותר לסלוח מאשר ללמוד לקח ("אני סולח לך שצעקת עלי") !

עוד על הקניית ערכים, מוסר והכרת תודה קראו:

שקרים לייק - שקרים של קטנים
קנאה בין אחים -אחד לך אחד לי
קנאה - למה לו ולא לי
להודות מכל הלב
אני כבר סלחתי