עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

31.12.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

דווקא!!!!!!!


מזה כמה זמן היחסים עם הבן הבכור שלנו מסתבכים. הוא מתיש אותנו. בקשות והוראות שבעבר נענו על ידו ברצון זוכות למחאה, סירוב, עקשנות או התעלמות. טיול מהנה הופך מייגע: הוא רץ קדימה בלי לתת יד, מסרב לחזור הביתה כשהגיע הזמן, לא נכנס לאוטו ולא רוצה להקשר בכיסא. פעולות שגרתיות הופכות למלחמה: הוא שופך מים, משחק בשמפו, מפזר נייר. למה הוא עושה לנו דווקא? ומה בידינו לעשות?
 
התנהגות "דווקאית" – כאשר הילד מתעקש לעשות משהו בדרך מסוימת, כך ולא אחרת- דווקא מבטאת הישגים חשובים בהתפתחות: בנכם כבר יודע לזהות מטרות והעדפות אישיות, ובנוסף הוא גם מאמין שביכולתו לגרום לשינוי ולהשפיע עליכם לתת לו את מבוקשו. בהתחלה הדרכים של הילד להשיג את מטרותיו מצומצמות ונוקשות. הן כוללות עקשנות, הרמת קול, שימוש בכוח, סרבנות... עם הזמן הוא לומד להביע את עצמו, למתן את רגשותיו, לארגן את תגובותיו, להסתייע בהוריו וללמוד מניסיון העבר. רפרטואר התגובות שלו משתכלל, מתעשר ומתעדן. התוצאה המבורכת היא שהילד לומד להשיג את מטרותיו בתיאום עם מטרות הזולת, באמצעות חילופי דברים והבהרת רגשות.

הדרך ליעד זה ארוכה ומסועפת ועל ההורה לשמש כמורה דרך. הוא זה שקורא את האיתותים של הילד ומתמלל אותם ( "חיכית ש...", "אתה רוצה ש..."). באופן זה הוא מדגים לילד כיצד לבטא במילים את מטרותיו. הוא מיידע את הילד על השיקולים והרגשות שלו עצמו ( "כבר מאוחר...", "אני עייף..."), מציע לילד דרכים חלופיות לספק את דחפיו ( "עוד קצת ודי...", "קודם..ואחר כך.."). לבסוף, ההורה מביע שמחה ועידוד כאשר הילד מצליח להשיג את מטרותיו בדרך הנכונה.
במקרה שלכם, כאשר בנכם עושה "דווקא" עזרו לו להבין את עצמו ואתכם: אמרו במילים מה הוא רוצה ומרגיש ולמה אתם מבקשים את מה שאתם מבקשים ( "אתה אוהב לשפוך מים..", "כיף לראות איך זה נשפך..", "זה לא נעים לי..", "זה עושה בלגן.."). תנו פתרונות והנחיות. התנסחו באופן חיובי, אמרו לו מה כן לעשות (במקום "אל תשפוך מים" אמרו "אתה יכול לשפוך בתוך הדלי". במקום "אל תרוץ" אמרו "לך לאט, תישאר קרוב", "בוא נספור צעדים"). דרבנו אותו לציית ( "כל הכבוד", "מי  ילד מתוק?!")
חוץ מזה, שיהיה ברור, מהזוית שלו אתם הם אלו שעושים "דווקא" מתעקשים ומתעלמים ממה שהוא מבקש. מסיבה שאינה ברורה לו אתם משקיעים המון אנרגיה בלרחוץ ולנקות אותו במקום לקחת אותו למגרש המשחקים ולדאוג שהוא יתלכלך. נסו להבין אותו, ככה זה ילדים !!

בשבוע הבא- פוסט נוסף בנושא.




22.12.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

מה הבעיה- קחו סנוW

שלושה ימים של סופת שלג, נצורים בבית (במקרה הטוב), ללא חשמל, חימום, טלפון, אינטרנט, טלוויזיה, רדיו.. מעמידים במבחן בקרת-איכות את ה- HPA axis שלכם, המערכת המרכזית שמטפלת בסטרס. כדי לאמוד את טיבה ענו על השאלות הבאות.
  1. למראה השלג המרהיב התלהבתם, התרגשתם, שלפתם את המצלמה ותיעדתם את היופי הזה עם הגוזל במרכז. כי דברים כאלה לא רואים כל יום . כן/ לא 
  2. כשהכול התחיל מיהרתם להתפלל, להדליק נרות נשמה, לצלצל לכל מיודעיכם, שיהיו בהיכון אם משהו יקרה לכם. כן/ לא 
  3. השקט האקוסטי והלובן הלבן הזה לא שימחו אתכם. זכרתם כל הזמן שמרחוק הכול מקסים אבל מקרוב יש הרבה נזק. כן/ לא 
  4. כשהעץ קרס על האוטו או על דלת הכניסה (או גם וגם) שיבחתם את מזלכם הטוב שזה קרה כשאתם בבית ולא בחוץ. יכול היה להיות יותר גרוע. כן/ לא 
  5. כשלבשתם את השכבה החמישית וחיממתם עצמכם בכוס התה העשירית נזכרתם בחיוך בסיפורי "מורשת קור" מתקופת הצבא או התנועה ומיהרתם לספר לצאצאים. כן/ לא 
  6. כל דיווח על יום נוסף של סופה התקבל על ידכם בברכה. כמו מבצע של "קנה שניים וקבל אחד חינם" בתחילת העונה. כן/לא 
  7. כשהחשמל חזר המשכתם להתמקד בביקורת ("בונה") איך זה קורה במדינה מתוקנת, ולמה זה קורה דווקא ללקוח קבוע של חברת החשמל שמשלם בזמן. כן/ לא 
  8. דחיתם "נוהל בדיקה" (מי לא בסדר; מי צריך לקבל מנה; איך לא נערכתם מראש; מה צריך לעשות אחרת..)למועד מאוחר יותר, כשהכול יגמר. כן/ לא 
  9. האם ברגע שהשלג פסק התחלתם לפחד ולהזהיר ממה שמצפה לכם אחר כך. כן/ לא 
  10. האם ברגע שהשמש זרחה זרח גם הלב. כן/ לא 
תנו לעצמכם נקודה על כל תשובה חיובית (כן) לשאלות:1, 4, 5, 6, 8, 10
תנו לעצמכם נקודה על כל תשובה שלילית (לא) לשאלות: 2, 3, 7, 9

אם קבלתם ציון גבוה עברה עליכם סופה שונה לגמרי מזו שעברה על אלו שהרבו למחות ולבכות, לכעוס ולהתלונן. אלה שהוצפו לא רק בגשם אלא גם ברגשות שליליים. לא הסתפקו בסופה הגדולה שבחוץ והוסיפו עליה סופה קשה עוד יותר מבפנים.

אם קיבלתם ציון נמוך- אל תייסרו את עצמכם, שוב. זו לא רק אשמתכם. הגנטיקה, הלטרליזציה מוחית (עוררות בצד ימין באזורים שקשורים לחרדה ורגשות שליליים. עוררות נמוכה בשמאל באזורים שקשורים בוויסות רגשי והתאוששות מהירה) והמתווכים העצביים (דופמין, שמקושר עם מצב רוח חיובי ויכולת ליהנות, נמוך. נוראפינפרין, שמקושר עם סערת נפש, חרדה ורגשות שליליים, גבוה.) אחראיים במידה רבה לתגובותיכם.

רובנו (4-6 נקודות) איפה שהוא באמצע. חצי אחד שלנו (גם במוח) רוצה להיות מרוצה ולא להילחץ. והחצי השני דואג שזה בדיוק מה שיביא לאסון. אז, על משקל "ברומא התנהג כרומאי" – כשאנחנו במפגן אקלימי של שלג וגשם נתנהג כמו מים. "נזרום עם זה". כי ככה זה בטבע.

8.12.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

גיל שנתיים הנורא


תחילת גיל שנתיים ואנחנו צריכים כלים. הגוזל שלנו, שבעבר פער את פיו כל פעם שהכנסנו משהו לפה, מתנגד לבוא לשולחן ולאכול איתנו. אחרי דקותיים הוא רוצה לרדת מהכיסא, לטייל, לשחק. אם אנחנו מתעקשים שיישב הוא שופך, זורק אוכל ומשתולל. כשאנחנו כועסים הוא לפעמים צוחק. האם להניח לו? להתעלם? האם לנסות ולשכנע, לרדוף אחריו, להראות לו שמאוכזבים? או אולי לקחת את הצלחת כשהוא קם? מה זה יעשה לו? ואיך הוא ילמד מה מצופה ממנו?
בראש אנחנו יודעים איך אנחנו רוצים שהדברים יראו אבל איך מזינים את זה לראש שלו


בבית הספר של החיים לכל שנה יש את תוכנית הלימודים, את שיעורי הליבה שלה.
בשנה הראשונה התינוק לומד שהרצון שלו הוא הפקודה של ההורים ("My wish is your command!"). יש לו השפעה כמעט מלאה על העולם סביבו. די בחיוך, בכי, נפנוף ידיים וכל מבוקשו מתמלא. תודות לכך הוא מתאהב בהוריו ובעולם. אי אפשר שלא להתאהב! גן עדן של ממש!
השנה השנייה היא כבר משהו אחר. "לפעמים אפשר ולפעמים אי אפשר". רוב רצונותיו מתמלאים אבל לפעמים הוא נדרש להיכנע להגבלות. הוא מסכים ללא הבנה וללא התנגדות רבה. בטרם פיתח רצון משלו הוא מציית כשם שאפרוח מציית לתרנגולת, היענות שהיא במידה רבה אינסטינקטיבית.
בשנה השלישית מיני-קולומבוס מגלה שהוא יכול ורוצה ("אני רוצה!", "לבד!"). רצונותיו הולכים ומתרבים, המודעות להם הולכת ומתגבשת והוא מתעקש על זכותו לספקם. קשה להבין מדוע הקסם של ראשית החיים לא פועל. עכשיו תורו ללמד את הוריו כמה שיעורים.

מרגע הלידה ההורה מספק צרכים, מרחיק סכנות, מרגיע מצוקות, מנחם ולומד להיות זמין בכל רגע. באורח פלא דווקא התלות הטוטאלית של הינוקא, האלטרואיזם וההשתעבדות של ההורה מביאים אותו להתאהב. איזה תינוק מהמם!
בשנה השנייה "והתינוק כאילו, עוד יותר יפה אפילו!".
בפרוס גיל שנתיים השיעור מסתבך. כמו במעבר מחשבון פשוט למתמטיקה גבוהה - הידע הקודם לא מספיק. אם קודם די היה ב"אסור" ו-ב "לא" כדי לבלום את הזאטוט. עכשיו הוא מגיב בהתנגדות, התעלמות ואפילו בצחוק- הוא הרי גילה את רצונו הנפרד ואת כוחו וזו בהחלט עילה להילולה.

ככל שהפעוט יותר בטוח בעצמו, אקטיבי ויוזם, כשהוא נתקל בהגבלות ואיסורים הוא נעשה מתוסכל. הוא זועם על ההורה שהפר את ההבטחה של ראשית החיים ומתקשה לקבל ממנו נחמה. ובכלל, מי רוצה ללמוד ש"מה שנהוג קובע" ולא רק מה שרוצים, כפי שהיה פעם?! זו הרעה בתנאים!

כדי שהאמונה של הקטן בכם, ביכולת שלכם להוביל ולהרגיע לא תפגע, נהגו כפי שהייתם נוהגים אילו, למרות האזהרות שלכם, הוא היה נופל ונפצע בברך (מחבקים, מרגיעים, מטפלים ורק אחר כך דורשים ומלמדים). זהו את האכזבה שלו ("אוי, אתה רוצה עוד לשחק") נחמו והרגיעו ("עוד מעט", "אני שומר לך את המשחק", "הנה הוא לידך"). תנו הנחייה ברורה ועודדו את הילד למלא את הכלל החדש ("אוכלים יפה ולא קמים!", "כל הכבוד!"). הושיבו אותו על הכיסא וכוונו אותו להתנהגות הרצויה בלי לכעוס ובלי להעניש.כעס ועונש מבלבלים וגורמים למתח ולא לשינוי. אם הוא ממשיך להשתולל הורידו אותו מהכיסא וסיימו את הארוחה. בארוחה הבאה אותו כנ"ל.
למזלנו בגילו הזיכרון מוגבל וכל ארוחה היא שיעור חדש.

ברוכים הבאים לגיל שנתיים - הגיל בו בנכם מתחיל לדעת מה הוא רוצה ובעיקר מה הוא לא רוצה. הגיל בו הורים מתחילים להבין שגם תקופה מסובכת נובעת מהתפתחות חיובית ומביאה למקומות טובים.
"בורחים הבאים" או "בוכים הבאים" - העיקר שרוב הזמן "ברוכים הבאים". כי מי שלא טעם מתיקות של גיל שנתיים לא טעם מתיקות של גיל שנתיים מימיו.
 על השנה השלישית לחיים ועלייה בכח המניע קראו- רק רציתי לשחק
על התנהגות עקשנית כדרך להשיג את מטרותיו בתיאום עם מטרות הזולת קראו- דווקא
מתי מאבק הוא רק מאבק על העדפות אישיות והזכות להתחשבות קראו- שבועות בלבן
על הדרך לפתח עצמאות בריאה קראו- אין כמו אמא
כיצד להתמודד עם התקפי הזעם בלי לאבד שליטה ולפגוע בילד - קראו "קשה להיות הורים"
עוד על החשיבה המיוחדת שלהם בגיל שנתיים - "את זה", "הכסא הרביץ לי", "זה משחק זה", "מחבואים"
על התקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״