הוויכוח פורח- ההרגל בורח

איננו מבינים מדוע הבת שלנו ממשיכה להתווכח על פעולות שגרתיות (נטילת ידיים, צחצוח שיניים, מקלחת) גם כשברור לה שלא נוותר. "לא התלכלכתי", "לא צריך", "אין לי כוח", "אחר כך", "רק עם אמא", "רק עם אבא"... הם רק חלק מהסיבות. למה צריך כל פעם להתווכח?! האם היא מנסה אותנו, בודקת כמה השפעה יש לרצון שלה? אנחנו לא נבהלים מזה שיש לה דעות ורצונות משלה ושהיא אינה מצייתת באופן עיוור, אבל ההתדיינות הזאת חסרת תכלית ומייגעת, ובסופו של יום היא מעיקה במיוחד. איך מונעים ויכוחים חסרי טעם אלו?


כפי שאתם מבינים, לויכוחים תפקיד התפתחותי חשוב. הם מאפשרים לילד ללמוד להשיג את מטרותיו בתאום עם מטרות הזולת באמצעות תקשורת. כך הילד מבסס זהות עצמאית ונפרדת ומזמין את ההורה לראות דברים מהזוית שלו. לויכוחי סרק סיבות שונות: הדרישה לא מובנת או שאינה תואמת גיל וקשה לילד. לפעמים הילד מבין את הדרישה ורוצה למלא אותה רק שאין לו כח להניע את עצמו לעשייה. לפעמים הויכוח מבטא משאלה לדומיננטיות ומחאה - אם אני לא יכול להחליט, לפחות אתן "פייט" ראוי לשמו. האפשרות לנצח בויכוח כל כך אטרקטיבית שאפילו אם ההסתברות דומה להסתברות לזכות בפייס - שווה לנסות, זה לא עולה כסף.

הבעיה היא שהרגלים וויכוחים לא הולכים כל כך ביחד. הרגל שמלווה בהתמקחות אינו הרגל. במקום הרגל יומיומי מקבלים דין ודברים יומיומיים. הלהיטות להשיג דחייה וויתור לא מאפשרת למערכת העצבים לקלוט ש"את המשימה הזו חייבים לבצע" (ראה גם רשומה "הרגל זה הרגל"). כשהויכוח פורח - ההרגל בורח.
אם אתם רוצים לצמצם את הויכוחים אל תתדיינו על הרגלים ודברים שבשגרה. תנו לבתכם לבטא את רצונה ולנסות לשכנע אתכם לבוא לקראתה. אבל בניסיון השלישי שלה עצרו ("הרגל זה הרגל!", "די עם הויכוח!", "קודם עושים אחר כך מדברים!"). רצון שונה ודעה אחרת מביעים פעם אחת. פעם נוספת מנסים לשכנע. בפעם השלישית זה כבר ויכוח! (כמו בחנות: "סליחה גברת, אלו המחירים שלנו!" ). אם החלטתם לבוא לקראתה היו ברורים וענייניים ואל תעשו מזה שוק ("את יכולה להיכנס למקלחת עכשיו או בעוד 10 דקות"). הבהרות והסברים נותנים רק לאחר מעשה, אם היא עדיין תהיה מעוניינת. ילדים נוטים לפרש הסברים כפתח להתדיינות.

בהזדמנויות אחרות הסבירו לה שבכל מה שקשור לבריאות והרגלים אתם הקובעים, המחליטים. אם אתם חורגים מדי פעם זה לא בגלל שהיא בוכה ומתווכחת או סימן שאתם חלשים ונכנעים. הדגימו לה כיצד גם אתם פועלים על פי אותם העקרונות ("אולי אם אני אבכה/ אתווכח/ אגיד "לא רוצה" - אוכל לא להכין ארוחה? או לא לסרק אותך?... מה פתאום!"). מה שנהוג ומה שבריא קובע ולא רק מה שרוצים.

שאלו מישהו האם הוא מרוצה מההחלטה שלו להימנע מעישון. "אני שבע רצון כפליים: פעם ראשונה כאשר אני מצליח לעמוד בהחלטה ופעם שנייה כשאני שובר אותה!" הייתה התשובה.
אם קורה שאתם מתפתים להתווכח או לוותר – אל תתבאסו. התנחמו בכך שאתם גורמים לבתכם נחת כפולה. והעיקר- אל ייאוש! נסו שוב.


על רכישת הרגלים- "הרגל זה הרגל",
עד כמה לעזור בפעולות השיגרתיות ואיך להעביר את האחריות לילדים - "הורים כמו GPS", וגם "הורים כמו GPS - המשך"
על קבלת החלטות חדשות וכיצד להתמיד בהן קראו "תמורה בראש השנה"
עוד על הקושי לגייס מוטיבציה קראו "לעשות רק מה שבא לי".
כשפעולות שגרתיות הופכות למלחמה קראו "דווקא"

כיצד מלמדים ילדים לעזור - "חג הסדר והנקיונות", "סדר סדר תרדוף", כואב הלב לזרוק משהו טוב", "שוויון בנטל"

11 תגובות

התנהגות לא נאותה - אחד בבית ואחר בחוץ

מחוץ לבית, כשמתארחים אצל חברים ובני משפחה, הבן שלנו מתנהג למופת. הוא רגוע, קשוב, מנומס, סבלני וותרן. כולם מתמוגגים ממנו ולא מאמינים כמה הוא מסוגל לעצבן. אבל ברגע שמגיעים הביתה הוא מתהפך. מרעיש, מתווכח, מתעצבן, מסתבך במריבות ולא שומע בקולנו. זה נפסק כשאנחנו מרימים טונים אבל רק לזמן קצר.

אנחנו לא ממש יודעים איך להתמודד עם זה. הוא מקבל הרבה תשומת לב ואנחנו משתדלים להקשיב לו ולכבד את רצונו. מה אפשר לעשות כדי שהוא יתנהג יפה כמו בגן או אצל סבתא (חוץ מלהשאיר אותו שם)?

ככה זה ילדים. המוח שלהם דומה למכונית עם שני הילוכים. במהירות איטית מערכות ההגה, הברקסים ודוושת הדלק מתפקדות מצוין. ברגע שהמהירות עולה, דוושת הדלק ננעלת, הברקסים מפסיקים לעבוד, ההגה תקוע ואין אפשרות לעבור הילוך. במצבים מתונים כל המערכות מתפקדות ביעילות וההתנהגות ניתנת לשליטה וכיוון. לעומת זאת, במצב של ריגוש ועוררות המערכת השקולה, ההגיונית, שיודעת לעכב התנהגויות לא רצויות- ננעלת (ממוקמת בקדמת המוח). במקומה המערכת ההישרדותית, הרגשנית, הלוחמנית והרגזנית תופסת פיקוד (ממוקמת במוח האחורי).

כשהנפש סוערת הדם רותח. כשהלב מאיץ שיקול הדעת צונח. "כשהרגש מתעורר ההיגיון הולך לישון".

ילדים בוחרים, באופן לא מודע, את האתר הבטוח ביותר עבורם להאיץ ולפרוק לחצים. במקום ציבורי ופחות מוכר הנהג הזעיר נוסע לאט, מחשב את דרכו ומהלכיו. כשהוא מתקרב הביתה הוא מגביר מהירות, משחרר רסן ולכן גם מתפרק וננעל. כשעייפים, באווירה עם פחות כללים וגבולות קשה להיות מאוזנים. בבית, באופן טבעי, מתעוררות דילמות שלא קיימות במקומות אחרים: האם לרצות את ההורים או להלחם בהם (על עצמאות)? האם להזדהות איתם או להתחרות בהם? בבית נגעו לו, עשו לו, הוא מקנא, הוא תכנן, הוא ציפה, בא לו, לא בא לו, משעמם לו, אין לו כוח... בחוץ מילא, אבל בבית הוא לא פראייר. מה שלא כיף לו, שהוא לא אוהב -הוא לא יעשה!
אם אתם רוצים שהבן שלכם ירעיש, תצעקו עליו שיהיה בשקט. מילים כמו "נו כבר!", "תזדרז!" לוחצות על דוושת הדלק. הרמת קול מרופפת את הבלמים.
אם אתם רוצים שהוא יירגע האטו את הקצב והורידו את מפלס המתח שלכם. זה ישפיע עליו באורח פלא, יותר מכל דבר אחר. בנוסף, זקפו את ההתנהגות היפה לזכותו ("שמענו שהתאמצת והתנהגת יפה אצל הדודים"). הכירו בתסכול שלו ("בבית יותר קשה לשמוע 'לא' ולהתאפק"). שתפו אותו במאמצים שלכם להירגע ולהרגיע ("איך אנחנו יכולים להרגע?"). הציעו פתרונות. אחרי שניים שלושה ניסיונות הורו לו לשבת בכיסא או ללכת לחדרו להירגע ("אני רוצה לראות שנרגעת ואתה עושה מה שאומרים לך"). גם שגרה קבועה בסופו של יום מסייעת.

כשהבן שלכם מתנהג יפה אצל אחרים אל תזקפו את זה לגנותו. הוא ילד חכם. יש לו סדרי עדיפויות נכונים. התנהגות טובה היא יקרת ערך, לכן הוא נזהר לא לבזבז אותה שלא לצורך. עם הזמן יהיה לו מספיק ממנה בשביל כולם.

בכדי להדפיס את הפוסט כל מה שצריך לעשות זה לבחור את הפוסט אותו אתם רוצים להדפיס (על ידי לחיצה על כותרת הפוסט) ואז ללחוץ על כפתור ההדפסה (שנמצא משמאל לכותרת).

קריאה נוספת בנושאים דומים:
כיצד להתמודד עם התקפי זעם קראו "התקפי זעם - קשה להיות הורים", "התקף זעם - המשך"עוד על התנהגות שונה בזמנים שונים והשימוש ב"נוהל כיסא" ראו - "מבחן הכיסא" , "תוקפנות לייט"
עוד על התמודדות עם עקשנות והתרסה ראו - "דווקא", "מודל המזגן" , "מי יותר חזק"
על התערבות במריבות אחים ראו - " שלא יתפסו לי את המקום" , "מריבות אחים" , "רישיון לריב"
על הקושי לגייס מוטיבציה למשהו שלא אוהבים - "לעשות רק מה שבא לי"
על השעמום והקושי להעסיק את הילד - " מי ישחק איתי" , "משעמם לי".

6 תגובות

גיל שנתיים הנורא

תחילת גיל שנתיים ואנחנו צריכים כלים. הגוזל שלנו, שבעבר פער את פיו כל פעם שהכנסנו משהו לפה, מתנגד לבוא לשולחן ולאכול איתנו. אחרי דקותיים הוא רוצה לרדת מהכיסא, לטייל, לשחק. אם אנחנו מתעקשים שיישב הוא שופך, זורק אוכל ומשתולל. כשאנחנו כועסים הוא לפעמים צוחק. האם להניח לו? להתעלם? האם לנסות ולשכנע, לרדוף אחריו, להראות לו שמאוכזבים? או אולי לקחת את הצלחת כשהוא קם? מה זה יעשה לו? ואיך הוא ילמד מה מצופה ממנו?

בראש אנחנו יודעים איך אנחנו רוצים שהדברים יראו אבל איך מזינים את זה לראש שלו? 

בבית הספר של החיים לכל שנה יש את תוכנית הלימודים, את שיעורי הליבה שלה.

בשנה הראשונה התינוק לומד שהרצון שלו הוא הפקודה של ההורים ("My wish is your command!"). יש לו השפעה כמעט מלאה על העולם סביבו. די בחיוך, בכי, נפנוף ידיים וכל מבוקשו מתמלא. תודות לכך הוא מתאהב בהוריו ובעולם. אי אפשר שלא להתאהב! גן עדן של ממש!

השנה השנייה היא כבר משהו אחר. "לפעמים אפשר ולפעמים אי אפשר". רוב רצונותיו מתמלאים אבל לפעמים הוא נדרש להיכנע להגבלות. הוא מסכים ללא הבנה וללא התנגדות רבה. בטרם פיתח רצון משלו הוא מציית כשם שאפרוח מציית לתרנגולת, היענות שהיא במידה רבה אינסטינקטיבית.

בשנה השלישית מיני-קולומבוס מגלה שהוא יכול ורוצה ("אני רוצה!", "לבד!"). רצונותיו הולכים ומתרבים, המודעות להם הולכת ומתגבשת והוא מתעקש על זכותו לספקם. קשה להבין מדוע הקסם של ראשית החיים לא פועל. עכשיו תורו ללמד את הוריו כמה שיעורים.

מרגע הלידה ההורה מספק צרכים, מרחיק סכנות, מרגיע מצוקות, מנחם ולומד להיות זמין בכל רגע. באורח פלא דווקא התלות הטוטאלית של הינוקא, האלטרואיזם וההשתעבדות של ההורה מביאים אותו להתאהב. איזה תינוק מהמם!

בשנה השנייה "והתינוק כאילו, עוד יותר יפה אפילו!".

בפרוס גיל שנתיים השיעור מסתבך. כמו במעבר מחשבון פשוט למתמטיקה גבוהה - הידע הקודם לא מספיק. אם קודם די היה ב"אסור" ו-ב "לא" כדי לבלום את הזאטוט. עכשיו הוא מגיב בהתנגדות, התעלמות ואפילו בצחוק- הוא הרי גילה את רצונו הנפרד ואת כוחו וזו בהחלט עילה להילולה.

ככל שהפעוט יותר בטוח בעצמו, אקטיבי ויוזם, כשהוא נתקל בהגבלות ואיסורים הוא נעשה מתוסכל. הוא זועם על ההורה שהפר את ההבטחה של ראשית החיים ומתקשה לקבל ממנו נחמה. ובכלל, מי רוצה ללמוד ש"מה שנהוג קובע" ולא רק מה שרוצים, כפי שהיה פעם?! זו הרעה בתנאים!

כדי שהאמונה של הקטן בכם, ביכולת שלכם להוביל ולהרגיע לא תפגע, נהגו כפי שהייתם נוהגים אילו, למרות האזהרות שלכם, הוא היה נופל ונפצע בברך (מחבקים, מרגיעים, מטפלים ורק אחר כך דורשים ומלמדים). זהו את האכזבה שלו ("אוי, אתה רוצה עוד לשחק") נחמו והרגיעו ("עוד מעט", "אני שומר לך את המשחק", "הנה הוא לידך"). תנו הנחייה ברורה ועודדו את הילד למלא את הכלל החדש ("אוכלים יפה ולא קמים!", "כל הכבוד!"). הושיבו אותו על הכיסא וכוונו אותו להתנהגות הרצויה בלי לכעוס ובלי להעניש.כעס ועונש מבלבלים וגורמים למתח ולא לשינוי. אם הוא ממשיך להשתולל הורידו אותו מהכיסא וסיימו את הארוחה. בארוחה הבאה אותו כנ"ל.

למזלנו בגילו הזיכרון מוגבל וכל ארוחה היא שיעור חדש.

ברוכים הבאים לגיל שנתיים - הגיל בו בנכם מתחיל לדעת מה הוא רוצה ובעיקר מה הוא לא רוצה. הגיל בו הורים מתחילים להבין שגם תקופה מסובכת נובעת מהתפתחות חיובית ומביאה למקומות טובים.

"בורחים הבאים" או "בוכים הבאים" - העיקר שרוב הזמן "ברוכים הבאים". כי מי שלא טעם מתיקות של גיל שנתיים לא טעם מתיקות של גיל שנתיים מימיו.

 על השנה השלישית לחיים ועלייה בכח המניע קראו- רק רציתי לשחק

על התנהגות עקשנית כדרך להשיג את מטרותיו בתיאום עם מטרות הזולת קראו- דווקא

מתי מאבק הוא רק מאבק על העדפות אישיות והזכות להתחשבות קראו- שבועות בלבן

על הדרך לפתח עצמאות בריאה קראו- אין כמו אמא
כיצד להתמודד עם התקפי הזעם בלי לאבד שליטה ולפגוע בילד - קראו "קשה להיות הורים"
עוד על החשיבה המיוחדת שלהם בגיל שנתיים - "את זה", "הכסא הרביץ לי", "זה משחק זה", "מחבואים"
על התקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״

58 תגובות

ציות בגיל ההתבגרות

אנונימי אמר/ה...
שלום לך גוני
יש לי ילד בן 15, אותו אני מגדלת לבד. הוא לא מקבל את הסמכות שלי. האמת, הוא אף פעם לא קיבל. אני חושבת שתמיד הוא האמין שהוא יותר חזק ממני ויכול לכופף אותי. הוא מוכן לקבל אותי כחברה אבל לא כאימא. הוא יכול לשגע אותי, להדאיג, להתחצף, לאכזב אותי. זה מצער אותו אבל לא משנה את ההתנהגות שלו. האם בגיל ההתבגרות אפשר ללמד אותו לקבל סמכות?

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

ל"מגדלת לבד"
(אם חד הורית לנער מתבגר)

מה שלא עשינו עד גיל ההתבגרות קשה שבעתיים להתחיל עכשיו. בשנים אלו, כמו בשעות האחרונות של היום, אנחנו כבר עייפים בעוד שאצלם השמש רק זורחת. אם אנחנו מתחילים להפעיל כוח כשאנחנו לרגע חזקים הם יפעילו כוח בחזרה כשלרגע נחלש. אם לא הפגנו סמכות ונחישות בעבר הם יתייחסו להכרזות שלנו כמו לניסוי צופרים בתרגיל של פיקוד העורף. זו רק מלחמה "בכאילו" שלא צריך לקחת ברצינות. כשאין לנו קואליציה רחבה יותר להישען עליה (בן זוג, בני משפחה נוספים, בני גילו המשמשים לו השראה, דמויות סמכותיות ומשמעותיות מחוץ למשפחה כמו מדריך בתנועה , מחנך או מפקד בצבא) אנחנו הופכים למיעוט לא רלבנטי למול הקואליציה הרחבה של המתבגר עם כל דחפיו ויצריו. גם סחיטה אמוציונלית לא תעזור. כי בכול מה שנוגע לרגשות של הזולת הם הופכים לרציונליסטים קיצוניים. הם לא מבינים מה לרגשות שלנו ולהם. ה"רגשי" הזה "לא עובד עליהם".

אז מה כן?

שיחות שבועיות קבועות (בזמנים מתואמים מראש ולא "על הדרך" כשהם קהל שבוי בתוך המכונית) בהן אנו מעלים נושא בעייתי ספציפי ועוקבים אחריו (חזרה מאוחר הביתה; ישיבה לארוחה בלי אוזניות או מוזיקה רועשת; התנתקות חד צדדית מהמחשב ; מקלחת שכוללת מדי פעם גם חפיפת ראש.. ) מתוך כבוד לדעות שלהם ובניסיון להגיע להסכמה יכולות להועיל. אם אנחנו תובעים שהם יחזרו מוקדם רק בגלל שאנחנו לא ישנים טוב הם יכעסו שהשינה שלנו יותר חשובה לנו מהם. אם נצפה לעזרתם המידית בעקבות פנייתנו הם ידחו אותה כמה שיותר כדי להדגים לנו שבין מבוגרים שווים שום עזרה אינה מובנת מאליה. תחקירים, האשמות, ביקורת, הטפות, הסברים עודפים איומים מתפרשים כהקטנה וזלזול ומעוררים זעם וביטול. רק ההתייחסות הבוגרת אליהם, הכיוון לגובה העיניים, הענייניות, ההבנה לקושי שלהם, ההתחשבות בנקודת המבט שלהם – כל אלה מחזירים את האמון ליחסים ושמים את ההורה בחזרה בעמדה של סוכן תרבות אמין , רלבנטי ומתואם שכדאי לשמוע לו. שיכול ללמד אותם משהו ולא רק הם אותו.

זה נשמע הזוי, אבל בסופה של שיחה כנה שאלה כמו "מה אתה מציע שנעשה אם אתה לא מכבד את מה שסיכמנו? יכולה להניב פתרונות שאחר כך יהיה יותר קל לכפות ("מה את מצפה, שאני אגיד שאם אני לא אסגור את המחשב בשעה שסיכמנו אז תכבי לי אותו ?! את יודעת מה, OK"). אם זה לא יעבוד מיד, את הערכים והעקרונות שסימנו בעקביות כחשובים בעיננו הם יממשו בעתיד, כשהסערה תשכך.
ככה זה מתבגרים. הם הרבה יותר חכמים ממה שזה ניראה, רק שהחוכמה לא תמיד זמינה להם. לא מיד. לא בגילם.
פוסטים נוספים על גיל ההתבגרות: "גיל ההתבגרות", "אי שוויון בנטל".
על רצונות מנוגדים במשפחה: "מודל המזגן".
על ציות וגבולות לפני שזה מאוחר: "יש גבול", "מאבקי כוח – מי יותר חזק".

2 תגובות

יש גבול! - ציות וגבולות

(פוסט חמישי בסדרה) החלטנו לעסוק בזמן הקרוב בנושא בעיות התנהגות וגבולות – לעשות קאמבק לפוסטים ישנים ולצרף להם חדשים באותו נושא. מקוות שאתם ,כמונו, תשמחו להיזכר והקריאה החוזרת תחדש לכם כל פעם משהו נוסף, כפי שקורה גם לנו.

איך משיגים משמעת ומציבים גבול כשהדרכים הרגילות לא עוזרות? הבן שלנו בלתי נשלט ולא מקבל גבולות. כשהוא רוצה הוא יכול להיות נפלא. אבל כשהוא לא רוצה או לא מסכים למשהו הוא כועס והורס, מציק ולוקח דברים שלא שייכים לו. אם כועסים ומענישים הוא מתקיף חזרה, פורץ במעשי טרור עד שאנחנו מוותרים. מתלוות לזה הכרזות כמו " אני לא אקשיב לכם!"; "תפסיקו לומר לי מה לעשות!".

ניסינו להרגיע ולהסביר. הודענו שאיננו מוכנים להתנהגות הזו ולא נתקשר אתו כשהוא מתנהג ככה. התעלמנו. הרמנו קול ושלחנו לחדר.  זה לא עבד.

מה קורה פה? למה זה לא עוזר?

כשיצאנו ממחלקת יולדות זוהרים מגאווה לא חשבנו שנזדקק לעונשים וגבולות. אנחנו נהיה הורים כל כך טובים, נאהב אותו כל כך, עד שהאהבה תייתר את הגבולות והענישה. איזה ילד שזוכה לטוב ביותר מהוריו יהיה מסוגל לפנות נגדם?!
מה לעשות שעודף (וגם חסך) הוא מתכון לבעיות משמעת. ילד אהוב, שהוריו מתקשים לדרוש ולתסכל אותו, מתמלא המון כוח ורוצה "עוד!". הוא מפרש את ההיענות של ההורים כ"טקס הכתרה". אם הוא מלך, הרצון שלו הוא פקודה. כאשר ההורים מגבילים, מסרבים לילד הוא מסיק שההורים כאן כדי לקלקל לו ותפקידו למנוע מהם לעשות זאת. כל ילד רוצה להיות ילד טוב. הוא רק מפסיק להיות ילד טוב כדי להשיג משהו שחשוב לו באותו רגע יותר מאשר להיות ילד טוב. הוא רואה בהתנהגות הפרועה משהו זמני, מקומי ולא דפוס עקבי.

גבולות ברורים הם מתנה יקרה שהורה אוהב יכול להעניק לילדיו. כדי שלא ניבהל מכוחנו ועוצמתנו חשוב שהעומד מולנו לא יפגע. פגיעה במישהו/ משהו שיקר לנו כמוה כגול עצמי, פגיעה מאש כוחותינו. היא ממלאת אותנו אשמה ודוחפת אותנו לראות בדחפים חלקים בלתי רצויים שלנו. בדיוק מן הסיבה הזו, מחשש לפגוע, הורים לא שמים לילדים גבולות. מהסיבה הזו בדיוק ילדים זקוקים לגבולות. גבולות מגנים עליהם מגול עצמי, מאשמה, מבושה ועוזרים להם לקבל את רגשותיהם ויצריהם לצד היכולת לווסת ולשלוט בהם. גבול ברור ממלא אותנו תחושת בטחון וחיבור לכוח פנימי שאיננו מסוכן.

גבול (להבדיל מהגבלה, מנהג, כלל, חוק הבית) מפריד בין אסור למותר. הוא מבטא איסור חד משמעי, צו שאין לעבור, אין לנהל עליו משא ומתן ויש עליו עונש. גבולות נובעים מכללי בטיחות, הגנה על זכויות, שמירה על טריטוריות ומניעת אלימות. בכל הפרת גבול מסיבה כלשהיא ("הוא מסכן"; "הוא לא התכוון"; "הוא לא התחיל") יש רשות סמויה להפרה. לכן חייבים לפעול באופן תקיף ונמרץ.

גבול מסמנים מתוך שליטה עצמית, בשפה פשוטה, ברורה ולא מתרפסת ("תפסיקי להציק!", "תניח את זה מיד! זה לא שלך!" ולא: "מתוקה, למה את מציקה? זה לא נעים לי.. ", או "יקירי, אני סבורה שאבא לא מעונין שתשבור לו את האייפד.. "). לא חייבים לנבוח. ילדים מגיבים לאינטונציה (מודגשת, קצבית, חד משמעית) ולמאפיינים לא מילוליים כמו קשר עין, קירבה פיזית, נגיעה בכתף יותר מאשר להרמת הקול. צעקה רק מסיחה את תשומת הלב מהמאפיינים הללו.

אם הטרוריסט הפרטי שלכם בגיל המתאים שתפו אותו בחיפוש פתרון. מצאו זמן מתאים (לא מלמדים טיסה בזמן הטיסה). הסבירו לו שחייבים למצוא דרך לפתור את הבעיה ("אנחנו מאוד אוהבים אותך ולא יכולים להרשות שתתנהג ככה"). סכמו על נוהל קבוע של הצבת גבולות וענישה (לדוגמא: שתי התראות; ספירה/ תזכורת "או בנוח או בכוח"; הרחקה לכיסא או חדר לאיקס זמן; הרחקה לכפל זמן במידה ולא מציית לכם בפעם הראשונה; הפסקת כל התקשורת , השירותים והמשחקים עד שהוא מקבל את מרותכם ונכנס לחדר כנדרש; יציאה מהחדר רק כשהוא מוכן לקבל את מרותכם למלא אחר הדרישה ללא ויכוח, לתקן מה שקלקל/ לפצות את מי שניפגע..) שננו והבהירו הכול בשיחה עד שזה יהיה ברור לכם ולו.

התמידו באכיפה ובשיחות . גבול אינו תחליף לשיחות אלא מה שמאפשר אותן. רק שיחות תלמדנה אותו, כשהרגשות גועשים, לעצור לפני שהוא פועל, לחשוב על התוצאות ולהיות אמפטי ומתחשב.

עם גונבי גבול לא מנהלים מ'ומ, לא מבטיחים הבטחות ולא מעניקים חנינה. ובכל זאת אל תשכחו בלהט האכיפה שזהו הטרוריסט היקר והאהוב שלכם. זכרו , כדי שגם הוא יזכור, שהגבול שאתם מציבים לו נובע מאהבה ללא גבול. להתנהגותו יש גבול. לאהבתכם אין.

עוד באותו נושא קראו: "דווקא"; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב".

15 תגובות

מאבקי כח- מבחן הכיסא

(פוסט רביעי בסדרה) החלטנו לעסוק בזמן הקרוב בנושא בעיות התנהגות וגבולות – לעשות קאמבק לפוסטים ישנים ולצרף להם חדשים באותו נושא. מקוות שאתם ,כמונו, תשמחו להיזכר והקריאה החוזרת תחדש לכם כל פעם משהו נוסף, כפי שקורה גם לנו.

נמאס לנו לוותר ולהיכנע לבת שלנו כשהיא מסרבת לנהוג בהיגיון. ישנם ימים בהם היא מחליטה להיות חביבה, עוזרת, מתחשבת, משתפת פעולה. באחרים היא מתעלמת, מתמקחת, וכופה את דעתה. היא מצפה שנעשה עבורה דברים (ומיד!) ומתרגזת כשלא נענים לה. היא נכנסת לקרב יריות מילולי (מי שיגיד את המילה האחרונה - הוא הצודק!) מדברת באופן פוגע ולא מוכנה להודות כשהיא טועה. לפעמים אופציית ההתנגדות בכוח היא היחידה בעיניה.

איך עוזרים לה לקבל את המרות שלנו? 

 העובדה שבתכם מתנהגת באופן שונה בזמנים שונים יכולה לבטא את ההתלבטות שלה בין רצון לקשר חם ואוהב לבין משאלה להיות חזקה מכם ולכפוף אתכם לרצונה. כשהיא מרוצה ומתרצה היא בודקת שלא איבדתם את הסבלנות, מצפה להרגיש אהובה, אוהבת ומוגנת. כשהיא רגוזה ומרגיזה היא בודקת האם אתם עדיין יותר חזקים והאם היא יכולה לבטוח בכם שתתנו לה עזרה וריסון לכשתזדקק.

הרבה ילדים נכנסים למאבקי כוח, בשלב כלשהו, מתוך הרגשה שהם בעלי זכויות מיוחדות ולא כבולים לכללים מקובלים. הם מתעקשים להשיג דברים בדרכם, לעשות מה שהם רוצים, מתי שהם רוצים ואיך שהם רוצים מבלי לקחת אחריות אמיתית על עצמם ומבלי להתחשב באחרים. הם אינם ממהרים לשום מקום, לא כבולים למה שנהוג או הגיוני ולכן הם מנצחים בכל ויכוח (ראה גם: מי יותר חזק). זו הסיבה שהרבה עורכי דין היו פעם ילדים...

אחד המאפיינים של היררכיה הוא אסימטריה ביחסים: הזכות לקבוע בלי שהזולת יקבע קביעה הפוכה. האפשרות לדרוש בלי שהאחר יבטל את הדרישה. היכולת לנקוט בהרתעה וענישה בלי שהשני יעניש בחזרה.

הורים אוהבים ומתחשבים שמכבדים את הילד, חוששים לדימוי העצמי שלו ולא תובעים את המקום שלהם בראש המשפחה נותנים לילד רשות סמויה לתפוס את מקומם. אלא שהימנעות ממאבק הכוח אינה מחזקת את הילד. בשביל לשאוב כוח ממאבק הכוח הוא צריך שיעמוד מולו הורה חזק והוגן. מאבק ביריב חלש אומרת משהו על היריב ולא עליו.

ישנה דרך פשוטה לבחון אם ילד מכבד את מקומם של הוריו בראש המדרג המשפחתי. "מבחן הכיסא": האם כאשר ההורה מורה לילד לשבת בכיסא/בספה/בחדר עד שירשו לו לצאת, הוא מציית? או שהוא מסרב/קם/בורח/משתולל/מפריע/נוקם ומעניש/אומר להורה "תשב אתה"?

ישנה דרך פשוטה להשיב את הסמכות שנלקחה מכם: "מודל הכיסא" (ראה גם: תוקפנות לייט).  אחרי שתיים שלוש תזכורות הפנו את בתכם לשבת בכיסא. עשו זאת בלי להתחנף/להתדיין/להרים קול/לשחד או לאיים (כל תגובה כזו מעודדת מאבק כוח). אפשרו לה לקום מהכיסא רק לאחר שהיא נרגעה, אישרה ששמעה את ההוראה, הבינה אותה ומוכנה לבצע אותה ("אני רוצה לשמוע שהבנת שעכשיו "מסיימים לשחק ויושבים לשולחן". "אני מצפה שתגידי שזה מה שתעשי"). אחר כך וודאו שהיא מבצעת את מה שהבטיחה.

אמר מי שאמר שכל מלחמה נועדה לשים קץ לכל המלחמות, ממש כמו המלחמה שלפניה וזו שאחריה. זה נכון גם לגבי מאבקי כוח. קחו אויר! אל תצפו לשינוי מיידי ובין לבין אל תוותרו על שיחות תיווך ויוזמות שלום (ראה גם: מריבות אחים).

עוד באותו נושא קראו: "דווקא"; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב", סטירה"

עוד על בכי והתקפי זעם – "הבכי לא נגמר", "בכיין שלי", "התקפי זעם – קשה להיות הורים", "התקף זעם (המשך)",  ״משגעת נפילים״

15 תגובות

מאבקי כח- מי יותר חזק?

(פוסט שלישי בסדרה) החלטנו לעסוק בזמן הקרוב בנושא בעיות התנהגות וגבולות – לעשות קאמבק לפוסטים ישנים ולצרף להם חדשים באותו נושא. מקוות שאתם ,כמונו, תשמחו להיזכר והקריאה החוזרת תחדש לכם כל פעם משהו נוסף, כפי שקורה גם לנו.

לאחרונה אנחנו מתלבטים אם להיכנס למאבקים עם הילד שלנו או לוותר לו. דברים שבעבר היו נפתרים על ידי הומור, הסחת דעת, עידוד ומחמאות מתנפחים לעקשנות ולוויכוחים אין סופיים. חשבנו שהתעלמות וחיזוקים יעזרו וזה יעבור. אבל זה לא עובר. אנחנו מוותרים לו היכן שאפשר, משתדלים לא להיכנס למריבות מיותרות ולא לפתח איבה ומרירות שרק יחמירו את המצב. אבל הוא מותח את החבל עד הקצה ועושה מה שצריך רק כאשר אנחנו מתפוצצים.
מדוע זה לא עובד? מתי זה יעבור?

 בגיל הרך, ילדים רוצים להיות "הכי" חזקים, אבל הם לא יודעים בבירור אם זה אפשרי. הדחף לתפוס מקום, לצבור כוח ועמדה הוא דחף חיוני. מתנה יקרה שאנו מקבלים בירושה ומעצבים על ידי חינוך וניסיון חיים.

מרגע שמתפתחת היכולת להשוות, להעריך ולסדר ברצף, ילדים מתחילים לדרג עצמם לעומת אחרים. "יותר" מתקשר עם תחושה טובה של כוח וסיפוק. "פחות" עם חולשה ואכזבה.

כדי לטפס לראש ההיררכיה הם עושים תמרונים מפחידים, מתאמנים במלחמות דמיוניות, מתרגלים כל מיני מילות קסם ומרגישים, מינימום, כמו שמשון הגיבור או סופרמן. מצד שני, המציאות טופחת להם על הפנים. אבא אולי בכל זאת יותר חזק. הוא היה בצבא, נלחם במלחמה אמיתית, ויש דברים שרק הוא יודע לעשות (לגרש רוחות רפאים, לעשן, להחליף מנורה, לשים דברים במקום שאמא לא תמצא).

מה שברור לנו לא ברור להם. לשאלה "מי יותר חזק - אתה או אבא?" מתקבלות תשובות לגמרי לא צפויות:

- "אני, כי אני עוקף אותו בריצה".

- "אני, כי אני מרביץ לו והוא לא מרביץ לי".

- "אני, כי אני עושה לו מלכודות."

- "אבא יותר חזק, אבל אני לומד ג'ודו"

- "אבא יותר חזק, אבל אני יותר קובע"

- "אבא יותר חזק, אבל אני יותר ערמומי"

- "אבא יותר חזק. אבל אל תגלו לאף אחד!"

(שאלו את ילדכם "מי יותר חזק" וספרו לנו!!)

הרבה הורים מוסיפים לבלבול של הילד כאשר הם מספקים את משאלותיו בצורה מוגזמת, נותנים לו להרגיש יחיד ומיוחד ונענים לתובענות חסרת ההיגיון שלו מבלי לצפות להדדיות. אם אתם רואים בעקשנות של בנכם איום - הוא יפרש את המתירנות שלכם כחולשה. אם אתם חוששים לעמוד מולו ולעורר את כעסו - הוא יכעס ויחמיר את המצב כדי לקבל את מבוקשו. כשאתם חוששים להתנגד לרצונו, שמא הוא יפגע - הוא משתכנע שהרצון שלו חשוב משלכם.

עד השנה השביעית לחיים רוב הילדים מבינים שההורים חזקים מהם ונענים למאוויים שלהם מתוך בחירה ולא מתוך חולשה. עד אז, יחסי הכוחות בין ההורים לילדים מתבהרים. אבל לא כדאי לחכות עד אז. כשהעקרונות שמנחים את בנכם הם "מי שיותר מגזים - יותר מרשים!" ; "מי שיותר צועק - יותר צודק!", פעלו אתם לפי עקרונות הפוכים. אל תתווכחו. אל תצעקו. אל תגזימו. אל תתפוצצו. כשתעמדו על שלכם בעקביות ובנחישות הוא ישתכנע שאתם יותר חזקים. (ראה גם פוסט תוקפנות לייט).

כל אחד יודע שכדי להישאר עקבי ואסרטיבי נדרשת פי כמה אנרגיה מאשר כדי להתפוצץ. את זה אפילו ילדים קטנים מבינים!

עוד באותו נושא קראו: "דווקא"; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב".

10 תגובות

תוקפנות אצל ילדים-"תוקפנות- לייט"

(פוסט שני בסדרה) החלטנו לעסוק בחודש הקרוב בנושא בעיות התנהגות וגבולות – לעשות קאמבק לפוסטים ישנים ולצרף להם חדשים באותו נושא. מקוות שאתם ,כמונו, תשמחו להיזכר והקריאה החוזרת תחדש לכם כל פעם משהו נוסף, כפי שקורה גם לנו.

יש לנו ילד מילולי ודעתן. רוב ההתנהלות איתו היא במשא ומתן וויכוחים. כשדורשים ממנו משהו או מסרבים לו הוא מרבה לכעוס, להתחצף ולעשות בכוונה דברים שירגיזו אותנו. אנחנו מנסים להסביר למה זה חשוב ולהראות לו שיש דברים שהוא מחליט עליהם בעצמו. בעבר, גם אם היו מאבקים בבית לא היה להם ביטוי בגן. לאחרונה, אנחנו שומעים תלונות שגם בגן הוא מתפרע, מתחצף ועושה הכל להיפך.


מה לעשות? איך לכוון אותו לשתף פעולה?

התנהגות כמו-תוקפנית מופיעה בשנה השלישית לחיים. ילדים מגיבים בזעם ותוקפנות כאשר רצונותיהם אינם נענים. הרגעה, הכרה ברגשות, הסברים, כללים וגבולות ברורים ומתן פתרונות חלופיים עוזרים להם לפלס את הדרך במרחב הזה שבין הדחפים והיצרים מחד והדרישות החברתיות והתרבותיות מאידך (ראה רשומות קודמות: "דווקא", "מודל המזגן", תוקפנות - לייק"). ככה מתפתחת היכולת לויסות עצמי - יכולת להכיר ברגשות ודחפים, לבטאם ולספקם בהתאמה למצב ותוך אפשרות לקבל מהזולת עזרה וסיוע.

לפעמים, דווקא ילדים פעילים, בעלי רצונות חזקים, שרגילים שרצונותיהם יכובדו, מתוסכלים מחוסר הסיפוק שנכפה עליהם. כשהפיתוי מאוד חזק (להרוויח עוד קצת זמן מחשב/ TV) ויש סיכוי לנצח, אפילו ילד עם לב זהב עלול להיגרר להתנהגות תוקפנית. 

תוקפנות מוגדרת כהתנהגות אלימה (פיזית או מילולית) שמופנית כלפי אדם אחר בכוונה להעליב, לפגוע, להכאיב או להפחיד, בדרך כלל כתגובה על תוקפנות הזולת או על מנת להשיג מטרה מסוימת.
מהשנה הרביעית והלאה ילדים מסוגלים להפיק התנהגות אלימה במכוון, מתוך שליטה, ומצפים שזו תגרום לאחר למלא את רצונם. הניסיון לימד אותם שאם הם ישתוללו/ יתעקשו/ יתווכחו מספיק - הם יקבלו את מבוקשם. בתום ליבם הם מזהירים מראש: "אם לא תתנו לי אני אצעק, אצבוט, ארביץ...!" ברגע שרצונם מתמלא הם חוזרים להיות עליזים וטובי לב. כך הופכת תוקפנות- לַייק לתוקפנות- לַייט.

אם אתם מתחשבים ברצונו של בנכם, מסבירים, נותנים לו לבחור בין כמה ברירות כאשר זה אפשרי, מעודדים ומוקירים אותו כשהוא משתף פעולה ומתחשב - אתם בכיוון הנכון. עכשיו נשאר גם לעצור אותו כשהוא מנסה להשיג את מבוקשו בדרך לא דרך.עזרו לו להבין את עצמו ("כשאתה רוצה משהו קשה לך לשמוע לא", "אתה חושב שאם תתחצף/ תתעקש נוותר לך.."). הסבירו לו את הרגשתכם ועמדתכם ("זה לא נעים/ לא מתאים/ מאכזב..") וציפיותיכם ("אנחנו מצפים שכאשר אנחנו אומרים/ מבקשים משהו, תעשה בלי להתווכח"). סכמו שמעתה, כל פעם תגידו לו 3 פעמים (הנחיה ברורה, בלי להטיף/ לצעוק/ להתדיין ובלי הסברים מיותרים). בפעם הרביעית תתריאו ("אנחנו מצפים שתעשה את זה עכשיו/ תפסיק עכשיו. אם לא אז תשב בכיסא/ בספה/ בחדר ותירגע עד שנאמר לך לצאת"). תנו לו לשבת מספר דקות עד שתראו שהוא נרגע ומוכן למלא את הדרישה. רק אז יש מקום להיות נחמדים ולחזק אותו על שיתוף הפעולה.

גידול ילדים הוא תהליך ממושך שבו הורים וילדים מחנכים ומעצבים זה את זה באופן הדדי. וודאו שאתם מחנכים אותו יותר ממה שהוא מחנך אתכם. כשילד לוחץ על הצפצפה במקום ללחוץ על הברקסים- זה הזמן להוריד אותו מהכביש, להתקרר. ככה תוקפנות- לייט לא תהפוך לתוקפנות- מגה, או לתוקפנות- מגה- בייט (נושכת).


עוד באותו נושא קראו: "דווקא"; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב", "סטירה"

עוד על בכי והתקפי זעם – "הבכי לא נגמר", "בכיין שלי", "התקפי זעם – קשה להיות הורים", "התקף זעם (המשך)",  ״משגעת נפילים״

19 תגובות