עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

26.2.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

יום הולדת 3!!!

קריאתכם בבלוג, תגובותיכם, מסירותכם ואהבתכם לילדיכם הם האוויר החם שמאפשר לנו להמריא.
כדי לנסות לשפר ולהישתפר נשמח אם תקדישו לנו 5 דקות ותענו על השאלון המצורף בסוף (ולא לשכוח ללחוץ על כפתור "submit")



אבות ואימהות יקרים

כל פעם שאנחנו מסיימות לכתוב פוסט בהיסוס, בדאגה, בפתיחות ובאהבה ומפריחות אותו לאוויר אנו מתמלאות תקווה שהוא יגיע ויגע להורים וילדים רבים, ישפיע וישנה במשהו את ההבנה וההרגשה שלהם לטובה.

עם הקילומטרג' שצברנו הבנו שאין שאלת מיליון דולר, תשובת מיליון דולר או שיטת מיליון דולר שתפעל באורח קסם ותתאים לכולם. כתיבה איננה בגד בגודל אחיד ההולם לכל. מה שאנו מציעות הן רק הנחיות כלליות לתפירת המלתחה. וכל אחד יבחר את הבד, המידה, ירחיב או יקצר כפי שראוי לו. למרות זאת, כל פעם שאנו עונות לשאלה שלכם, מתוך סקרנות רבה להבין את הנפש של הילד(במקום להתלונן עליו), משתדלות להציץ לחוויה הפנימית שלו (ולא לראות רק את ההתנהגות שנבעה ממנה), אנחנו שואלות את עצמנו: האם מה שנכתב מספיק ישים? ניתן לתרגם למעשים? האם זה כללי מספיק או כללי מדי? האם אנו מצליחות לממש הבטחות ישנות ("לא לכתוב מה שכל אחד יודע ולא להתיימר לומר משהו שאף אחד לא יודע...." (ראה פוסט: יש לי יומולדת) ועוד, ועוד שאלות.

ביום הולדת מותר לבקש מתנות . אם טוב בעינכם "לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי" (מגילת אסתר), המתנה שלנו ממכם תהייה תשובתכם לשאלון הבא. כך נוכל לכוון את הכתיבה לרצונות שלכם; נדע לאן להסיט את המבט; לאיזה נושאים ואיזה גילאים; נחליט אם לקצר, להמעיט ולהשמיט; או להאריך, להעמיק , (ולהעיק?).

בעולם שבו אם היו לנו חמש דקות מיותרות היינו לוקחים את הזמן הזה כדי לנשום אנו מקוות שתמצאו את הזמן (והנכונות) להשיב לנו. ואם לא, נבין! מתנות לא חייבים לקבל ולא חייבים לתת. אחרת זו לא מתנה! ואתם כבר נתתם לנו את מתנתכם , בתשלומים, לאורך כל השנה. קריאתכם בבלוג, תגובותיכם, מסירותכם ואהבתכם לילדיכם הם האוויר החם שמאפשר לנו להמריא – ועל כך הרבה תודה!!! ומזל טוב לכולנו!!!

ומחבקות ומחזקות, גוני ושרי.






פוסטים קודמים בנושא: "יש לי יומולדת", "יום הולדת שנתיים".








12.2.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

יום המישפחה- כדאי לאהוב!

כשהעובדות סביבנו משתנות  אנחנו נאחזים באהבה. כך נרגיש הרבה יותר בטוחים
במציאות מתחלפת אנחנו צריכים לפחות דבר אחד יציב כדי להתמודד עם אי הוודאות.

ישנם דברים שמשתנים במהירות רבה מידיכמו מזג האוויר, הסבלנות של אימא או החוקים של אבא.  
יש עובדות שמשתנות לאט מידיכמו הגובה ("נו, מתי כבר אהיה בגובה של אבא?!"), או הגיל.     יש עובדות שמשתנות בדיוק כאשר למדנו להשלים ולהסתדר איתן ("בדיוק כשהסכמתי להיות אחרון-חביב במשפחה אימא ילדה. עכשיו אני הסנדוויץ. איכס! אני שונא סנדוויץ!"). רק אהבה ברורה ויום יומית, לפחות כמו מקלחת וצחצוח שיניים, יכולה להוות כוח מאזן.

ילדים מבינים מושגים ממשיים, מוחשיים שניתן לראות ולמשש. אהבה היא מושג מופשט שתלוי ברגשות משתנים. לכן, למרות כל האהבה לה ילדים זוכים, לוקח להם זמן עד שהם בטוחים ובוטחים בה.  כמו שאנחנו מפקפקים ביושר של אדם ששיקר לנו כך הם מטילים ספק באהבתנו לאחר מפח נפש וכעס. זו הסיבה לאין ספור השאלות שהם שואלים: "בטוח שאתם אוהבים אותי??", "גם כשאתם ישנים?", "גם כשאתם בעבודה?", "גם כשאתם כועסים?", "גם כשאתם עושים משהו שאני שונא?"" גם כשאהיה בן מאה?", "גם כשאתחתן?", "אז למה הבאתם עוד ילד?". כל השאלות החוזרות הללו אינן ניסיון לזכות בתשומת הלב של ההורה אלא באהבתו
האהבה עוזרת לשמור על איזון רגשי ולהישאר זקוף. האהבה היא הדרך של הטבע לחזק אותנוהיא מחזקת התקשרות, מטפחת עצמאות, תרופה בדוקה ללחץ וחרדה.                                         

כדאי לאהוב! זה עובד!

לקריאה נוספת:
על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״
ל ציורי משפחה ופשרם: "משפחה שכזאת- ליום האם". 
על הקשר החזק/ מדי לאמא: "יום האם- אין כמו אמא". 
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "את/ה מהמם/ת". 
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר". 
על הכניסה להורות – פתאום הורים: "הקרב על השפיות", "הקרב על הבכי". 
על קבלת אח חדש למשפחה: "שלא יתפסו לי את המקום", "מחבואים". 
עוד על ימים מיוחדים למשפחה: "מוכרחים להיות שמח", "והגדת לבנך".

6.2.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

יום האם - אין כמו אמא


הבת שלי הולכת אחרי לכל מקוםכמו זנב. רוצה לעשות הכל רק איתי ומסרבת שמישהו יחליף אותיאם אני מחייכת ומתייחסת למישהו אחר היא חושבת שאני מקפחת אותההיא רוצה שאעשה ואוהב אותם דברים כמוה ושואלת אותי שוב ושוב אם אני אוהבת אותה וכמהזה חוזר על עצמו גם מחוץ לבית ובביקורים אצל חברים ומשפחה.
אנחנו מרעיפים עליה המון אהבה ועושים כמיטב יכולתנו להיענות להלהתחשב בה ולכבד את רצונהאני נזהרת לא להראות לה שזה נמאס לי כדי שלא תרגיש דחויה ותיעלבאני לא רוצה ללחוץ עליה ומחכה שהיא תשתחררתתפוס עצמאות ותתרחק ממני מרצונהאיך עוזרים לזה לקרות?

עצמאות זו לא רק הכרזהזו היא גם זהות נפרדתאי תלותבטחון עצמי ושליטה עצמיתאם הילד דוחף לעצמאות מיוזמתו התפקיד שלנו כהורים יותר פשוטאם הוא לא עושה זאת מרצונו התפקיד שלנו יותר חשוב.

בשנתיים שלוש הראשונותהילד הולך אחרי האם כמו חבל אחרי הדליכמו אפרוח אחרי התרנגולתמנסה להישאר קרוב ומוגן.כך הוא מגלה ש"אין כמו אמא": היא עוטפת אותו בחום ואהבהמשפרת את הרגשתומגשימה לו את המשאלות. יש לה תמיד את כל התשובות והיא מבינה אותו יותר טוב מכל אחד אחריותר טוב ממנו עצמואמא וילד שתי נפשות שהן אחתאבל אם הכוונה הייתה שהם יישארו קשורים לעד לא היו חותכים את חבל הטבור כבר ברגע הראשון!
כשהילד גדל והדחף לשולטנות (דומיננטיותמתגברסיבות נוספות מעצימות את ה"אובססיביותלאמאכך הוא קובע בלעדיות על היחסים (ועל הנכסיםושולט בנסיבות משתנותהוא מתייחס לאמא כמו אל קניין שלו ("אמא רק שלי ורק אני אשחק בה"). הוא בטוח שזה מגיע לו כי הוא הילד הנהדר והמקסים שלה שהיא אוהבת כל כך.
ילד שואל "האם את אוהבת אותי??" כשהוא מתחיל לחוות נפרדותלהבין שהוא ואמא אינם היינו הך. הם אוהבים ורוצים דברים שוניםחושביםזוכרים ומרגישים אחרתבחשיבה הילדותית שלו "מי שלא אוהב כמוני לא אוהב אותי".
כדי לא להיבהל מהשונות הזו הוא מנסה לכפות את רצונו על ההורים ולטשטש את החדשות הלא רצויות הללושלהורים יש צרכים ונטיות משלהםהורה שמרצה ומסכים עם הילד כדי שהאחרון לא יבלבל אי-הסכמה עם אי-אהבה רק מאשר את התפיסה המוטעית הזובאופן פרדוקסליכמה שהוא יותר מרצה הילד פחות מרוצה.
הלך החבל אחרי הדלי או הלך הדלי אחרי החבל בכל מקרה לא כדאי שהחבל יהפך לשלשלאותמגיל שנתיים הבת שלך כבר יודעת לומר בעיקשות רבה "לא!", "אני!", "לבד!", "די!". הראי לה שגם את יודעת. דרישה ותסכול חייבים להיותרק ככה עובר המסר הברור שעצמאות אינה מסוכנת אלא רצויההיא מאפשרת לפתח העדפות ונטיותלתפוס יוזמה ולמצוא פתרונות.
הרשי לעצמך לא לספק את הרצונות שלה באופן אוטומטי ולא להתאמץ להבין אותה בדייקנותאמרי לה באופן ברור ומפורש "עכשיו את משחקת לבד". "עכשיו אבא יהיה איתך". "עכשיו אני רוצה זמן שקט/לעצמי". "אני מצטערתאבל עכשיו אי אפשר". אם היא מתוסכלת הכירי ברגשהרגיעי ועודדי אותה לחפש פתרונות בכוחות עצמה (ראה גםמודל המזגןמשעמם לי).
אמר מי שאמר שהעולם הוא עוגת יום הולדת אחת גדולה (והאמא היא הדובדבן). אפשרי לה לטעום ממנו פרוסה אחר פרוסהחבל שהיא תסתפק רק בפרוסה אחתמעולה ככל שתהיה.

על ציורי משפחה, המשמעות והחשיבות שלהם קראו "יום המשפחה - משפחה שכזאת".
על אהבה ללא תנאי אבל עם דרישות קראו "את/ה מהמם/ת", "יום המשפחה – כדאי לאהוב"
על האופן בו ההבנה לנפש מתפתחת בתוך המשפחה קראו "להציץ לראש של הפשוש".
על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״ 
על התקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״