עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

29.4.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

פיפי קקי - גמילה מחיתולים



לאחרונה התחלנו לגמול את הבת שלנו מחיתולים. במקום להתפנות ולהשתחרר היא מפתחת עצירות. לקח זמן עד שהיא ישבה על האסלה. עשינו את זה בהדרגה ובלי לחץ. היום היא יושבת בשירותים אבל כלום לא יוצא. לפעמים דווקא כשהיא קמה השערים נפתחים. היא נבהלת ואולי פוחדת שנכעס. אנחנו לא כועסים, אנחנו חסרי אונים. מה עושים? האם היא עוד לא מוכנה? האם לחכות?
עם הגמילה הילד מתבקש, בפעם הראשונה בחייו, לשים לב למה שהוא חש בגופו, לזהות את האיתותים ולהגיב בהתאם תוך העזרות במבוגר. לילדים שונים רמות מודעות שונות לגופם. זוהי נטייה מולדת שהולכת ומתפתחת תוך חשיפה להתנסות ותרגול. בדרך כלל בגיל שנתיים פלוס לרוב הילדים מודעות גופנית מספיקה למשימה. זהו תהליך טבעי. וכמו בטבע – מה שלא צומח נובל. חשוב להתחיל בזמן ולא לדחות יותר מדי.
מה שמובן לנו לא מובן להם. מה שנראה לנו פשוט נראה להם מסובך. ילדים פוחדים מהאסלה, מהרעש או שמא יפלו. כשהם יושבים עליה הם מתוחים ולחוצים וקשה להם לשחרר. כשהם יורדים מהאסלה הם חשים הקלה ומשתחררים. לפעמים הם סבורים שלוקחים אותם לבית השימוש כדי שלא ילכלכו ולא כדי שישתחררו בנוחיות ולכן הם מתאפקים.
בגיל הרך כל מה שמפתיע, לא מוכר, מרעיש (כמו פעולת מעיים, אסלה או כעס) מפעיל "מערכת בלימה" – מעורר תגובת הימנעות ועצירה אוטומטית. זאת תגובה לא רצונית שלילד אין עדיין שליטה עליה. זו דרכו של הטבע להגן על התינוק מצרות. לפעמים מפרשים תגובות אלו כחוסר רצון וחוסר בשלות ודוחים את החינוך לניקיון.
אולי זה מה שקורה לבתכם. בבית, הורידו לה חיתול מתי שאפשר. פעם בשעה הנחו אותה ללכת להתפנות. בהמשך, רווחו בין פעם לפעם והזכירו לפי הצורך. אל תנדנדו, אל תשאלו, אל תבקשו ואל תכעסו. היו החלטיים. אם יש צורך, היו איתה. אם ה"שערים" נפתחים לא בזמן או במקום המתאים, הרגיעו ("לא נורא") וכוונו אותה לשבת בשירותים. גם אם לא יוצא כלום, החמיאו ועודדו. אם המשימה צלחה, התפעלו ("כל הכבוד"). אל תעשו יותר מדי טרראם. זה עלול לעורר תגובת בלימה.

עד שהרגל חדש נרכש לוקח זמן, שבועות ואף חודשים. חשוב להתמיד ברוח טובה.
אם לא עושים מזה טרראם גדול – יצא בסוף הטרראם הקטן.




כל הפוסטים בנושא גמילה והרטבות קיראו:

על נסיגה בהרגלי הנקיון - "הפיפי חזר", "ברח לי"
על פחדים וקשיים ברכישת הרגלי ניקיון - "גמילה מחיתולים - פחד בבית השימוש", ״פיפי קקי- גמילה מחיתולים״
על רכישת הרגלים - "הרגל זה הרגל", "הויכוח פורח ההרגל בורח"
על הרטבת לילה- ״הרגלי נקיון- פיפי במיטה וקקי בתחתון״
והקישור למשחק "פיפי קקי"

16.4.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

יום הזיכרון- יחס ילדים למוות


מדי שנה, ביום הזיכרון, אנחנו עולים להר הרצל לטקס לזכרו של אחי המנוח. בני מכיר את הסיפור על מותו של אחי בצבא, אך עד כה לא לקחנו אותו עימנו. חשבנו שהוא אינו מבין מה זה מוות, שמראה האנשים הבוכים והקברים הרבים יכול לעורר בו פחדים מיותרים.
השנה, בכיתה א', ברצוני לקחת אותו איתנו לאירוע המרכזי.

מה ההשפעה של אירוע כזה על ילד בגילו? האם זה יכול לתרום לו או רק לעורר בו רגשות קשים?
ישנם ילדים שעלולים להגיב לאירועי יום הזיכרון בצורה קשה. אלו ילדים שחוו בעבר איום על חייהם (אשפוז, מחלה קשה, תאונה, טביעה..), ילדים שאיבדו בעבר מישהו קרוב (קרובי משפחה או דמויות משמעותיות) או כאלה שסובלים מקשיי פרידה וחרדת נטישה. גם אצל ילדים רגישים וחרדים במיוחד, או בעלי עולם דמיוני מציף וחשיבה מאגית, החשיבה הלא בשלה מביאה למסקנות מוטעות והמפגש עם המוות עלול לעורר סערת נפש.

על הילדים האחרים בורות וחוסר הבנה דווקא מגנים מפני תובנות כואבות מדי. הם אינם מודעים לאי-הפיכות של המוות ולא תופסים שזה יכול לקרות גם להם. אם מסבירים להם בשפה פשוטה, בטון רגשי רגוע, במושגים הקרובים לעולמם - לימי זיכרון יכולה להיות השפעה מחשלת ומגדלת. טקס לזכר חייל לא מוכר בנוכחות הורה אוהב כמוהו כחיסון מוחלש שקל יותר להתמודד איתו. הקישור של המוות למלחמה ולמעשה גבורה מקטין את ההסתברות של המוות לקרות ועושה אותו פחות נורא. זהו משהו רע שקרה אבל הוא קרה בעבר ונשאר בעבר. דרך הדיבור על המת ילדים מבינים שלאנשים יש ייצוג תודעתי קבוע ואהוב שנשמר בזיכרון גם כשהאדם נעלם מהעין. המוות סופי אבל הזיכרון נצחי.
אם אין סיבה מיוחדת שבגללה בנכם עלול להגיב בחרדה אפשר לקחת אותו לטקס הזיכרון. כדאי לשמור על קרבה פיזית (לתת יד, ללטף, לחבק), לשים לב אם הוא חסר שקט, נסער או שמא מודאג ומתנתק- ולהרגיע. הסבירו לו במילים פשוטות את רצף האירועים (צפירה, מטח כבוד, הנחת זרים..). ענו בסבלנות לשאלות שמטרידות אותו. ראו בכך הזדמנות לתת תשובות הולמות לשאלות הולמות ("זה קרה לפני שנולדת", "סבתא בוכה כי היא מתגעגעת", "מלחמות לא קורות כל יום" , "לא כל כך בקלות מתים"..). אם אתם מתקשים לענות הודו בפשטות ("יש דברים שקשה לי להסביר", "אני אחשוב איך להסביר לך").
באחד מימי הזיכרון שמעתי שיחה בין ילד קטן לאימו:

ילד: "אמא, מה קורה לחיילים שמתים?"
אמא: "הם עולים לשמיים ויותר לא רואים אותם".
ילד: "אה, כמו סבא שטס לקנדה?"

העיסוק במוות הוא אוניברסאלי והפחד ממנו נורמטיבי. כל ילד נותן למוות משמעות שונה, אישית, ייחודית. בגיל 4-5 מוות נתפס כמשהו לא רצוי וגם לא ממש מובן. בגיל 6 צצים פחדים שמא זה יקרה לאנשים קרובים, ובגיל 7 עולה הפחד שמא זה יקרה לי.
בשלב הזה מי שמבין מה זה מוות מפחד. מי שלא מבין מפחד עוד יותר. באופן פרדוקסאלי ההבנה מה גורם למוות, להיותו אירווירסבילי ובלתי נמנע מאפשרת לתודעה להתייצב.

בגיל 8-9 הפחד נרגע, או לפחות נדחה למועד מאוחר יותר, עד שנהיה זקנים.
איזו הקלה שלא הכל בגללנו ותלוי בנו, במה שנעשה ונאמר. אבל מה שנעשה ישפיע. כמו ציפור אנחנו לועסים את אירועי החיים הקשים ומזינים בהם את הגוזל שלנו, שלא ייחנק.
 ואם נהיה רגועים - נרגיע.


עוד על יחס ילדים למוות ואיך לדבר איתם על הנושא, קראו "פחד מוות" ו"סבתא חולה"
על חג העצמאות והקשר בינו להתפתחות ילדים - "מתלות לחג העצמאות", "חג העצמאות- מוכרחים להיות שמח"
על פחד מזיקוקים "התמודדות ילדים עם פחדים"
על טמפרמנט ופחדים קראו "ל'ג בעומר"
על הקושי ללבוש חולצה לבנה - "שבועות בלבן"
 על התמודדות עם ההיסטוריה הטראומטית של עמנו: "ראיתי את פרעה"
עוד על פחדים של ילדים קראו: " הצילו זבוב" "אש ותמרות עשן"
סימני פחד אצל ילדים ואיך להסביר ל על המלחמה – "מסבירים מלחמה"
איך מסבירים לילדים על המצב הביטחוני קראו: ״מצב בטחוני״
איך להתמודד עם המצב הביטחוני – קראו "צבע אדום"