עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

26.2.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

כמוני מסיכה חה חה...


אני אוהבת את חג הפורים.
סוף סוף יום אחד בשנה שהורים יכולים לעשות משהו עם ילדיהם מבלי לשמש להם דוגמא אישית. סוף סוף מותר להורים לעשות לילדים משהו שהם עצמם לא אוהבים בלי להרגיש אשמה.

תחפושות הן דבר מצחיק. הכי משעשעות הן התחפושות הקנויות, אלו שעולות המון כסף. אנחנו מוציאים הרבה כסף על מנת להתחפש למשהו שכאילו שווה הרבה כסף, כדי להגשים משאלה שיהיה לנו הרבה כסף. מה שבטוח - אחרי הקנייה יהיה לנו הרבה פחות...

מצחיקות גם תחפושות של דמויות מפחידות למיניהן. הן מכניסות אותנו למצבים בלתי אפשריים. יש ילדים אלימים ותוקפניים שהוריהם לא ממש מתרגשים מכך. הפעם הראשונה שהם נבהלים היא כאשר הילד בוחר להתחפש לפושע.  מה אומרים לילד שהחליט להתחפש לבריון או לילדה שהתחפשה למכשפה? "איזה תחפושת מוצלחת!" , "את ממש משכנעת!" ??
מה עונה ילד שנשאל למה הוא מתחפש לרוצח? "זה להגנה עצמית!", "כי אני לא שפוי!" ??
הורים מסתבכים כשהם באים להחמיא לילד על התחפושת. הם נזהרים שלא להתפעל יותר מדי, בסוף הילד עוד ירצה לממש את החלום...
התחפושות הללו מזכירות את הזאב בסיפור "כיפה אדומה" ("סבתא, למה יש לך פה כל כך גדול?" , "כדי לטרוף אותך!"). גם הן נועדו להפחיד את הסובבים ולהרגיש, ולו רק פעם בשנה, יותר מפחיד מאשר פוחד (ראה גם: "גנב טוב גנב רע").

יש ילדים שמתחפשים לפאוואר ריינג'ר וחושבים שהם כל יכולים.
יש ילדים שמתחפשים לפאוואר ריינג'ר ובטוחים שהם כל יכולים.
אבל רק במקרים מועטים יש, באמת, מקום לדאגה.
רוב הילדים יודעים ללבוש את התחפושת ולפשוט אותה בכוחות עצמם. לעטות על עצמם את הדמות ולהסיר אותה. הם רק לא יודעים מה לעשות בין לבין. לכן הם שמחים לחזור לעצמם בסוף החג.

שיהיה לנו פורים שמח. ומצחיק. 
איך קולעים לרצונו וטעמו של הילד - קראו "תחפושות לפורים". 
על החשש להתחפש ותחפושות כביטוי לדחפים וריסונם.. קראו "נמר גדול/ נמר קטן
איך לעבור את פורים בשלום... קראו "פורים שלא נדע
על התחפושות המצחיקות של החג... קראו "כמוני מסיכה
על הרצון להתחפש למין השני... קראו "מה זה בן מה זה בת"
ועוד קצת על פורים ״אני אחשוורוש״

17.2.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

משפחה שכזאת- לכבוד יום המשפחה



 ליום המשפחה צייר בני את משפחתוהוא צייר את עצמו לצידיאני אוחזת את הידשל בעלי ובעלי נותן יד לבתנוהציור צבעוני ושמחבציור כולם מחייכים ורק עלהפנים שלי הוא קשקשאני לא יודעת איך להתייחס לזהמצד אחד זהו רק ציור.מצד שני למה בעלי מחייך ובעל נוכחות והפנים שלי מחוקותהאם זו סיבה לדאגה?
דרך הציור של בנך את מנסה להציץ אל ליבו. כיום, יותר ויותר הורים מודעים לערך הסמלי של ציורים ומנסים להבין מה הם אומרים. התבוננות בציור יכולה להעיד כיצד הילד תופס את העולם סביבו ואת עצמו, מהם הצרכים הרגשיים שלו, מה יחסו לדמויות החשובות בחייו. ציורים חושפים את המשאלות והכמיהות של הילד לצד נושאים לא פתורים, כעסים, כאבים וחרדות. אבל במלאכת הפירוש צריך להיזהר. הציור אינו צילום רנטגן של נפש הילד. הוא מושפע מהיכולות הגרפיות של הילד, מהניסיון שלו בציור, מהריכוז והמוטיבציה. יש ילדים שנמנעים מלצייר ציורי משפחה. הנושא מורכב ומסובך מדי עבורם, טכנית ורגשית. אחרים לא גילו את כוחו של הציור ככלי לתקשורת והבעה.

ציורי משפחה נותנים ביטוי לרגשות משותפים ומעשירים את היחסים. דרך הציור ילדים מביעים רגשות שבמציאות לא היו יודעים או מעיזים להביע, או שהיו חשים אשמה בגללם. הם מציירים את עצמם קרובים יותר לאחד ההורים, משמיטים מהציור אחים מיותרים, שמים את עצמם במרכז המשפחה ועוד. מציור לציור הדמויות הופכות מפורטות ומובחנות זו מזו וההסתכלות על המשפחה פחות אגוצנטרית ויותר רב גונית. כשם שרגשות משתנים לאורך זמן, גם ציורים אינם מציגים מציאות סטאטית וקבועה אלא הרגשה מסוימת ברגע נתון.

העובדה שבנך צייר את משפחתו, יד ביד – ראויה שתחמם את ליבך יותר משתטריד את מנוחתך. ילד יכול לצייר את אמא ולקשקש על פניה כי לא היה שבע רצון ממה שיצא. ואולי, דווקא בגלל הקשר החם לאמא הוא אינו יכול לשאת את הפער בין המשאלה לתוצאה (ראה גם "אני לא יודע"). ייתכן שהציור של אמא עורר בו כעס, דאגה או געגועים – רגשות שהוא היה חייב לטשטש ולמחוק. יכול להיות שזו קונספירציה של הגננת להוציא הורים מדעתם, אולי מזימה של הילד ואולי זו דרכו לומר בציור שאמא מקשקשת יותר מדי. ולפעמים, צבע שחור הוא רק צבע שחור, וקשקוש הוא רק קשקוש. כמו בסיפור על הבן שצייר את משפחתו וצבע את הכל בשחור "אולי הוא במצוקה", "אולי הוא בדיכאון", "אולי הוא מסתיר סוד אפל" הפליגה האם בדאגותיה.

-"למה ציירת את המשפחה בשחור?" לא התאפק האב, ושאל.

- "כי זה הצבע היחידי שמצאתי" היתה התשובה...

בכל "יום המשפחה" אני מקבלת טלפונים מהורים מודאגים – כי הילד לא צייר את המשפחה/ כן צייר אבל למה ככה/ צייר משפחה אחרת... על מנת שציור יעיד על בעיה התופעה צריכה לחזור על עצמה הרבה פעמים. אם פעם בשנה בנך קשקש על פנייך - זו לא הוכחה לכלום. מצד שני, אם שנה שלמה הוא לא צייר משפחה - כדאי לעשות משהו בנידון. במקום לדאוג הזמינו את ילדכם לציור משותף. ציירו יחד כל מיני משפחות, בכל מיני צבעים, על כל מיני דפים, והעיקר – תיהנו מהמשפחה שלכם כל השנה!

פוסטים קודמים בנושאים דומים: 

על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״
על הקשר החזק/ מדי לאמא: "יום האם- אין כמו אמא". 
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "יום המשפחה – כדאי לאהוב", "את/ה מהמם/ת". 
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר". 





12.2.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

פתאום הורים. הקרב על השפיות.



עברו רק חודשיים מאז הלידה ואני מתחילה לאבד את השפיות. מתינוק רגוע וישנוני הבן שלי הפך ל"נחום-תקום". סרבן שינה שנרדם רק תוך כדי הנקה, לפרקי זמן קצרים, ומתעורר בקלות. הוא סובל מגזים, בוכה לעיתים תכופות ונרגע בעיקר על הידיים. חברה סיפרה לי על דיסקים של  רעש מכני (כמו של שואב אבק או מייבש שיער) שמשמיעים לתינוקות וזה עוזר להם להירגע. שמעתי גם על נדנדה שמתנענעת מהר וחזק וזה עושה את הטריק. זה לא נשמע מרגיע, אבל אולי אני טועה.
מה חסר לי? במה אני אשמה? מה אני עושה לא טוב? מה את יכולה להוסיף לי

     
עד גיל שלושה חודשים היחסים עם התינוק יכולים להיות מוזרים. כל פעם שהוא מתעורר- או שהוא בוכה או שהאמא בוכה.


אמאל'ה יקרה, התעודדי! ככה זה תינוקות!

מה שחסר לך, קרוב לוודאי, זה שעות שינה ואיזו שהיא רוטינה וסדר יום שיחזירו לך את השליטה על חייך ואת הסבלנות.
את לא אשמה בשום דבר. אם בכלל, את אשמה בכך שאת שוקעת ברגשות אשם במקום להשליכם לפח. אשמה לעולם איננה יועץ טוב.
מה שאני יכולה להוסיף לך זה קצת ידע על התפתחות של תינוקות. מרגע הלידה מופעלות אצל התינוק מערכות שונות שמוזנות לתוכו בזו אחר זו. כמו תוכנות מחשב. הראשונה שמקדימה להתפתח זו המערכת שמעוררת את התינוק לפעולה (המערכת הסימפטטית). היא מאקטבת את הפה, מערכת העיכול, העיניים, הידיים ולבסוף את כל החושים. זו הסיבה שהפצפון הופך ערני, בכייני, צרכני וצרחני יותר ויותר. ההבשלה של המערכת הזו מתבטאת בהעדפה של מצבים המתקשרים עם הנאה: העדפה להסתכל על פנים, להיות על הידיים, להריח את אמא, לחוש את חום גופה, לחוש את טעם החלב בפה, לזכות בליטוף, נענוע, להאזין לקול אנושי אוהב ומתנגן. ההבשלה מתבטאת גם בקול מחאה כשמגע מענג מסתיים, כשגזים ממערכת העיכול פורצים החוצה כמו אדים וולקניים, או כשהתינוק מרוגש ומעורר חסר יכולת להרגיע את עצמו לבד.

רק במהלך החודש השלישי לחייו (סוף סוף!) נכנסת לפעולה מערכת העצבים המרגיעה והמווסתת (המערכת הפרא-סימפטטית). בזכותה הוא מצליח להסיט מבט כדי להימנע מעודף ריגוש. הוא מסוגל להאט נשימה, להוריד דופק ולהפחית לחץ ובכי כתגובה לריח, קול ופנים מוכרות המשדרים שלווה ורוגע. הוא מתחיל לחפש באופן פעיל אחרי גירוי אהוב (מוצץ, מובייל, אצבעות ידיו ורגליו, משחק מונוטוני). עד גיל חצי שנה השינה שלו הולכת ומעמיקה ולבכי שלו (ושלנו) יש גם סוף.
הורים שלמדו להסתייע בטכנולוגיה מודרנית מנסים להיעזר בה כדי להרגיע את הרך הנולד. שימוש ברעש (לבן, וורוד או בכל צבעי הקשת), בטלוויזיה, או בנדנודים חזקים דומה למי שמשמיע מוזיקה מחרישת אוזניים בפול-ווליום כדי לא לשמוע את הקולות מהבית השכן. זה אולי ממסך את הגירוי המטריד ואפילו מתיש ומרדים, אבל רחוק מלהרגיע ולא תורם להבשלה ולחיווט נכון של מערכת העצבים, השינה, הקשב והריכוז. את זה רק מבוגר רגוע, סבלני, שמדבר בקול רך, משקיט, לאט, מעט (ובלי בבל"ת) יכול לעשות.
 אישה שגידלה שבעה ילדים מוצלחים התראיינה לעיתון מקומי. היא נשאלה מה הכי נחוץ להורים?
- "נסיון!!"
- "ומה נותן הנסיון?"
- "מקבלים החלטות נכונות"
- "ואיך צוברים ניסיון?"
- "מקבלים החלטות לא נכונות!"

אמאל'ה יקרה, מה שבעיקר חסר לך זה ניסיון. הרשי לעצמך להתלבט בין פתרונות טובים יותר וטובים פחות, בין מה שקל למה שאידיאלי. לבסוף תגיעי לפיתרון האופטימלי. ובנתיים, מערכות העצבים של שניכם יבשילו. ככה זה אימהות

לקריאה נוספת:
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "יום המשפחה – כדאי לאהוב", "את/ה מהמם/ת". 
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר". 
על הכניסה להורות – פתאום הורים: "הקרב על הבכי". 
איך מתמודדים עם לידת תאומים: ״תאומים זה לא צחוק״

4.2.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

הקרב על הבכי/ פתאום הורים


לפני כחודשיים ילדתי בת בכורה והתבלבלתי. קראתי הרבה לפני הלידה ואני קוראת גם עכשיו, אבל אני רק מתבלבלת יותר. הבכי שלה מלחיץ אותי הכי מהכל. מה הוא מסמן? איך מתאים להגיב?
ישנם אלה שטוענים שרק אם ניגשים מיד כשהבכי מתחיל התינוק ילמד לבטוח שאמא תמיד לצידו, ויבכה פחות. אחרים מייעצים לא לגשת על היבבה הראשונה ולתת הזדמנות להירגע לבד. איך יודעים מה נכון? איך מבחינים מתי לא צריך להילחץ מהבכי ומתי אני מסתכנת בלהפוך ל"אמא מזניחה"?

למרות שיש 9 חודשים להתכונן, הכניסה להורות היא פתאומית וטוטאלית. השאלה הראשונה במבחן הפתע הזה היא: מה פשרו של הבכי? יש ארבע תשובות וכולן נכונות.

לבכי שבוקע פתאום ללא כל התראה אין פרשנות ברורה. ככל שהוא פחות ממוקד כך קשה להסביר אותו ולנבא את מהלכו ותוצאותיו. הבכי בשלב הזה הוא אינסטינקטיבי. כמו גלאי מתכות רגיש מדי הוא מופעל לנוכח כל שינוי, רעש, אי נוחות, עליה של צורך כלשהו (בעליונים) או פורקן כלשהו (בתחתונים). הוא דועך בנוכחות מבוגר מרגיע שמעורר בילד רגשות חיוביים. מנגנון הבכי נועד להזעיק את ההורים ולעורר אותם לחשוב על הצרכים של הילד. הוא אינו מלווה בחשיבה מודעת והתינוק אינו מסוגל לפרש את חוסר הנוכחות המיידית כנטישה.



השיעור הראשון שהורים לומדים (בזכות הבכי!) הוא שלא כל כך בקלות קורה משהו רע. לא כל כך בקלות נגרם לתינוק נזק שאיננו הפיך או טראומה שלא תישכח. כדי שזה יקרה הבכי צריך להימשך זמן רב, ללא נוכחות של דמות התקשרות, להיות מלווה ברמות גבוהות של הורמוני סטרס בדם, דופק מואץ, נשימה לא סדירה, צעקות וכו'. בכי בנוכחות אם שמנסה להרגיע איננו נטישה, ואם עברו דקותיים עד שניגשים לתינוק הוא עדיין לא מרגיש נעזב.

כפי שקראת והבנת חשוב להעניק לתינוק ביטחון שבשעת מצוקה הוא יקבל עזרה. מצד שני נחוץ ללמד אותו שכאשר ההורה איננו נמצא לידו כל רגע ולא מרים על הידיים זו עדיין איננה מצוקה.
לפני הרבה שנים, כשאני עצמי הייתי אמא מבולבלת, הגיתי את הנוסחה: "עשרים-עשרים-עשרים”.
עשרים שניות מהרגע שהוא מצייץ עד שאני ניגשת להרגיע - אולי אי הנחת תחלוף, אולי דעתו תוסח, אולי הוא יצליח להירגע לבדו (רק שייתן לסיים את הפי...).
עשרים דקות התמדה בניסיונות ליצור עמו אינטראקציה מרגיעה, לעניין אותו במשחק, לשיר לו, לדבר אליו, להרים למספר דקות ולהניח שוב בסלקל/טרמפולינה/עריסה, לחייך, לקרקר, לגרגר מולו - לפני שאני בוחרת בפתרון האולטימטיבי ומרימה אותו על הידיים לזמן ממושך.
עשרים דקות של ניסיונות להרדים אותו לפני שאני שולפת את "נשק יום הדין" ומניקה למרות שסביר להניח שהוא לא רעב.
כמובן שעשרים הדקות הפכו למושג סובייקטיבי והשתנו לפי מצב הרוח של הנוגעים בדבר. אבל הביטחון (עלק) שיש הגיון ועקביות במעשי היה מרגיע ומנחם.

השיעור השני שהורים לומדים הוא שהורים טובים עושים המון טעויות. וזו לא טעות לעשות המון טעויות. רק ככה לומדים. היענות מידתית לצרכי התינוק עדיפה על היענות יתר, אבל רק אחרי גיל שישה חודשים. עד אז - אם לא בטוחים מהי התגובה הנכונה עדיף לטעות ולהיענות לבכי יותר מדי, לפנק, לנשק, להאכיל, להרים, או להרדים על הציץ.
והעיקר – ליהנות מהטעות ומהבייבי


לקריאה נוספת:
על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר". 
על הכניסה להורות – פתאום הורים: "הקרב על השפיות"
איך מתמודדים עם לידת תאומים: ״תאומים זה לא צחוק״