עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

29.5.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

מאבקי כח- מבחן הכיסא

(פוסט רביעי בסדרה) החלטנו לעסוק בזמן הקרוב בנושא בעיות התנהגות וגבולות – לעשות קאמבק לפוסטים ישנים ולצרף להם חדשים באותו נושא. מקוות שאתם ,כמונו, תשמחו להיזכר והקריאה החוזרת תחדש לכם כל פעם משהו נוסף, כפי שקורה גם לנו.
נמאס לנו לוותר ולהיכנע לבת שלנו כשהיא מסרבת לנהוג בהיגיון. ישנם ימים בהם היא מחליטה להיות חביבה, עוזרת, מתחשבת, משתפת פעולה. באחרים היא מתעלמת, מתמקחת, וכופה את דעתה. היא מצפה שנעשה עבורה דברים (ומיד!) ומתרגזת כשלא נענים לה. היא נכנסת לקרב יריות מילולי (מי שיגיד את המילה האחרונה - הוא הצודק!) מדברת באופן פוגע ולא מוכנה להודות כשהיא טועה. לפעמים אופציית ההתנגדות בכוח היא היחידה בעיניה.

איך עוזרים לה לקבל את המרות שלנו? 


 העובדה שבתכם מתנהגת באופן שונה בזמנים שונים יכולה לבטא את ההתלבטות שלה בין רצון לקשר חם ואוהב לבין משאלה להיות חזקה מכם ולכפוף אתכם לרצונה. כשהיא מרוצה ומתרצה היא בודקת שלא איבדתם את הסבלנות, מצפה להרגיש אהובה, אוהבת ומוגנת. כשהיא רגוזה ומרגיזה היא בודקת האם אתם עדיין יותר חזקים והאם היא יכולה לבטוח בכם שתתנו לה עזרה וריסון לכשתזדקק.

הרבה ילדים נכנסים למאבקי כוח, בשלב כלשהו, מתוך הרגשה שהם בעלי זכויות מיוחדות ולא כבולים לכללים מקובלים. הם מתעקשים להשיג דברים בדרכם, לעשות מה שהם רוצים, מתי שהם רוצים ואיך שהם רוצים מבלי לקחת אחריות אמיתית על עצמם ומבלי להתחשב באחרים. הם אינם ממהרים לשום מקום, לא כבולים למה שנהוג או הגיוני ולכן הם מנצחים בכל ויכוח (ראה גם: מי יותר חזק). זו הסיבה שהרבה עורכי דין היו פעם ילדים...

אחד המאפיינים של היררכיה הוא אסימטריה ביחסים: הזכות לקבוע בלי שהזולת יקבע קביעה הפוכה. האפשרות לדרוש בלי שהאחר יבטל את הדרישה. היכולת לנקוט בהרתעה וענישה בלי שהשני יעניש בחזרה.
הורים אוהבים ומתחשבים שמכבדים את הילד, חוששים לדימוי העצמי שלו ולא תובעים את המקום שלהם בראש המשפחה נותנים לילד רשות סמויה לתפוס את מקומם. אלא שהימנעות ממאבק הכוח אינה מחזקת את הילד. בשביל לשאוב כוח ממאבק הכוח הוא צריך שיעמוד מולו הורה חזק והוגן. מאבק ביריב חלש אומרת משהו על היריב ולא עליו.

ישנה דרך פשוטה לבחון אם ילד מכבד את מקומם של הוריו בראש המדרג המשפחתי. "מבחן הכיסא": האם כאשר ההורה מורה לילד לשבת בכיסא/בספה/בחדר עד שירשו לו לצאת, הוא מציית? או שהוא מסרב/קם/בורח/משתולל/מפריע/נוקם ומעניש/אומר להורה "תשב אתה"?
ישנה דרך פשוטה להשיב את הסמכות שנלקחה מכם: "מודל הכיסא" (ראה גם: תוקפנות לייט).  אחרי שתיים שלוש תזכורות הפנו את בתכם לשבת בכיסא. עשו זאת בלי להתחנף/להתדיין/להרים קול/לשחד או לאיים (כל תגובה כזו מעודדת מאבק כוח). אפשרו לה לקום מהכיסא רק לאחר שהיא נרגעה, אישרה ששמעה את ההוראה, הבינה אותה ומוכנה לבצע אותה ("אני רוצה לשמוע שהבנת שעכשיו "מסיימים לשחק ויושבים לשולחן". "אני מצפה שתגידי שזה מה שתעשי"). אחר כך וודאו שהיא מבצעת את מה שהבטיחה.

אמר מי שאמר שכל מלחמה נועדה לשים קץ לכל המלחמות, ממש כמו המלחמה שלפניה וזו שאחריה. זה נכון גם לגבי מאבקי כוח. קחו אויר! אל תצפו לשינוי מיידי ובין לבין אל תוותרו על שיחות תיווך ויוזמות שלום (ראה גם: מריבות אחים).

עוד באותו נושא קראו: "דווקא"; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב", סטירה"

19.5.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

מאבקי כח- מי יותר חזק?

(פוסט שלישי בסדרה) החלטנו לעסוק בזמן הקרוב בנושא בעיות התנהגות וגבולות – לעשות קאמבק לפוסטים ישנים ולצרף להם חדשים באותו נושא. מקוות שאתם ,כמונו, תשמחו להיזכר והקריאה החוזרת תחדש לכם כל פעם משהו נוסף, כפי שקורה גם לנו.
לאחרונה אנחנו מתלבטים אם להיכנס למאבקים עם הילד שלנו או לוותר לו. דברים שבעבר היו נפתרים על ידי הומור, הסחת דעת, עידוד ומחמאות מתנפחים לעקשנות ולוויכוחים אין סופיים. חשבנו שהתעלמות וחיזוקים יעזרו וזה יעבור. אבל זה לא עובר. אנחנו מוותרים לו היכן שאפשר, משתדלים לא להיכנס למריבות מיותרות ולא לפתח איבה ומרירות שרק יחמירו את המצב. אבל הוא מותח את החבל עד הקצה ועושה מה שצריך רק כאשר אנחנו מתפוצצים.
מדוע זה לא עובד? מתי זה יעבור?
 בגיל הרך, ילדים רוצים להיות "הכי" חזקים, אבל הם לא יודעים בבירור אם זה אפשרי. הדחף לתפוס מקום, לצבור כוח ועמדה הוא דחף חיוני. מתנה יקרה שאנו מקבלים בירושה ומעצבים על ידי חינוך וניסיון חיים.
מרגע שמתפתחת היכולת להשוות, להעריך ולסדר ברצף, ילדים מתחילים לדרג עצמם לעומת אחרים. "יותר" מתקשר עם תחושה טובה של כוח וסיפוק. "פחות" עם חולשה ואכזבה.

כדי לטפס לראש ההיררכיה הם עושים תמרונים מפחידים, מתאמנים במלחמות דמיוניות, מתרגלים כל מיני מילות קסם ומרגישים, מינימום, כמו שמשון הגיבור או סופרמן. מצד שני, המציאות טופחת להם על הפנים. אבא אולי בכל זאת יותר חזק. הוא היה בצבא, נלחם במלחמה אמיתית, ויש דברים שרק הוא יודע לעשות (לגרש רוחות רפאים, לעשן, להחליף מנורה, לשים דברים במקום שאמא לא תמצא).
מה שברור לנו לא ברור להם. לשאלה "מי יותר חזק - אתה או אבא?" מתקבלות תשובות לגמרי לא צפויות:
- "אני, כי אני עוקף אותו בריצה".
- "אני, כי אני מרביץ לו והוא לא מרביץ לי".
- "אני, כי אני עושה לו מלכודות."
- "אבא יותר חזק, אבל אני לומד ג'ודו"
- "אבא יותר חזק, אבל אני יותר קובע"
- "אבא יותר חזק, אבל אני יותר ערמומי"
- "אבא יותר חזק. אבל אל תגלו לאף אחד!"
(שאלו את ילדכם "מי יותר חזק" וספרו לנו!!)
הרבה הורים מוסיפים לבלבול של הילד כאשר הם מספקים את משאלותיו בצורה מוגזמת, נותנים לו להרגיש יחיד ומיוחד ונענים לתובענות חסרת ההיגיון שלו מבלי לצפות להדדיות. אם אתם רואים בעקשנות של בנכם איום - הוא יפרש את המתירנות שלכם כחולשה. אם אתם חוששים לעמוד מולו ולעורר את כעסו - הוא יכעס ויחמיר את המצב כדי לקבל את מבוקשו. כשאתם חוששים להתנגד לרצונו, שמא הוא יפגע - הוא משתכנע שהרצון שלו חשוב משלכם.

עד השנה השביעית לחיים רוב הילדים מבינים שההורים חזקים מהם ונענים למאוויים שלהם מתוך בחירה ולא מתוך חולשה. עד אז, יחסי הכוחות בין ההורים לילדים מתבהרים. אבל לא כדאי לחכות עד אז. כשהעקרונות שמנחים את בנכם הם "מי שיותר מגזים - יותר מרשים!" ; "מי שיותר צועק - יותר צודק!", פעלו אתם לפי עקרונות הפוכים. אל תתווכחו. אל תצעקו. אל תגזימו. אל תתפוצצו. כשתעמדו על שלכם בעקביות ובנחישות הוא ישתכנע שאתם יותר חזקים. (ראה גם פוסט תוקפנות לייט).
כל אחד יודע שכדי להישאר עקבי ואסרטיבי נדרשת פי כמה אנרגיה מאשר כדי להתפוצץ. את זה אפילו ילדים קטנים מבינים!

עוד באותו נושא קראו: "דווקא"; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב".


5.5.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

תוקפנות אצל ילדים-"תוקפנות- לייט"

(פוסט שני בסדרה) החלטנו לעסוק בחודש הקרוב בנושא בעיות התנהגות וגבולות – לעשות קאמבק לפוסטים ישנים ולצרף להם חדשים באותו נושא. מקוות שאתם ,כמונו, תשמחו להיזכר והקריאה החוזרת תחדש לכם כל פעם משהו נוסף, כפי שקורה גם לנו.

יש לנו ילד מילולי ודעתן. רוב ההתנהלות איתו היא במשא ומתן וויכוחים. כשדורשים ממנו משהו או מסרבים לו הוא מרבה לכעוס, להתחצף ולעשות בכוונה דברים שירגיזו אותנו. אנחנו מנסים להסביר למה זה חשוב ולהראות לו שיש דברים שהוא מחליט עליהם בעצמו. בעבר, גם אם היו מאבקים בבית לא היה להם ביטוי בגן. לאחרונה, אנחנו שומעים תלונות שגם בגן הוא מתפרע, מתחצף ועושה הכל להיפך.


מה לעשות? איך לכוון אותו לשתף פעולה?
התנהגות כמו-תוקפנית מופיעה בשנה השלישית לחיים. ילדים מגיבים בזעם ותוקפנות כאשר רצונותיהם אינם נענים. הרגעה, הכרה ברגשות, הסברים, כללים וגבולות ברורים ומתן פתרונות חלופיים עוזרים להם לפלס את הדרך במרחב הזה שבין הדחפים והיצרים מחד והדרישות החברתיות והתרבותיות מאידך (ראה רשומות קודמות: "דווקא", "מודל המזגן", תוקפנות - לייק"). ככה מתפתחת היכולת לויסות עצמי - יכולת להכיר ברגשות ודחפים, לבטאם ולספקם בהתאמה למצב ותוך אפשרות לקבל מהזולת עזרה וסיוע.


לפעמים, דווקא ילדים פעילים, בעלי רצונות חזקים, שרגילים שרצונותיהם יכובדו, מתוסכלים מחוסר הסיפוק שנכפה עליהם. כשהפיתוי מאוד חזק (להרוויח עוד קצת זמן מחשב/ TV) ויש סיכוי לנצח, אפילו ילד עם לב זהב עלול להיגרר להתנהגות תוקפנית. 

תוקפנות מוגדרת כהתנהגות אלימה (פיזית או מילולית) שמופנית כלפי אדם אחר בכוונה להעליב, לפגוע, להכאיב או להפחיד, בדרך כלל כתגובה על תוקפנות הזולת או על מנת להשיג מטרה מסוימת.
מהשנה הרביעית והלאה ילדים מסוגלים להפיק התנהגות אלימה במכוון, מתוך שליטה, ומצפים שזו תגרום לאחר למלא את רצונם. הניסיון לימד אותם שאם הם ישתוללו/ יתעקשו/ יתווכחו מספיק - הם יקבלו את מבוקשם. בתום ליבם הם מזהירים מראש: "אם לא תתנו לי אני אצעק, אצבוט, ארביץ...!" ברגע שרצונם מתמלא הם חוזרים להיות עליזים וטובי לב. כך הופכת תוקפנות- לַייק לתוקפנות- לַייט.

אם אתם מתחשבים ברצונו של בנכם, מסבירים, נותנים לו לבחור בין כמה ברירות כאשר זה אפשרי, מעודדים ומוקירים אותו כשהוא משתף פעולה ומתחשב - אתם בכיוון הנכון. עכשיו נשאר גם לעצור אותו כשהוא מנסה להשיג את מבוקשו בדרך לא דרך.עזרו לו להבין את עצמו ("כשאתה רוצה משהו קשה לך לשמוע לא", "אתה חושב שאם תתחצף/ תתעקש נוותר לך.."). הסבירו לו את הרגשתכם ועמדתכם ("זה לא נעים/ לא מתאים/ מאכזב..") וציפיותיכם ("אנחנו מצפים שכאשר אנחנו אומרים/ מבקשים משהו, תעשה בלי להתווכח"). סכמו שמעתה, כל פעם תגידו לו 3 פעמים (הנחיה ברורה, בלי להטיף/ לצעוק/ להתדיין ובלי הסברים מיותרים). בפעם הרביעית תתריאו ("אנחנו מצפים שתעשה את זה עכשיו/ תפסיק עכשיו. אם לא אז תשב בכיסא/ בספה/ בחדר ותירגע עד שנאמר לך לצאת"). תנו לו לשבת מספר דקות עד שתראו שהוא נרגע ומוכן למלא את הדרישה. רק אז יש מקום להיות נחמדים ולחזק אותו על שיתוף הפעולה.

גידול ילדים הוא תהליך ממושך שבו הורים וילדים מחנכים ומעצבים זה את זה באופן הדדי. וודאו שאתם מחנכים אותו יותר ממה שהוא מחנך אתכם. כשילד לוחץ על הצפצפה במקום ללחוץ על הברקסים- זה הזמן להוריד אותו מהכביש, להתקרר. ככה תוקפנות- לייט לא תהפוך לתוקפנות- מגה, או לתוקפנות- מגה- בייט (נושכת).


עוד באותו נושא קראו: "דווקא"; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב", "סטירה"