עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

31.8.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

שינויים ומעברים


שנה חדשה. התחלה חדשה. ושוב הכל משתנה.
לוותיקים שבנו ברור שאם הכל משתנה סימן שהכול כרגיל - ככה זה בחיים. אבל גם אם שינויים הם דבר רגיל אף, פעם לא מתרגלים אליהם.

כל שינוי ואפילו שינוי לטובה, כרוך בקושי הסתגלות. כשאנו נתקלים במצב חדש, לא מוכר, מופעלים במוחנו אזורים (בקדמת הצד הימני) שמיועדים לטפל במצבים כאלה: להעיז ולהיזהר, לברר ולחפש, לנסות ולטעות, לאלתר ולחלטר, להתקדם ולסגת. כשהמצב החדש חוזר על עצמו שוב ושוב אנו מזהים ובונים תבניות חוזרות, יעילות וחסכוניות של תפיסה , מחשבה ותגובה. עכשיו יותר קל לנו. אנחנו יודעים מה צפוי וכיצד נתמודד. אפשר לעבור לטייס אוטומטי (שנמצא בקדמת הצד השמאלי במוח). עם כל שינוי חדש ואפילו כזה שרצוי לנו ביותר, הכל מתחיל מהתחלה. התבניות הישנות מתערערות ומתפרקות עד שתתבססנה אחרות, חדשות במקומן. לכן כל שינוי מלווה באי נוחות, לחץ ונסיגה זמנית.
זו אחת הסיבות ששינוי מסגרת (ושינויים בכלל) אינו דבר פעוט. זה אולי נורמטיבי אבל כלל לא נורמלי, ועדיף להימנע מחילופי מסגרות מיותרים עד כמה שניתן.
ילדים נתברכו בכוח (ובעקשנות) לשנות דברים שניתן לשנות; ביכולת להשלים עם מה שאי אפשר לשנות; ובחוסר היכולת להבדיל בין מה שניתן לשנות למה שלא ניתן לשנות.
אם הם מסרבים להתרגל לסוף החופש, לשינוים בשעות השינה וההשכמה; אם הם מתקשים להסתגל למורה החדש, לחברים, לסידורי ההסעה, לכללים החדשים, לשעורי הבית.. וגם.. ועוד.. וכו'.. הם זקוקים לעזרתכם.
היו סבלנים לנסיגות, לרגשות, לתופעות הגופניות שצצות. כל מה שקורה במציאות משפיע על הנפש. כל מה שקורה בנפש מחובר לתחושות בגוף. כאב בטן או ראש שנובע ממתח רגשי כואב כמו זה שמקורו בווירוס.
נסו לשוחח, להקשיב ולהבין מה קשה להם (הם מרגישים חסרי אונים, שאיבדו בטחון ושליטה, שפוגעים להם באוטונומיה וחודרים להם לפרטיות). עזרו להם לבטא את עצמם, לתת מילים לרגשות שלהם ("אתה לא מכיר שם אף אחד", "אין לך עם מי לשחק", "אתה לא בטוח שרוצים בחברתך", "זה ניראה לך פחות נחמד ממה שציפית"..). חישבו יחד מה ניתן לעשות, מה אפשר לשנות ולמה חייבים להסתגל. שאלו אותם כיצד אתם יכולים לעזור.
נסו להפוך את הלחץ לאתגר. כפי שכתבנו בעבר באתגר יש כיוון ומטרה ותחושה של התמודדות בעוד שסטרס מלווה בתחושת חוסר אונים ואיום על הבריאות הנפשית. נסו לכבד את הצורך שלהם בשגרה ובקרבה, צמצמו שינויים בתחומי חיים אחרים או לפחות הודיעו להם מראש מה עומד לקרות ומה עומד להשתנות.


באחד הגנים אבחנה הגננת קושי בהתמודדות עם שינוי אצל אחד הילדים. לאחר שיחה, כדי לעזור לו, היא שינתה לו כל יום משהו על מנת שיתרגל לשינויים. לאחר שבועיים הילד נכנס לגן, פנה לגננת ושאל: "מה השינוי שלי להיום?".

אולי אי אפשר להתרגל לשינויים, אך אפשר להתרגל למחשבה שהכול משתנה, שתמיד יהיו שנויים ושלרוב יותר קל לשנות את הגישה שלנו לשינוי מאשר את המציאות.


אוסף רעיונות וטיפים כיצד לעזור לילד להיפרד בבוקר - "אני חוזר הביתה", "קשיי פרידה", "קשיי פרידה- פוסט המשך", "חפץ מעבר"עוד באותו נושא קוראו ב "שינויים ופרידות" ו"הכנה לכתה א'"
על יציאה למסגרת חדשה - "את מי אני אוהבת"
על הסתגלות לגן - "גננת טובה גננת אווזה"
פוסט שמסכם כל מיני נושאים קרובים - "לקראת שנת הלימודים החדשה"
עוד על ההבדל בין לחץ ואתגר- "בחירת גן- לקראת השנה הבאה"
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים -"קשה לי", "גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"
כיצד לבטא ביקורת מבלי להרוס את הקשר עם הגננת - "גננת גידלה ילדה בגן"


27.8.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

רכישת הרגלים-הרגל זה הרגל


בחופשת הקיץ הבן שלנו הלך לישון מאוחר ורבץ במיטה עד מאוחר. משינה מסודרת אפשר היה לשכוח. הוא התמכר לטלוויזיה, התנזר מספרים, אכל ועשה מה שבא לו. כל דרישה או הצעה שלנו נהדפה באמירה "תעזבו אותי, עכשיו חופש!". זה נראה לנו מוגזם אבל הנחנו לו, וויתרנו. חופש זה חופש.

הצרה היא שזה לא נגמר בחופש. השנה התחילה, והפוזה הכללית דומה. הוא בירח דבש עם המיטה, המחשב והטלוויזיה, בברוגז עם המקלחת ובאנטי לשיעורים. ציפינו שאחרי שנח בחופש יהיה לו קל לחזור לשגרה ולהרגלים שכבר היו לו. איפה טעינו? מה עושים?
 הרגל זה הרגל. כל עיקרו של הרגל הוא תרגול רצוף. כמו למידה הוא מבוסס על כך שבמוח מה שמופיע יחד מופעל יחד ("What Fires Together Wires Together"). 
אם במצב או בשעה מסוימת עושים כל יום פעילות מסוימת השרירים ומערכת העצבים מקבלים מסר עקבי "במשימה הזו חייבים לעמוד", "על זה אין ויכוח". לוקח בין שנה לשלוש שנים עד שהרגל חדש מתבסס והארגון החדש של המוח נעשה עמיד לשינויים. וגם אז - זה לא לנצח.

רחמים וויתורים לא מנבאים הצלחה ברכישת הרגל חדש. תרגול בלתי פוסק- דווקא כן! 


(עשו מחקר האם יש קשר בין שמירת דיאטה באופן עקבי והמשכי להצלחה בה - ומצאו שיש!). גם בגיל מבוגר אנחנו נדרשים לקבל עלינו הרגלים חדשים (להפסיק לעשן, להימנע מגלוטן וסוכר, לעשות פעילות גופנית, לא לאחר, בלי משיכת יתר...). אנשים שהצליחו בכך מספרים כיצד בשנה הראשונה אינם מתירים לעצמם שום חריגה. אם הם חורגים מההרגל ליום יומיים המוח מפרש זאת :"איזה יופי! כבר לא צריך להתאמץ!" וזונח את מה שלמד. על הקושי לעמוד בהרגל החדש נוספים ההנאה והפיתוי שבשבירת שיגרה. ההתנגדות ללכת לישון בזמן, לקום בבוקר, להכין שיעורים, להתקלח... לא נובעת מכך שזה כל כך קשה לביצוע כמו מהשתוקקות להנאה העילאית שבמנוחה ("איייזה כיף!"); לכמיהה לתחושת החירות והניצחון המתפשטות בעקבות הויתור והדחייה ("יש!!").

התמודדות והתמדה בונות את היכולת לגייס מוטיבציה (ראה רשומה קודמת "לעשות רק מה שבא לי"). הבינו, בכך שאתם מרחמים עליו ולא רוצים להכביד אתם מכבידים רק יותר.

מצאו זמן לשיחה. עזרו לו להבין את עצמו ("אחרי החופש נדרש יותר מאמץ כי קשה לוותר על התענוג שבוויתור"). הסבירו לו מדוע אתם מתכוונים לא להתפשר ("כל פעם שמרימים ידיים, בפעם הבאה זה רק נעשה יותר קשה"). סכמו יחד על שורת הרגלים והעלו אותה בכתב (פק"ל = פעילות קבע ליום). שתפו אותו בהחלטות. הן נוגעות גם לו. היו ענייניים. עודדו ודרבנו. כעס והטפת מוסר רק יגבירו את סלידתו מההרגלים במקום לחבבם עליו. נהלו מעקב. הרגל ראוי אינו משהו שאפשר לחפף בו. עזרו לו להחזיק בהרגלים טובים ואחר כך ההרגלים יחזיקו אותו.

הרגל זה הרגל. ממש כמו שדומם זה דומם וחי זה חי. ואם משהו פעם חי ופעם דומם - סימן שהוא מת. ממש כמו הרגל.

אם אנחנו מתפשרים זה לא נעשה קל יותר, זה רק נעשה יותר אנושי ויותר כיף. וכל אחד שיתפשר במידה שמתאימה לו.

על הסתירה שבין הרגלים וויכוחים קראו: ״הוויכוח פורח ההרגל בורח״
איך עוזרים להם לגייס מוטיבציה - "לעשות רק מה שבא לי"על הקושי לקום ולהתארגן בבוקר: בוקר טוב - הורים כמו GPS
וגם: הורים כמו GPS ההמשך
על עזרה בשמירת סדר :סדר סדר תרדוף
האם ניתן להקנות הרגלים חדשים בגיל ההתבגרות - "גיל ההתבגרות"
על התהליך שמאפשר לממש החלטות ולהפכן לתמורה אמיתית - "קבלת החלטות חדשות"