עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

15.2.2012

הדפסלהדפסת הפוסט

לישון, עכשיו!!




"אנונימי" אמר/ה:

גוני שלום,
בני בן שנה ו-11 חודשים, מקדים מאוד את קבוצת הגיל בנושא שפה ודיבור . יש לו בעיה אחת שמלווה אותנו מגיל צעיר, שינה. אין לילה שבו לא מתרחשת סאגה סביב השינה: אם זה בעיות בהירדמות (קריאות חוזרות ונשנות לחיבוק, קינוח אף, מים וכדומה), אם זה התעוררויות בלילה שנעות בין פעם אחת למספר רב של פעמים, ואם זה התעוררות בשעה מוקדמת (5 בבוקר) וסירוב לחזור לישון.
אנחנו מיואשים. יש לנו טקס שינה קבוע. הטקס כולל אמבטיה, סיפור, חיבוק ונשיקה ובשאיפה - הליכה לישון. ניסינו את שיטת 5 הדקות, אבל הצרחות אינן שוכחות.
הוא ילד מאוד אינטלגנטי וברור שהוא מבין, כי בבוקר הוא יודע להגיד שהיה לא בסדר. היום כששאלתי אותו למה בכה בלילה, אמר שהתגעגע אל אמא.
אשמח לכל עצה או הכוונה.


"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה...

ל"מיואשים"
(בן שנתיים שמסרב לישון)
ברוכים הבאים לגיל שנתיים - הגיל בו ילדים מגלים את כוחם, מה הם רוצים ועוד יותר מה הם לא רוצים (קראו גם את הפוסט "גיל שנתיים הנורא").
עצה טובה מורכבת בדרך כלל משני חלקים: עצות מה לעשות ומה לא לעשות. מכיוון שלא כתבתם מה אתם עושים כשהוא רוצה מים, לקנח אף, חיבוק.. וכשהוא מסרב לחזור לישון אני יכולה רק לנחש.. כשהצרחות נמשכות אתם מתקפלים בתקווה שמחר יהיה יותר קל. נכון? אם זה כך, את זה כדאי לא לעשות.
במקום זאת התחילו בשינון חיובי (מה כן לעשות) במשך היום: "מי ילד טוב. מי הולך לישון יפה!", " מי ישן כל הלילה.." וכו.. הדגימו לו במשחק בובה למה אתם מצפים ממנו. כחלק מטקס השינה הקצר שאלו אותו אם הוא רוצה מים/ חיבוק/ .. עכשיו ולא אחר כך. הבטיחו לו שאתם נשארים בבית; הזכירו לו שגם אם הוא מתגעגע הוא לא קם והיפרדו ממנו ב"להתראות בבוקר". כשהוא צורח חכו 5 דקות, היכנסו לחדרו, תנו הוראה ברורה לשכב, להפסיק לצעוק ("עכשיו ישנים. שים ראש על הכרית. יופי!. לא לקום. די לצעוק") בשקט, בנחת ובאסרטיביות. אם הוא ממשיך לצרוח צאו מהחדר וחיזרו שוב בעוד 5 דקות.. חיזרו על כך בתבנית חוזרת. בבוקר החזירו אותו למיטה,הנחו אותו מה לעשות עד שתקומו. חיזרו על כך כמה פעמים עד שהוא יבין..
ילד שישן טוב בלילה – זה חלום שיכול להתגשם. אבל קודם צריך להצליח להכניס אותו למיטה. אני משוכנעת שמאמציכם יישאו פרי. 

"אנונימי" אמר/ה...

איך אפשר לשנות הרגלי הרדמות בגילאים מאוחרים יותר? ילד בן 3 או יותר שרגיל שנמצאים איתו בחדר עד ההרדמות ומאד רוצה למשוך את היום?


"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה...

ל"למשוך את היום"
(ילד בן 3 שרגיל שישבו לידו).
הרבה הורים סבורים שקושי להירדם זו בעיה נורמטיבית שתעבור עם הזמן, מעצמה, שבעתיד זה יהיה פחות קשה. לכן הם יושבים ליד הילד לילה לילה ומחכים שהוא יגיד להם:" אמא, אבא, הבעיה עברה. אתם יכולים ללכת".
משום מה זה לא מה שקורה. ברוב המקרים גם הילד מקווה שמחר יהיה יותר קל לעשות את מה שקשה היום. בפועל, ממש כמו בדיאטה, זה בדיוק ההפך. ילדים סוחבים בעיות שינה גם לגילאים מאוחרים יותר. למה לדחות למחר את מה שאפשר לדחות לעוד שנתיים?!
מה שמתאים לגיל צעיר יותר בודאי מתאים לגיל שלוש: הכנה, שינון חיובי, הנחיות ברורות, הרבה תרגול ועקביות ירדימו בסוף גם אותו. שוחחו עם בנכם. אמרו לו שהוא כבר בן שלוש. הוא אוהב שתשבו לידו כי ככה התרגל. מעכשיו אתם תלמדו אותו להירדם לבד. בהתחלה אולי יהיה לו קצת קשה אבל אתם משוכנעים שהוא יצליח. אחרי השיחה הפעילו את שיטת 5 הדקות. בגילו אפשר לחזור כל רבע שעה. אם הוא משחק במיטה ולא נירדם אמרו לו בברור: עכשיו ישנים. לא משחקים". אם הוא קם ויוצא מהמיטה תנו הוראה ברורה ("אתה נישאר במיטה ולא יוצא") מספר פעמים, כמו תקליט שבור. הניחו עליו יד (בטוחה ואוהבת) כדי להעביר את המסר גם באופן לא מילולי. הבטיחו שתחזרו כל כמה זמן לראות שהוא נירדם.

מבוגרים יודעים ש"זמן השינה הדרוש לאדם הוא בערך חמש דקות יותר.." (אנונ.)

ילדים מאמינים שזמן השינה הדרוש הוא בערך שעה פחות..

אם תצלחו את השעה הראשונה – תצליחו!


על קשיי הרדמות קראו גם ב"אמא תרדימי"

על מעבר לחדר ילדים את "במיטה משלו"

על שינה בשנת החיים הראשונה ב"פתאום הורים"

על גיל שנתיים ב"גיל שנתיים הנורא

מומלץ לקרוא גם את השאלות והתשובות בתגובות

4.2.2012

הדפסלהדפסת הפוסט

גינה לי חביבה


בילדותי גדלתי במושב. ביליתי הרבה לצידו של אבי ועזרתי לו כשעבד בשדה ובגינה. חשוב לי שגם ילדי יהיו מחוברים לאדמה ויגדלו להיות חובבי טבע. מאיזה גיל אפשר לצפות שילדים ירצו לעזור בגינה? האם כדאי להכריח אותם? כיום, כשאני אומר לבני: "איזה יום יפה! בוא נעבוד בגינה" הוא עונה: "איזה יום נהדר, הזדמנות לא לזוז מהמחשב".
קל להבין ולהזדהות עם המשאלה שלך שילדיך יהיו, אף הם, אוהבי טבע וגינון. בעבודה בגינה יש משהו מציאותי, מעשי, שימושי, מפיג מתחים ומסדיר נשימה. זריעה ושתילה, כמו תפילה קטנה, מעוררים ציפייה ותקווה. נביטה מחממת את הלב ומעוררת את הנפש כמו מבט בתינוק שנולד. גיזום וניכוש מחזקים מגמות של ריסון ואיפוק. הטבע נאיבי, צנוע ופשוט. גם בשיא הפריחה הוא אינו ראוותני או מתבלט. היופי שלו אינו מסמא ומציף אלא מרענן ומלא חן. 

עבודה בגינה שונה כל כך מכל מה שילדים בימינו מכירים. הם אינם מבינים איזה תענוג ניתן להפיק מגינה אם אין איזו מקלדת או שלט באזור. הם רגילים שהמרחק בין משאלה לסיפוק מסתכם בלחיצת כפתור. לעומת ים- המשחקים והמותגים הסובבים אותם, הגינה אינה מתחדשת כל הזמן באופן קיצוני. העבודה בה חוזרת על עצמה שוב ושוב, ובין שתילה וקטיף או זריעה ופריחה מפריד נצח. 

כדי לגשר על פער הדורות הזמן את ילדיך לשהות במחיצתך כשאתה עובד בגינה. בתחילה הם בעיקר צופים מהצד. הופכים את הגינה למרחב דמיוני ומשלבים אותה במשחקיהם. אחר כך הפוך אותם לצופים- משתתפים: הצע להם לסייע בזריעה, בהשקיה, ללמוד להשתמש במזמרה. תן להם לקטוף, לטעום וליהנות מתנובת הגינה. בהדרגה, עודד אותם להיות פרטנרים אקטיביים: לטפח ערוגה או עציצים משלהם, להיות שותפים להחלטות מה לשתול ואיפה. הסבר להם וחלוק איתם את ידיעותיך ברמה המתאימה לגילם. לבסוף, חלק להם תפקידים ותן להם אחריות. רק בלי להכריח ובלי להוכיח! 
בקשת עזרה, מתוך נכונות לקבל סירוב, מתאימה לכל גיל. בקשת עזרה משמעותית גם כשהילד בוחר לדחות אותה. היא יוצרת בעולמו אפשרות חדשה שביום מן הימים תתממש. אל תהפוך את הגינון לחובה. זכור שזהו רק תחביב ושאין דומה עשייה מאהבה לעשייה מיראה. 
מי שמטפח גינה מבין שאי אפשר לגדל מה שרוצים, איך שרוצים ואיפה שרוצים. אבטיח לא יצמח על עץ ונרקיס לא יפרח בקיץ. ככה גם ילדים. אם הבן נולד עם נטיות דומות לשלך, מה שתעשה ישפיע, והאהבה לאדמה תנבוט בבוא העת. 
בגינה ובחינוך מתקיים הכלל: מה שלא צומח נובל, מה שלא עובר גיזום צומח עקום, מה שלא פורח לא נותן פרי. אבל בעניין הזה, של אהבת הטבע- תן לטבע לעשות את שלו. 
ט"ו בשבט שמח