עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

30.6.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

שינויים ופרידות


הקיץ טומן בחובו הרבה התרחשויות, התרגשויות, שינויים ומצבים חדשים. למצבים חדשים יש נטייה לעורר געגועים למצבים מוכרים, בטוחים ואהובים. למשל, געגועים לבית, לאבא ואמא.
בהמשך, שאלות ותשובות בנושא קושי עם שינויים ופרידה שהופיעו כתגובות בפוסטים קודמים, עם תוספות קלות

     
אנונימי אמר/ה:

הבן שלנו מסיים כתה א'. רשמנו אותו לקייטנה יחד עם עוד חבר שלו ונראה שהוא מרוצה. הבעיה היא שכל בוקר מתחיל ויכוח. אני עובדת בבית והוא שואל מדוע הוא לא יכול להישאר ומבטיח שלא יפריע. במשך השנה הוא מבין שאם אני נשארת בבית זה לא סיבה שהוא יישאר גם. מה פתאום זה התעורר עכשיו?

ילדים זה לא צחוק אמר/ה:
ל"מה פתאום" - תארי לך שכל קיץ היית נדרשת, למשך חודש וחצי, להפסיק לעבוד מהבית ולעבוד מהעבודה, כל פעם ממקום עבודה אחר. קרוב לוודאי שגם בך היו עולים געגועים לבית ורצון להישאר בו.למצבים חדשים נטייה לעורר געגועים למצבים מוכרים. יציאה לקייטנה חדשה, אפילו לתקופה קצרה, כמוה כיציאה לגן או בית ספר חדש. הצונאמי של חידושים והפתעות מרגש ומציף ולעיתים קשה לבליעה. היום המלא והגדוש בקייטנה נידמה ארוך מהרגיל. אולי, עקב כך, הגעגועים לבית גוברים ויש לבנך קושי אמיתי להיפרד מאימא בבוקר. ואולי הוא סבור, בטעות, שחופש זה חופש ובחופש רובצים בבית ללא מעש. ייתכן שהוא מאמין בכל ליבו שאם ישתלט על השלט והעכבר, ולא יזוז מהמקום זה לא יפריע לאיש.


הקדישו זמן בבוקר לפרידה נעימהשימו לו הפתעה קטנה בתיק או הבטיחו להכין לו משהו שהוא אוהב כשיחזורידעו אותו מה תעשו אחר הצהריים כך שיוכל לכוון את המחשבותוהעיקרהרבו להיות יחדלדבר ולשחק.
קשר חם עם אמא ואבא הוא כמו דלקמצד אחד מתגעגעים אליו כשרחוקיםמצד שני הוא מאפשר לנסוע יותר ויותר רחוקכמו בחופש לקייטנה
בהצלחה





     
אנונימי אמר/ה:

הבת שלי, בת 3 וחצי, מפחדת להישאר בבית עם בייביסיטר, אפילו אם זה מישהו קרוב שהיא מכירה ממש טוב ומאוד אוהבת. כמה שאנחנו מסבירים לה שאנחנו חוזרים הביתה ולא נשאיר אותה לבד, זה לא עוזר. היא נשארת ערה ומחכה עד שהיא רואה שחזרנו הביתה.
נוצר מצב שאנחנו כמעט לא יכולים לעזוב בשקט את הבית. מה ניתן לעשות?


ילדים זה לא צחוק אמר/ה:
ל"לא יכולים לעזוב" -
לפני שמנסים להציע מה לעשות נסו לחשוב מה קרה, מה יכולה להיות הסיבה, מה עובר לה בראש: האם חלו שינויים בשגרה, לאחרונה?
האם מישהו נעלם מחייה?
האם אתם יותר נעדרים בזמן האחרון?
האם התחלפה גננת והפרידות בבוקר יותר קשות?
האם מישהו הולך מבלי לומר לה שלום, כדי שלא תבכה?
האם היא התעוררה וגילתה שהלכתם?
האם היא פוחדת שיקרה לכם משהו כשלא תהיו בבית? (בגיל 3 ילדים משלימים מידע חסר במידע שגוי, וזה מקור להרבה פחדים).
ואפשר שהיא בודקת עד כמה יש בכוחה להשפיע עליכם.
נסו להסביר לה, לאו דווקא בזמן שאתם צריכים לצאת. אז החרדה גדולה ואי אפשר לדבר אל השכל הישר. שחקו איתה בבובות, בהורים שיוצאים מהבית ומשאירים ילדה עם בייביסיטר ואז חוזרים. שננו שוב ושוב: "קודם הולכים ואחר כך חוזרים" או "בסוף תמיד חוזרים הביתה". חיזרו על כך גם כשבני משפחה אחרים יוצאים.

אם אתם נשארים בבית היא לא צריכה לדאוג. אם אתם הולכים וחוזרים היא לומדת לא לדאוג ולא להיבהל מהדאגה (מה עדיף?). כדי שזה יקרה, ידעו אותה מראש לפני כל יציאה. הסבירו בקיצור היכן תהיו ומתי תחזרו. תנו הכרה לרגשותיה ("את דואגת שלא נחזור", "את לא רוצה שנלך"), עודדו ("מי חמודה!" "אנחנו אוהבים אותך"), תנו הנחייה ברורה ("עכשיו אנחנו יוצאים ואת הולכת לישון", "ככה אבא ואמא החליטו", "צריך!") והיפרדו בתבנית קבועה. הקפידו לעשות טקס פרידה קצר וקבוע לפני היציאה וצאו רגועים. אחרי הכל, אתם משאירים אותה עם מישהו שעליו אתם סומכים. ובכלל, יתכן שהיא מאמינה לכם שאתם תמיד תחזרו, היא רק רוצה לראות שזה קורה.


קראו פוסט קודם באותו נושא: "עוד לא די"


25.6.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

"הלו אמא"

עד כה, מדי קיץ, שלחנו את בננו הבכור (בן תשע וחצי) לקייטנה. שנינו עובדים ומגיעים הביתה מאוחר. בשנה שעברה הוא עיקם פרצוף ורצה להישאר בבית. השנה הוא מסרב ללכת לקייטנה. אנחנו מבינים אותו. גם אנחנו לא מהמתלהבים. אנחנו מתלבטים אם לאפשר לו להישאר בבית. מתי מתאים להשאיר ילדים לבד בבית?

התנאים להשארת ילד לבד בבית רבים. הנה כמה מהמרכזיים שבהם, על פי סדר חשיבות: אם הוא מרגיש נוח להישאר לבד, יודע לטלפן לקרוא לעזרה, זהיר ויודע לשמור על עצמו וסביבתו, הפנים כללים וגבולות ויודע לשמור עליהם שלא בנוכחות מבוגר, יודע להעסיק את עצמו באופן חיובי ומועיל, מסוגל לשמור על רוטינה ולעמוד בלוח זמנים, יודע להתרחק מזרים (גם באינטרנט)...

בגיל 9-10 לחלק מהילדים רצון ויכולת להישאר לבד למספר שעות. מכיוון שיכולות האומדן שלהם עדיין לא מפותחות היום יכול להמשך מעבר למה שציפו והעצמאות יכולה להתגלות כקשה ממה שחשבו. אם משאירים אותם עם הוראות מחמירות הם עלולים להתמלא פחדים. אם הם נחשפים לתוכן מאיים ותוקפני בטלוויזיה הם עשויים להזדקק למילה מרגיעה.

אם נראה לכם שבנכם יכול להישאר בבית, הרכיבו יחד תוכנית יומית ברורה עם לוח זמנים וכללים, שמכילה פעילויות שונות (משחק, קריאה, לימוד, אימון, סידורים, חברים, צפייה מוגבלת במסכים...). בדקו עימו כל יום כיצד עמד בתוכנית. עודדו אותו להצליח. עמידה בתוכניות מגבירה תחושת יצרנות ויעילות ומפתחת מיומנויות של ארגון ותכנון. אם אנחנו עושים מה שתכננו – נגיע לאן שרצינו.

קשר טלפוני יכול להאריך את טווח הזמן שהוא מסוגל להישאר לבד. סכמו על אופי הקשר הטלפוני (תדירות, מי מתקשר למי, ובאילו נסיבות). ילד שמרבה להתקשר אינו מרגיש נוח להישאר לבד. טלפונים מיותרים מגבירים תלות וחרדה במקום להרגיע.

נסו להקדים ולחזור הביתה. קירבה לאדם יקר משפיעה עלינו ברמה הפיזית – ממלאת אותנו אנרגיה, מתדלקת בסקרנות, שמחה ושלווה. כמו טייס בטיסה למרחקים ארוכים, כשהילד נשאר לבדו הוא דואג מה יגמר קודם: הדלק במנוע או הטיסה. ושום טלפון ממגדל הפיקוח לא יכול למלא את המיכל! 

17.6.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

קיטנה זה לא צחוק


איך לנצל את החופש בתבונהאיך לבחור קייטנההחופש קרב וההתלבטות שלנו בעיצומההבן שלנו משוכנע ש"קייטנה זה לקטנים". כבר בשנה שעברה הוא הרבה להתלונןלקום מוקדם בבוקר ולהיות שעות מחוץ לבית זה לא מה שהוא רצהבערבים התקשה ללכת לישוןכאילו סבל מיעפת ובבוקר קם בכבדות כמו מהנגאובראבלבסיכומו של יום הוא צבר חוויות חדשות והיה די מבסוט.
למרות מחאותיו אין לנו כוונה להשאיר אותו בבית בחוסר מעששרוע לבדו מול הטלוויזיה והמחשבללא פיקוח למה הוא נחשףהמחשבה על טלפונים תכופים ואזעקות "משעמם לי!" גם מרתיעה אותנואיך מגשרים על הפער בינינו
כשילדים מתכוננים לחופש הם מפנטזים שלא ידרשו לעשות כלום ויהיה להם חופש שלם בשביל זהשנה ארוכה הם למדו בבית הספר רק בשביל הפרס הגדול שבסוףלכןהדבר היחיד שהם מתכוונים לשנן בחופש הוא ש"בחופש לא לומדים!" .

הוריםלעומתםרואים בחופש הזדמנות להשלים את כל מה שלא הושג במהלך השנההזדמנות להיפתח לתחומי עניין חדשיםלטפח כישרונות חבוייםלסגור פערים בלימודיםלקרוא ספריםללמוד דברים "שימושיים" (סדנאות בישול או נגרות המסתכמות בלקצוץ כמה שיותר קצוץלערבב כמה שיותר מעורבב ולשייף כמה שיותר משויף...). הם מוכנים לעשות הכל כדי למנוע התחברות של הילד לטכנולוגיה עכשווית מחשש שבסוף החופש יישאר המון מידע במחשב ומעט מאוד בראש של הילד.
הם בוחרים קייטנה כאילו הייתה עוד מוצר צריכהבודקים מהם התכנים החינוכייםהאם יש מספיק כוח אדםמה איכות המדריכיםהמזוןרמת הבטיחותהאם המחירים הוגניםומה הנוהל במקרה של הפסקת השתתפות או ביטול?

בחירת קייטנה דומה לבחירת מסגרת חינוכיתאמנם זוהי מסגרת לזמן קצראבל דווקא למשהו קצר ולא ידוע יכולה להיות השפעה כואבת ולא רצויהבקייטנה שמתקיימת במקום לא מוכרעם אנשים לא מוכריםועוסקת בתכנים לא מוכרים יש פוטנציאל ללחץ ומתח לא בריאים (ראה"לקראת השנה הבאה").
בקייטנה הזמן קצר מכדי לבסס יחסי אמון כלפי מדריכים וחבריםקשרים חדשים וזמניים מציתים מאבקי כוח ומעוררים חששותילדים מנסים להרשים ולתפוס מקום בדרכים שמאפיינות גילאים יותר צעיריםהנכונות לקבל מרות של מדריך זר קלושה ובעיות משמעת וגילויי תוקפנות צפים ועוליםלכן חשוב לבדוק גם האם יש אפשרות לדבר עם המדריכים במקרה שתתעורר בעיה ובאיזה אופן הם מתכוונים להתמודד עם בעיות התנהגות והצקות.

על מנת שהסירוב של בנכם לא יהיה עז יותר מהרצון שלכם שילך לקייטנהשתפו אותו בשיקולים ובהתלבטויות שלכםהבינו אותו כדי שהוא יוכל להבין אתכםחפשו קייטנה בגודל סבירבמחיר ובמרחק סבירקייטנה אינטימית עם ילדים שהוא מכיר ותכנים שהוא אוהב עדיפהבררו אם התכנית ידועה מראשמגוונת ושפויהכזו שלא מריצה את הקייטנים ממקום למקום ללא הרף וללא שגרהאחרי הכלרוב הילדים לא מבינים מה הטעם להתרוצץ בחוץ כל היום ובסוף לגלות שהרגעים הכי מוצלחים בחופש היו לחזור לחדרלמיטהולמשחקים שלהםרק שם הם הרגישו ממש בבית.

מי שמנצל כל דקה ודקה בחופש זוכה לחופש הכי גרוע שיכול להיותתנו לו גם לגלות את ההנאה שבאיטיותלחקור את הפנאילמצוא עניין בבטלהלהתרפק על חוסר המעש (ראה: "משעמם לי").

קריאה נוספת בנושא:
עוד על יציאה לקייטנות קראו: "שינויים ופרידות"
מאיזה גיל אפשר להשאיר את הילדים בבית? קראו:"הלו אמא"
על ההשפעה של לחץ וריגושים על ההתנהגות קראו: " אחד בבית ואחד בחוץ"
על התפתחות יחסים ומיומנויות חברתיות קראו: "במחשב או להשתלב"
על הקושי לקום בבוקר קראו: "הורים כמו GPS"

7.6.2015

הדפסלהדפסת הפוסט

פיפי קקי- גמילה מחיתולים "המשחק"








קוראים יקרים


רוח שובבות אחזה בנו והפכנו את אחד הצי-פורים למשחק מדליק ומעורר השראה. שיחקנו בו כמה זמן ואחרי שראינו שאנחנו תמיד במקום הנכון התחלנו לפספס בכוונה. איזה אקשן!!! זה היה מלהיב ומצחיק ולא פחות מתגמל מאשר תמיד לקלוע.


האם זה גם מה שקורה לקטנטנים? מצליחים, מצליחים....וכשזה מתחיל לחזור על עצמו מחפשים גרסה חדשה?


חשבנו שיכול להיות נחמד לתת לילדים לשחק במשחק - כשרוצים לחנך ולשנן להם את מה שנהוג בדרך משעשעת. או כדי לתת ביטוי מעודן, משחקי,לרצון להשתובב וללכלך. אפשר להוריד את המשחק לאייפון ולצחוק יחד חה חה חה חה חה!


נסו וספרו לנו מה היו התגובות.



כל הפוסטים בנושא גמילה והרטבות קיראו:

על נסיגה בהרגלי הנקיון - "הפיפי חזר", "ברח לי"
על פחדים וקשיים ברכישת הרגלי ניקיון - "גמילה מחיתולים - פחד בבית השימוש", ״פיפי קקי- גמילה מחיתולים״
על רכישת הרגלים - "הרגל זה הרגל", "הויכוח פורח ההרגל בורח"
על הרטבת לילה- ״הרגלי נקיון- פיפי במיטה וקקי בתחתון״
והקישור למשחק "פיפי קקי"
הדפסלהדפסת הפוסט

הרגלי ניקיון -  פיפי במיטה וקקי בתחתון


״אנונימי״ אמר/ה...
לפני כחודש הורדנו לבננו ,בן השלוש וחצי, את החיתול בלילה. היה לו מאוד חשוב. הוא ממש התחנן.("איכס, החיתול מגעיל אותי"). שמנו לב שיכולת האיפוק שלו ביום גבוהה.
בהתחלה היה מאוד טוב. הערנו אותו פעם בלילה לשירותים והוא קם יבש. בפעמים הבודדות שקם רטוב הוא שילב את זה בחלום. ("הייתי באוניה! ", "אני דג!" - אחרי שעשינו שיט בחופש).
בשבוע האחרון הוא מרטיב כל לילה ,למרות שאנחנו לוקחים אותו לשירותים. לפעמים מבריז לו עוד קודם ולפעמים - אם לקחנו אותו מוקדם- אחר כך. למה זה קורה? מה לעשות? מה פשר החלומות?

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה...
ל"מבריזים"(בן 3.5 שפותח את הברז בלילה).
לפני כחודש המוטיבציה של בנכם הייתה בשיאה. שיא המוטיבציה פרושו שבמוח שלנו מסתובבים שליחים כימיים שמאותתים לכל האזורים שקשורים למשימה להיות בערנות, לקלוט כל סימן גופני הקל שבקלים כחשוב ולהגיב בהתאם.

לאחר חודש בנכם הבין את השיעור ונרגע. יש! הוא נפטר מן החיתול ויודע מה זה לא להרטיב במיטה! עכשיו מתחיל שלב ההפנמה, התרגול וההטמעה. זהו שלב הרבה יותר ארוך ומשעמם, והמוטיבציה לא כל הזמן בשיאה. במיוחד כאשר היא מופנית למשימות חשובות לא פחות כמו הסתגלות לגן. כאשר עייפים מיום ארוך יותר קשה להפנות קשב תוך כדי שינה לתחושות הגוף . השינה יותר עמוקה והוא שוכח שהוא בלי חיתול.
לגבי החלום, מה שקורה לו הוא טבעי לחלוטין ונובע ממוח נבון ומחווט היטב. המוח קולט גירויים מהסביבה תוך כדי שינה ומחבר אותם לחלום. גם אם אתם תריחו תוך כדי שינה עשן, אתם עשויים לחלום על שריפה. אם תשמעו מים זורמים אולי תחלמו על גשם. כשהוא חש תוך כדי שינה ברטיבות הוא חולם על ים. תתברכו בזה שהוא יודע לספר את החלום. זה לא מובן מאליו.

בעבר כתבנו פוסט שלם על הרטבת לילה ("פיפי קקי -ברח לי"). חזרו וקראו בו. בחרו בתכנית שמתאימה לכם ולו והתמידו בה. המשיכו לאמן אותו לצמצם שתיה לפני השינה, להתעורר ולהתפנות באמצע הלילה. (שימו לב! אם הוא מתפנה תוך כדי שהוא ישן הוא ילמד לחלום שהוא מתפנה ויעשה במיטה). כדאי גם לשנן במשך היום ולחזק את המודעות ("מיום ליום אתה לומד להתאפק בלילה", "פיפי עושים רק בבית שימוש"). אם הוא כזה נבון אתם יכולים להסביר לו על חלומות (זהו סיפור, כאילו, כמו סרט, שרואים בלילה. "חלומוביזיה".) ואולי לחזק את המוטיבציה על ידי חיזוק קטן בבוקר.

שתהיה לכולנו שנה עם הרבה רטיבות משמים ומעט רטיבות במיטה.

״אנונימי/ת״ אמר/ה...

איזה יופי! האיורים מקסימים והעצות וההסברים קולחים ופשוטים. פתאום הבעיות מובנות יותר ונראות פשוטות יותר. אשמח אם תעזרו לי:

הבן שלי, בן 11, ילד חברותי, עצמאי וחכם. עם זאת הוא מפחד להיות לבד בשירותים או באמבטיה ונוטה להשאיר את הדלת קצת פתוחה. אני לא יודעת האם זה קשור אך מידי פעם אני מוצאת קצת צואה בתחתונים שלו, בעיקר בתקופות בהן הוא יותר פוחד, נסער ומרוגש. יש תקופות שזה בכלל לא קורה ויש שזה קורה המון.

דיברנו אתו על הפחדים שלו, מבלי לפגוע או להאשים. הסברנו לו מדוע בכל זאת חשוב לנו שיסגור את הדלת בשירותים ושזה חלק מהדרך להתגבר על הפחד. כמו כן ביקשנו ממנו לקחת אחריות לכך שתחתוניו מתלכלכים ולהכניסם לתוך שקית ריחנית לפני שהוא מכניס אותם לארון הכביסה. האם נהגנו נכון? איך אפשר לעזור?




״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה ...
ל"קצת" (בן 11 ש"קצת" מלכלך בתחתונים). תודה על שאלה חשובה שמרחיבה את היריעה.

אם לבנך פחדים שגורמים לו להירתע מללכת לשירותים, חשוב להבין מהם אותם פחדים ולטפל בהם. בין לדחוף קדימה לבין לטפל במה שמעכב התקדמות כדאי תמיד להתחיל במה שמעכב. נסו לברר אתו מדי פעם מה הפחיד והסעיר אותו היום. אולי בהתחלה לא תהיינה לו תשובות אבל הוא ילמד להבין ולהבהיר את עצמו(האם הוא צופה בתכנים מפחידים בטלוויזיה או במחשב? האם הוא חשוף למתח בבית או להצקות בבית הספר?).חשוב , כמובן, לתת מענה ולהרגיע את הפחדים והסערות. שירותים הם לפעמים המקום היחיד שבו אנחנו לגמרי לבד. סגורים במקום קטן, ללא משימה להתמקד עליה. כמו לפני השינה, בהעדר גירוי חיצוני יש עליה של עולם פנימי ודמיונות. כניסה של פורצים או נחיתה של חייזרים ישר באמבטיה נדמית לפתע אפשרית. (קראו פוסטים קודמים בנושא פחדים ומחשבות נודדות). עיסוק עודף בדמיון מגביר פחדים ומטשטש מודעות לגוף.

לגבי החינוך לניקיון- מה שעשיתם, יפה עשיתם. המשיכו לדבר עמו על הפחדים ולעודד התנהגות בוגרת. בנוסף כוונו אותו לשבת ולנסות לעשות את צרכיו בזמנים קבועים ביום (בבוקר, בערב) כשאתם בקרבת מקום, כדי שלא יצטרך בזמנים אחרים או במקומות אחרים כשהוא לבדו וחושש. הציעו לו לקחת אתו משהו לעסוק בו שיסיח את דעתו מהפחדים.

זוהי רק תשובה חלקית שאינה מחליפה ייעוץ, במידה והדברים לא יפתרו.

כל הפוסטים בנושא גמילה והרטבות קיראו:

על נסיגה בהרגלי הנקיון - "הפיפי חזר", "ברח לי"
על פחדים וקשיים ברכישת הרגלי ניקיון - "גמילה מחיתולים - פחד בבית השימוש", ״פיפי קקי- גמילה מחיתולים״
על רכישת הרגלים - "הרגל זה הרגל", "הויכוח פורח ההרגל בורח"
על הרטבת לילה- ״הרגלי נקיון- פיפי במיטה וקקי בתחתון״
והקישור למשחק "פיפי קקי"
הדפסלהדפסת הפוסט

גמילה מחיתולים/ פחד בבית השימוש

כניסה למסגרת חדשה, תחת עינם הפקוחה והביקורתית של דמויות סמכותיות חדשות והשוואה בלתי נמנעת לילדים חדשים, היא מקור לחץ לילדים והורים. אצל הילד זה עלול להביא לנסיגה (זמנית בלבד!). את המבוגר הלחץ עלול לדחוף לטפל בבעיות שהוזנחו עד כה. אבל לא משנה כמה אנחנו לחוצים לדחוף קדימה - לפני שמניעים כדאי לשחרר את בלם היד, להחליף גלגל, לחלץ את האוטו מחול טובעני. אחרת המנוע יתלהט והתקיעות תישאר בעינה.
לפניכם שאלות ותשובות שפורסמו כתגובות בפוסטים קודמים ומדגימות כיצד ניתן לטפל קודם במה שעוצר ואחר כך לדחוף קדימה, כדי לצמצם את הקונפליקט של הילד.
"אנונימי" אמר/ה:

רציתי לשאול בנושא הגמילה: יש לי ילדה בת שלוש שנים, גמולה כשמונה חד'. יש לציין שהגמילה עברה בהצלחה ב"ה וללא בעיות, אך משום מה עדיין יש לה פחד מקקי. אמנם היא לא מפספסת אבל מתלוננת הרבה על כאבי בטן, עד שמשתחררת. אנחנו מנסים להסביר לה שכדאי ללכת להתפנות כי קקי שנשאר בבטן מכאיב, אך זה לא מועיל. היא מבקשת מס' פעמים לשירותים, מתיישבת, מתחרטת וחוזר חלילה עד שלבסוף תופסת אומץ. יש לציין שגם אז היא ממש אחוזת פחד ומבקשת שנשמור עליה: ניתן לה יד, נחזיק לה את הבגדים את השערות וכדומה - שלא יתלכלך...

מה דעתך בעניין? מה לעשות?תודה רבה מראש


"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:
בגיל שלוש החשיבה ההגיונית עדיין לא מדויקת. ילדים חכמים מחברים אחד ועוד אחד ויוצא להם עשר. לכן הם נבהלים. אם הקקי נופל לשירותים. והיא יושבת על השירותים - מסקנה: גם היא יכולה ליפול לשרותים. אם קקי שנישאר בבטן מכאיב והיא עושה קקי שנשאר בבטן - מסקנה: זה יכאב לה. אם קקי מלכלך והיא עושה עכשיו קקי - מסקנה: כשהיא תעשה קקי היא תתלכלך.
ילדים לא זקוקים לסיבות והסברים עודפים כדי לעשות בשירותים. הם זקוקים לעידוד והרגעה וקישור של יציאות והפרשות עם משהו טוב. בכלל, כאשר ילדים בקונפליקט - לעשות או לא לעשות - במקום לחזק את הכוחות הדוחפים ( למה כדאי לעשות) עדיף קודם כל, להחליש את הכוחות המעכבים (מה מונע ממנה לעשות). 

במקום להאיץ ולהלחיץ ("זה לא בריא", "אחרת יכאב לך") כדאי להרגיע ("אל תדאגי, גם אם טיפ טיפה יכאב זה יעבור"). ככה זה גם עם מבוגרים.

שחקי איתה בבובה שהולכת לשירותים. הרבי להחמיא ולהרגיע: "אף אחד לא נופל לשירותים וגם לא השמלה או המחרוזת". "הקקי לא מלכלך והריח תמיד עובר", "אימא תמיד אוהבת ועוזרת". בסוף היא בטוח תעשה קקי. התייעצו עם רופא במידה ויש לה עצירות או שאלה רפואית כלשהיא. והעיקר, הירגעו והתעודדו כדי שתוכלו להרגיע ולעודד. זו תופעה שתואמת את גילה. חינוך זה לא צניחה חופשית ולא חייבים להצליח בפעם הראשונה (כבר אמרנו?!)
"אנונימי" אמר/ה:

תודה על הבלוג המיוחד שאני קוראת בו בקביעות, ונעזרת המון.עכשיו אנחנו בעניין גמילה של הילד שלי שבעוד מספר שבועות יהיה בן 3.חלק מחבריו בגן כבר נגמלו. הוא מדבר על כך ולכן חשבתי שהוא מוכן. קנינו סיר וספרנו את הספר "סיר הסירים", אבל כשזה מגיע למעשה הוא לא מסכים בשום אופן לשבת על הסיר. רק עם מכנסיים. אבל להוריד את הטיטול - אין על מה לדבר. פעם אחת ניסיתי והוא בכה מאד. אני לא רוצה להלחיץ או להפחיד אותו ולכן הפסקתי מיד. אציין כי עוד לא שמתי לו תחתונים אף פעם, חשבתי שהוא צריך להכיר את הסיר קודם ולנסות לשבת עליו. מה לעשות? לחכות? לנסות? בכל זאת לשכנע אותו? מה את חושבת?

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

"חשבתי" יקרה
אם מישהו היה מזמין אותך לאכול מאכל שאת לא מכירה, מנסה לשכנע אותך במילים שזה טעים ובאותו זמן מעווה את הפרצוף כאילו הוא ניגעל מהטעם - למה היית מאמינה? למה שהוא אומר או למה שהוא לא אומר? היית טועמת או מסרבת?

בגיל 3 הוא לפחות חצי שנה כבר בשל לגמילה. כדי שיאמין שמשהו שהוא אינו מכיר הוא לטובתו הוא צריך לראות שאת בטוחה, מחייכת ולא נרתעת. יש סיכוי שאת חוששת להלחיץ אותו והוא מפרש שאת חוששת מהסיר, ממש כמוהו. שימי את הסיר בין המשחקים, הושיבי עליו, תוך כדי משחק, את הבובה, את הילד, את אחד האחים. אחר כך בשירותים נסי להושיב את בנך בלי מכנסיים ובלי חיתול כמו שהיית מנסה לשכנע אותו לשחק במשחק חדש. בלי חשש. מתוך שכנוע פנימי מלא. חזרי על כך כל פעם שאת רוצה להחליף לו. תראי שלאחר כמה פעמים הוא יהיה מוכן. הוא ידבק בשכנוע שלך ולא בחשש שלך.

את יודעת מה אני חושבת? אני חושבת שמה שחסר לך זה ביטחון לעשות את מה שאת יודעת ולא ידע מה כדאי לעשות. הרשי לעצמך לעשות את זה צעד צעד.וזכרי: זה לא "או שמצליחים מיד, או שנכשלים לעד" אלא "מנסים, מנסים ובסוף מצליחים".

כל הפוסטים בנושא גמילה והרטבות קיראו:

על נסיגה בהרגלי הנקיון - "הפיפי חזר", "ברח לי"
על פחדים וקשיים ברכישת הרגלי ניקיון - "גמילה מחיתולים - פחד בבית השימוש", ״פיפי קקי- גמילה מחיתולים״
על רכישת הרגלים - "הרגל זה הרגל", "הויכוח פורח ההרגל בורח"
על הרטבת לילה- ״הרגלי נקיון- פיפי במיטה וקקי בתחתון״
והקישור למשחק "פיפי קקי"

הדפסלהדפסת הפוסט

הפיפי חזר!

הבן שלנו, שהיה גמול ביום ובלילה, חזר להרטיב. מאז שהוא הולך לגן חדש בורח לו מדי פעם בבית, בגן ובלילות. לגן הוא הולך בשמחה וברצון וחוזר משם "עייף אך מרוצה". כששואלים אותו מה קרה הוא אינו יודע להסביר, אומר שלא שם לב, שלא הרגיש. אני מאמינה שהוא רוצה להיפטר מההרטבה ולא מצליח. מצד שני לא נראה שזה מפריע לו. אולי הוא לא ממש רוצה. אולי יש לו רווח משני מזה. הוא הקטן בבית והכל נסלח לו ונשכח. האם להתעלם ולתת לזמן לעשות את שלו? האם להתייחס לנושא ולהזכיר לו או שזה יותר מדי תשומת לב?
ההנחה שחינוך לניקיון הוא חד פעמי מבוססת יותר על משאלה שלנו מאשר על עובדות. במציאות, אנחנו חוזרים להתמודד עם הבעיה מספר פעמים, כל פעם במצבים חדשים וברמה יותר מורכבת.

בעבר כבר הזכרנו שהרגלי ניקיון הולכים יד ביד עם מודעות גופנית. לנו זה נשמע פשוט אבל להם זה כנראה מסובך (ראה רשומה "קקי, פיפי").
בכניסה לגן חדש זה נעשה לפעמים מסובך עוד יותר. הרעש וההמולה, ריבוי הילדים והעיסוקים מצמצמים את הערנות לתחושות הגוף. המוח לא יכול לעשות הרבה דברים שונים באותה מידה של ריכוז. אם הוא עסוק בלספוג, לקלוט ולהתמודד עם עולם חדש ומרתק , אם הוא נדרש להפנות קשב בו זמנית למספר משימות - הוא יעשה כל אחת מהן ברמה פחותה של דיוק והצלחה. 
בנוסף, עומס גירויים בסביבה הוא מקור לתחושות גופניות רבות (מתח שרירים, התכווצויות בבטן, נשימה ודופק מהירים...) שממסכות מודעות למה שנמצא מתחת לחגורה. כמו ששוכחים לשתות שוכחים גם להתפנות ("איזה יום עמוס! אפילו רגע לקפה/לפיפי לא היה לי"). יכולות להיות גם סיבות פשוטות יותר: במקום החדש התנאים הסניטריים לא נעימים, העכביש בפינה מרתיע, ההתערטלות בפני זרים מלחיצה, ואין מי שיזכיר, ילווה, יסייע ויתפעל.
בבית ובשינה, כאשר הגוף נרגע ומתרפה והנפש שקטה ושלווה, המתח שנבנה והצטבר במשך היום עשוי להתפרק בצורה של שחרור לא מבוקר של שרירים- והרטבה.

סיבות טובות אינן מחליפות תוצאות טובות. אם הוא ממשיך להרטיב - זה עדיין תוצאות גרועות, או כמו שאומרים: "בהתחלה ניחא, בסוף פאדיחה". אם מניחים לזמן לעשות את שלו הוא עושה את מה שהוא עושה ולאו דווקא את מה שאתם רוצים שיעשה. יש ילדים שעם הזמן לומדים לדחות, להתעלם ולהכחיש.


בנכם לא סתם מחפש תשומת לב. הוא זקוק לתשומת לבכם ועזרתכם כדי ללמוד את השיעור הבא: אם הוא כבר יודע להתאפק ולשחרר כתגובה לצורך פיזי ותחושות גוף, עתה הזמן ללמד אותו לצרף שיקול דעת ותכנון לתהליך הגמילה. לוו אותו לשירותים והנחו אותו להתפנות עם הכניסה לגן בבוקר וכאשר אתם אוספים אותו ("בוא נלך עכשיו כדי שלא יפריע לך / תשכח אחר כך/ עכשיו עושים"). אל תשאלו אותו אם "יש לך פיפי".תמיד יש פיפי.ככה גם תחבבו עליו את הפינה הזו, בצד. הזכירו לו ובקשו גם מהגננת, ללכת להתפנות באמצע היום בין פעילות לפעילות. גם בבית נהגו באופן דומה. עודדו אותו והחמיאו לו כשהוא מוכן או יוזם ללכת לשירותים מראש, גם כשזה לא דחוף.

אם מקדימים פתרון לבעיה אין צורך, אחר כך, לחפש תרופה למכה. אימוץ חשיבה קדימה למניעת הרטבה תחזק את העצמאות של בנכם, השליטה העצמית והדימוי העצמי. במקום שאליו אפילו המלך הולך לבד הוא ירגיש כמו מלך.
כל הפוסטים בנושא גמילה והרטבות קיראו:

על נסיגה בהרגלי הנקיון - "הפיפי חזר", "ברח לי"
על פחדים וקשיים ברכישת הרגלי ניקיון - "גמילה מחיתולים - פחד בבית השימוש", ״פיפי קקי- גמילה מחיתולים״
על רכישת הרגלים - "הרגל זה הרגל", "הויכוח פורח ההרגל בורח"
על הרטבת לילה- ״הרגלי נקיון- פיפי במיטה וקקי בתחתון״
והקישור למשחק "פיפי קקי"


הדפסלהדפסת הפוסט

פיפי קקי- ברח לי!!

"אנונימי" אמר/ה:

שלום,
יש לי ילדה חמודה בת שלוש וחצי. גמלנו אותה בקיץ- באוגוסט.
מאז הגמילה היא הולכת לשירותים,עושה פיפי וקקי לבד. לכאורה הכול בסדר.
אבל יש אבל גדול- פעם ביומיים שלושה היא מלכלכת בתחתונים או מרטיבה. ברור לי שהילדה יודעת לגשת לשירותים. ניסיתי להטיף, ניסיתי לשתוק ולטפל עניינית. הציעו לי לתת סטירה קטנה כל פעם, אבל לא נראה לי שזה הולך לעבוד. אני ממש חסרת אונים. למה זה קורה ואיך אני אמורה להגיב כדי להפסיק את התופעה.

לפני חודש נולד לנו תינוק והילדה כמובן יותר רגישה (אם כי התופעה הייתה קודם!). אני רואה בעיניה את ההתמודדות עם האח הקטן שפלש לחיים ומכניס ספק במקומה במשפחה. חשוב לי להגיב בצורה שלא תזיק לה.

אנא, עזרי לי.

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

ל"אבל גדול"  (ילדה בת 3.5 שמלכלכת מידי פעם)
לא הטפה ,לא שתיקה, ולא סטירה יעשו את המלאכה. כמו שלא היית מטיפה או סוטרת כדי שילד ילמד חשבון. לנו זה ניראה מובן אבל בשביל ילדה פעוטה לשים לב לתחושות הגוף, לרוץ בזמן לשירותים- זה מתמטיקה גבוהה. אחרי מספר פעמים שדוחים הליכה לשירותים ילדים לומדים שביכולתם להתאפק. לדעת מתי אפשר יהיה להצליח להתאפק ומתי לא – זה כבר סטטיסטיקה גבוהה.
בגילה היא זקוקה להנחיה והדרכה ברוח טובה, מה כן לעשות. המשיכי להזכיר לה כל כמה זמן. החמיאי ועודדי. אם בורח לה הרגיעי אותה וכווני אותה ללכת לשירותים ("לא נורא, מיום ליום תלמדי. בטוח שתצליחי!"). נהגי באופן דומה לגבי היציאות הקשות. חשוב לעודד את הילדה לשבת בזמנים קבועים, מספיק זמן כדי להצליח להתרוקן. להסביר לה ברוח טובה שגם אבא ואימא עושים ככה. הציעי לה ללכת להתפנות לפני שהיא מתחילה לשחק כדי שזה לא יפריע לה אחר כך, וספרי לה כמה את גאה בה כשהיא עושה זאת.

ובשום מקרה אל תתני סטירה. אפילו לא קלה. אפילו לא על היד. מה שסטירה אחת מקלקלת קשה לתקן במאה נשיקות. בחינוך לניקיון אנחנו מנסים לקשר בין שירותים, הפרשות והרגשה טובה. אם הם זוכים למכה וגינוי הם נמנעים, מתאפקים ומדחיקים כל מה שקשור לנושא.

הרגישות שלך לרגישות של הבת ללידת האח נוגעת לליבנו ובודאי נוגעת לליבה. מצאי זמן קבוע ביום לשחק איתה ולהקדיש רק לה וגם לזה היא לאט לאט תתרגל.

שיהיה במזל טוב!


"אנונימי" אמר/ה:
אני מנסה להבין איך גומלים ילד מפיפי בלילה. הילד כמעט בן 3. הרבה פעמים הוא יבש. תלוי אם אני לוקחת אותו וגם כמה קרוב לשינה שתה חלב. ממה שאני קוראת בנושא, אני מבולבלת:

כן לקחת/ לא לקחת?

להפחית שתייה/ לא משנה?

לשים בינתיים חיתול/ שירגיש כשמרטיב?

אשמח לקבל הכוונה כדי להתחיל נכון.

תודה רבה


"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:
ל"להתחיל נכון"  (גמילה של ילד בן 3 מהרטבת לילה)
ההתחלה הנכונה היא קודם כל להכיר בכך שבגיל 3 הרטבת לילה היא לגמרי נורמטיבית. ילד בגיל הזה מתקשה לשים לב לתחושות הגוף תוך כדי שינה, להעיר את עצמו, ללכת לשירותים ולחזור להרדים את עצמו. אפילו בגיל חמש-שש יש עוד אחוז מסוים של ילדים ששנתם עמוקה והם מתקשים להעיר את עצמם כדי להתפנות.

אין דרך אחת לגמול ילד בלילה ולכל ילד ולכל הורה מתאימה דרך אחרת. את יכולה להוריד חיתול, לתת לשתות שעה לפני ההשכבה, לקחת לשירותים לפני ההשכבה, לקחת שוב כשעה / שעה וחצי אחרי שנירדם (זה בערך הזמן שלוקח עד שהוא משלים מעגל שינה ועד שרוב השתייה התנקזה לשלפוחית), להקפיד שהוא הולך על הרגלים שלו ולא מתפנה מתוך שינה, ולהחזיר אותו לישון. בדרך זו את מלמדת אותו את רצף הפעולות שהוא צריך לעשות כדי להיגמל.

אפשרות אחרת: לא להוריד חיתול/ או לא לקחת לשירותים באמצע השינה. אפשר לנסות כשבועיים בלי חיתול ואם רואים שזה קשה לו, עדיין, להחזיר לחודש חודשיים ואז לנסות שוב.

מה שהכי חשוב זה ללמד ביום את מה שרוצים שהוא ידע בלילה. לספר, להסביר, להציג עם בובה, לשנן ("מיום ליום אתה גדל ולומד ללכת לשירותים גם בלילה", "כל הכבוד", "מי ילד גדול!"). ככה הוא יהיה גם חכם ביום וגם חכם בלילה!


כל הפוסטים בנושא גמילה והרטבות קיראו:

על נסיגה בהרגלי הנקיון - "הפיפי חזר", "ברח לי"
על פחדים וקשיים ברכישת הרגלי ניקיון - "גמילה מחיתולים - פחד בבית השימוש", ״פיפי קקי- גמילה מחיתולים״
על רכישת הרגלים - "הרגל זה הרגל", "הויכוח פורח ההרגל בורח"
על הרטבת לילה- ״הרגלי נקיון- פיפי במיטה וקקי בתחתון״
והקישור למשחק "פיפי קקי"