סדר, סדר תרדוף!

הבן הבכור שלנו, נכד ראשון משני הצדדים, מוקף אהבה ומשופע כל טוב. מרוב חפצים לא רואים את החדר. המגירות מלאות בשטויות. לסדר ולמיין זה נגד האמונה שלו. כשאנחנו מנסים לפנות דברים מיותרים הוא עסוק במיחזור של מה שזרקנו לפח. משוכנע שהוא "חייב את זה!". לאחרונה הפכנו ל"פיית הניקיונות" והתחלנו להוציא דברים מהמגירות שלו ללא ידיעתו. אבל אז הוא נזכר לפתע במשהו וכועס "לאן זה נעלם?", "מי לקח לי ?" (אולי אנחנו ואולי לא, מי יכול לזכור...) ואנחנו מרגישים אשמים.  האם ללחוץ עליו לסדר למרות התנגדותו?

 בתרבות שפע כמו שלנו, למיין ולסדר ארונות באמצע הילדות זה כמו לצחצח שיניים באמצע סעודת יום הולדת. מהר מאוד הכל מצטבר שוב. מצד שני, אם ההילולה נמשכת ונמשכת חייבים לעשות סדר מדי פעם.

הדחף לצבור ולאגור חיובי וטבעי. בראשית, הנטייה לאסוף היא כללית. ילדים מלקטים אבנים, צדפים, גולות, חרקים, חלקי צעצועים , עפרונות, מדבקות, קלפים ועוד... הם מתקשים לזרוק ולהפטר מכל מיני סיבות: אם הם חוו מחסור, הם יצברו כדי להימנע מתחושת החוסר. אם הם חוו שפע הם יאגרו כי זה מה שהם מכירים. ריבוי החפצים נותן להם תחושת ביטחון. לתפיסתם - עשיר הוא זה שאינו יודע מה וכמה יש לו. כמה שיותר הרבה - יותר שווה. לפעמים זה אינו הצעצוע עצמו שהם מתקשים להניח בצד אלא הזיכרון המתוק שהוא מביא עימו. ובכלל, מבחינתם זה לא נכון שהם אף פעם לא זורקים שום דבר - עובדה! הם זרקו בעבר את המוצץ והבקבוקים. בתחילה הם אוספים כדי להתבשם מתחושת השפע. בהמשך הם ממיינים ומנפים כדי להשתחרר מתחושת העודף.

בתוך כל ילד בלגניסט מסתתר ילד מאורגן שאוהב להכניס דברים לכיס אבל שוכח להוציא משם את הידיים כדי לסדר.  בתוך כל הורה שהופך ל"פיית הניקיונות" מסתתר הורה שחושש להיות אכזרי ובלתי מתחשב ושאינו מעז להכריח את הילד לעשות דברים ללא הסכמתו.

מה לעשות שרק דרישה אקטיבית לקפח את הדחף הראשוני, להיפרד מדברים מיותרים ולהכניס בהם סדר היא זו שדוחפת קדימה. ככה הוא מבין שעדיף שיהיו לו מעט דברים שהוא עושה בהם שימוש רב מאשר הרבה דברים שהוא עושה בהם שימוש מועט. איכות עדיפה על כמות. ככה מתפתחת תחושת קניין אמיתית, אחריות ונכונות להשקיע בהבטחת הקניין. ככה הנטייה הפרימיטיבית מקבלת ביטוי יותר ספציפי ופחות חומרי. הילד מתחיל לפתח תחביבים ותחומי עניין, לבנות אוספים, לאגור ספרים והשכלה במקום גולות ובָּקוֹגָנִים.

וורן באפט רכש חברת רכבות ב 25 מיליארד דולר רק בגלל שאבא שלו לא קנה לו רכבת צעצוע שביקש כשהיה קטן. תסכול אופטימאלי הוא מנוע רב עוצמה.

אל תהססו להכניס את המפתח לסוויץ' ולהתניע.

כיצד לקבל עזרה מהילדים תוך שינוי בעמדות הפנימיות "חג הסדר והניקיונות".

איך מלמדים אותם לשמור על הסדר ומתי מתחילים "כואב הלב לזרוק משהו טוב".

עוד על שוויון בנטל ואיך מתחלקים במטלות, קראו: "שוויון בנטל – ניקיונות פסח"

שוויון כמיומנות חברתית, וכיצד מתמודדים עם אי שוויון ביחסים : "אי שוויון בנטל – יחסים חברתיים".

7 תגובות

כואב הלב לזרוק משהו טוב

זה ממש לא נגמר בילדות. לבן זוגי הראשון היה קשה להיפרד משקיות ניילון. לבן זוגי השני גם.  מה יש להם עם זה? אצלנו אני זו שעושה את המיונים ושומרת שחלל  הבית  יהיה עמוס במידה שפויה. לביתי יש אוסף בובות מכובד שכבר סונן פעמיים. להפתעתי היא חוזרת מדי פעם לבובה שלא היתה בשימוש הרבה זמן. איך מלמדים אותה לשמור על הסדר ומתי מתחילים? האם בינתיים לא לסנן יותר מדי?

 אני מכירה עוד בן זוג (פרטי, שלי!) שאוסף שקיות. שאלתי אותו מדוע. הנה מספר הסברים: כואב הלב לזרוק משהו טוב שיכול להיות שמיש. המחשבה שיש מספיק שקיות לא זמינה באותו רגע. מחר תהינה עוד שקיות (ועיתונים, וקופסאות...) אז למה לזרוק אחת אחת כשאפשר הרבה יחד.

בטבע הנטייה לאיסוף נועדה להבטיח הישרדות (אם מתייחסים אל אוסף השקיות כאל ביטוי תרבותי של הנטייה ללקט פירות ועלים זה פחות מרגיז). בימינו, עודף אגירה מאיים על השפיות. אין ברירה אלא להמיר את הנטיות הבסיסיות במיון וסידור שהן התנהגויות מורכבות, מודעות ורצוניות שנלמדות במהלך החיים. מיון צעצועים הוא צעד מוחשי ראשון בתהליכי מיון שאנו נדרשים לעשות כל החיים. הכנסת סדר בחפצים מובילה ליכולת להכניס סדר במחשבות. סידור הבית נותן הרגשה שהחיים יותר מסודרים ממה שהם.

ילד לא לומד לסדר לבד, זה תמיד קורה בנוכחות מישהו נוסף שמסדר. עד גיל ארבע פלוס מינוס ילדים מונעים, באופן לא מודע, מהכוונה לקבל סיפוק או להימנע מאי נעימות (גם זה לא ממש נגמר בילדות). איסוף צעצועים למיכלים זה הדבר הקרוב ביותר לנטייה הטבעית וזה מה שקל ביותר לעודד אותם לעשות. אם נוזפים  כדי שיסדרו האקט של להניח דברים במקומם מתקשר לתחושה לא נעימה והם ימנעו מלסדר. אם נותנים להם להתבונן כשמסדרים, מזמינים להצטרף, מלווים בהנחיות ברורות ומילים חיוביות ("קחי את הבובה ושימי על המדף", "את עשר"). סדר מתחבר עם קירבה ושיתוף. זו הסיבה שכשגדלים אחד הדברים המענגים ביותר הוא לראות מישהו אחר מסדר.

מאוחר יותר, רצונות ודחפים מתחברים לחשיבה רציונאלית והופכים חלק מיחסים חברתיים ("לכל דבר המקום שלו", "כדי למצוא אחר כך כדאי לסדר עכשיו", "אני אעזור לאחרים כפי שאחרים עוזרים לי").  לוקח זמן ותרגול רב עד שניצני ההתחשבות וההגינות הללו הופכים למחויבות אמיתית לכיבוד מוסכמות לרווחת העצמי והזולת. נדרשות הרבה חזרות עד שתבניות במוח מתייצבות והילד לומד לסדר על פי דפוס מוגדר ועקרונות חוזרים. בשביל זה המציאו את חג הפסח.בשביל שנתאמן.

קבעו זמן משותף לסידור. שימו מוזיקה ברקע. היו חיוביים. התלהבו. מיינו יחד את החפצים ל-3 ארגזים: אחד למסירה/זריקה, השני לאחסון ושלישי לשימוש. החליטו על הקריטריונים למיון מראש ("או שזה נחוץ או שזה בחוץ", "מה שנשכח-הולך לפח"). מה שבספק עולה לבוידם, משם הדרך החוצה יותר קצרה. עזרו להבין שלקנות עולה כסף, אבל לזרוק זה בחינם. כשמוותרים על הצעצועים הטובים שקשורים לפעם מפנים מקום לדברים המסקרנים של העתיד.

מה שלא בא מלידה, בא מלמידה. אם הבת שלך מתקשה ללמוד לסדר, התנחמי בכך שמישהו שיודע לסדר ומסרב, פחות מזיק ממישהו שלא יודע לסדר ומתעקש לעשות זאת.

עם הזמן היא תלמד, אולי בצבא.

בבקשה שתפו אותנו מה הפטנטים שלכם לעודד את ילדיכם לסדר גם להם, בוודאי, יש ערך סנטימנטלי אדיר.

איך לעזור להיפטר מעודפי הצעצועים למרות הדחף לצבור ולאגור ״סדר סדר תרדוף״

כיצד לקבל עזרה מהילדים תוך שינוי בעמדות הפנימיות "חג הסדר והניקיונות".
עוד על שוויון בנטל ואיך מתחלקים במטלות, קראו: "שוויון בנטל – ניקיונות פסח"
שוויון כמיומנות חברתית, וכיצד מתמודדים עם אי שוויון ביחסים : "אי שוויון בנטל – יחסים חברתיים".

4 תגובות

סדר, סדר תרדוף! חג שמח!

הבן הבכור שלנו, נכד ראשון משני הצדדים, מוקף אהבה ומשופע כל טוב. מרוב חפצים לא רואים את החדר. המגירות מלאות בשטויות. לסדר ולמיין זה נגד האמונה שלו. כשאנחנו מנסים לפנות דברים מיותרים הוא עסוק במיחזור של מה שזרקנו לפח. משוכנע שהוא "חייב את זה!". לאחרונה הפכנו ל"פיית הניקיונות" והתחלנו להוציא דברים מהמגירות שלו ללא ידיעתו. אבל אז הוא נזכר לפתע במשהו וכועס "לאן זה נעלם?", "מי לקח לי ?" (אולי אנחנו ואולי לא, מי יכול לזכור...) ואנחנו מרגישים אשמים.  האם ללחוץ עליו לסדר למרות התנגדותו?

בתרבות שפע כמו שלנו, למיין ולסדר ארונות באמצע הילדות זה כמו לצחצח שיניים באמצע סעודת יום הולדת. מהר מאוד הכל מצטבר שוב. מצד שני, אם ההילולה נמשכת ונמשכת חייבים לעשות סדר מדי פעם.

הדחף לצבור ולאגור חיובי וטבעי. בראשית, הנטייה לאסוף היא כללית. ילדים מלקטים אבנים, צדפים, גולות, חרקים, חלקי צעצועים , עפרונות, מדבקות, קלפים ועוד... הם מתקשים לזרוק ולהפטר מכל מיני סיבות: אם הם חוו מחסור, הם יצברו כדי להימנע מתחושת החוסר. אם הם חוו שפע הם יאגרו כי זה מה שהם מכירים. ריבוי החפצים נותן להם תחושת ביטחון. לתפיסתם - עשיר הוא זה שאינו יודע מה וכמה יש לו. כמה שיותר הרבה - יותר שווה. לפעמים זה אינו הצעצוע עצמו שהם מתקשים להניח בצד אלא הזיכרון המתוק שהוא מביא עימו. ובכלל, מבחינתם זה לא נכון שהם אף פעם לא זורקים שום דבר - עובדה! הם זרקו בעבר את המוצץ והבקבוקים. בתחילה הם אוספים כדי להתבשם מתחושת השפע. בהמשך הם ממיינים ומנפים כדי להשתחרר מתחושת העודף.

בתוך כל ילד בלגניסט מסתתר ילד מאורגן שאוהב להכניס דברים לכיס אבל שוכח להוציא משם את הידיים כדי לסדר.  בתוך כל הורה שהופך ל"פיית הניקיונות" מסתתר הורה שחושש להיות אכזרי ובלתי מתחשב ושאינו מעז להכריח את הילד לעשות דברים ללא הסכמתו.

מה לעשות שרק דרישה אקטיבית לקפח את הדחף הראשוני, להיפרד מדברים מיותרים ולהכניס בהם סדר היא זו שדוחפת קדימה. ככה הוא מבין שעדיף שיהיו לו מעט דברים שהוא עושה בהם שימוש רב מאשר הרבה דברים שהוא עושה בהם שימוש מועט. איכות עדיפה על כמות. ככה מתפתחת תחושת קניין אמיתית, אחריות ונכונות להשקיע בהבטחת הקניין. ככה הנטייה הפרימיטיבית מקבלת ביטוי יותר ספציפי ופחות חומרי. הילד מתחיל לפתח תחביבים ותחומי עניין, לבנות אוספים, לאגור ספרים והשכלה במקום גולות ובָּקוֹגָנִים.

וורן באפט רכש חברת רכבות ב 25 מיליארד דולר רק בגלל שאבא שלו לא קנה לו רכבת צעצוע שביקש כשהיה קטן. תסכול אופטימאלי הוא מנוע רב עוצמה.

אל תהססו להכניס את המפתח לסוויץ' ולהתניע.

כיצד משתחררים מעודפי הצעצועים ואגירה עודפת קראו : "כואב הלב לזרוק משהו טוב"

כיצד לקבל עזרה מהילדים תוך שינוי בעמדות הפנימיות קראו: " חג הסדר והנקיון "
על החשיבות שבהתכנסויות באותה מתכונת משפחתית כל שנה קראו: "והגדת לבנך "

1 תגובות