עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

30.10.2012

הדפסלהדפסת הפוסט

מחשבות נודדות וחלומות בהקיץ- המשך





אנונימי אמר/ה:
קצת מפחיד. חשבתי שהוא מפתח את הדמיון ואנחנו עושים לו טוב כשנותנים לו לשחק ולשקוע בדמיון. לנו זה נותן קצת שקט ופחות טלוויזיה ומחשב. איך יודעים מתי זה יותר מדי? האם המוח , או הילד בעצמו לא יודע מה טוב לו והוא יפסיק כשזה יהיה מוגזם?

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:
ל"קצת מפחיד"
היינו רוצים להאמין שאנחנו יודעים מה טוב לנו. אבל, מה אם לא?? מה אם אנחנו יודעים מה טוב לנו אבל לא תמיד יודעים מה מזיק לנו? מה אם אנחנו,לפעמים, נמנעים דווקא ממה שטוב לנו?

אנחנו חושבים כמו שאנחנו אוכלים.
בן אדם מסוגל לאמץ דיאטה שתגרום לחסר תזונתי. כך גם המוח. הוא יכול ליצר לעצמו חסך על ידי משיכה לגריה לא מאוזנת.
משחק דמיוני ששוזר לתוכו אירועי יום יום ולא רק תכנים בדיוניים ומלחמות אפוקליפטיות; משחק גמיש שמתפתח ומשתנה מפעם לפעם; שהילד מסוגל לצאת ולחזור אליו לסירוגין ולא לשקוע בו עד אובדן חושים; משחק בו לילד יש שליטה מודעת על מחשבותיו והוא יכול לתקשר ולספר עליהן לזולת - משחק דמיוני שכזה הוא ברכה. אז אתם יכולים לנוח קצת בשקט בלי לשקוע בזה עד אבדן חושים; לעסוק במשהו מרגיע תוך כדי תשומת לב למה שקורה מסביב ומאוד מומלץ להצטרף מדי פעם לילד ,לשחק איתו ולתקשר איתו על עולמו הפנימי. משחק שכזה הוא ברכה כפולה.


אנונימי אמר/ה:
המידע על "מערכת ברירת המחדל" חדש ומרתק עבורי. כאם לילד בן 9 בעל עולם פנימי עשיר ויצירתי זה גרם לי לבדוק שוב דברים שתמיד חשבתי שהם חיוביים. הוא אמנם מסוגל לשתף במשחקים שלו אח או חברים ולהיות איתם באינטראקציה מתמדת, אבל אין ספק שכשהוא "בפנים" זה עד הסוף. בעקבות הפוסט התחלתי לקשר בין היכולת שלו לשקוע במשחק לבין היותו קצת "מרחף" בתחומים מעשיים- מתמרח כשצריך למהר, דפים נאבדים לו, הודעות מבית הספר לא תמיד נמסרות בזמן...
האם לדעתך כדאי להגביל את הזמן שמוקדש למשחקי דמיון, אם רואים שהם סוחפים מדי?


"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:
ל"בודקת"
(ילד בן 9 שנוטה "לרחף")
השבוע התפרסם בעיתון מאמר שטען כי מטלות קלות (לאחר חשיבה מאומצת) המאפשרות למחשבה לשוטט עשויות להגביר יצירתיות. כאיור למאמר ניראה איינשטיין רוכב על אופניו. איינשטיין חקר הרבה ורכב קצת. שיוט באופניים ובמחשבות עזר לו להגיע להארה ותובנות. ארמסטרונג, זוכה הטור דה פראנס שבע פעמים ברציפות, לעומת איינשטיין רכב הרבה וחשב פחות. הוא מצא דרך להפוך מדמות שכדאי לזכור לספורטאי שחפר לעצמו בור (עיסקאות סמים). מסקנה: איינשטיין צדק. היחס שבין חשיבה מעמיקה ושיטוט במחשבות הוא שקובע.
רשת המחשבות הנודדות, כמו הדמיון, חיונית לאינטגרציה של הרבה פרטים, להבשלה תפיסתית וחשיבה יצירתית. היא כוללת הרבה אזורים במוח שבזמן מנוחה מסתנכרנים ומתקשרים ביניהם בגלים איטיים. המינוס שלה שלא תמיד ניתן לשחזר את הפעילות שלה באופן רצוני. כמו חלום שפרח לו. כשהיא אקטיבית מדי היא מפריעה לחלק את הקשב בצורה יעילה.

האם בנך מתאים לתיאור הזה? האם מצד אחד עולמו הפנימי עשיר ויצירתי, אך השליטה המודעת שלו על הקשב והמחשבות לא מספיק טובה?
בגיל 9 כדאי לדבר עם הילד ולגייס את המוטיבציה שלו, כפי שכתבנו בפוסט "חלומות בהקיץ". אפשר וכדאי להגביל את הזמן למשחקים ולהקדישו לפעילויות פשוטות (כמו תחביב, יצירה, הליכה, רכיבה, גינון..)שמאפשרות למחשבה לטייל, לא רחוק מדי ובלי ללכת לאיבוד.

עוד על מחשבות נודדות ראה פוסט: חלומות בהקיץ 

על חשיבות הדמיון ותעתועיו ראה פוסטים: גנב טוב גנב רע, נמר גדול נמר קטן, פורים שלא נדע, ראיתי את פרעה,

על ציור ודמיון ראה פוסט: משפחה שכזאת

16.10.2012

הדפסלהדפסת הפוסט

חלומות בהקיץ / מחשבות נודדות



לחלום מעט ולעשות הרבה או לחלום הרבה ולעשות מעט – הבן שלנו תמיד יבחר באפשרות השנייה.

למרות שהוא מוכשר, רוצה ללמוד ומגיע להישגים טובים הוא משייט באופן חופשי לעולמות פנימיים ונראה כאילו הוא לא מקשיב. הוא מעדיף לשקוע לעולם הדמיון, לקרוא או לשחק לבדו על פני מילוי חובות, עזרה בבית או משחק עם אחרים. בעת הכנת השיעורים הוא עסוק בשאלות פילוסופיות שאין להן קשר לתרגול וללמידה המעשית שהוא צריך לעשות. הוא נראה מעופף, תלוש ולא פרקטי.

איך עוזרים לו לא להיות חסר אונים ותושייה מול משימות יום יומיות, לחלום בלילה ולא ביום?

שאלו את עצמכם, באיזו תדירות המחשבות שלכם נודדות למשהו שאין לו קשר לפעילות בה אתם עוסקים באותה עת. כ - 40%-50% מהזמן, במקום להיות עסוקים ב"כאן ועכשיו", אנחנו נזכרים במה שהיה בעבר, חושבים על מה שיקרה בעתיד או על מה שלא יקרה בכלל. מקורה של נטייה זו ברשת עצבית שמופעלת בזמן מנוחה כאשר אין דרישה ממוקדת מעולם חיצוני. לצידה פועלת רשת עצבית נוספת המיועדת לטיפול במשימות אקטואליות ומעשיות הדורשות ריכוז נפשי. שתי המערכות חיוניות ביותר לתפקוד תקין. האחת עוזרת לנו לעגן את עצמנו במציאות, לעשות אינטגרציה של אינפורמציה ממקורות שונים, לתפוס את עצמנו כחלק ממערכת שלמה ולשמור על קשר רציף עם הסביבה. השנייה, ("מערכת ברירת המחדל") מעבירה את מרכז הכובד מן החוץ לפנים, נותנת למציאות משמעות אישית, סובייקטיבית ופרטית ומגמישה את אחיזתנו במציאות באופן שיתאים לנו.

בעולם רווי דמיון ומציאות וירטואלית, שבו ילדים נדרשים למעט מאוד עשייה ואחריות ומרבים לשחק בגפם, קורה שרשת עצבית אחת מתפתחת על חשבון רעותה. עולם הפנטזיה והמחשבות הנודדות הופך למציאות אלטרנטיבית שיש בה כל מה שטוב וכל מה שרוצים ללא מאמץ. ילדים מוכשרים נהנים לשקוע לחשיבה מופשטת ולא מחייבת על המציאות במקום להתמודד עם המציאות עצמה. לא מפריע להם שהקשר בינם למציאות הוא דמיוני בלבד, המציאות פרוזאית מדי לטעמם והעולם מלא בה. הם מעדיפים לחלום, כי מחלומות אפשר להתרגש ומהמציאות לא. במקרים קיצוניים הם מפתחים אשליה של הבנה, הופכים מרוכזים בעצמם ומנותקים מהסביבה, מאמינים שהחלום הוא המציאות והמציאות היא בדיה.

כשבנכם גולש לעולם פנימי באמצע הלימודים, הארוחה או המקלחת הוא דומה לנהג שתוך כדי נהיגה בכביש 6 מסיר את העיניים מהכביש ושוקע באפליקציה של מרוץ מכוניות שהוריד לסמרטפון. לא רק שהוא מסתכן שהמציאות תתנגש בו חזיתית, הוא גם מחווט את הרשתות העצביות במוח באופן כזה שהאחת מדליקה את השנייה ("מה שנדלק יחד – נדבק יחד). כדי שהוא יתעורר בזמן ויגיע ליעדו בביטחון הוא זקוק לעזרתכם.
עזרו לו להכיר בבעיה. קרוב לוודאי שהוא כלל לא מודע לה. בעולמו הווירטואלי הבעיה היחידה שהוא מזהה זו הביקורת הבלתי פוסקת שהוא מקבל מהסביבה. תנו לו מידע (הסבירו על שתי הרשתות במוח). הדגימו על עצמכם. הבינו לליבו (לקושי לרסן את המוח ולעונג שהוא שואב מנדידת המחשבות). שתפו אותו בחיפוש מה ניתן לעשות. הגדירו זמנים ביום בהם חשוב יותר להימנע מחלימה (בבית הספר, עם חברים, כשמבצע פעולות במציאות). תנו לו כלים למדוד את השינוי. תנו לו יותר תפקידים בבית ועיסוק במציאות החיצונית. נהלו יחד אתו מעקב וחזקו את המוטיבציה שלו על ידי הערכה לשינוי.

אם השינוי ייקח מעט זמן העבודה שלכם תהיה קלה. אם השינוי ייקח יותר זמן ממה שחשבתם – אל תתייאשו. סימן שהעבודה שלכם יותר חשובה.



איך עוזרים להם להפסיק לחלום ולעשות שעורי בית ולחזור להרגלים הטובים קראו-

 "לעשות רק מה שבא לי", "הרגל זה הרגל"

איך הופכים את השגרה היום יומית לתרגול קשבי ולא לנזק קשבי -

2.10.2012

הדפסלהדפסת הפוסט

מתנה

כמו שהבטחנו...
פעם בכמה זמן נצייר ונספר (נצ-פר) רגעים מהחיים שלכם. איזה הזדמנות יותר טובה להתחיל מסורת אירוח שכזו מאשר סוכות. חג שמח ותמשיכו לספר בכדי שנוכל לצ-פר :)
 אנונימי אמר/ה...

מתנה של ילד
יש לנו ילד בן שלוש ורבע. פשוט מתנה בחיינו. מידי פעם אני ככה אומרת לו: אתה המתנה שלי. לפני חצי שנה כשאמרתי לו כך הוא התנגד ואמר: לא! אני יהודה! הרגעתי את הרצון שלו להיות מישהו בפני עצמו ולא רק מתנה של אמא. אמרתי לו שהוא יהודה. ואני מאוד שמחה ממנו. בשבוע שעבר באיזה רגע משובב אני שואלת אותו: 'מי המתנה שלי?'. הוא עונה לי: 'אני' ואחרי רגע של הרהור מוסיף לשאול: 'אמא, את קבלת אותי בשקית? כמו פלימוביל?
9 בספטמבר 2012 01:14 
ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"מתנה"
תודה על המתנה שלך אלינו. היא ראויה להיות מצו-פרת.הנה ראשיתה של חשיבה מטאפורית. בנך כבר יודע שהוא לא בדיוק כמו מתנה שקונים בחנות ושזו דרך משונה של אמא לומר שהיא אוהבת אותו. ובכל זאת לפעמים הוא עוד קצת מתבלבל..
איזו מתנה מתוקה.11 בספטמבר 2012 11:10