עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

27.11.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

מריבות אחים

כשאנחנו מגיעים הביתה, כל מה שאנחנו רוצים זה קצת שקט. אבל הבנים שלנו לא מפסיקים לריב: חוטפים דברים זה מזה, צועקים אחד על השני, מציקים, נותנים פליקים... אפילו נעיצת מבט ממושכת יכולה להפוך לקטטה שמחייבת אותנו להתערב, אחרת- אוי ואבוי. לעומת זאת, ישנם זמנים של חסד, בהם הם משחקים יחד מקסים. לפעמים דווקא כשאנחנו לא בבית.
מדוע הם מתפקדים על קצות העצבים (שלהם ושלנו)? האם זה כדי לקבל תשומת לב? אם כן, האם כדאי להתערב כמה שפחות?
היזהרו מ-"טעותולוגיה": ההנחה שמריבות אחים נועדו למשוך את תשומת לב ההורים, ושאם נשים לב אליהן הן תתגברנה – דומה לטענה שהשמש סובבת סביב כדור הארץ כדי לקבל את תשומת ליבנו. עובדה! כל פעם שאנחנו שמים לב לשמש – היא שם!

הנה אפשרות אחרת: ביחסי אחים מתקיים כל העת מתח בין שתי נטיות מנוגדות: צורך בהתקשרות מחד וחיפוש אחר דומיננטיות (בעברית- שולטנות) מאידך. הצורך בהתקשרות דוחף את האחים לחפש אצל השני קרבה והגנה, נאמנות, אינטימיות, זמינות ואכפתיות. הרצון להשיג מעמד ועוצמה דוחק בהם למקם את עצמם מעל הזולת, לסמן טריטוריה ולשמור עליה בקנאות. בעוד השאיפה להתקשרות מזמנת הכרה באחר, התחשבות, ויתור והתמסרות – השאיפה לדומיננטיות מעודדת מפגני כוח, תחרותיות, התגרות ואפילו הפחדה.

יחסי אחים מתייצבים ונרגעים כאשר נוצר שיווי משקל בין הנטיות הסותרות. כל משפחה מגיעה לאיזון משלה. התפקיד לאזן בין הנטיות הללו מוטל, בהתחלה, על ההורים ועובר בהדרגה אל הילדים. כאשר הורים בוחרים "לא להתערב" בטרם הילדים הבינו כיצד ניתן לאזן בין הצרכים הללו– הפתרונות שהאחים מוצאים הם של ויתור על אחד מהדחפים או פיצול ביניהם. במצבים מסוימים הם רק יריבו וברגעים אחרים שהם ישחקו נפלא וישמרו זה על זה. או שאחד האחים מוותר לגמרי על זכויותיו ורצונותיו כדי לשמור את הקשר, בעוד שהשני משתלט ומתנכל לו כל הזמן. ויהיו אחים שרק יריבו.

נראה שלבנים שלכם לא מובן כיצד להגיע ליחס הנכון בין קשר טוב ושולטנות (דומיננטיות). הם מנסים למשוך את תשומת לבכם, כדי שתכוונו אותם לדרך הנכונה.
הגבילו תחרות והתגרות בכל מסווה שהוא (גם נעיצת מבט ממושכת יכולה להתפרש כחדירה למים טריטוריאליים...). אל תאפשרו השפלות או לגלוג. ועצרו אותם במסר ברור ("אל תשתלט!", "בבית שלנו לא מתגרים", "בלי תחרויות!"). הציעו דרכים לגיטימיות לרכישת מעמד וייחודיות (תחומי אחריות, עזרה בבית, זמנים אישיים, פיתוח כישרונות). עודדו אותם לדאוג אחד לשני, לעזור, לפרגן, להתחלק ולוותר. הרבו בבילוי משותף (יצירה, טיול, בישול, ארוחה, שיחה, משחקים...).
פעילויות משותפות כמוהן כטקסי פיוס. הן משכינות שלום, ממתנות כעסים, סכסוכים ונותנות קדימות לקשר המשפחתי החם.

עוד באותו נושא קיראו:
האם להתערב במריבות - "רשיון לריב"
על תוקפנות בגיל הרך - "רק רציתי לשחק"
על חוצפה ותוקפנות בגיל שלוש והלאה - "תוקפנות לייט"
האם לעודד ילדים להרביץ בחזרה - "מציקים לי"
על מריבות והצקות בבית ספר - "הוא הרביץ לי"
על כינויים ומילות גנאי -"מילים לא מזיזות לי"


12.11.2014

הדפסלהדפסת הפוסט

סיפור לצי-פור

״אנונימי״ אמר/ה...

משתפת בכמה סיפורים מהבת:
הבת אוהבת למולל את השיער ביד אחת ולמצוץ אצבע של היד השנייה. יום אחד הסבתא מסרקת אותה
סבתא: "יו, איזה קשרים גדולים עשית לך בשיער! "
הבת: "מעכשיו אני יעשה רק קשרים קטנים!"

הבת מנשקת ומחבקת את השמיכי שלה בהנאה
אמא (בצחוק): "בסוף אני אחשוב שאת אוהבת את השמיכי שלך יותר ממני!"
הבת: "מה פתאום, אני אוהבת אתכן אותו הדבר!"

הבת משחקת בטלפון צעצוע כאילו היא מתקשרת למטפלת האהובה שלה ומדברת אתה. אחר כך היא אומרת לי: "למי עוד להתקשר?"
אני: "אולי לגננת?"
הבת: "לא... תבחרי מישהו שאני לא מתביישת ממנו."
היא רואה בטלפון צעצוע ציור של ילדה בלונדינית עם קוקיות על המכסה.
הבת: "אמא, זאת אני?"
אני: "לא. זה רק ציור. "
היא: "לא, זאת אני. התחפשתי."

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה...

ל"משתפת"
אני מבטיחה !!! לאייר את אחד הסיפורים החמודים כל כך ולהפכו לצי-פור.
החמידות הנאיבית הזו לא נמשכת לעד. בגילאי שלוש עד חמש היא בשיאה. אחר כך היא דועכת (ובאות הפתעות אחרות). האזנה לחמידות הזו יכולה ללמד אותנו על הפנימיות הססגונית שלהם.

כשהיא מוותרת על "קשרים גדולים" ומתעקשת על "קשרים קטנים", היא מסבירה, בשפתה, שהיא מתכוונת להערים קשיים קטנים בלבד. רק כאלה שהכרחיים כדי להרגיש שהיא ואמא שונות, נפרדות. שיש לה רצון משלה , שונה משל המבוגרים, ושהקשר הטוב עמם יכול להכיל את השונות הזו. קשר הוא גם קשר אחר.

כשהיא מבחינה בין מי שהיא אוהבת ולא מתביישת למי שהיא אוהבת אבל מתביישת ממנו, היא כבר יודעת לאחוז ברגש משני קצותיו. המודעות הרגשית והחברתית שלה מתחילה לצמוח. יש כאלה שעוזרים, שומרים, מטפלים, מרגיעים, מתפעלים. אותם היא רק אוהבת. יש כאלה שבנוסף מאתגרים אותה קוגניטיבית, מתווכים לה נורמות תרבותיות וערכים. מהם היא גם מתביישת. מעבר לטלפון עלולים להגיח הנזיפה, הביקורת, אי ההסכמה, הגינוי, האיסור.

אני מקווה שבנוסף על אלבום תמונות, את מכינה לה גם אלבום חוכמות. כאמא, נהגתי לרשום על פיסות נייר את החוכמות של ילדי. לבר/בת המצווה אספנו אותם. עכשיו חלקן משמש השראה לצי-פורים בבלוג.

כשבתך, בבגרותה, תקרא את החוכמות שלה, מין סלט עלי בייבי מרענן שאספת עבורה, היא תקבל הצצה לכמה חמודה וכמה אהובה היא הייתה. ואיזה אמא מבינה וזמינה הייתה לה.
לפעמים תמונה אחת שווה אלף מילים. ולפעמים חוכמה אחת שווה אלף תמונות.

הפניה לפוסטים בנושאים דומים:
על הדרך בה אנחנו מפתחים תובנה לנפש של הילד קראו – "להציץ לראש של הפשוש", "סיפור שקיבלנו", "מתנה", "למה?".