עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

11.12.2012

הדפסלהדפסת הפוסט

פית השיניים


לנוצרים יש את סנטה קלאוס. לנו יש את נס כד השמן, אליהו הנביא ואת פיית השיניים.

מאחורי כל אמונה לא ראלית, שמשהו בלתי אפשרי קרה או יקרה חבויה ,בדרך כלל, מטרה ראלית ואנושית עד מאוד. סנטה קלאוס ואליהו הנביא מייצגים את רוח החג. נס כד השמן עוזר לנו לבסס ראיה אופטימית ולהאמין בכוח של ניצוץ קטן להצית אש גדולה. פיית השיניים נותנת משמעות חיובית לאירוע של נשירת השן.

אבל יותר מכל, שימור משותף של הקסם והרחקה מרצון של הספק וחוסר האמונה מקרבים לבבות. כשהורה וילד קושרים קשר להעמיד פנים שהפיה מגיעה בלילה ומחביאה שי מתחת לכרית, הם חולקים יחד הוויה תמימה של היקסמות ואושר.

איינשטיין אמר שיש שתי דרכים לחיות את החיים: אחת, כאילו שום דבר אינו נס. השנייה, כאילו הכול נס.

כששן נושרת ואחרת צומחת במקומה – זה נס!

כשהפייה שמה מתנה מתחת לכרית – זה קסם!

כשילד משאיר לפיה מכתב: "רק אל תביאי לי במתנה בגדים, כמו שאימא תמיד מביאה" – זה מקסים!



6.11.2012

הדפסלהדפסת הפוסט

למה?


נו, באמת  , למה?
למה הם שואלים כל הזמן "למה?" "למה?"
למה היא קוד הכניסה לאתר של חשיבה מופשטת במוח ( שם המשתמש הוא "אני").  פתאום הילד מבין שלתופעות מוחשיות יש הסברים לא מוחשיים; שלחיצה על כפתור סימן השאלה יכולה להניב הסבר מעניין. הוא עוד לא יודע מתי מתאים ללחוץ על הכפתור ומתי לא ולכן מנסה שוב ושוב. בעקבות השימוש החוזר בשאלה הוא מוצא שדברים קורים מסיבה כלשהי ושה"סיבה" מקדימה את ה"תוצאה" לא רק במילון.
הוא מגלה שיש אנשים שתמיד ינפיקו הסבר הגיוני למה שהם עושים:
למה אימא שומרת את העיתונים?  כי היא לא הספיקה לקרוא בהם; כדי לזרוק למחזורית.
ויש אנשים שעושים מה שעושים כי ככה:
למה אבא אוסף את העיתונים?  ככה!

אם ה"למה" מעצבן אותכם כרגע, היו בטוחים שהוא יחלוף. לא ירחק היום והוא יתחיל לענות "ככה" על ה"למה" שלכם. 

30.10.2012

הדפסלהדפסת הפוסט

מחשבות נודדות וחלומות בהקיץ- המשך





אנונימי אמר/ה:
קצת מפחיד. חשבתי שהוא מפתח את הדמיון ואנחנו עושים לו טוב כשנותנים לו לשחק ולשקוע בדמיון. לנו זה נותן קצת שקט ופחות טלוויזיה ומחשב. איך יודעים מתי זה יותר מדי? האם המוח , או הילד בעצמו לא יודע מה טוב לו והוא יפסיק כשזה יהיה מוגזם?

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:
ל"קצת מפחיד"
היינו רוצים להאמין שאנחנו יודעים מה טוב לנו. אבל, מה אם לא?? מה אם אנחנו יודעים מה טוב לנו אבל לא תמיד יודעים מה מזיק לנו? מה אם אנחנו,לפעמים, נמנעים דווקא ממה שטוב לנו?

אנחנו חושבים כמו שאנחנו אוכלים.
בן אדם מסוגל לאמץ דיאטה שתגרום לחסר תזונתי. כך גם המוח. הוא יכול ליצר לעצמו חסך על ידי משיכה לגריה לא מאוזנת.
משחק דמיוני ששוזר לתוכו אירועי יום יום ולא רק תכנים בדיוניים ומלחמות אפוקליפטיות; משחק גמיש שמתפתח ומשתנה מפעם לפעם; שהילד מסוגל לצאת ולחזור אליו לסירוגין ולא לשקוע בו עד אובדן חושים; משחק בו לילד יש שליטה מודעת על מחשבותיו והוא יכול לתקשר ולספר עליהן לזולת - משחק דמיוני שכזה הוא ברכה. אז אתם יכולים לנוח קצת בשקט בלי לשקוע בזה עד אבדן חושים; לעסוק במשהו מרגיע תוך כדי תשומת לב למה שקורה מסביב ומאוד מומלץ להצטרף מדי פעם לילד ,לשחק איתו ולתקשר איתו על עולמו הפנימי. משחק שכזה הוא ברכה כפולה.


אנונימי אמר/ה:
המידע על "מערכת ברירת המחדל" חדש ומרתק עבורי. כאם לילד בן 9 בעל עולם פנימי עשיר ויצירתי זה גרם לי לבדוק שוב דברים שתמיד חשבתי שהם חיוביים. הוא אמנם מסוגל לשתף במשחקים שלו אח או חברים ולהיות איתם באינטראקציה מתמדת, אבל אין ספק שכשהוא "בפנים" זה עד הסוף. בעקבות הפוסט התחלתי לקשר בין היכולת שלו לשקוע במשחק לבין היותו קצת "מרחף" בתחומים מעשיים- מתמרח כשצריך למהר, דפים נאבדים לו, הודעות מבית הספר לא תמיד נמסרות בזמן...
האם לדעתך כדאי להגביל את הזמן שמוקדש למשחקי דמיון, אם רואים שהם סוחפים מדי?


"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:
ל"בודקת"
(ילד בן 9 שנוטה "לרחף")
השבוע התפרסם בעיתון מאמר שטען כי מטלות קלות (לאחר חשיבה מאומצת) המאפשרות למחשבה לשוטט עשויות להגביר יצירתיות. כאיור למאמר ניראה איינשטיין רוכב על אופניו. איינשטיין חקר הרבה ורכב קצת. שיוט באופניים ובמחשבות עזר לו להגיע להארה ותובנות. ארמסטרונג, זוכה הטור דה פראנס שבע פעמים ברציפות, לעומת איינשטיין רכב הרבה וחשב פחות. הוא מצא דרך להפוך מדמות שכדאי לזכור לספורטאי שחפר לעצמו בור (עיסקאות סמים). מסקנה: איינשטיין צדק. היחס שבין חשיבה מעמיקה ושיטוט במחשבות הוא שקובע.
רשת המחשבות הנודדות, כמו הדמיון, חיונית לאינטגרציה של הרבה פרטים, להבשלה תפיסתית וחשיבה יצירתית. היא כוללת הרבה אזורים במוח שבזמן מנוחה מסתנכרנים ומתקשרים ביניהם בגלים איטיים. המינוס שלה שלא תמיד ניתן לשחזר את הפעילות שלה באופן רצוני. כמו חלום שפרח לו. כשהיא אקטיבית מדי היא מפריעה לחלק את הקשב בצורה יעילה.

האם בנך מתאים לתיאור הזה? האם מצד אחד עולמו הפנימי עשיר ויצירתי, אך השליטה המודעת שלו על הקשב והמחשבות לא מספיק טובה?
בגיל 9 כדאי לדבר עם הילד ולגייס את המוטיבציה שלו, כפי שכתבנו בפוסט "חלומות בהקיץ". אפשר וכדאי להגביל את הזמן למשחקים ולהקדישו לפעילויות פשוטות (כמו תחביב, יצירה, הליכה, רכיבה, גינון..)שמאפשרות למחשבה לטייל, לא רחוק מדי ובלי ללכת לאיבוד.

עוד על מחשבות נודדות ראה פוסט: חלומות בהקיץ 

על חשיבות הדמיון ותעתועיו ראה פוסטים: גנב טוב גנב רע, נמר גדול נמר קטן, פורים שלא נדע, ראיתי את פרעה,

על ציור ודמיון ראה פוסט: משפחה שכזאת

16.10.2012

הדפסלהדפסת הפוסט

חלומות בהקיץ / מחשבות נודדות



לחלום מעט ולעשות הרבה או לחלום הרבה ולעשות מעט – הבן שלנו תמיד יבחר באפשרות השנייה.

למרות שהוא מוכשר, רוצה ללמוד ומגיע להישגים טובים הוא משייט באופן חופשי לעולמות פנימיים ונראה כאילו הוא לא מקשיב. הוא מעדיף לשקוע לעולם הדמיון, לקרוא או לשחק לבדו על פני מילוי חובות, עזרה בבית או משחק עם אחרים. בעת הכנת השיעורים הוא עסוק בשאלות פילוסופיות שאין להן קשר לתרגול וללמידה המעשית שהוא צריך לעשות. הוא נראה מעופף, תלוש ולא פרקטי.

איך עוזרים לו לא להיות חסר אונים ותושייה מול משימות יום יומיות, לחלום בלילה ולא ביום?

שאלו את עצמכם, באיזו תדירות המחשבות שלכם נודדות למשהו שאין לו קשר לפעילות בה אתם עוסקים באותה עת. כ - 40%-50% מהזמן, במקום להיות עסוקים ב"כאן ועכשיו", אנחנו נזכרים במה שהיה בעבר, חושבים על מה שיקרה בעתיד או על מה שלא יקרה בכלל. מקורה של נטייה זו ברשת עצבית שמופעלת בזמן מנוחה כאשר אין דרישה ממוקדת מעולם חיצוני. לצידה פועלת רשת עצבית נוספת המיועדת לטיפול במשימות אקטואליות ומעשיות הדורשות ריכוז נפשי. שתי המערכות חיוניות ביותר לתפקוד תקין. האחת עוזרת לנו לעגן את עצמנו במציאות, לעשות אינטגרציה של אינפורמציה ממקורות שונים, לתפוס את עצמנו כחלק ממערכת שלמה ולשמור על קשר רציף עם הסביבה. השנייה, ("מערכת ברירת המחדל") מעבירה את מרכז הכובד מן החוץ לפנים, נותנת למציאות משמעות אישית, סובייקטיבית ופרטית ומגמישה את אחיזתנו במציאות באופן שיתאים לנו.

בעולם רווי דמיון ומציאות וירטואלית, שבו ילדים נדרשים למעט מאוד עשייה ואחריות ומרבים לשחק בגפם, קורה שרשת עצבית אחת מתפתחת על חשבון רעותה. עולם הפנטזיה והמחשבות הנודדות הופך למציאות אלטרנטיבית שיש בה כל מה שטוב וכל מה שרוצים ללא מאמץ. ילדים מוכשרים נהנים לשקוע לחשיבה מופשטת ולא מחייבת על המציאות במקום להתמודד עם המציאות עצמה. לא מפריע להם שהקשר בינם למציאות הוא דמיוני בלבד, המציאות פרוזאית מדי לטעמם והעולם מלא בה. הם מעדיפים לחלום, כי מחלומות אפשר להתרגש ומהמציאות לא. במקרים קיצוניים הם מפתחים אשליה של הבנה, הופכים מרוכזים בעצמם ומנותקים מהסביבה, מאמינים שהחלום הוא המציאות והמציאות היא בדיה.

כשבנכם גולש לעולם פנימי באמצע הלימודים, הארוחה או המקלחת הוא דומה לנהג שתוך כדי נהיגה בכביש 6 מסיר את העיניים מהכביש ושוקע באפליקציה של מרוץ מכוניות שהוריד לסמרטפון. לא רק שהוא מסתכן שהמציאות תתנגש בו חזיתית, הוא גם מחווט את הרשתות העצביות במוח באופן כזה שהאחת מדליקה את השנייה ("מה שנדלק יחד – נדבק יחד). כדי שהוא יתעורר בזמן ויגיע ליעדו בביטחון הוא זקוק לעזרתכם.
עזרו לו להכיר בבעיה. קרוב לוודאי שהוא כלל לא מודע לה. בעולמו הווירטואלי הבעיה היחידה שהוא מזהה זו הביקורת הבלתי פוסקת שהוא מקבל מהסביבה. תנו לו מידע (הסבירו על שתי הרשתות במוח). הדגימו על עצמכם. הבינו לליבו (לקושי לרסן את המוח ולעונג שהוא שואב מנדידת המחשבות). שתפו אותו בחיפוש מה ניתן לעשות. הגדירו זמנים ביום בהם חשוב יותר להימנע מחלימה (בבית הספר, עם חברים, כשמבצע פעולות במציאות). תנו לו כלים למדוד את השינוי. תנו לו יותר תפקידים בבית ועיסוק במציאות החיצונית. נהלו יחד אתו מעקב וחזקו את המוטיבציה שלו על ידי הערכה לשינוי.

אם השינוי ייקח מעט זמן העבודה שלכם תהיה קלה. אם השינוי ייקח יותר זמן ממה שחשבתם – אל תתייאשו. סימן שהעבודה שלכם יותר חשובה.



איך עוזרים להם להפסיק לחלום ולעשות שעורי בית ולחזור להרגלים הטובים קראו-

 "לעשות רק מה שבא לי", "הרגל זה הרגל"

איך הופכים את השגרה היום יומית לתרגול קשבי ולא לנזק קשבי -

2.10.2012

הדפסלהדפסת הפוסט

מתנה

כמו שהבטחנו...
פעם בכמה זמן נצייר ונספר (נצ-פר) רגעים מהחיים שלכם. איזה הזדמנות יותר טובה להתחיל מסורת אירוח שכזו מאשר סוכות. חג שמח ותמשיכו לספר בכדי שנוכל לצ-פר :)
 אנונימי אמר/ה...

מתנה של ילד
יש לנו ילד בן שלוש ורבע. פשוט מתנה בחיינו. מידי פעם אני ככה אומרת לו: אתה המתנה שלי. לפני חצי שנה כשאמרתי לו כך הוא התנגד ואמר: לא! אני יהודה! הרגעתי את הרצון שלו להיות מישהו בפני עצמו ולא רק מתנה של אמא. אמרתי לו שהוא יהודה. ואני מאוד שמחה ממנו. בשבוע שעבר באיזה רגע משובב אני שואלת אותו: 'מי המתנה שלי?'. הוא עונה לי: 'אני' ואחרי רגע של הרהור מוסיף לשאול: 'אמא, את קבלת אותי בשקית? כמו פלימוביל?
9 בספטמבר 2012 01:14 
ילדים זה לא צחוק אמר/ה...

ל"מתנה"
תודה על המתנה שלך אלינו. היא ראויה להיות מצו-פרת.הנה ראשיתה של חשיבה מטאפורית. בנך כבר יודע שהוא לא בדיוק כמו מתנה שקונים בחנות ושזו דרך משונה של אמא לומר שהיא אוהבת אותו. ובכל זאת לפעמים הוא עוד קצת מתבלבל..
איזו מתנה מתוקה.11 בספטמבר 2012 11:10

16.9.2012

הדפסלהדפסת הפוסט

ראש השנה- למה זה טוב?



כבר כתבנו על הקסם של ראש השנה. עם כניסת החג אנו מתחילים לחשוב מה היינו רוצים לשנות, לעשות, לחדש, לתקן... ולא מפסיקים לחשוב.. עד צאת החג.
כאשר אנו בודקים אלו מההחלטות משנה שעברה מימשנו ומבינים שכלום לא השתנה, אנחנו עוברים לתוכנית ב': מה היינו רוצים לשנות אצל הזולת, בן הזוג ובמיוחד אצל הילד שלנו. ילדים הרי נועדו להשתנות. הם צעירים יותר, גמישים יותר, ואמורים להצליח היכן שאנחנו נכשלנו. לא כך?!

האמת הפוכה. לילדים השינוי קשה לפחות כמו למבוגרים. יש להם היקשרות למוכר. כל שינוי מחייב התארגנות מחודשת וקידוד מחדש של המוח. כשהם יוצאים לדרך חדשה הם דומים לנהג שצריך להגיע למטולה אבל קודד את ה-GPS  על ביתו שבאילת.
כשהם שומעים על התוכניות שלנו לשנה הבאה הם תוהים: "אולי אפשר לוותר על השנה הזו?"
הבטיחו להם "שנה טובה" אז למה מקלקלים אותה עם כל מיני חוגים, מבצעים, כללים, סדרים חדשים. מה יש להורים שהם אף פעם אינם מרוצים ממה שיש? מבחינתם המועד הכי מתאים לכל הרעיונות החדשים הוא בעוד שנתיים.

למזלם, יש להם אותנו: מבוגרים אחראיים, מאמנים צמודים שתומכים, מעודדים, מסייעים ומרגיעים.
וככה הכול שוב חוזר אלינו.
מי יתמלא השנה אמונה וביטחון ביכולתו להביא לשינוי (של הילד)? אנחנו!
מי ייתן השנה את כל מה שהוא יכול ויעשה את כל מה שהוא מסוגל? אנחנו!
מי יהיה רגוע, מאוזן, אופטימי, עקבי, מפרגן, לא שיפוטי? אנחנו!
מי לא ייכנע לעייפות, לעומס, ללחצים, לתגובות שליליות מהסביבה? אנחנו!

ושוב אנחנו מסיימים את החג עם רשימה ארוכה של התחייבויות. אלא שהשנה, אין ספק, היא תתגשם!!!

פוסטים קודמים לראש השנה :   

11.9.2012

הדפסלהדפסת הפוסט

פרומו - לראש השנה





זהו ראש השנה השלישי שאנחנו חוגגות עמכם, הקוראים.
חשבנו מה נשנה בשנה הקרובה ועלה ברצוננו להכניס מדי פעם צי-פורים וחכמות של ילדים גם ללא שאלה חשובה או תשובה מעמיקה (אתם מוזמנים להגיב, להשיב בחכמה ביתית משלכם, או לנסח שאלות רטרואקטיביות שכמובן תקבלנה מענה).
ככה אנחנו שולחות קריצה וחיוך לשנה הקרבה ומאחלים לכולנו שגם היא תחייך אלינו.
ככה אנו מזכירים לעצמנו שמשפחה היא קומדיה של מצבים, ילדים הם סטנדאפיסטים מלידה והתובנות האמיתיות מגיעות בפאנץ' ליין. וגם, שחשוב להצליח לזכור את ההומור גם כשהקושי עולה והלצון הולך לישון.

מי ייתן ונמשיך לחייך ולצחוק, ושתהיה לכולנו שנה רבת פנים, תובנות והומור

גוני ושרי.

21.8.2012

הדפסלהדפסת הפוסט

קשיי פרידה

שנת הלימודים החדשה כבר כאן (מהר מידי, קרוב מידי, כואב מידי..) ועמה החזרה למסגרות החינוך, הקושי בפרידות וכן, גם במפגש מחדש. הנה שני פוסטים קצרים בנושא. אחד על ילדים שמתקשים להיפרד והשני על אלו שמתקשים להתחבר מחדש.  פרידות - אי אפשר איתן ואי אפשר בלעדיהן.


 
הפרידות מהבן שלנו בגן מתארכות ונהיות מעיקות. אם פעם סיפרתי סיפור והלכתי, היום זה מתחיל בסיפור, נמשך לציור...למשחק... ועוד סיפור...ועוד אחד... אם לא נענים לו הוא מרים קול צעקה. אם נותנים לו את מה שהוא רוצה זה לא פותר את הבעיה ואולי אף מחריף אותה למחרת. אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר שקרה או השתנה בבית או בגן שאולי גרם לכך.
מה קורה פה? ועוד שאלה: איך עוזרים לו... ולנו?

פרידות הן דבר רגיל. אבל לא כל מה שרגיל מתקבל בשמחה ובגיל. רגע הפרידה הוא לפעמים הרגע הכי קשה, להם ולנו. כמו רגע ההתנתקות של מטוס מהקרקע. או רגע הקפיצה של צנחן ממטוס. ברגע הזה עולים הרגשות במלא עוצמתם גם אם אח"כ הם נרגעים ונשכחים. את הרגע הזה בנכם מנסה לדחות ולרכך... עוד מעט...עוד קצת... ושאת ה-"די!" יגיד מישהו אחר. כאשר מעבירים לילד את ההחלטה "מתי  די" רק מכבידים עליו. היכולת של ילד ללמוד כמה טוב ובטוח לו בגן נסמכת על הביטחון והניסיון של ההורה ומה שהוא משדר. הורה שאומר לילד "תישאר יהיה לך טוב!" ובפועל נשאר עד שהוא רואה שטוב לילד מעביר במילים מסר אחד, ובמעשים מסר שני.
אם את סומכת על אלה אליהם את מעבירה את הטיפול בבנך נסי להעביר בטחון זה גם לילד. הרגעי כדי שתוכלי להרגיע, התעודדי כדי שתוכלי לעודד.
הנהיגי טקס פרידה קבוע שבו לאחר סיפור (אחד ודי!) את מחברת בין הילד לגננת או מצרפת אותו למשחק עם חבר, מחייכת ונפרדת לשלום. אם הוא אינו רגוע, הישארי את רגועה. תני הכרה לרגש שלו ("היית רוצה שאשאר עוד, אבל אי אפשר") עודדי והרגיעי ("אני אוהבת אותך", "אחר כך אחזור", אני בטוחה שיהיה לך יום נחמד") תני הנחייה ברורה ("תן לי חיבוק ואחר כך תגיד יפה שלום") וצאי מהגן.
פרידה מאימא עלולה להכאיב אבל יכולה להיות גם הזדמנות לגדילה. הזדמנות לפתוח את הדלת לקשרים וחברים חדשים.
הכרה, עידוד, הרגעה והנחיה ברורה, בתבנית מוכרת וידועה, יעזרו לבנך להפנים את המסר ולצמוח.


על העזרה שבחפץ מעבר קראו : "חפץ מעבר - לחזור הביתה"
על הקושי לצאת למסגרת חדשה קראו: "את מי אני אוהבת"
על ההסתגלות לגן כאשר זו לא הבחירה האידיאלית:  "הסתגלות לגן - גננת טובה, גננת אווזה"
כשהילד אינו מספר מה היה בגן: "מה קרה בגן"
על כאב גופני כביטוי לכאב רגשי: "כשהגוף מדבר"
עוד על הקושי להתרחק מההורים: "שינויים ופרידות"




הדפסלהדפסת הפוסט

קשיי פרידה- פוסט המשך

לפעמים כשאני באה לקחת את הבת שלי מהגן אני ממש נעלבת ממנה. לפעמים אני לא יודעת אם להיעלב או לשמוח. אולי כל כך טוב לה בגן ולכן היא מתעלמת ממני כשאני באה. יש ימים בהם היא מנפנפת ומחייכת לסמן לי שראתה אותי אבל לא רצה לקראתי, משתהה עוד קצת במשחק, כאילו מתקשה להיפרד מהגן. כשאני כבר רוצה להגיע הביתה היא מתעקשת לשחק עוד קצת במיתקנים בחצר.
האם טוב לה יותר בגן מאשר בבית? האם היא לא שמחה לפגוש אותי? האם הקושי לשלוח אותה לגן הוא שלי בלבד?

התקשרות לאדם אהוב וחיפוש אחר יחסים של קרבה והגנה הם צרכים אנושיים וטבעיים. שלנו ושל ילדנו. ההתקשרות הרגשית הראשונה היא להורים ובמיוחד לאם. אולם היא אינה חייבת להיות מופנית לאדם אחד ויחיד. תודה לאל!
בכניסה לגן, כדי שהילד יצליח להעביר את הקשר מהאם לגננת, הרגשות כלפי האם מתמתנים ומפנים מקום לרגשות דומים כלפי אנשים חדשים (כשם שאני ממתנים רגשות כלפי חבר מהעבר כדי לפנות מקום לחבר חדש). כשההורים באים לאסוף את הילד מהגן הילד מעביר חזרה את תחושת הקרבה וההיזקקות להורה.
אבל הגמישות הזאת בהעברה של קשר מדמות אחת לשנייה איננה אוטומטית ולא מתרחשת בקלות.
כאשר הפרידות ממושכות ותכופות, מה שמובן לנו לא מובן לילד. הוא אינו יודע מתי הוריו יחזרו, האם החזרה תהיה לכל שאר היום, או שזוהי חזרה לצורך פרידה נוספת. לפעמים ההורה מחזיר את הילד הביתה אבל לא נשאר. הורים מגיעים לגן לביקור או שיחה וחוזרים לעבודה. לפעמים, אחרי זמן מה בבית, ההורה צריך ללכת לסידורים. רק כשהילד בטוח לגמרי שהפרידה הסתיימה הוא מרשה לעצמו להיפתח מחדש.
כך גם בתך. כאשר היא תבין מה עומד לקרות היא תרשה לעצמה להשתחרר ולהיפתח אליך. לשם כך כדאי לידע אותה, בטקס הפרידה בבוקר, מי יאסוף אותה מהגן ומה תעשו כשתחזרו הביתה.
טקס קבוע באיחוד מחדש, שבו את יוזמת לעורר מחדש את הקשר, יקל על בתך מאד ("מי בא אלי!" "את מי אני אוהבת!" "אימא צריכה חיבוק גדול!") . שגרה קבועה בסופו של גן, הליכה למכולת או לגן ציבורי עוזרת גם כן לכוון את הציפיות.
אל תדאגי. הרגע שבו היא תוכל להסתדר בלעדייך עוד לא כאן!


על העזרה שבחפץ מעבר קראו : "חפץ מעבר - לחזור הביתה"
על הקושי לצאת למסגרת חדשה קראו: "את מי אני אוהבת"
על ההסתגלות לגן כאשר זו לא הבחירה האידיאלית:  "הסתגלות לגן - גננת טובה, גננת אווזה"
כשהילד אינו מספר מה היה בגן: "מה קרה בגן"
על כאב גופני כביטוי לכאב רגשי: "כשהגוף מדבר"
עוד על הקושי להתרחק מההורים: "שינויים ופרידות"




14.8.2012

הדפסלהדפסת הפוסט

קנאה בין אחים - אחד לך אחד לי

מה יכול להעצים את הקנאה? האם זוהי בעיה רגשית או נתון אישיותי? כמה שאנחנו נותנים לבן שלנו הוא נשאר בלתי מסופק ומקנא באחיו. אנחנו מנסים לאזן ולא לקפח אף אחד מהם. אי אפשר לשמור על שוויון מוחלט אבל הפערים נראים לנו סבירים למדי. אנחנו משתדלים לתת המון תשומת לב לשניהם, כולל זמן איכות לבד. בכל זאת נדמה לנו שמה שלא נעשה, וכמה שלא ניתן הוא רק מקנא יותר. מתי זה יעבור לו?

 הקנאה היא רגש טבעי ובריא כל עוד לא מכחישים אותה. תפקידה לאותת על חוסר שוויון בין חברי הלהקה ("למה למייקל פלפס המון מדליות ולי אף אחת?!"). כאשר חוסר השוויון מובנה והכרחי הקנאה הופכת להשתוקקות לשוויון בלתי אפשרי – שוויון בגיל, מין, הופעה, תשומת לב, חברים, הישגים ועוד. בילדות, קנאה איננה נתון אישיותי ולא בעיה רגשית אלא שלב התפתחותי – קורס חובה בבית הספר של החיים (ראה פוסט קודם: למה לו ולא לי?)

מה יכול להעצים קנאה? הנה כמה אפשרויות:
קושי להרגיש שווה ערך לאחרים אשר נובע ממחסור כלכלי, שונות תרבותית, נכות או מגבלה פיזית – מחזק תחושת נחיתות וקנאה. סדר לידה יכול להוות טריגר לקנאה כאשר יש העדפה עקבית לספק קודם צרכים של אח אחד על חשבון אח שני, או דרישה מתמדת מאח אחד לוותר לשני. סביבה מפלה ומקפחת – דמויות משמעותיות (הורים, סבים, דודים) שמעדיפות או מקפחות באופן בולט ולאורך זמן ילד אחד לעומת השני- מחזקת קנאה.
סביבה שמעודדת תחרות מעודדת גם קנאה. כמו במשפחות בהן מתחרים כל העת, משווים בין הילדים, או נעזרים בתחרות כדי להשיג ציות (אמא: "נראה מי ירדם ראשון?!" ילד: "אבא!").

עד גיל 6-7 רוב הילדים רואים בקנאה הוכחה לנחיתות: יש מישהו שהוא יותר ממני. כדי להכחיש את הקנאה ולהתגונן מפניה הם לוחצים על שוויון טכני ("למה אני גמרתי את הארטיק והוא עוד לא?"), טוענים לחוסר הגינות וקיפוח ("אני לא מקנא, זה הוא לא בסדר"). הם מחפשים חסרונות ומטילים דופי במושא הקנאה ומתקשים לשמוח בשמחתו ("אני יותר קטן ממנו אבל הוא ימות לפניי"). הורים שמתאמצים לאזן ולפצות כדי לפייס את הרוחות מחברים את הקנאה למכונת הנשמה. קנאה שבכוחה לשנות את המציאות והרבה רווחים בצידה לא תדעך.

בגיל 8-9 רוב הילדים מבינים, בעזרת ההורים, שזו לא בושה ולא אשמה לקנא. לפעמים אנחנו מקנאים ולפעמים מקנאים בנו. על כל מישהו שיש לו יותר מלנו יש מישהו שיש לו פחות מלנו. השכן הוא מקשה אחת של יתרונות וחסרונות. הדשא שלו מחייב טיפול ומאמץ שלא תמיד בא לנו להשקיע. הקנאה מסבה לנו צער יותר מכל שכן. וכמה שלא נקנא בדשא שלו, לא נוכל לעשות עליו מנגל. ככה זה!

לצד הניסיון למתן את הכמיהה למה שיש לזולת כולנו משלימים לבסוף עם כך שקנאה תמיד תופיע ותחלוף. ולא נורא שהיא תופיע כי היא גם תחלוף.

בתור לקופה בסופרמרקט,
ילד: "אמא תראי כמה הרבה דברים יש להם בעגלה".
אמא: "הרבה דברים מיותרים, לא בריאים, שלא צריך, ובסוף יגיעו לפח".
ילד: "למה רק להם יש דברים מיותרים שלא צריך ולנו אין?!"

על תחרותיות בין אחים קראו - "לקפל נייר ולהרגיש מיוחד"
על מריבות בין אחים קראו - "מריבות אחים", "רשיון לריב"
על תוקפנות וזעם כשלא מקבלים מה שרוצים - "תוקפנות לייק", "תוקפנות לייט".
על תגובה ללידת אח קטן - "שלא יתפסו לי את המקום"
על קנאה מגדרית - "מה זה בן מה זה בת"

1.8.2012

הדפסלהדפסת הפוסט

קנאה - למה לו ולא לי?


 

יש לי ילדה חכמה ומקסימה. משהו בה לא מרוצה ולא רגוע. לעיתים קרובות מדי היא מקנאה באחיה, בחברות או בשכנות. היא כל הזמן משווה מה יש לאחר ושואלת "למה רק לו?", "אני רוצה כמו שלו". כשנותנים לה לבחור ראשונה (סנדוויץ' זהה לשניהם), לאחר הבחירה היא מתחרטת ומבקשת להחליף. ממה נובעת הקנאה? כיצד אפשר לעזור לה להרגיש מסופקת במה שיש לה

הקנאה היא דחף חברתי, הישרדותי שקבלנו בירושה מאבותינו הקדמונים. כל מי שקנה בסופר ונלחץ שלקחו לו את העגבנייה היותר טובה מתחת לאף או תפסו לו את התור הקצר יותר לקופה - מכיר את מקורותיה של הקנאה. היא התפתחה בלהקה שבה בעל חלקת הדשא הירוקה היה שבע ; מי שהיה מהיר כמו הרוח לא נטרף ; והיפה והחזק זכה לריבוי בני זוג ולמסלול אבולוציוני מועדף. הקנאה היא מנגנון פסיכולוגי מובנה שתפקידו לצמצם שונות ולהגביר אחידות בקרב חברי הלהקה.זו הסיבה שאנחנו מקנאים בעיקר במי שדומה וקרוב לנו ולא בזרים.

הקנאה מתאפשרת כשילדים נעשים מודעים לרגשות שלהם, כשהם זוכרים שראו בעבר מישהו אחר חולק או משחק עם מישהו/משהו שלישי והם חוו קנאה. זה מתחיל בגיל 3-4. בהתחלה קשה להם לבחור בין שני דברים כי תמיד מפסידים דבר אחד. אחר כך קשה לבחור כי הם לא בטוחים בבחירה. בהמשך נשבר להם הלב כשלשני יש משהו שאין להם. הם מקנאים בדברים שיש לילדים אחרים (צעצוע, בגד, אוכל, מחשב..) או בילדים שיש להם דברים אחרים (תשומת לב, חברים, ידע, כשרון, מזל, זכויות..). המודעות לרצון שלשני יהיה פחות כדי שלי יהיה יותר היא שמגדירה קנאה. "למה לו קראתם חמודי ולי רק חמוד?", "למה הוא זורק וקולע למטרה ואני רק זורק?" . כשהם משווים מתוך קנאה הסנדוויץ'' של השכן תמיד יותר ירוק. לא פייר.

הדרך הטובה להלחם בקנאה היא להכיר בה ולקבל אותה. כשבתך מקנאה אמרי לה בטון אוהב: "את מקנאה/ קשה לך לבחור/ את חוששת שלשני יהיה יותר טוב". הסבירי לה "שלפעמים לו יש יותר ולפעמים לך. ככה זה. העיקר שגם שלך טוב וזה לא כל כך משנה". הרגיעי אותה שזה טבעי לקנא, שאת אוהבת אותה ובטוחה שמיום ליום היא תצליח להירגע. ובינתיים אולי חיבוק יעזור.

כדי לגשר על הפער בין זיהוי הרגש ("אני מקנאה") להבנה השכלית ("מה הפתרון?") שאלי אותה מה לדעתה יכול לעזור לה להתגבר על הקנאה. שימי גבול להשוואות ולהחלפות ואל תנסי ליצור כל הזמן איזון או לפצות.
זמן ייחודי שבו את עושה יחד איתה דברים שהיא ואהבת יכול להועיל. ככה היא תבין שלפעמים היא ואמא ביחד והאח בצד, ולפעמים אמא והאח ביחד והיא בצד וזה לא סימן שלא אוהבים אותה. היום היא מרגישה "משלוש יוצא אחד". יבוא הזמן והיא תדע ששלוש זה הרבה יותר טוב משניים. וגם אם הסנדוויץ'' של האח יותר טעים, זה שלה טעים דיו.
  
על תחרותיות בין אחים קראו - "לקפל נייר ולהרגיש מיוחד"
על מריבות בין אחים קראו - "מריבות אחים", "רשיון לריב"
על תוקפנות וזעם כשלא מקבלים מה שרוצים - "תוקפנות לייק", "תוקפנות לייט".
על תגובה ללידת אח קטן - "שלא יתפסו לי את המקום"
על קנאה מגדרית - "מה זה בן מה זה בת"




30.6.2012

הדפסלהדפסת הפוסט

סב/תא חולה




סבתא מצד בעלי, שהייתה חלק חשוב בחיינו, חלתה והיא מאושפזת בבית חולים במצב מדאיג. הבת שלנו, שהייתה מגיעה אליה כל יום בצהריים, איננה מדברת על זה. מלבד כמה שאלות (מי ייקח אותה מהגן? מתי אבא יחזור מבית חולים?) הנושא איננו מוזכר.

אנחנו מתלבטים האם להסביר לה מה קורה? האם בכל זאת לדבר איתה על כך או לכבד את הרצון שלה ולהתעלם? אולי היא לא חושבת על זה ולא כדאי להכניס לה דאגות לראש?



כאשר ילד איננו מדבר על משהו מדאיג שקרה אין זה סימן שהוא לא חווה איום או דאגה. אין זה אומר שהוא לא זוכר או לא חושב על זה.

ילדים מעדיפים לשתוק ולהתעלם כי זהו הפתרון המיידי שזמין להם ביותר ומאפשר להם לעבור את הרגע בשלום.
אין להם עדיין מילים לבטא את מה שהם מרגישים. אין באפשרותם לגלוש באינטרנט ולחפש מידע. הם אינם יכולים לעשות משהו כדי לעזור ולהרגיש מועילים. ההיגיון שלהם עדיין לא כל כך הגיוני, לכן הם סבורים שאם הם לא ידברו הם ישכחו. כאילו שזה לא קורה. לפעמים עצם הדיבור מציף אותם ברגשות קשים להכלה. לכן הם מכחישים את הדאגה, משכנעים את עצמם שהם בכלל לא רוצים להבין ולדעת.

כשהפה שותק הגוף מדבר. הדמיון עדיין עובד. יש פרפרים בבטן והלב מחסיר פעימה. בראש צצים כל מיני דימויים מדאיגים של סבתא בבית חולים ותרחישים לא טובים שיכולים לקרות לה ולאבא.

כשסבתא חולה אי אפשר שלא לדאוג. גם אם לא מדברים זה מדאיג. אך אם מדברים - אחר כך זה קצת פחות מדאיג. על מנת לתת לבתכם מילים וכלים להתמודד עם הבעיה דברו איתה, כדי שגם היא תדבר. פתחו בשיחה על הנושא. הזמינו אותה לשאול אתכם כל שאלה שעולה בליבה.

תנו לה מידע על מה שקורה לסבתא, ברמה ובשפה שהיא יכולה להבין. הסבירו לה שהרופאים עושים מה שניתן כדי לעזור, כדי שסבתא לא תסבול, כדי שהיא תבריא. הציעו לה לצייר לסבתא ציור או להעביר מסר מצולם ומוקלט בפלאפון. הרגיעו אותה שאפילו כשאבא מטפל בסבתא הוא עדיין תמיד חושב וזוכר גם אותה ותמיד יבואו לקחת אותה מהגן. היו יותר זמינים וקשובים מכרגיל. הגעגועים והדאגה לשלומה של סבתא עלולים להציף רגשות דומים גם כלפיכם.

כשאתם מחברים מילים לרגשות, טווים ביחד רגש והגיון, דאגה והתמודדות (המיספרה ימנית ושמאלית), אתם הופכים נסיבות מצערות להזדמנות. ככה היא תבין שהיא מובנת. ככה היא תרגיש מורגשת. ככה היא תדע שהיא לא לבד, שאתם תמיד איתה, מעוניינים במה שהיא חשה ולא רק באופן שבו היא מתנהגת.

עוד על מצוקה רגשית שמקבלת ביטוי גופני קראו - "כשהגוף מדבר - כואבת לי הבטן".

עוד על יחס ילדים למוות קראו - "יום הזיכרון - יחס ילדים למוות".