עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

23.3.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

נמר גדול נמר קטן. (על מציאות דימיון והגבול הדק)

גם השנה, בפורים, הבן שלנו מסרב להתחפש. ניסינו להציע לו רעיונות, להלהיב אותו, אבל הוא בשלו. הוצאנו מהמחסן תחפושות כדי שאולי יתפתה. הוא לבש משהו לזמן קצר ומיהר להוריד. בסוף, הוא הסכים לשים עליו סרבל של מכונאי. תחפושת מינימאלית ואפורה לטעמנו.
איך גורמים לו להעיז להתחפש למשהו יותר עוצמתי? האם ללחוץ עליו או להניח לו?

הרצון שלכם שבנכם יתחפש ויהנה מכך נובע מכוונה טובה ואינטואיציה בריאה.

בגיל הרך ילדים מרבים לשחק משחקי דמיון. הם ממלאים תפקיד של אמא, גננת, אבא, גיבור או חיה. לפעמים מה שנראה לנו משחק סמלי, "כאילו", עבורם הוא השתקפות המציאות, שיחזור של מצבים המוכרים להם מחיי היומיום. זהו מעין משחק במציאות, קצת יותר גמיש מהמציאות, המכוון להביא לסיפוק והנאה. אך הוא עלול להיות לא פשוט. כשאבא ואמא במשחק כועסים-ההרגשה עלולה להיות זהה למה שהוא מרגיש כשכועסים עליו באמת. כשהחיה במשחק טורפת- החרדות מציפות.
מגיל 4 והלאה גוברת בהדרגה ההבנה וההנאה ממשחקי "כאילו". הילד יוצר לו מציאות חדשה, מוסיף לה ממשאלות ליבו, ממציא לעצמו חברים דמיוניים, מפיח רוח חיים בחפצים. המשחק הוא דרך לבטא פחדים ולהתגבר עליהם, לתת מוצא למשאלות תוקפניות וללמוד לרסן אותן, להזדהות עם מי שהיה רוצה להיות ולהשלים עם מה שלא יוכל להיות. זהו גם תפקידן של התחפושות השונות. אבל אפילו בגילאים המאוחרים יותר המשחק עדיין מאופיין בחשיבה מאגית. רגע אחד זה "רק כאילו" ומיד אחר כך זוהי השתקפות המציאות, אמת לאמיתה שמתרחשת כאן ועכשיו. אם הוא נמר, הוא אולי מרגיש חזק אבל גם מסוכן לאוהביו. כגיבור, הוא עלול להיות נתון להתקפה ואיום של מתחרים.
תחפושות ומסיבות פורים מעצימות יצרים ורגשות וכשהרגש מתעורר ההיגיון הולך לישון. התרגשות רבה ורגשות עוצמתיים מטשטשים את הגבול בין "כאילו" ו"באמת". אין טעם ללחוץ על בנכם להתגבר על הרתיעה שלו מתחפושות דווקא בפורים. אולי "לא כל יום פורים" אבל כל יום אפשר להתחפש, ולא רק בפורים. השאירו את התחפושות בסביבה. הזמינו את בנכם להשתעשע יחד אתכם ולהתחפש. התנהלו במתינות. הרגיעו והזכירו לו ש"זה רק משחק", "במשחק הכול אפשרי". עזרו לו להבין שזהותו לא משתנה גם כשהוא מתחפש. הוא באמת "נמר" אבל הנמר לא אמיתי, ולא יכול לטרוף באמת. תנו לבנכם להוביל את המשחק. ככה הוא ירגיש בשליטה וישלוט גם ברגשותיו. תנו לו להתחפש לפרקי זמן קצרים. ככה הגשמת הפנטזיה הכמוסה הרבה פחות מחייבת ומאיימת.
ככה יעשה לילד שהוריו חפצים ביקרו.


9.3.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

בוקר טוב - הורים כמו GPS


אין מישהו יותר עייף מהבן שלנו כשהוא צריך לקום לבית הספר. כל בוקר אותה דרמה. אנחנו מעירים אותו, מגרדים מהמיטה, מזכירים, מזרזים, עוזרים. אנחנו מחפשים לו, מוצאים לו, מגישים לו, מסדרים לו ולבסוף מאבדים את הסבלנות. במקום לקום בזריזות, להתארגן ברוח טובה ולצאת מהבית עם חיוך, ההשכמה רצופה לחץ ועצבנות.
אני לא מבין: הוא כבר מכיר את הרוטינה, אז למה צריך להזכיר לו כל פעם מחדש? למה זה לא מתקדם לשום מקום? איך מעבירים אליו את האחריות?

האמת, כשאני חושב על מה שמצפה לי איתו בבוקר גם אני מעדיף להישאר במיטה.
אני בעד פתרונות קלים. פתרונות קלים מרתקים אותי. פעם הצעתי להורים להשאיר לילד לדאוג להשכמה בעצמו. להיכנס לחדרו ולומר לו בפשטות: "מהיום אני לא דואג לזה יותר!". להפתעת ההורים הילד נתן את הסכמתו המלאה: "יופי! גם אני לא!"...

הבעיה עם הבוקר היא שהוא מגיע, תמיד, בשעה לא כל כך מתאימה. עם שחר, כשעוד כמה דקות של שינה כל כך אטרקטיביות, הפתרון הקל ביותר הוא לדחות את שעת הקימה ואז, כדי לזרז את העניינים, להיות הGPS של הילד:


לחשב עבורו את הזמן (הוא הרי לא יודע כמה זמן נחוץ לקום ולהתארגן בכוחות עצמו. הוא אף פעם לא עשה זאת!); להזכיר לו כל אימת שהוא מתקדם במהירות לא הולמת; לציין בפניו מה הצעד הבא. אם הוא עצר בדרך או פנה לכיוון אחר (חלם, שקע במשחק מול הראי) - לעדכן נתונים מחדש. הרי לחשוב ולעשות במקומו גוזל פחות זמן וכוח. הם גם מסיעים אותו עד פתח בית ספר כדי למנוע איחורים ולחסוך אי נעימות ועוגמת נפש (אם כבר טרחנו לפחות שלא יאחר).

הורים סבורים שעליהם להמשיך ולהגיש סיוע, שאסור להם להרפות עד שהילד ילמד לעשות הכל באופן מושלם. אך כשהמבוגר הוא ה-GPS, מה הטעם לשנן את הדרך ולעבור לנסיעה עצמאית? מה רע במצב הנוכחי? למה שתהיה מוטיבציה להסתדר בלעדיו?

אם ברצונכם לשנות את ההתנהגות של בנכם צריך לעשות שיחת "מה עושים". מצאו זמן לשיחה (רצוי עם שני ההורים יחד).  כדי לחבר בין מה שהוא חווה לבין מה שאתם רוצים התחילו בלהבין את הראש שלו (״אנחנו מנסים להבין מה קורה לך בבוקר?״. ״אולי קשה לך להתרכז, אולי אתה לא כל כך רוצה ללכת לביה״ס..״) שתפו אותו במחשבות ובלבטים שלכם (״גם לנו קשה להתעורר״. ״אנחנו לא רוצים לכעוס על הבוקר, חשוב לנו שהיום יתחיל נחמד ונפרד בהרגשה טובה..״) אך הקפידו להגיע איתו גם לסיכומים:
- סכמו על שעת ואופן הקימה (כמה שיותר מוקדם ולא ברגע האחרון. ניסוי וטעיה לוקחים זמן. והוא לבטח ינסה - ויטעה).
- עשו רשימה של פעילויות קבועות לבוקר (פק"ל) ותלו במקום גלוי. למידה בסדר קבוע, בתבנית חוזרת, מחולקת לפיסות ולצעדים קטנים קודמת לשליטה מלאה. עם ילדים קטנים או כאלה שמתקשים מסכמים כל שבוע משהו אחד נוסף שיעשו בכוחות עצמם. ניתן לתלות את הרשימה על המקרר ולסמן (במגנט סמיילי) כל פעולה שנעשתה.

- עקבו ובדקו היכן יש התקדמות, מה הוא כבר עושה בכוחות עצמו והיכן יש צורך בתרגול נוסף.

- הרבו לעודד אותו גם כשזה לא מצליח. העיקר לחזור ולתרגל שוב ושוב ושוב. חזקו אותו על המאמץ והתהליך ולא רק על התוצאה.

-הציבו גבולות ברורים, במידת הצורך (יוצאים מהחדר לבושים. מדליקים טלוויזיה רק אחרי שמאורגנים. יוצאים מהבית בשעה קבועה.).

ישנם ילדים בודדים הסבורים שהפתרון הפשוט ביותר הוא שירשו להם להמשיך לישון. לוקח להם הרבה זמן, באמת הרבה זמן, 18-20 שנה, עד שהם לומדים.
אין סיכוי שזה יהיה דווקא הבן שלכם.

על קבלת החלטות חדשות וכיצד להתמיד בהן קראו "תמורה בראש השנה"
עוד על הקושי לגייס מוטיבציה קראו "לעשות רק מה שבא לי".
כשפעולות שגרתיות הופכות למלחמה קראו "דווקא"