עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

27.8.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

גן חדש

אני עתידה לשלוח את בני לגן בפעם הראשונה בחייו. בעבר הוא היה אצל מטפלת ואחר כך במשפחתון. בגן יהיו הרבה ילדים וזה שינוי גדול בשבילו. מכיוון שהוא אינו מדבר ולא ממש מבין סיפורים אינני יודעת כיצד להכין אותו למה שיהיה ולהסביר לו על הגן. ניסיתי, אבל הוא לא הראה עניין. אני לחוצה מההתחלה. כיצד ניתן להקל עליו את ההסתגלות?
תינוקות ופעוטות אינם יצורים חסרי אונים. הם חסרי מילים אבל לא חסרי קול. הם יודעים לאותת מצוקה, להזעיק עזרה, להפעיל שיטות הגנה מתוחכמות, גם אם לא מודעות. יש להם דרכים משלהם להירגע, להתמודד ולמצוא פתרונות. מכל מלמדי השכלתי - אך יותר מכל, מילדי! ההתבוננות בהם מגלה לנו מה יכול לעזור להם להבין שהם מוגנים ושההורה יהיה שם בסוף היום.
הנה כמה רעיונות:

ילדים מאריכים את היציאה מהבית ולא מזדרזים לעזוב. מבחינתם הפרידה מתחילה ברגע שהם נדרשים להשאיר מאחור בית ומלואו. קחו את הזמן. דאגו שהיציאה מהבית תהיה במצב רוח טוב. הכינו יחד את תיק האוכל, שימו בתוכו צעצוע קטן, מדבקה, ציור עם כמה מילים ואפילו תמונה משפחתית - תזכורת מאבא ואמא שתשביע גם את הנפש באמצע היום. תנו מילים לקושי של הקטנטן להתנתק מכן השיגור ("שלום דובי/בובה. שלום בית. עכשיו הולכים, אחר כך חוזרים. להתראות!.") השאירו הפתעה קטנה שתחכה לו על השולחן. די בסוכרייה או עוגייה להאיר את קצה המנהרה ולאשר ש"בסוף תמיד חוזרים הביתה!".

במקום מוכר ילדים נמשכים למה שחדש. במקום חדש הם מחפשים את המוכר. בבואכם לגן עזרו לפעוט "להרגיש בבית", להכיר את הגננת והילדים בשמם, להתמצא ולהתמקם. אתרו ספרים, צעצועים ומשחקים דומים למה שיש בבית שיגבירו תחושת מוכרות. גשו לגננת ודברו איתה בנוכחותו. ספרו לו יחד שהיא תעזור ותשמור עד שאתם תחזרו. האמינו (כדי שגם הוא יאמין...) שלמרות שמשאירים אותו במקום זר, עם מישהו זר, לעשות דברים מוזרים שלא עשה בעבר - הכל יהיה בסדר!

ילדים חשים בעצמותיהם שקשר חם ומגע אוהב (שמשחררים נוגדי דיכאון ומשככי כאבים טבעיים) משפיעים יותר מכל על היכולת להתמודד עם לחץ וגעגועים. הם נצמדים להורים ומזמינים אותם להיות קרובים בדרכים שלא תמיד נוחות או מובנות. באיסוף מהגן תנו ביטוי גלוי ומופגן לאהבתכם ולשמחת המפגש: מבט אוהב, חיוך, חיבוק, ליטוף, נשיקה, מילות חיבה, מחיאות כפיים- הכול כלול! גם בבית הרבו להיות יחד, הרשו לעצמכם להתרפק, להתגפף, להתמוגג ולהרעיף אהבה. צמצמו יציאות מהבית והשתדלו לא להשאיר את הקטן עם זרים אחרי שעות הגן, במיוחד בהתחלה. הסתגלות למקום חדש מרגשת ודורשת כוח. נוחו בחיקה החם של הספה ושוחחו על הגן, הפעילות, הילדים ושמותיהם תוך כדי חיבוק.

הניסיון מראה שכאשר הפרידה מתונה והאיחוד מחדש רצוף גילויי חיבה ואהבה אקטיביים הילד לומד להיפרד מבלי להרגיש נעזב, להישאר לבד מבלי להרגיש דחוי, והקשר בין ההורה לילד מתחזק ומתעצם.

מה קורה כשהגננת "לא משהו" וכיצד לעזור לילד להתמודד - קראו "הסתגלות לגן - גננת טובה גננת אווזה".
מהי ההכנה הטובה ביותר לכתה א' - קראו "הכנה לכתה א'"
מהם השיקולים בבחירת גן - קראו ,"לקראת השנה הבאה"
עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים - "שבועות בלבן", "ראיתי את פרעה"
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים - "שינויים ומעברים", "קשה לי", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"


13.8.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

שנה טובה לראש השנה


כרטיסי    שנה טובה הם הזדמנות לחזק ולהדק קשרים משפחתיים, לקרב ידידים, לחגוג יחד את החיים.  ככל שהאיחול רחב יותר, מופשט יותר, משוחרר מאינטרסים צרים ומטרות פונקציונליות הוא מזכיר לנו ומעורר בנו ערכים ישנים, פשוטים ויקרים.
כדאי לאחל  "שנה טובה". זה עובד.
עובדה! בזכות האיחולים שנה שעברה הייתה שנה ממש טובה!!  אמנם התינוק צרח;  לא ישנו בלילות; היינו חולים;  היו מריבות;  הכסף נגמר הרבה לפני שנגמר החודש -  אך אלה רק היוצאים מן הכלל המעידים  שבאופן כללי הייתה שנה טובה.
.
אנו מצרפות 4 אגרות ברכה מחגים קודמים שתוכלו לשלוח לחברים  ו/ או להתברך וליהנות  מהן , כמונו.   מאחלות לכם שתברכו ותתברכו.


מגוני ושרי.






11.8.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

לקראת השנה הבאה-עוברים גן

לקראת שנה הבאה עלינו להחליט לאיזה גן לרשום את הבן שלנו. בנוסף על החשש להשאיר אותו עם אנשים זרים, אנחנו מתקשים לבחור לו מסגרת. ההתלבטות היא בין מסגרת גנית קרובה ומוכרת, עם גננת חמה, אבל לא משכילה לבין גן איכותי רחוק מהבית עם פחות ילדים אבל שהוא לא מכיר.
איך עושים את הבחירה? איך יודעים מה הכי טוב לילד?

מרגע שהפכנו הורים אין יציאה מהתפקיד ההורי: לא להפסקה, לא לחופש, ואפילו כשמעבירים את המושכות לתחליפי הורים, עדיין האחריות שהילד יקבל מענה לכל צרכיו מוטלת על ההורה. עם זאת, ילד גדל בתוך סביבה, וגם היא חשובה להתפתחותו. במפגש עם מסגרת חוץ ביתית הילד מגלה את העולם ולומד לבטוח באחרים. חוויות חיוביות מחזקות ראיה אופטימית, מאפשרות למוח לפרוח וללב ללבלב. אפילו לגעגועים לאמא יש בונוס – הם דוחפים את הילד לחפש קשרים חברתיים חדשים.

השתלבות בגן חדש היא אתגר. באתגר יש כיוון ומטרה, חיבור לכוחות פנימיים, תחושה של התמודדות וניצחון. אתגר אינו זהה ללחץ. לחץ כרוך בעלייה ברמה של הורמון הסטרס בדם המביא לתחושת חוסר אונים, אי פניות ללמידה ולמשחק, שיבושים באכילה, בשינה ובמערכת החיסונית.
בבואנו לבחור לילד מסגרת נשאלת השאלה: מה התנאים הנחוצים על מנת שהילד יישאר מאותגר ולא יכנס לסטרס במצב החדש. מבוגר חם ואוהב, קשרים חברתיים, סביבה מוכרת, שיגרה ידועה מראש, הבנה למה שקורה, גרייה במידה בינונית ומיעוט גורמי סטרס בסביבה הגנית (צפיפות, רעש, כעס וצעקות) – כל אלו מגנים על הילד מפני לחץ לא בריא. כל אלה ועוד ניתן למצוא ברוב הגנים. אין הכרח לחפש את "הגן הכי טוב" כדי שיהיה לילד הכי טוב.

בחירת מסגרת לילד היא תמיד בחירה בין עדיפויות. מעבר מסגרת בגיל גדול עדיף על מעבר בגיל צעיר. כתינוק – הוא אולי יתלונן פחות אבל גם יבין פחות מה קורה, יהיה יותר בלחץ ויהיו לו פחות כלים להתמודד עם השינוי.
מענה רגשי חשוב יותר מאתגור שכלי. לימוד אנגלית בגנון זה אולי "מדליק", אבל לא מתדלק. גננת מחבקת ורגישה שתראה את הילד, תיתן לו את היחס הדרוש ותחבר אותו לחברים חדשים. מאותן סיבות המשכיות עדיפה על שינוי; עדיף גן קטן עם מעט ילדים ועדיף להיות בין הגדולים בגן – כל מה שתורם להרגשה "אני גדול", "אני מצליח", "עולם קשוח אני יכול עליו!!"

אם חישבתם את כל המינוסים והפלוסים ואתם עדיין מתקשים לקבל החלטה, התחברו לדבר הזה שנקרא "תחושת בטן"... ופשוט תבחרו! ואז, הניחו את ההתלבטויות בצד ותנו צ'אנס...
נסו גם אתם להפוך את הלחץ לאתגר. זכרו שלילדכם יכולת הסתגלות, ואתם (וגם הגננות) תמיד תהיו שם בשביל להקל על המעבר. הוא יוצא לגן ולא לקרב, ובסיוע שלכם הוא יצא מזה מנצח!

מה קורה כשהגננת "לא משהו" וכיצד לעזור לילד להתמודד - קראו "הסתגלות לגן - גננת טובה גננת אווזה".
מהי ההכנה הטובה ביותר לכתה א' - קראו "הכנה לכתה א'"
כיצד לעזור לילד להסתגל לגן חדש - קראו  "גן חדש"



4.8.2013

הדפסלהדפסת הפוסט

אוכל זה לא משחק – הרגלי אכילה.





"אנונימי" אמר/ה...
אצלנו קורה משהו דומה. גם הקטנה שלנו נהנית מאוד מאוכל. נמשכת מאד לשחק באוכל ופחות לאכול אותו. היא אוהבת לגעת, למרוח, למעוך, לשפוך מיץ על הספגטי וגם ההפך. חשבנו שזה איזה צורך תחושתי (היא נהנית לגעת בכל מיני מרקמים, לשחק במים, לשפוך ולמרוח לא רק אוכל), לכן נתנו לה. לפעמים אנחנו פחות סבלנים ואז זה נגמר בכעס ובכי. לאחרונה התחלנו לשמוע הערות מהסביבה. גם האחים הגדולים אומרים שזה כבר לא מצחיק. חוץ מזה, השולחן נשאר מלוכלך והיא נשארת רעבה.

מה דעתך? מה הסיכוי שזה יעבור עם הזמן?

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה...
ל"נמשכת" ( ילדה שנהנית לשחק באוכל יותר מלאכול).

קודם כל יופי שהיא נהנית מאוכל. לא משנה מאיזה חלק שלו – המשחק או האכילה. רגשות חיוביים הם, לעולם, אבני בנין טובות להתפתחות יותר מרגשות שליליים.

שנית, בטוח שזה יעבור עם הזמן. בעוד עשר שנים היא בטוח תאכל נקי. אבל מה המחיר? מה ההפסד? והאם אתם רוצים לחכות עד אז?

נימוסי שולחן זה הפטנט של האנושות לאלץ את המוח שלנו לעבור טרנספורמציה למוח תרבותי ומרוסן. דרך האכילה אנחנו מקבלים שעורים בחינם (כל יום מינימום שלושה שעורים) מה לעשות כשיש התנגשות בין דחפים פנימיים ודרישות חיצוניות; איך מחזקים את השריר הזה בראש שעוזר לנו לעשות מה שנהוג, בריא, מתחשב ולא רק מה ש"בא לי". אוכל הינו הזדמנות נהדרת לשפר מיומנויות קשב, לחזור על רצף פעולות מונוטוני, בקצב קבוע, להתרכז בדבר אחד, מבלי להסיח את הדעת לדברים אחרים. התגמול הטעים שיש בקצה המזלג מספיק כדי לעורר את המוטיבציה .

ההכרה והכבוד שאתם נותנים לצורך התחושתי של בתכם מרשימים. אבל מדוע לספק אותו דווקא בארוחה? בארוחה שימו לבתכם גבול ברור ( "עכשיו אוכלים"; "מיום ליום את לומדת לאכול בלי לשחק. כל הכבוד!" ). אם היא משחקת באוכל הרחיקו את הצלחת לדקותיים. תנו מילים לדחף של בתכם ("זה נעים לך לגעת, לשפוך"; "מעניין אותך לעשות ניסיונות עם האוכל"). הציעו הסבר ותחליף- דחף ("כשתגמרי/ כשכולם יגמרו לאכול נוכל לעשות קצת ניסיונות עם אוכל, במקום אחר/ או עם משהו אחר. אבל עכשיו אוכלים יפה. נקי. לאט. בשקט. ככה נהוג. ככה נעים לכולם..") והחזירו לה את הצלחת. היום היא תצליח להתרכז חמש דקות באוכל. מחר היא תתרכז עשר דקות בשיחה. ככה המוח עובד.

אחרי הסעודה אל תשכחו לקיים את ההבטחה ולהציע לה לערבב ולחוש מרקמים. היא אולי שבעה אוכל אך לא שבעת התנסויות. לפורר טישו בתה של אמא או לטבול מגבונים בקפה של אבא יעזרו לה להפנים ש"אין משיחין/ משחקין בשעת הסעודה".

בעולם דיגיטלי וחפוז, כשלילדים יש ננו-סבלנות ומיני יכולת לשאת תסכול ולהתעלם מהסחות, הרגלי אכילה הם לא דבר פעוט. כשם שמלמדים ילד שמשחק זה לא אוכל ("אל תכניס את ארגז החול לפה!") אפשר ללמד שאוכל זה לא משחק. זה אולי קצת מתסכל, אבל תסכול בא וחולף. 

פוסטים נוספים באותו נושא:
על הקניית הרגלי אכילה וכיצד מפתחים מד-דלק פנימי קראו "לא סוגר את הפה"
מה עושים כשילד מסרב לגעת באוכל בריא קראו "לאכול בריא"
איך עוזרים לילד להפסיק לעסוק כל הזמן באוכל - "אוכל כל הזמן"