כשהיא נרגעת, כאילו כלום לא קרה, אני עדיין נסערת. מנתחת בעודף. שופטת את עצמי ואותה. מתקשה לחבק אותה באהבה, בהתמסרות. אני לא יודעת איך להתמודד עם העוצמות הללו. שלי ושלה.
גם היא וגם את בעלות יכולות, עוצמות ורצון עז. כגודל מקווה המים כך גודל הגלים. ושתיכן, כמו אוקיינוס אדיר, כשאתן סוערות הגלים שאתן יוצרות מאיימים להטביע אתכן. זהו רק איום סרק. כל סערה בסוף נרגעת (בוודאי סערה בכוס מים). צריך לזרום, לרכב על הגלים, עד שהכול יחלוף.
יכולות הוויסות של בתך עדיין בחיתולים, אבל לך יש כבר ארגז כלים מלא:
נסי לשים לב לנשימה. לנשום, לנשוף, לנשום, לנשוף, להסדיר אותה.
לבתך הדיבור העצמי עדיין לא זמין , אבל את יכולה לומר לעצמך "הנה אני שוב רואה איום היכן שאין איום ממשי". "הנה שוב חוסר הוודאות (מתי זה יגמר? מה לעשות? מה אנשים יגידו?) קשה לי". הזכירי לעצמך שהבכי טוב ושהיא זקוקה לו כמו סיר לחץ לשסתום בטחון. שמיום ליום היכולת שלה להירגע תבשיל והיא תהיה פחות נפיצה.
נסי לשים לב לנשימה. לנשום, לנשוף, לנשום, לנשוף, להסדיר אותה.
לבתך הדיבור העצמי עדיין לא זמין , אבל את יכולה לומר לעצמך "הנה אני שוב רואה איום היכן שאין איום ממשי". "הנה שוב חוסר הוודאות (מתי זה יגמר? מה לעשות? מה אנשים יגידו?) קשה לי". הזכירי לעצמך שהבכי טוב ושהיא זקוקה לו כמו סיר לחץ לשסתום בטחון. שמיום ליום היכולת שלה להירגע תבשיל והיא תהיה פחות נפיצה.
שבחי את עצמך בכנות. היי נדיבה עם עצמך. את אמא נהדרת אבל רק בן אדם. ברגע שאת משתוקקת לפתח עור של פיל את מתחילה להשתגע. אהבי את עצמך (ואותה) כשאת חסרת אונים. העריצי את עצמך (ואותה) כשהסערה חולפת. את מתמודדת עם התקפי הבכי והזעם שלה, רגע אחרי רגע.. את יכולה לעשות בכל רגע רק את הדבר הכי טוב שאת יודעת לעשות באותו זמן.
נסי לדמיין את הסוף הטוב...
קבלי את הסערה שלה כשם שאת מקבלת את הבכי שלה. מה שקורה טבעי שיקרה וקורה מסיבה טובה – מרוב אהבה. כשהיא נפיצה היא אולי חושבת: "אל תגידי לי 'לא', זה קשה לי מדי. למה שלא תגידי לי פשוט 'כן'". כשאת נסערת את חושבת: "די כבר עם הבכי. זה קשה לי מדי. למה שלא פשוט תירגעי". רגשות זה לא תכנית כבקשתך. אנחנו יכולים להתעלם ממחשבות לא רצויות. אנחנו יכולים לבחור את המעשים שלנו. אבל אנחנו לא יכולים לבחור או להזיז הצידה רגשות. רק לחכות שהם יירגעו, ישתנו, יחלפו.
לגבי מה שאחרים יחשבו או יגידו. אנשים באשר הם נחלקים לשני סוגים: אלה שיאמרו "לא נורא, היא רק בוכה". ואלה שיגידו "זה נורא. היא בוכה!". התעלמי מהם והתרכזי בעצמך ובבתך.
עוד על בכי והתקפי זעם – "הבכי לא נגמר", "בכיין שלי", "התקפי זעם – קשה להיות הורים", "התקף זעם (המשך)".
עוד על תגובות הורים למצבי לחץ – "תוקפנות לייט", "סטירה", "מבחן הכיסא".
3
תגובות
רשומות
3 תגובות:
קראתי את תשובתך בריכוז ובעיון רב. שוב ושוב ושוב,
תוך ניסיון להפנים את המסרים המעצימים הללו.. ולעשות אותם שלי.
להזכיר לעצמי שהבכי טוב, שזה ממש "שעת כושר" לאימון ממוקד ב"שרירי הויסות" והיכולת ה"קרדיו-רפלקטיבית"... ובעיקר לחכות שהגל יחלוף.
וזה במידה רבה וברוב המקרים אכן עוזר, ושומר עלי סבלנית ומכילה, ולשמחתי אפילו מחייכת. ככה אני אוהבת את עצמי כאמא - לא מתרגשת ועוזרת כך לקטנה להבין שאין מה להתרגש מהדבר שכרגע מרגיש לה מתסכל ונוראי.
הקושי שלי נותר ברגעים החריפים האלו, הקשים - בהם ההתקף אורך כל כך הרבה זמן ומקבל כל כך הרבה פנים וצורות, שאני כבר מתחילה לאבד מכוחותי, וזולגת לתוך התנהגויות פחות רצויות כמו לכעוס עליה חזרה, או להתחיל לתת לה תנאים ואולטימטומים שאני יודעת שאינם נכונים : "אם לא תפסיקי לבכות אנחנו לא נעשה X או Y שאת אוהבת" או אפילו, לבושתי, "אמא הולכת. שלום.." - מה שבדרך כלל רק מגביר את הבכי והקושי שלה.
מה עושים במקרים האלו? כשהדיבור העצמי שלי כבר לא עוזר לי, כשהעצבים מתחילים לעלות והסבלנות נשחקת, והיא עדיין בשלה?
כשאני מנסה להתכופף ולהציע פיתרון - היא מתעצבנת עוד יותר.. כשאני מתרחקת טיפה כדי לתת לה ספייס - שוב יש החרפה...
איך מגיבים נכון בתוך האירוע?
ואיך כדאי להגיב אחריו - כדי שאלו יתמעטו בתדירותם ובחומרתם..?
אני מבינה לגמרי את ההיבט ההתפתחותי-הבשלתי פה.
אבל... האם אין עוד משהו שאני יכולה לעשות?
הי
מקווה שזה עוד בסדר לשלוח שאלות.
רק עכשיו ראיתי/גיליתי את הבלוג היצירתי והמקסים שלכן.
קראתי את כתבות גיל השנתיים שם הבת שלי מצויה.
בת שנתיים ושלושה חודשים
היא ילדה מאוד מפותחת, מדברת המון, יודעת שתי שפות, מציירת מדהים עיגולים ועוד
עוד לא במסגרת רק עם אמא או אבא או שניהם.
ינקה כמעט עד גיל שנתיים
ערוץ החיים הטובים בקיצור.
בלילות האחרונים, אחרי שנרדמה היא קמה אחרי שעה וחצי או שעתיים עם בכי שכואב לה.
צרחות היסטריות והרבה קושי
היה לה לפני חודש או יותר ביעותים כפי שקראתי על זה והתעוררויות של בכי וזעם אבל יותר בשלב המאוחר של הלילה.
אז חשבתי שזה גם אולי כי הייתה לה תקופה בה הייתה מחקה את החברים שלה
אבל די באובססיביות.
גם על החיקוי אגב ניסיתי לברר בזמנו אבל לא ראיתי משהו מאיר עיניים.
בכל אופן
עכשיו זה שלב מוקדם בו היא מתלוננת על כאבים
היינו אצל רופאה והכל בסדר.
היא מבקשת גם תרופה וזה סוג של מרגיע אותה.
יש לה גם קצת רגרסיה לכל הקשור לקשר איתי האמא.
היא לפעמים צמודה ורוצה רק אותי
לא נראה שיש סיבה באופק.
לא ברור לי אם זה משהו נפשי או פיזי ואיך יודעים.
היא גם מאוד בודקת גבולות עכשיו כפי שתיארת בגיל השנתיים.
אבל נראה שהיא די סובלת בהתעוררויות הלליות שתיארתי.
תודה רבה, איזה באלגן ואתגר!
ואיזה מזל שביום היא כזאת מדהימה...
ל"בסדר"
(בת שנתיים פלוס עם כל מיני בעיות חדשות שצצות)
איזה ילדה מדהימה ואיזה אמא מסורה שממוקדת בילדה ובמה שעובר עליה. באמת, ערוץ החיים הטובים. אבל גם בערוץ החיים הטובים כל גדילה מבהילה! כל פעם שתוכנה חדשה נבנית במוח, סטארט אפ חדש נכנס להרצה צצות בעיות.
כשמתחילים להופיע חלומות - אזורי הרגש והדמיון שפועלים מתוך שינה ללא פיקוח של המוח הגבוה יותר וההגיוני ולפני שיש אבחנה בין חלום, דמיון ומציאות - מופיע גם בלבול ופחד. צמצמו סרטים למיניהם. לפני השינה הזכירי לה שאולי תחלום. שזה כמו "חלומוויזיה" זה לא באמת קורה. ואת תהיי שם תמיד לעזור ולהרגיע.
במהלך ההתפתחות מתפתחת גם התחושה של הגוף והמודעות לתחושות מהגוף, מהבטן, מהשרירים, מכלי הדם ועוד. (למרכזייה במוח שמקבלת את כל הטלפונים הללו מהגוף קוראים אינסולה).זה חוזר ומופיע שוב בגיל קצת יותר מאוחר כשנעשים מודעים ללחץ של הגומי על המותניים או הגרביים על הרגליים. שוב, תפקידנו לחשוף בהדרגה, לעזור ולהרגיע. "ככה הבטן מודיעה שהיא רעבה. ככה הרגליים מספרות שהן עבדו והתחזקו.."
זה לרוב כאב בריא וטוב.
גם ההצמדות לאמא נובעת מהתגלית שאנחנו ואימא נפרדים ולא חולקים אותו קשב ואותו רצון. לפעמים אמא רוצה ללכת לכיוון אחד והילד לאחר. לפעמים אמא רוצה משהו אחד והילד משהו אחר. זו תגלית די מבהילה.. ואולי הצמדות מרגיעה אותה. ושוב הגנה עודפת לא עוזרת אלא רק מעכבת את ההשלמה ש"לפעמים אמא ואני ביחד ולפעמים לא. לא נורא. העיקר שהרבה פעמים אנחנו ביחד".
מקווה שקיצרתי לך את הדרך להבנה.
אשמח אם תכתבי לגבי החיקויי יותר בפירוט ועם דוגמאות ואולי אוכל להסביר מה קורה.
הוסף רשומת תגובה
אתם מוזמנים להגיב ולשאול שאלות