עברנו! לחצו כאן לאתר החדש

21.12.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

להודות מכל הלב בחודש כיס-לב

לקראת חנוכה הכנו סופגניות עם הילדים. אבל במקום "תודה" ו"בבקשה" שמענו "נו" ו"אוף", ו"מתי זה כבר יהיה מוכן?!". מפריע לנו שהם מקבלים דברים כמובנים מאליהם ומרגישים שמגיע להם. אנחנו לא רוצים לנדנד, להטיף ולהיות טרחנים שלא לצורך. האם הכרת התודה תגיע מתישהו? נו..... מתי?!
ילדים (וגם מבוגרים) לא אומרים תודה כי הם מרוכזים במה שהם רוצים להשיג ולא במי שמגיש להם את מה שרצו. המחשבה שיש אדם מאחורי היד לא זמינה להם. הם לא אומרים "בבקשה" כי אינם סובלים לחוש נזקקים ותלויים ("הייתי מטגן לבד, אם רק הייתם מרשים לי!"). הם מתייחסים לנתינה כמובנת מאליה, כחובה של ההורים שבכוחם ובזכותם לתבוע ולדרוש ("את אמא וזה התפקיד שלך להכין לביבות!"). הם יכולים להתחשבן ("כבר הודיתי על הסופגנייה בשנה שעברה". "תודה אחת, כמו כד השמן, צריכה להספיק לשמונה ימים".) ומשאירים להורה שמבין הכל להשלים את החסר בעצמו ("אתם יודעים שאני יכול לבקש יפה, אז למה לחזור על זה שוב ושוב").

הכרת תודה באופן מודע היא הניצן הראשון של תחושה מוסרית (Moral sensibility). נימוסים מכוונים את הילד לשים את הערכים לפני הדחפים והרצונות; להכיר בנחיצות של סדר חברתי, מנהגים וחיים על פי עקרונות.

כשאנחנו מודים מכל הלב אנחנו מחוללים נס. הכרת תודה באופן מודע מעוררת תחושות של שביעות רצון וסיפוק. מה שהיה אמור להאיר את יומנו לדקה מציף את היחסים עם אחרים בחמימות, נדיבות, חדווה והתרוממות רוח עוד זמן רב.

נימוסים (ובכלל ערכים) נרכשים הכי טוב בחברותא. בשביל ללמוד לבטא תודה והערכה על נתינה כדאי שיהיו לפחות שלושה: אחד שנותן, שני שמקבל ושלישי שנותן דוגמא והכוונה ("מה אומרים לאמא? תו...דה!"). בגיל הרך, שמשו דוגמא לילדיכם. הרבו להודות אחד לשני. בגיל זה נימוסים נלמדים בעיקר על ידי חיקוי והזדהות. מאוחר יותר, בני ארבע וחמש מתחילים לפתח ניצני הגינות והתחשבות באחר. בשלב הזה הם מכבדים את המוסכמות מתוך רצון למלא ציפיות ולהיות "הילד הטוב". בהמשך, בבית הספר, ככל שתפיסתם תעמיק וניסיונם יתרחב הם יאמצו אל ליבם ערכים אלו מתוך כוונה מלאה והבנה מקיפה.

ישנם כאלה שמסרבים להודות, מנסים להתנער מתחושת החוב ומהצורך לגמול טובה תחת טובה. רובנו מגלים שמשתלם והרבה יותר קל לגמול "תודה" תחת טובה. כשילדיכם יתבגרו וירבו להודות ואתם תחשבו שזה בגלל שהם רוצים מכם משהו... אל תתבלבלו. הם באמת ירצו מכם משהו. ואתם תשמחו לתת.


עוד על סיפורי חנוכה והפחדים שהם יכולים להעלות, קראו - "חג חנוכה שמח"
עוד על נימוסים וערכים קראו: "אני כבר סלחתי"
עוד על הדרך להקנות ערכים קראו: "סליחוש"


1.12.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

גיל ההתבגרות




גיל ההתבגרות


הבן שלנו מתנהג נורא. הוא מתלבש בחוסר טעם, מדבר בזלזול, מזניח את הלימודים ולא לוקח אחריות. ההיגיינה האישית שלו בזבל והזבל שלו בכל מקום. כשהוא מגיע הביתה הוא ננעל בחדרו, מתביית על הפייסבוק , מתכתב עם חברים שאינו מכיר. הוא שומע מוזיקה בקולי קולות. האוזניות הפכו לחלק בלתי נפרד ממבנה האוזן שלו. אולי בגלל זה הוא מסרב להתרחץ.

האם ההתבגרות כבר כאן? מדוע זה קורה? כיצד נערכים לבאות?


מי שמתלבש, מדבר, מתנהג ומריח כמו מתבגר והוא כבן 12 ומעלה – הוא מתבגר! קחו אויר! זה נהיה עוד יותר גרוע לפני שזה נהיה שוב טוב.

סביב גיל 12, עם הכניסה של הורמוני ההתבגרות למחזור הדם, מתחיל תהליך של שיפוץ מאסיבי במוח. מצד אחד ההורמונים, פועלים כמאיצים, ממריצים פעילות באזורים שקשורים ברגשות, תוקפנות, הנאה ותגמול. מנגד יש דילול של מערכת העצבים באזורים קדמיים בקומה העליונה של המוח, שקשורים בניהול קשב, ארגון, תכנון וויסות. כתוצאה מכך המתבגרים הופכים (זמנית!) לציידי תענוגות ורודפי ריגושים. הם הופכים אימפולסיביים (מבחינה ביולוגית!), נוטים להסתכן, מעדיפים סיפוק מידי ומתעלמים מהעתיד. המודעות העצמית וההתחשבות באחר צונחות (לעת עתה!). החוסן הנפשי מתערער. כל דבר מדכא/ מלחיץ/ מסעיר אותם להרבה זמן. הם מפרשים שהזולת משפיל/ מבטל/ מתקיף אותם ונלחמים בו או נוטשים את הזירה בלי לחשוב פעמיים. בסוף התקופה, כשהשיפוץ יושלם הדחפים יתמתנו והבלמים יתחזקו. הגמישות של המוח תפחת, היציבות תגבר והוא יהיה יותר מותאם למה שמצפה לו בהמשך הדרך.
כמו מגורים בבית שעובר שיפוץ, החיים יחד עלולים להפוך לבלתי נסבלים. כדי להרגיש בוגר המתבגר תובע מהוריו שיניחו לו ללכת בדרכו (האימפולסיבית!), שלא יחפרו לו ולא ישחקו לו על המצפון (שנרדם!). כדי שהוא יגדדדדדל להיות מבוגר אחראי הוא זקוק שיתייחסו אליו ככזה. אך כדי שזה יתאפשר ההורה תר אחרי גילויי אחריות ובגרות.. ולא מוצא! כשם שלא מכבים אש באש, אין טעם לנסות ולהשפיע על המתבגר על ידי שימוש בהערות/ נדנוד/ עקיצות או, לחילופין, בכוח/ כעס וצעקות. גבולות נוקשים דומים לגדר שלא עוצרת את השריפה מלהתפשט. עונשים מלבים את המאבק כמו משב רוח על אש. ככל שההורה מתייחס למתבגר כאל ילדותי או בלתי אחראי הדו-שיח רק משתבש והולך.

למרות שזה לא נראה כך, זה הזמן לפתח מערכת יחסים שוויונית: יחסי בוגר לבוגר, במקום יחסי בוגר לילד. נהגו כלפיו בכבוד. בטאו הערכה והכרת תודה בכל הזדמנות. עם תהפוכות כמו אלה שעוברות עליו, שום דבר אינו מובן מאליו. שאלו את עצמכם איך הייתם מרגישים במקומו והאם ההנחות שלכם אודותיו נכונות. וותרו והתפשרו. גלו התחשבות היכן שרק ניתן ("אולי זה לא נוח לך, לא הזמן המתאים..", אני מצטער שחייבים לעשות זאת..", "תגיד לי אם אני אני עושה משהו שמפריע לך.."). צאו יחד לדייטים. מצאו זמן להנאה משותפת ולדבר. כמו בפגישה עסקית (ההתבגרות שלו היא גם העסק שלכם) נהלו שיחה בגובה העיניים. הקשיבו לו הקשבה לא שיפוטית. כבדו את דעתו ("חשוב לי לשמוע את דעותיך. אתה מאלץ אותי לחשוב"). זה הזמן לדבר על מה שמדאיג אתכם, ליידע ולשתף אותו בהחלטות בכל מה שנוגע לו. כמה שתדברו יחד תעשו פחות טעויות יחד. קחו חלק מהאשמה והאחריות עליכם. אחרי הכול די מתסכל אם אין לו את מי להאשים מלבד את עצמו ("אני לא תמיד יודעת איך לסייע לך לגדול, אבל אני מנסה ללמוד").

יש כאלה הסבורים שהתבגרות היא כמו שלג. אם מחכים מספיק זמן היא תחלוף. יש המשווים אותה לשיטפון. המסלולים שהמים יחצבו בדרכם יישארו שם לנצח. לכן חשוב כל כך לבנות נתיבים וסכרים ולכוון את המים.


פוסטים קודמים שמתאימים לגיל ההתבגרות:
כיצד לדרוש ולקבל ציות בגיל ההתבגרות - ציות בגיל ההתבגרות
מה עושים כשמתקיים אי שוויון בנטל בין בני המשפחה - יחסים חברתיים - אי שוויון בנטל
כשילדים לא מוכנים לעשות שעורי בית - לעשות רק מה שבא לי
על הנטייה לגלוש לחלימה בהקיץ – חלומות בהקיץ/ מחשבות נודדות
על הקושי להתמיד ולהפנים הרגלים בסיסיים – הרגל זה הרגל, קבלת החלטות חדשות



8.11.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

חילופי עונות

משהו קרה לבן שלנו ואנחנו לא מבינים מה. שום דבר חשוב בחייו לא השתנה. שום דבר דרמטי לא קרה. ובכל זאת השבועות האחרונים מתסכלים. כל מיני הרגלים והתנהגויות שכבר היו כאילו נעלמו. הוא חזר להציק, לנדנד, לא להצליח להעסיק את עצמו כפי שעשה בעבר. הרצון שלו להחליט ולקבוע מתנגש עם דרישות ושיגרה. זה מתחיל מיד בעוצמה , על זוטות, כמו סירוב ללבוש מה שמציעים לו, או להישאר לבד בחדר. או שהוא רוצה ללכת לחבר או לצאת לשחק בחוץ ולא משנה שחשוך או קר וגשום. זה כמו רעידת אדמה בדרגה 5 בסולם ריכטר, בלי התרעה מראש ועם רעשי משנה. הכי מתיש זה שהוא חזר להופיע אצלנו בלילות. האם יתכן שזה בגלל חילופי עונות? האם יש בזה איזה שהוא הגיון?
המעבר מקיץ לחורף צפוי ומוכר לנו ולא ניתפס על ידינו כשינוי משמעותי. ושוב, מה שמובן לנו לא מובן להם. ומה שמובן להם לא מובן לנו.

תארו לעצמכם שאתם עובדים על המחשב, ולפתע, ללא כול סיבה, המסך פחות מואר, הבטרייה מספיקה לפחות זמן, מהמחשב בוקעים כל מיני רעשים וקולות לא מוכרים, ריחות לא רגילים, וחלים שינויים בטמפרטורה שלו. משהו השתבש, והניסיון שלכם להחזיר את המצב לקדמותו עולה בתוהו. האם לא תדאגו? האם הגיוני שתילחצו? ילדים חווים באופן דומה חילופי עונות.

לפתע שיגרת היום משתנה. היום קצר. קמים בבוקר כשעדיין חושך. יש פחות אפשרות לפעילות. כבר אי אפשר לחזור הביתה ברגל דרך הפארק. מורכב יותר ללכת לחברים. יש פחות הזדמנויות לפריקה של עודפי אנרגיה.

יש הרבה דברים שהם רוצים ואי אפשר: לקנות ארטיק, להיכנס לשלוליות, לשחק במטריות או בכפתורים של התנור, להסתובב יחף ובעירום, ללבוש את החולצה עם סופרמן, או לפחות ללבוש בגדים קלים ולא מסורבלים ומגרדים. יש הרבה דברים חדשים שהם לא רוצים אבל בכל זאת קורים: להירטב בגשם, להקדים לחזור מהחבר, להיכנס למקלחת כשבחוץ קר, להצטנן, לנגב אף.      
 
כולם צריכים לכייל את מנגנונים בגוף מחדש, אך כל ילד מגיב לשינויי העונות בדרך משלו. כשמנגנוני הוויסות לא בשלים קשה יותר להסתגל. מי שהיפר-רגיש נידרך יותר. מי שמבין היטב תקשורת לא מילולית קורא את הבעות הפנים של ההורים שאומרות "הכול בסדר" ונירגע. יש כאלה שמחליפים מידע חסר במידע שגוי. יורד גשם – אולי זה המבול. אולי ירד וירד ולא יפסיק לנצח. יש רעמים – אולי פרצה מלחמה ושכחו להודיע. כשאומרים שאפשר לקפוא מקור, למה הכוונה? אולי איזה מכשפה מקפיאה את העולם, כמו ב"אנה ואלזה". כשהגוף מאותת "ברח", ההיגיון ניזרק לפח.  
על פי תאוריה קונספירטיבית ילדים הם טרוריסטים קטנים וההורים הקורבנות. הנשק האולטימטיבי שלהם הוא חסך שינה. זה נכון! מנגנון השינה מאוד רגיש לשינויים מכל הסוגים. שינויים באור ובחום משבשים הפרשת הורמונים שמשרים עלינו שינה. ברגע שנכבה האור נדלקות המחשבות הנודדות ועמן הרגישות השמיעתית. כשהשינה מתעכבת מזדרזים להגיע החששות מחושך, מגנבים, מהיום הבא.

בדרך כלל הקשיים חולפים הרבה, הרבה לפני שחולפת העונה. כדי שהעונה לא תחלוף לפני הקשיים, היו זמינים, סבלניים. הסבירו. הרגיעו.

אם הילד הוא הברק היו אתם כולא הברק, ההארקה שמחברת אותו חזרה לאדמה. אל תדאגו. הכול בסדר.



על הקושי להחליף לבגדי חורף – קראו "בגדי המלך החדשים"

עוד על הקושי להסתגל למצבים חדשים ולשינויים – "עוברים דירה", שינויים ומעברים", "שינויים ופרידות", "ראש השנה –למה זה טוב

3.11.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

מה לבחור?

ארון הבגדים הוא הממלכה הפרטית שלנו, והבגדים שבו מכתירים אותנו כל יום מחדש. בגדים הם אף פעם לא סתם בגדים. הם עוזרים לנו להגדיר מי אנחנו, להמציא את עצמינו כל יום מחדש. הם נותנים ביטוי למצב הרוח שלנו, למקום שלנו ביחס לאחרים, לרצון שלנו להשתייך ולהיות דומים או שונים.
אנונימי אמר/ה:
תודה על הבלוג המקסים. היה מעניין להבין את המשמעות של בגדים לילד. מאיזה גיל כדאי לתת לבחור את הבגדים? אם אני אתן לבן שלי להחליט מה הוא לובש אני אתבייש לצאת איתו לרחוב.
הוא בן 5 ולא יודע להתאים בגדים או להבחין מה נקי ומה לא.

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

ל"אני אתבייש"

כבר בשנה השנייה לחייהם ילדים מסוגלים לבחור בין שני דברים. הורים שואלים אותם במה הם רוצים לשחק, מה הם מעדיפים לאכול והילד מסמן בחזרה. ככה הוא מבסס תחושה שלרצון שלו יש השפעה. ככה הוא מפתח את היכולת לבחור. זה לא אומר שרק מה שהוא רוצה קובע (שוקולד כל היום!). באופן דומה מלמדים את הילד לבחור בגדים. בהתחלה הוא בוחר בין שני זוגות מכנסיים (נקיים ובגודל המתאים). אם הוא בוחר באימפולסיביות אפשר לעזור לו לעשות בחירה יותר מושכלת על ידי שמצביעים בפניו על יתרונות וחסרונות. אחר כך הוא בוחר באופן יותר חופשי אבל לא רק מה שרוצים קובע אלא גם מה שנהוג, מה שבריא, אפשרי, נקי.... ולפעמים כמו באו"ם - הווטו של ההורה קובע.

יש אנשים שגם בגיל מבוגר מתקשים מאוד לעשות בחירות (אולי יש בחירה יותר טובה?!). דווקא בחירות מגיל צעיר ובדברים לא כל כך עקרוניים מלמדות אותנו לקבל החלטות בלי יותר מדי התלבטות.
ואת הבושה זרקו לפח! החליפו אותה בגאווה על כך שאתם לא נותנתים ל"מה יגידו" לנהל לכם את החיים.




אנונימי אמר/ה:
אם בקיץ אפשר היה לתת לבת שלנו לבחור את בגדיה, עכשיו, במזג האוויר החורפי זה לא מעשי. הטעם שהיא פיתחה מאוד מוגדר. כל מה שדק, מתעופף, לבן וקצר הוא IN. כל מה שמחמם, עבה, ארוך וחורפי הוא OUT. היא בררנית בלבוש, מוכנה ללבוש רק מספר מצומצם של בגדים שעונה על הקריטריונים הללו. נקי או מוכתם - זה לא משנה. הויכוחים בבוקר הם אינסופיים.

האם כשנותנים לילד לבחור הוא יכול להתבלבל עד כדי כך?
קר לי כשאני חושבת על איך היא לבושה.



"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:
ל"אמא OUT"
לא כתבת לנו בת כמה ביתך. לפי הלבן והמתעופף אני משערת שמדובר בילדה בגיל הגן.
המשאלה או ההעדפה של דק והדוק, קליל ומינימאלי (הכי קרוב ללבוש חוה), או ארוך ולבן ומתנפנף (כמו מלכה או כלה) יכולה להמשך עד 120. כל עולם האופנה סובב סביב הרעיונות הללו.

בגיל הגן ילדות מגלות את הרצון שלהן להיות יפות, כל-יפות, רק יפות, ושום דבר פרט ליפות. זוהי כל האמת שלהן. בנים מגלים את הרצון להיות מרשימים, כל-מרשימים, ורק מרשימים. אפילו להיות בריא או שיהיה חם לא ישווה לרצון הזה. אחר כך, בגיל בית ספר ציפיות ונורמות חברתיות מצטרפות לרצון לבלוט. יש הבדל בין טעם אישי לבין הצורך להרשים. לפעמים התהליך הזה מרחיק אותם מהטעם האישי והנטייה האסתטית שלהם.

כאשר הבחירה בלבוש מסוים הופכת כפייתית, מלווה בהרבה לחץ, לא נתונה למשא ומתן ולא מותאמת למציאות זה כבר לא חוש אסתטי אלא שיגעון לדבר.

אז, כן! עודף בחירה יכול לבלבל את הילד.

זה הזמן ללמד את בתכם איך קובעים סדרי עדיפות. חשוב לבלוט ולהתקשט אבל עוד יותר חשוב להיות בריא ולא להיות תלוי ברושם שנעשה על אחרים.

אפשר לנהל איתה משא ומתן ולהגיע לפשרה סבירה. ואת המו"מ עושים ערב קודם ולא בבוקר, כשממהרים.
מן הראוי שיהיה לכם חם בלב ולא קר: הילדה מרגישה שמגיע לה לזכות להתפעלות גם בעולם החיצון ולא רק מאבא ואמא.


עוד על המשמעות של בגדים קראו- בגדי המלך החדשים
על המאבק על העדפות אישיות קראו- שבועות בלבן
על הרצון ללבוש בגדים של המין השני קראו- מה זה בן, מה זה בת





9.10.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

אני כבר סלחתי



נימוסים, כבוד לזולת והתחשבות הם ערכים יקרים עבורנו. אנחנו חושבים לא מעט כיצד להעביר אותם לילדינו.
הם גדלים בתרבות ובסביבה שונות מאלה שאנחנו גדלנו , ומתנהגים בצורה שונה משלנו.
הבן שלנו לא שומר על לשון נקייה, מתחצף ופוגע בנו. אחרי התנהגות שכזו חשוב לנו שיבקש "סליחה". הוא אומנם מבקש סליחה, אבל יכול לחזור אחרי כמה דקות על אותן מילים או מעשים.
האם הוא מזלזל בנו או שהוא לא מבין אותנו? איך עוזרים לו להבין?


כאשר דורשים מילד לבקש סליחה מניחים שבעקבות הבקשה הוא יבין שפגע ברגשותיו של האחר וגרם לו צער. הוא יכיר באחריות שלו לרגשות הקשים של השני ויבקש ממנו לסיים את ההרגשה השלילית מבלי שישמור לו טינה. הכרה זו תמנע ממנו לשוב ולפגוע. בהמשך הוא ילמד לבקש סליחה, מיוזמתו, כאשר יפגע בזולת שלא במתכוון.

עד גיל 4 היכולת להבין את הנפש של הזולת מוגבלת. וגם אח"כ ילדים לא תמיד מבינים כיצד הם פגעו באחר. הם לא מאמינים שהם יכולים לפגוע במישהו כל כך יותר חזק וגדול מהם. כשהם מתוסכלים וכועסים הם אינם מצליחים לראות בו זמנית גם את העלבון של הזולת. הם מבלבלים בין בקשת הסליחה לאקט הסליחה. הם אינם קולטים שהפוגע שוכח מהר את מה שהנפגע זוכר עוד הרבה זמן.
אם מכריחים אותם לבקש סליחה בטרם פיתחו יכולות אמפטיות הם רואים במילה "סליחה" קנס המוחק ומבטל את מה שהיה. ("בוא נתעלם, נשכח, לא נדבר יותר לעולם על זה שירקתי עליך ונשכתי אותך") אחרי שאומרים סליחה אפשר להתחיל הכול מחדש!

נסו לא לערב בין בקשת סליחה וגבולות. אם בנכם פגע בכם שימו לו גבולות ("ככה לא מדברים/ עושים", "דבר אלי יפה"). אל תדרשו שיבקש סליחה במקום לשים לו גבולות. אל תוותרו על דרישתכם גם אם הוא ביקש סליחה. אתם יכולים לעזור לו, בקיצור, להבין את עצמו ("אתה רוצה..."," אתה כועס...") ואותכם ("זה לא נעים...", "זה פוגע...") ולהציע לו פתרון איך כן להגיב. אחרי שהאירוע הסתיים וכולם נרגעו כדאי לנהל שיחה קצרה ולעודד בקשת "סליחה" בלי ללחוץ ("זה ישמח אותי/ זה יהיה יפה אם תבקש סליחה") כדאי להשתמש בצורת הבקשה- "אבא, תסלח לי" ולבדוק אם הילד מבין על מה הסליחה (בכדי שהילד יבין שמבקשים סליחה מאדם מסויים על מעשה מסויים). כדאי לסגור את המעגל באקט של סליחה, נשיקה או חיבוק.

חשבו על זה: יש אנשים, מאד מאד מנומסים, שמבקשים סליחה כל פעם שהם פוגעים באחרים- לפעמים אפילו מאה פעמים ביום. אל תעלבו מבנכם, ככה זה בני אדם.

על מצבים בהם בקשת סליחה יכולה להתאים - מריבות אחים, רשיון לריב, הוא הרביץ לי מציקים לי, משגעת נפילים.

"סליחוש" - מתי ואיך מלמדים ילד לבקש סליחה.

"יצאתי צדיק" -מה נידרש כדי שהיכולת לבקש סליחה תתפתח.





1.10.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

הרוב טוב



שמעון פרס צוטט אומר: "אם לבעיה אין פתרון, יתכן שזו אינה בעיה אלא עובדה להתמודד איתה".
כל הורות רצופה בעיות אין ספור. כשאחת חולפת צצה חדשה. כשהוא הפסיק לבכות בגן, הוא התחיל לבכות בלילה. כשהיא למדה סוף סוף לדבר, היא מדברת ללא סוף. כשהוא התחיל לעצור להוראה "לא", הוא רוצה לעשות הכול "לבד!". אחרי שהיא נגמלה ממוצץ, היא התחילה פתאום לכסוס צפרניים. בעיות שהן יותר מציאות להתמודד איתה ולצמוח ממנה מאשר קלקול או טעות שצריך לתקן.

מי ייתן ותהיה שנה עם בעיות שניתנות לפתרון, עובדות שאפשר להתמודד איתן, מציאות שנוכל לקבל ולאהוב.

19.9.2016

הדפסלהדפסת הפוסט

כמה אפשר לדבר על פרידה

אנונימי אמר/ה...
בננו, בן חמש וחצי. ילד חברותי, ערני ושמח. מקבל ומחזיר המון אהבה. בגן הוא ילד חברותי ואפילו קצת מנהיג. למרות זאת, בשנה שעברה היו המון בקרים בהם בכה וסרב ללכת לגן- בכל פעם בתואנות שונות. לקראת סוף השנה זה הפך לבכי ולמאבק מדי בוקר. אך ברגע שהגיע לגן, הילד שמח, משתתף ומשחק עם החברים. נתנו לו להישאר כמה פעמים בבית, הסברנו וסיפרנו על פרידה. זה קצת הרגיע, אבל לא ממש. 
השנה זה שוב התחיל: לא רוצה ללכת, רוצה לעבור גן, לא אוהב את הילדים של הגן, אז מה אם ילדים חייבים ללכת לגן וכו'.... הגננות אומרות שהקושי שלו מתמקד בפרידה מאתנו ורק כשאנחנו רואים. מיד אחר כך הוא פעיל, משתתף ונראה שנהנה מאוד.

אני יודעת שעלי לקבוע עובדות בנחישות וברגישות ולשלוח אותו לגן, אך עם זאת אני חוששת שיש כאן קושי אמיתי בפרידה. אשמח לשמוע מהי הדרך הטובה ביותר לעזור לו.


״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה...
ל"נחושה"
הקושי בפרידה בא מכיוונים רבים. מדברייך ניכר שאת מודעת לרבים מהם, מכבדת את בנך, עוזרת לו להבין ולהירגע. ילדים (ומבוגרים) נכנסים למצוקה כשקורה משהו  לא רצוי ולא נעים להם (הגננת הרימה קול, ילדים הציקו, הגעגועים הציפו, יש רעש וצפיפות, היום ארוך מדי), ולפעמים בגלל שלא קרה משהו נעים ורצוי (לא נתנו להם להישאר בבית עם אמא, לשחק בצעצוע אהוב בלי לחלוק עם אחרים, להיות ראשונים באוכל, לשבת איפה שהם מחליטים, לענות הראשונים..).
נשמע שהפרידה קשה לו, לא בגלל שהוא מתגעגע או סובל בגן, אלא פשוט כי "לא בא לו" להיפרד מכם. למה לוותר על אמא כל כך טובה למען גננת פחות טובה? למה להחליף מעריצה נלהבת ורק שלו בגננת של כולם וילדים שמתחרים בו על הערצתה? ולמה לא לנסות את מזלו ולהתעקש?
את יכולה להכין אותו לפרידה, אבל עם דגש על "מי ניפרד יפה, בלי לבכות, בלי להתעקש, בלי להתווכח. לתת מסר ברור שאתם מצפים שייפרד יפה. ילד יקר כמוהו שרגיל לפרוק את אכזבתו בבכי, ויכוחים ותלונות זקוק גם להנחיה ברורה היכן זה מתאים והיכן לא.


יתכן שהקושי של בנך נובע גם ממערכת יחסיו עם הילדים בגן. אולי המקור הוא סוביקטיבי- הרגשה שאין לו חברים, חשש מהתנהגות שנתפסת על ידו כפוגעת ומעליבה.. ואולי המקור אוביקטיבי- ילד שמציק או הציק בעבר.
נסי לברר אתו, ביחידות, (לא ביציאה לגן. בעת הזו אין דיונים) איזה ילדים הוא לא אוהב? איך הוא היה רוצה שהם יתנהגו? לפעמים עוזר לצייר יחד ציור +סיפור (צי-פור). במשבצת הראשונה ילד שלא רוצה ללכת לגן. במשבצת האחרונה ילד ששמח ללכת לגן... ולבקש מהילד שיציע רעיונות מה קורה באמצע.

אחרי ששמענו את תלונותיו ברצינות הוא יאמין לנו יותר כשאנחנו אומרים בנחישות "בכל זאת, חייבים ללכת לגן". "בא לי/ לא בא לי" – זה לא מה שיקבע לי!!
גם לנו קשה להחליף עבודה או בוס נפלא באחר פחות טוב. אפשר להבין אותו. אפילו אם זה קושי לא טראומטי, הגירוש הזה מגן העדן הפרטי שלו למרחב הציבורי הוא עדיין קושי לא פשוט.




אנונימי אמר/ה... 
נדמה שאין גבול כמה אפשר לדבר על פרידות.
הבת שלנו הולכת לפעוטון בפעם הראשונה. היא באופי ביישנית ופוחדת מזרים. אפילו לסבתות לקח לה זמן להתרגל.
איך לעשות את ההסתגלות לגן, כמה להישאר בגן ומתי לעזוב? ומה עדיף, שאני אקח אותה ואז יש להניח שהפרידה תהיה יותר קשה? או שבסדר גם ללמוד להיפרד מאבא או מאחות גדולה, ואולי הפרידה תהיה יותר קלה?


״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה...
ל"כמה אפשר" 
זהירות, זהירות! לא מלהשאיר ילדה קטנה בגן, אלא מקביעות על ה"אופי" של ילדה קטנה. 
בגיל שנה פחד מזרים הוא הישג התפתחותי חשוב. הקטנה כבר מזהה שעם אימא היא מרגישה הכי בטוח בעולם. את המאסטר שף, וכל האחרים מועמדים להדחה. קוראים לזה "התקשרות מועדפת". ההישג ההתפתחותי הבא הוא ללמוד להעביר את הקשר הטוב והבטוח שיש לה אתך לאנשים אחרים. אם היא למדה להעביר התקשרות לסבתות יהיה לה יותר קל להעביר קשר מיטיב גם לגננת. בשביל זה המציאו סבתות.

אם את נשארת אתה בגן היא לומדת להרגיש בטוח בגן בנוכחותך. אחר כך היא צריכה ללמוד להרגיש בטוח גם בהעדרך. אם את נשארת אתה שלושה ימים (אפשר גם ימים קצרים יותר), ביום הרביעי היפרדי ממנה כשעה לפני שאת באה לאסוף אותה הביתה. יום אחר כך היפרדי לשעתיים ואז חזרי לאסוף אותה... כך תאריכי בהדרגה את הזמן שהיא נשארת בלעדיך עם זרים ותתני לה אפשרות להסתגל לפרידה בהדרגה. אם את תאמיני שזה לטובתה ושהיא תעמוד בזה תשדרי זאת גם בדיבור ובשפת הגוף שלך. זו השפה שילדים בגילה מבינים.

שאלתך השנייה נובעת מההבנה שבפרידה מאמא עולים רגשות יותר חזקים ויותר קשה למתן אותם. זה לא בגלל שאמא מפנקת ואבא יותר קשוח. מרגע הלידה ילדים רגילים להיות על הידיים של אמא, בעוד שאבא בא והולך. לכן, בדרך כלל , יותר קל להם להיפרד מאבא.

אבל גם אם רגע הפרידה מאבא יהיה יותר קל, דקה אחר כך הילד צריך להתמודד עם ההישארות במקום זר ורחוק מהבית. הדגש הוא יותר על האופן שבו עוזרים לילד, במהלך הפרידה, להעביר את בטחונו והצורך שלו בקשר לגננת, מאשר על רגע הפרידה.
נראה לי שאמא רגועה יכולה לעשות את זה מצויין! גם אבא סבלני ואוהב יכול. אחות גדולה עדיף שתביא את הילד לגן רק אחרי שכבר הסתגל.

בסוף היא תתרגל. כדאי שזה יהיה כמו שמתרגלים ליין טוב (בהתחלה מוזר ומר, אבל אחר כך מתמכרים) ולא כמו שמתרגלים לכאב שיניים.


אוסף רעיונות וטיפים כיצד לעזור לילד להיפרד בבוקר - "אני חוזר הביתה", "קשיי פרידה", "קשיי פרידה- פוסט המשך", "חפץ מעבר"עוד באותו נושא קוראו ב "שינויים ופרידות" ו"הכנה לכתה א'"
על יציאה למסגרת חדשה - "את מי אני אוהבת"
על הסתגלות לגן - "גננת טובה גננת אווזה"
פוסט שמסכם כל מיני נושאים קרובים - "לקראת שנת הלימודים החדשה"
עוד על ההבדל בין לחץ ואתגר- "בחירת גן- לקראת השנה הבאה"
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים -"קשה לי", "גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"
כיצד לבטא ביקורת מבלי להרוס את הקשר עם הגננת - "גננת גידלה ילדה בגן"