הבת שלנו ילדה חכמה, בעלת כושר ביטוי, אוהבת להיות במרכז תשומת הלב של המשפחה ולהפגין חוכמה וידע. קשה לה להודות שטעתה ושיש דברים שהיא איננה יודעת או להכיר בכך שזקוקה לעזרה. היא מבלבלת אותנו: מבקשת עזרה בשיעורים, מידע והסברים ואחר כך דוחה אותם. מאבדת את הסבלנות ומרימה טונים ("די!", "אני יודעת", "אני ידעתי קודם"). לפעמים היא מתחצפת ומעליבה "אתה לא יודע!", "טיפשה, את לא מבינה!". אנחנו כועסים ומתרחקים. גבולות מונעים הסלמה אבל לא משנים את התפיסה שלה. היינו רוצים להבין מדוע זה קורה.
-->
המשאלה של הבת שלכם לדעת הכל; הרצון שלה שכל הידע יהיה אצלה בכיס; הפגיעות שלה כשזה לא קורה והניסיון לפצות את עצמה בביטול הידע שלכם אלו ה"ביכורים" הבציר הראשון, הבוסרי שהורים אוספים כשהם נוטעים את נכסי התרבות וזורעים את הדעת האנושית בילדיהם.
בשנים הצעירות, ילדים חושבים בצורה מוחשית ומודדים את כישרונותיהם בצורה קונקרטית. לתפיסתם, מי שחכם אמור לדעת הכל, לבד ומיד! בשבילם "לא נכון" ו"לא נבון" זה היינו הך. רובם מאמינים שהחוכמה ניתנה להם במעמד הלידה והיא סטטית, יציבה ועומדת לרשותם לעד. או שיש להם או שאין להם את זה! או שמצליחים מיד או שנכשלים לעד. כל מה שהם עושים נועד לבדוק עד כמה הם כישרוניים. אם מתקנים אותם ועוזרים להם סימן שכשרון זה משהו שאין להם.
אחרים מגלים שכישרון הוא משהו חי ובועט, צומח ומתפתח וכל מה שאנחנו עושים נועד להזין, לכלכל ולגדל אותו. הם יודעים שחכמים יותר משקיעים יותר כדי לדעת יותר וזקוקים למשכילים מהם כדי להשכיל. הם מבינים שהתורה כולה לא ניתנה לאף אחד ביום אחד או במעמד אחד אלא ניתנת לכל אחד ואחד מאיתנו מדי יום ביומו.
בתכם מסוכסכת עם עצמה. מצד אחד היא מעוניינת בעזרתכם. מצד שני היא רוצה לדעת הכל לבד (היא צריכה להצדיק את השם שיצא לה). קבלו זאת באהבה. רצונות מנוגדים דוחפים אותה קדימה. כשהיא נזקקת לעצתכם היא מוותרת על המשאלה להיות "כל-יודעת". כשהיא מכחישה שיש משהו שהיא לא יודעת היא מבססת את הרצון לדעת יותר. במקום להיעלב ממנה עזרו לה לפתח אהבה עצמית בריאה ומאוזנת. קצרו בהסברים. למדו, תקנו, עזרו והעירו רק היכן שזה חיוני. ילדים מפרשים הסברים ארוכים ועזרה עודפת כהתפארות והכרזה: "אתה לא יודע! רק אני יכול". תנו דוגמא אישית. אל תתביישו להכיר בטעות שלכם ולומר "אולי אני טועה", "אני לא יודע", "בזה אני לא מבין", "כדאי שנשאל את..." (ראה גם "להרגיש מיוחד" ו "אני לא יודע").
זה הזמן לשדרג את המחמאות. אל תמדדו ואל תשוו אותה לאחרים. במקום להחמיא על נטיות מולדות שבחו אותה על השקעה ונכונות להיחשף בחוסר ידע ("יופי שאת שואלת!", "כל הכבוד - ידעת מתי לבקש עזרה!", "זיהית את הטעות לגמרי לבד").
אם מישהו יודע הכל ולא טועה מדי פעם זה סימן שהוא מבזבז הרבה יותר מדי זמן בהעמדות פנים והסתרות.
עוד על חג שבועות, קראו "שבועות בלבן"
על הרצון להיות כל יודע ועל החשש לא לדעת: , "אני לא יודע".
על קנאה של ילדים: "למה לו ולא לי", "אחד לך ואחד לי".
כיצד לגדל ילד עם אהבה עצמית בריאה: "את/ה מהממ/ת".
על החשיבות של אהבה והתפעלות ללא תנאי - "כדאי לאהוב"
על הקשר בין בגדים לבין תפיסה עצמית בריאה - "בגדי המלך החדשים"
להדפיס לחצו על שם הפוסט מצד ימין, ואחר כך על כפתור ההפסה מצד שמאל.
עוד על חג שבועות, קראו "שבועות בלבן"
על הרצון להיות כל יודע ועל החשש לא לדעת: , "אני לא יודע".
על קנאה של ילדים: "למה לו ולא לי", "אחד לך ואחד לי".
כיצד לגדל ילד עם אהבה עצמית בריאה: "את/ה מהממ/ת".
על החשיבות של אהבה והתפעלות ללא תנאי - "כדאי לאהוב"
על הקשר בין בגדים לבין תפיסה עצמית בריאה - "בגדי המלך החדשים"
להדפיס לחצו על שם הפוסט מצד ימין, ואחר כך על כפתור ההפסה מצד שמאל.
20
תגובות
רשומות
20 תגובות:
הפוסט כתוב כל כך יפה וכ כך רלוונטי...כשאני אומרת לגילי (בת 4) שאני לא יודעת
, היא לפעמים עונה לי - אז היא עונה לי - "אז תחפשי באינטרנט..."
לאמא של גילי
תודה על תגובתך. כמה נחמד ומוסיף לשמוע את הדוגמאות היחודיות של כל ילד. (הלואי והיה אפשר לצ-פר את כולם). כל תגובה חושפת עוד טפח מעולמם הפנימי.
כמו שקשה לה להשלים, או אפילו להבין, שהיא לא כל-יודעת כך זה בלתי ניתפס שאמא אינה כל- מבינה. הרבה ילדים סבורים שאם אמא היתה באמת, באמת רוצה היא היתה יודעת! או לפחות מחפשת באינטרנט.
גוני שלום!
אני לומדת כאן הרבה. יש לי ילדה בת חמש שהגננת שלה שלחה אותנו לעשות לה איבחון- לבדוק האם היא מחוננת. היא באמת חכמה וחריפה ביותר. הגננת עוד אמרה שכשם שהורים צריכים ללמוד איך להתמודד עם ילדים מחינוך מיוחד כך גם צריכים ממש ללמוד איך להתמודד עם ילדים מחוננים במיוחד , והציעה לנו ללכת לקורס שילמד אותנו להתמודד עם האתגרים שהילדה מזמנת לנו. אם כן שתי שאלות: האם ידוע לך על קורס כזה? ושאלה שנייה האם את גם מטפלת זוגית? (יש לנו הרבה שוני וחוסר הסכמה בנושאי חינוך הילדים בבית). תודה רבה .
שלום גוני,
השאלה שלא לא קשורה לנושא המרכזי אבל לפחות לשאלה הקודמת.
בשיחה קרובה עם ביתי בת החמש עשרה היא סיפרה לי על תגובות מסוימות אצל בעלי, אביה, שמציקות לה מאוד. אין הכוונה למשהו שהוא מגיב אליה חלילה. אלא ביחס של לגלוג לחברה, לנורמות מסוימות, או אולי אפשר לקרוא לכמה ערכים מקובלים.
אני מרגישה שזה לא נכון שאני אדבר איתה על כך. וטוב יותר שתדבר איתו על מה שמציק לה וממש מפחיד אותה. [לא נשמע לי לבנות קשר על תיווך ולקחת אחריות על האבא].
אבל היא הורידה את הרעיון מהפרק.
אני, אגב, חושבת שהדיבורים האלו לא בריאים ויכולים לבלבל. אבל אני לא אמא של בעלי והוא לא ילד, למרות שהוא יכול להסכים איתי בשיחה זה לא ימחק מהר לטעמי.
מה נכון לעשות או איך עלי להגיב?
ל"לומדת הרבה"
(אמא לילדה מחוננת שמאתגרת אותה).
הפעם אין לי משהו להוסיף לך. למרות שאני יודעת כמה קשה לבחור למי לפנות לעצה איננו מיעדות את הבלוג לסוג כזה של יעוץ. אולי הגננת שהמליצה לכם לעשות איבחון ולקבל יעוץ והדרכה יכולה גם להפנות אותכם הלאה.
ילדים מחוננים הם מתנה גדולה אבל גם אתגר גדול להוריהם. לפעמים כשרון גדול בתחום מסויים בא על חשבון הבנה של משהו אחר, כמו יחסים חברתיים. לפעמים הם מסיקים מסקנות מופרזות (1+1=10).. ולפעמים הקושי להתמודד איתם מכביד גם על הזוגיות.
המשיכו לחפש יעוץ מתאים.
גם מי שזוכה בפייס זקוק ליועץ השקעות.
בהצלחה.
ל"לטעמי"
(אמא למתבגרת שיש לה חילוקי דעות עם האבא).
בגיל ההתבגרות אחד ההישגים החשובים והצורך של המתבגרים הוא שיתיחסו אליהם בגובה העיניים, כמו בוגר אל בוגר. ממה שכתבת, באופן כללי, ניראה שבתך מתקשה לקבל יחס כזה מאביה ומתלוננת על כך בפניך. נהגי כפי שהיית נוהגת עם חברה טובה. הקשיבי לה ועזרי לה להבין מה מפריע לה, מבלי לגנות את הבעל. עזרי לה לחשוב על כמה אפשרויות מדוע הוא מגיב כפי שהוא מגיב וכיצד היא יכולה לדבר איתו, והיא תחליט אם לדבר איתו או לא.
הסרוב שלך לתווך בינהם נובע מהבנה שלהתיחס אליה כמו לגדולה פרושו לתת לה לטפל ביחסים עם האב בכוחות עצמה, כמו גדולה!
מצד שני, קורה לא פעם שאחד ההורים מקדים ומבין את הצורך של המתבגר שלא יתיחסו אליו בזילזול, כמו לילד קטן. במקרה כזה תפקידך לעזור לבן זוגך להבין מה הצרכים של הבת.
הורות זה תפקיד שכל הזמן משתנה, לפי הגיל של הילד. הורים עוזרים זה לזה לקרוא ולהבין את הילד ולהשתנות בהתאם.
תקראי לזה "עזר כנגד", או אולי דווקא "עזר בעד".
נשמח אם תעדכני אותנו.
תודה גוני על תשובתך.
הסרוב שלי לתווך בא ממקום קצת אחר: אני אוחזת שלא כדאי שאקח חסות על היחסים בינהם. זה מפריע להם לפתח את הדבר לבד. אם אני, שנתפסת בעינהם, יותר זמינה לשיחה אעשה את התיווך למה שיתאמצו במגע ישיר. זו החמצה של קשרים.
אני מאמינה שגם בעלי וגם הבת ילמדו יותר להתקרב כשידרשו לזה.
אני לא מדברת על אבא מתעלל חלילה. בסדר, פחות בתחום התקשורתי. יש לו הרבה דברים שהוא מספק ואני פחות. הנחתי שככה זה בבתים הלא מושלמים. ועצם לקיחת האחריות שלי גם מעצבנת במידה מסויימת את בעלי.
את חושבת שהתפקיד ההורי שלי כרגע ליצור להם אבא יותר טוב? משום מה נדמה לי שגם אם כן אני יכולה לתרום חלקית לענין. בשיחה, חשיבה משותפת, אבל אני לא יכולה להיות אחראית על האבא. וגם לא נשמע לי בריא יותר מזה.
אשמח מאוד לתשובתך. התבלבלתי קצת.
כי כמובן שדיברתי עם בעלי ותארתי לו את העניין. נזהרתי גם על כבודו כבן אדם. וכמ המילים אמרתי לבת שמסבירות לה למה כדאי לדבר עם אבא.
ל"לטעמי"
(המשך התכתבות קודמת)
ההחלטה שלך לא לקחת חסות על היחסים בין הבעל לבת מעוררת כבוד. ביחסים כל אחד אחראי במאה אחוז על החמישים אחוז שלו. ככה את מאפשרת להם לבנות את היחסים שלהם כפי שמתאים להם, וכפי שמתאים לעשות בגיל של בתך.
מקווה שהפעם זה יותר ברור.
שלום גוני,
אצל בני בן 2.2 קיימת תופעה מצחיקה. הוא מדבר על עצמו בגוף שלישי מאוד הרבה. זה אל שהו אל איודע להגיד נחרץ: אני רוצה....או אני לא רוצה....
אבל בכל מיני פוזות הוא מדבר על עצמו. כשעושה משהו חדש או אסור: נותן עשב לכבשה או שופך אוכל מהכיסא הוא שואל במנגינה שובה: 'מה יהודה עשה?'או 'איפה יהודה [כשהאו מתחבא]?' או אומר על עצמו: 'יהודה קם'. 'יהודה עושה שטויות'. לוקח את הספר ואומר: 'עכשיו יהודה מספר'.
אני לא מזהה סגנון עקבי שבו הוא משתמש בשמו ולא באני, אבל הוא עושה את זה הרבה.
זה תואם גיל? מוזר? למה זה קשור?
ל"גוף שלישי"
(ילד בן 2.2 שמדבר אל עצמו בגוף שלישי).
קודם כל ברור שבנך מלולי ומקסים. כמו כן ברור שאתם מרבים לדבר אליו ועליו וגם אתם משתמשים לפעמים בכינויי גוף, אני, אתה, ולפעמים פונים אליו בשמו "יהודה הולך עכשיו למקלחת". יתכן שהוא עדין לא פיתח אבחנה ברורה מתי להשתמש בשמו ומתי לומר אני. יתכן והוא הפנים את הקול שלכם שמגיב על מה שהוא עושה והוא מהדהד אותו לעצמו כדי לשננו, לזכרו ולהתבשם בו.
כך או כך זה מעורר חיוך והתפעלות. ואם בא לך כתבו לנו מחוכמותיו ואולי נצ-פר אותן.
מה חשבת? שלא יבוא לי לספר על הילד שלי?
הנה רגע מצחיק שלנו:
[הילד היה השבוע אצל הרופאה וגם התלווה לביקור של אחיו אצל רופא השיניים.]
לא זוכרת באיזה הקשר בעלי אומר לילד במשחק כזה לפתוח את הפה- הוא פותח. 'תפתח את האוזן' -הוא פותח עם הידיים. 'תפתח את האף'- הילדון מנסה ואומר:'אי אפשר. זה נעול!'
בבוקר אנחנו מנסים לחזור על הבדיחה. מבקשים ממנו לפתוח את האף. הוא מפתיע שוב: 'לא, זה רק בכאילו' ומריח עמוק את האויר מסביב.
לא בא לפתוח את הפה ולאכול אותו?
ל"רגע מצחיק"
כמה נחמד מצידך לשתף אותנו בריגעי החיוך המשפחתי שלכם.
קיוויתי שהרבה קוראים ישמחו להזדמנות להתחלק עם אחרים בפנינים של ילדיהם ובדרך זו להעמיק את הזכרון ואת נמשמעות שלהם. מסתבר שאנשים עמוסים, עסוקים, מתביישים, חוששים, אולי לארואים את ההומור והחן שבצירופים הילדותיים הללו או לא מאמינים שגם אחרים יכולים להנות מהרוח הטובה הזו.
לכן תודה כפולה.
כשקוראים מה שכתבת ניפתח הלב , אולי כמו שליבו של בנך התרחב כשראה כמה אתם נהנים מחוכמתו.
חזרתי גוני,
עכשיו אני הולכת לשתף אותך ברגע לא מחייך כלל.
הילדון שסיפרתי עליו משחק הבוקר עם 'האוטו מכבי האש'ובובות פלימוביל. הוא משחזר חלקים של סיפור על ילד - אלחנן- שהדליק גפרור ופרצה שריפה, קראו למכבי אש וכו'. אני רואה אותו מעמיד 4 בובות ובאמצע עוד אחת. הוא אומר לי: 'זה אלחנן'. ואחר כך לוקח את בובה אמא וחובט בה באלחנן. 'היא
דורכת עליו'.
נבהלתי! מה זה? הילד מטופל בידיים אוהבות. הו אלא מכיר מכות. אני בהחלט שמה גבולות מאוד ברורים בכמה נושאים אבל זה לא הולך להיות במכות.
לא די זה בצהרים אנחנו שומעים אותו משחק שוב: 'אבא כועס!'[שוב עם מכבי האש כמובן].
מה זה? נכון, בסיפור כעסו על אלחנן אבל סיפרנו אותו די הרבה וזה מלל וביטייו חדשים.
הייתי רוצה לחשוב שזה עיבוד לכמה פוזות יותר עצבניות שראה בשבת בין האורחים שהיו לילדיהם. אבל אני לא רוצה לעצום עיניים.
מה את אומרת על כזה דבר?
ל"רגע לא מצחיק"
(ילד רך שממחיז הורים שכועסים וחובטים בבנם)
למה נבהלת כל כך?
האם את סבורה שהמשחק מייצג את האופן שבנך חווה אותכם?
האם את חוששת שזה סימן שאולי מישהו מרביץ לו?
האם את דואגת שמא הילד מפתח פחדים בעיקבות הסיפור?
האם את לא מרוצה מההשפעה של הפוזות העצבניות שהוא ראה בשבת?
רגשות, מחשבות וזיכרונות אינם דבר סטטי. גם אם הילד התבלבל מהסיפור והוא מפרש את המילים לחומרה זה עוד לא אומר שעברה עליו חוויה קשה ומזיקה. התפקיד של המשחק הוא לנסות ולתרגם את מה ששמע, לשחק שוב ושוב עד שהחשש מהמילה "כעס" יתפוגג.
אולי דווקא בגלל שהוא לא חווה כעס המילה פחות מובנת ויותר מטרידה.
באופן כללי, אם המשחק הזה לא חוזר על עצמו לאורך זמן, שוב ושוב, אין לך מה לדאוג. אם את רוצה את יכולה להצטרף אליו למשחק, לשחק בבובה שכועסת על מישהו אחר, ואחר כך להרגיע ולהסביר: "הכעס עובר והצחוק חוזר, ואמא תמיד אוהבת". אולי גם בנך זקוק לתיזכורת שרגשות משתנים ושהרגשות הטובים עמידים הרבה יותר .
אין מה לדאוג.
מה דעתך?
תודה גוני על התשובה.
אני חושבת שהמלל של בני הקטן בלבל אותי.
מצד אחד נבהלתי כי זה מלל שאמר לי על משהו לא טוב ורגוע בחוויה הורית. אגרסבי.
מצד שני התקשורת שלנו כהורים עם בני כל כך רחוקה מזה שזה לא הצליח להפחיד אותי שכך הוא רואה אותנו.
נשארתי אם 'מה זה?' גדול. לא מוגדר.
אנסה עכשיו כשאני יותר רגועה לראות מה איתו. ואם צריך להתערב.
ההרגעה שלך עזרה לי להיזכר שלא נורא אם פוגשים את הכעס בחיים. וכנראה- גם את הבלבול.
הרבה מאוד תודה
שלום גוני,
בננו הצעיר שחגג לא מזמן את יום הולדתו השלישי עסוק למעלה מראש בזמן האחרון בלהיות גדול. גדול יותר והכי. יש לו מלאי של סימנים ומדדים שהוא לא פוסח מלעביר דרכם כל ילד שפוגש בסיפורים ובמציאות: יש לו חיתול? ישן במיטה או בלול? שותה חל בבכו סאו בבקבוק?
מה שפחות אהבתי זה לראות קצת כוחנות על הקטנים. הוא יכול לראות תינוק בגינה, אחרי כמה דקות התבוננות הוא ניגש ואומר לו: אתה תינוק! או נהנה להרוג נמלים חלשלושות.
יש לציין שבבית אנחנו נותנים לו הרגשה שהוא גדול והוא באמת אוהב להתנסות בדברים חדשים ולעשות לבד ומאוד אוהב את זה. אבל ילד קטן ממנו אין [וגם לא נראה שאנחנו הולכים לספק לו את העניין הזה...]
ניסתי לקרב אותו אל החלשים על ידי תמונות שלו כשהיה קטן וסיפורים או סיפור על הנמלה שהולכת לילדים שלה להביא להם אוכל. זה בפירוש פותח לו את העיניים במבט אחר מזה המנסה להיות הכי. ודבר נוסף- למרות שאני לא בטוחה שמבין- להעביר לו את היחסיות של הגדול על ידי משחק לשוני: ממי את היותר גדול וממי יותר קטן? ממי אבא יותר גדול וממי יותר קטן? כך על הרבה אנשים. [והוא נהנה וצוחק להגיד לי שסבתא גדולה יותר ממני, הכי ממני]
אני ממש לא יודעת אם אני עוזרת לו אבל חשוב לי שלצד תחושת הגדילה והערך לא יפתח דורסנות וכוחניות. מה טוב לעשות והאם זה בכלל הגיל המתאים?
אשמח לשמוע ממישהו יותר 'גדול' ולהבין...
ל"אמא גדולה"
(בן 3+ שרוצה להיות גדול על קטנים ממנו)
אמא יקרה. את מוטרדת מהתנהגותו הכוחנית של בנך ושוכחת שזו כוחנות של בן 3 ואיננה מנבאה שום דבר על העתיד. בנך הוא הקטן במשפחה שכולם גדולים ממנו. אולי הוא מתנהג ככה כי הוא רוצה להרגיש שייך. אולי מישהו מהאחים מתנהג אליו באופן דומה. אולי הוא משליך את מה שהוא מרגיש על אחרים . אולי זו מוטיבציה ראשונית ובריאה להיות הארי שבחבורה... את מוזמנת להוסיף עוד "אולי"ים.
כשאת "פוקחת את עיניו" בסיפורים ודיבורים את מפתחת אצלו אמפטיה ויכולת להבין מה השני מרגיש מעצם זה שהוא מבין מה הוא עצמו הרגיש כשהיה קטן.את גם מבהירה שתמיד יהיו אנשים גדולים מאיתנו ואנשים קטנים מאיתנו וזה לא משנה. זה יפה וטוב רק אם בנוסף תזכרי שדורסנות וכוחנות אינן התאור המתאים לבנך. בגיל 3 אנחנו נותנים דוגמא אישית ערכית ולא חינוך ערכי. זה יחכה לגיל5-6. בשלב זה אנחנו שמחים שלילד יש רצון להיות גדול וחזק ובעל ערך.. וכשהוא פוגע או מעליב אנחנו פשוט אומרים לו "לא".
גוני, שלום ותודה,
את רואה, לא עלה בדעתי שאפשר פשוט להגיד 'לא' וזה מספיק לעכשיו.
זה לא שהייתי מוטרדת מזה כיום. אבל רציתי שלא יתפתח לכיוונים שליליים. ופתאום אני קולטת שגם אם רק נכוון כרגע מעשית ונעצור את ההתנהגות הילד לומד מזה ומתעצב.
וההבנה לא חייבת לבוא לידי ביטוי כרגע.
סגולה לאריכות ימים
ילדינו בן ה5 נהנה מאוד להיות ער מאוחר בליל החג וללכת לבית הכנסת אחרי סעודת הערב. כשחזר - עדין לא התחשק לו ללכת לישון [כבר היה אחרי חצות] והוא רצה ללכת לישון כמו אבא- יותר מאוחר.
הסברנו לו שילד צריך לישון יותר מאבא, הוא עדין גדל הרבה -עם קצת הסבר קונקרטי שבשינה הוא גדל.
והוא בשלו- בכל זאת אינו רוצה לישון. [בדרך כלל הרצון להיות גדול מעורר בו עודף מוטיבציה]. למה? כי הוא לא רוצה להיות זקן ולמות. ככה הוא לא יגדל וגם לא ימות.
איזה מקסים! ראוי שנצ-פר אותו.
בזמן הקרוב זה לא יתאפשר . אבל אולי יותר מאוחר.
המשיכו לשלוח לנו את החכמות של בנכם. הלב שמתרחב - גם זו סגולה לאריכות ימים.
הוסף רשומת תגובה
אתם מוזמנים להגיב ולשאול שאלות