מחבואים

ושוב חזרנו לשחק עם הבת שלנו מחבואים. הפעם במשנה מרץ. היא מתחבאת בצורה לא מתוחכמת כך שברור שנמצא אותה בקלות. היא רוצה שאנחנו נחפש אותה ולא כל כך מסכימה שנתחבא לה. היא חזרה למשחק אחרי לידת אחיה. חשבנו שאולי יש קשר בין הדברים ולכן אנחנו נענים לה. תמיד התגאינו שהיא ילדה חכמה. מדוע היא חוזרת למשחק הילדותי והחד צדדי הזה?

משחק מחבואים הוא הרבה יותר מאשר רק משחק חברתי. הפעם הראשונה שהתינוק מכסה את פניו ומזמין אותנו למשחק "קוקו" היא גם רגע לידתה של התובנה שאנו לא זהים, שמה שהוא רואה שונה ממה שאנחנו רואים ומה שהוא יודע שונה ממה שאנחנו יודעים. הוא יודע שהוא נמצא מתחת לשמיכה, אבל האם אנחנו נגלה זאת? האם נשמור אותו בראש ובלב שלנו ולא נשכח אותו כשהוא איננו מול עיננו?
חזרה על המשחק שוב ושוב נותנת מענה לצרכים רבים ושונים. כך מתבססת ההבנה שגם אם לא מוצאים מישהו או משהו מיד – לא צריך להילחץ. בסוף תמיד מוצאים. ככה הם חוזרים ומרגישים רצויים ואהובים, פוגשים שוב ושוב את העיניים המוארות והמתפעלות מהם ואת הזרועות המונפות לעברם.

בתכם, בחוכמתה, מזמינה אתכם לחזור למקום יקר לה: למקום האוהב, המתפעל שמגלה אותה שוב ושוב. לידה של אח יכולה לעורר מחדש את ההזדקקות לקשר טוטאלי שכזה. תנו הכרה לצורך שלה והרגיעו אותה ("אמא תמיד אוהבת", "גם כשאני לא איתך אני זוכר/אוהב אותך"). תנו ביטוי מילולי למקומה הבטוח בליבכם. בלי קשר למשחק המחבואים מצאו זמן קבוע בו אתם היוזמים לשחק איתה ולספר לה כי זהו גם הרצון שלכם.

אחד הדברים הכואבים – אך – מצמחים שאנחנו לומדים עם לידת אח חדש הוא שאי אפשר לקבל את אבא ואמא מתי שרוצים, כמה שרוצים ואיך שרוצים. עזרו לבתכם להשלים עם זה. גם על ידי שתשחקו איתה מחבואים, לפעמים מתי, כמה ואיך שהיא רוצה. ולפעמים לא.

לקריאה נוספת:
על משפחה ואהבה: ״יום המשפחה״
על הקשר החזק/ מדי לאמא: "יום האם- אין כמו אמא". 
על ההתפעלות והאהבה ללא תנאי: "יום המשפחה – כדאי לאהוב", "את/ה מהמם/ת". 
על התפקיד המחסן של בכי וצחוק: "הבכי לא ניגמר". 
על הכניסה להורות – פתאום הורים: "הקרב על השפיות", "הקרב על הבכי". 
על קבלת אח חדש למשפחה: "שלא יתפסו לי את המקום". 

על התקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״

8 תגובות