מה לבחור?

ארון הבגדים הוא הממלכה הפרטית שלנו, והבגדים שבו מכתירים אותנו כל יום מחדש. בגדים הם אף פעם לא סתם בגדים. הם עוזרים לנו להגדיר מי אנחנו, להמציא את עצמינו כל יום מחדש. הם נותנים ביטוי למצב הרוח שלנו, למקום שלנו ביחס לאחרים, לרצון שלנו להשתייך ולהיות דומים או שונים.

אנונימי אמר/ה:
תודה על הבלוג המקסים. היה מעניין להבין את המשמעות של בגדים לילד. מאיזה גיל כדאי לתת לבחור את הבגדים? אם אני אתן לבן שלי להחליט מה הוא לובש אני אתבייש לצאת איתו לרחוב.
הוא בן 5 ולא יודע להתאים בגדים או להבחין מה נקי ומה לא.

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:
ל"אני אתבייש"

כבר בשנה השנייה לחייהם ילדים מסוגלים לבחור בין שני דברים. הורים שואלים אותם במה הם רוצים לשחק, מה הם מעדיפים לאכול והילד מסמן בחזרה. ככה הוא מבסס תחושה שלרצון שלו יש השפעה. ככה הוא מפתח את היכולת לבחור. זה לא אומר שרק מה שהוא רוצה קובע (שוקולד כל היום!). באופן דומה מלמדים את הילד לבחור בגדים. בהתחלה הוא בוחר בין שני זוגות מכנסיים (נקיים ובגודל המתאים). אם הוא בוחר באימפולסיביות אפשר לעזור לו לעשות בחירה יותר מושכלת על ידי שמצביעים בפניו על יתרונות וחסרונות. אחר כך הוא בוחר באופן יותר חופשי אבל לא רק מה שרוצים קובע אלא גם מה שנהוג, מה שבריא, אפשרי, נקי.... ולפעמים כמו באו"ם - הווטו של ההורה קובע.

יש אנשים שגם בגיל מבוגר מתקשים מאוד לעשות בחירות (אולי יש בחירה יותר טובה?!). דווקא בחירות מגיל צעיר ובדברים לא כל כך עקרוניים מלמדות אותנו לקבל החלטות בלי יותר מדי התלבטות.
ואת הבושה זרקו לפח! החליפו אותה בגאווה על כך שאתם לא נותנתים ל"מה יגידו" לנהל לכם את החיים.

אנונימי אמר/ה:אם בקיץ אפשר היה לתת לבת שלנו לבחור את בגדיה, עכשיו, במזג האוויר החורפי זה לא מעשי. הטעם שהיא פיתחה מאוד מוגדר. כל מה שדק, מתעופף, לבן וקצר הוא IN. כל מה שמחמם, עבה, ארוך וחורפי הוא OUT. היא בררנית בלבוש, מוכנה ללבוש רק מספר מצומצם של בגדים שעונה על הקריטריונים הללו. נקי או מוכתם - זה לא משנה. הויכוחים בבוקר הם אינסופיים.

האם כשנותנים לילד לבחור הוא יכול להתבלבל עד כדי כך?
קר לי כשאני חושבת על איך היא לבושה.

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:ל"אמא OUT"
לא כתבת לנו בת כמה ביתך. לפי הלבן והמתעופף אני משערת שמדובר בילדה בגיל הגן.
המשאלה או ההעדפה של דק והדוק, קליל ומינימאלי (הכי קרוב ללבוש חוה), או ארוך ולבן ומתנפנף (כמו מלכה או כלה) יכולה להמשך עד 120. כל עולם האופנה סובב סביב הרעיונות הללו.

בגיל הגן ילדות מגלות את הרצון שלהן להיות יפות, כל-יפות, רק יפות, ושום דבר פרט ליפות. זוהי כל האמת שלהן. בנים מגלים את הרצון להיות מרשימים, כל-מרשימים, ורק מרשימים. אפילו להיות בריא או שיהיה חם לא ישווה לרצון הזה. אחר כך, בגיל בית ספר ציפיות ונורמות חברתיות מצטרפות לרצון לבלוט. יש הבדל בין טעם אישי לבין הצורך להרשים. לפעמים התהליך הזה מרחיק אותם מהטעם האישי והנטייה האסתטית שלהם.

כאשר הבחירה בלבוש מסוים הופכת כפייתית, מלווה בהרבה לחץ, לא נתונה למשא ומתן ולא מותאמת למציאות זה כבר לא חוש אסתטי אלא שיגעון לדבר.

אז, כן! עודף בחירה יכול לבלבל את הילד.

זה הזמן ללמד את בתכם איך קובעים סדרי עדיפות. חשוב לבלוט ולהתקשט אבל עוד יותר חשוב להיות בריא ולא להיות תלוי ברושם שנעשה על אחרים.

אפשר לנהל איתה משא ומתן ולהגיע לפשרה סבירה. ואת המו"מ עושים ערב קודם ולא בבוקר, כשממהרים.
מן הראוי שיהיה לכם חם בלב ולא קר: הילדה מרגישה שמגיע לה לזכות להתפעלות גם בעולם החיצון ולא רק מאבא ואמא.


עוד על המשמעות של בגדים קראו- בגדי המלך החדשים
על המאבק על העדפות אישיות קראו- שבועות בלבן
על הרצון ללבוש בגדים של המין השני קראו- מה זה בן, מה זה בת

2 תגובות

אני כבר סלחתי

נימוסים, כבוד לזולת והתחשבות הם ערכים יקרים עבורנו. אנחנו חושבים לא מעט כיצד להעביר אותם לילדינו.

הם גדלים בתרבות ובסביבה שונות מאלה שאנחנו גדלנו , ומתנהגים בצורה שונה משלנו.

הבן שלנו לא שומר על לשון נקייה, מתחצף ופוגע בנו. אחרי התנהגות שכזו חשוב לנו שיבקש "סליחה". הוא אומנם מבקש סליחה, אבל יכול לחזור אחרי כמה דקות על אותן מילים או מעשים.

האם הוא מזלזל בנו או שהוא לא מבין אותנו? איך עוזרים לו להבין?

כאשר דורשים מילד לבקש סליחה מניחים שבעקבות הבקשה הוא יבין שפגע ברגשותיו של האחר וגרם לו צער. הוא יכיר באחריות שלו לרגשות הקשים של השני ויבקש ממנו לסיים את ההרגשה השלילית מבלי שישמור לו טינה. הכרה זו תמנע ממנו לשוב ולפגוע. בהמשך הוא ילמד לבקש סליחה, מיוזמתו, כאשר יפגע בזולת שלא במתכוון.

עד גיל 4 היכולת להבין את הנפש של הזולת מוגבלת. וגם אח"כ ילדים לא תמיד מבינים כיצד הם פגעו באחר. הם לא מאמינים שהם יכולים לפגוע במישהו כל כך יותר חזק וגדול מהם. כשהם מתוסכלים וכועסים הם אינם מצליחים לראות בו זמנית גם את העלבון של הזולת. הם מבלבלים בין בקשת הסליחה לאקט הסליחה. הם אינם קולטים שהפוגע שוכח מהר את מה שהנפגע זוכר עוד הרבה זמן.
אם מכריחים אותם לבקש סליחה בטרם פיתחו יכולות אמפטיות הם רואים במילה "סליחה" קנס המוחק ומבטל את מה שהיה. ("בוא נתעלם, נשכח, לא נדבר יותר לעולם על זה שירקתי עליך ונשכתי אותך") אחרי שאומרים סליחה אפשר להתחיל הכול מחדש!

נסו לא לערב בין בקשת סליחה וגבולות. אם בנכם פגע בכם שימו לו גבולות ("ככה לא מדברים/ עושים", "דבר אלי יפה"). אל תדרשו שיבקש סליחה במקום לשים לו גבולות. אל תוותרו על דרישתכם גם אם הוא ביקש סליחה. אתם יכולים לעזור לו, בקיצור, להבין את עצמו ("אתה רוצה..."," אתה כועס...") ואותכם ("זה לא נעים...", "זה פוגע...") ולהציע לו פתרון איך כן להגיב. אחרי שהאירוע הסתיים וכולם נרגעו כדאי לנהל שיחה קצרה ולעודד בקשת "סליחה" בלי ללחוץ ("זה ישמח אותי/ זה יהיה יפה אם תבקש סליחה") כדאי להשתמש בצורת הבקשה- "אבא, תסלח לי" ולבדוק אם הילד מבין על מה הסליחה (בכדי שהילד יבין שמבקשים סליחה מאדם מסויים על מעשה מסויים). כדאי לסגור את המעגל באקט של סליחה, נשיקה או חיבוק.

חשבו על זה: יש אנשים, מאד מאד מנומסים, שמבקשים סליחה כל פעם שהם פוגעים באחרים- לפעמים אפילו מאה פעמים ביום. אל תעלבו מבנכם, ככה זה בני אדם.

על מצבים בהם בקשת סליחה יכולה להתאים - מריבות אחים, רשיון לריב, הוא הרביץ לי מציקים לי, משגעת נפילים.

"סליחוש" - מתי ואיך מלמדים ילד לבקש סליחה.

"יצאתי צדיק" -מה נידרש כדי שהיכולת לבקש סליחה תתפתח.

2 תגובות

הרוב טוב

שמעון פרס צוטט אומר: "אם לבעיה אין פתרון, יתכן שזו אינה בעיה אלא עובדה להתמודד איתה".

כל הורות רצופה בעיות אין ספור. כשאחת חולפת צצה חדשה. כשהוא הפסיק לבכות בגן, הוא התחיל לבכות בלילה. כשהיא למדה סוף סוף לדבר, היא מדברת ללא סוף. כשהוא התחיל לעצור להוראה "לא", הוא רוצה לעשות הכול "לבד!". אחרי שהיא נגמלה ממוצץ, היא התחילה פתאום לכסוס צפרניים. בעיות שהן יותר מציאות להתמודד איתה ולצמוח ממנה מאשר קלקול או טעות שצריך לתקן.

מי ייתן ותהיה שנה עם בעיות שניתנות לפתרון, עובדות שאפשר להתמודד איתן, מציאות שנוכל לקבל ולאהוב.

מי ייתן ונצליח להתייחס לכל בעיה באופטימיות, כאילו יש לה פתרון – אפילו אם אין.

"אני בראש השנה" - הכנסו לפוסט המקורי וקראו איך נראית החזרה ללימודים מהזווית של הילד.

 "תמורה בראש השנה" - הכנסו לפוסט וגלו מה ניתן לעשות כדי שנצליח להחליט מה לשנות השנה ואחר כך נצליח לא לשנות מה שהחלטנו.

"ראש השנה - למה זה טוב" - כמה ולמה קשה עם כל השינויים ששנה חדשה מביאה.

״רוצה חברים״ - הכנסו לפוסט כדי לקרוא על איך להיות פופלארים בשנה הבאה.

4 תגובות

כמה אפשר לדבר על פרידה

אנונימי אמר/ה...

בננו, בן חמש וחצי. ילד חברותי, ערני ושמח. מקבל ומחזיר המון אהבה. בגן הוא ילד חברותי ואפילו קצת מנהיג. למרות זאת, בשנה שעברה היו המון בקרים בהם בכה וסרב ללכת לגן- בכל פעם בתואנות שונות. לקראת סוף השנה זה הפך לבכי ולמאבק מדי בוקר. אך ברגע שהגיע לגן, הילד שמח, משתתף ומשחק עם החברים. נתנו לו להישאר כמה פעמים בבית, הסברנו וסיפרנו על פרידה. זה קצת הרגיע, אבל לא ממש. 

השנה זה שוב התחיל: לא רוצה ללכת, רוצה לעבור גן, לא אוהב את הילדים של הגן, אז מה אם ילדים חייבים ללכת לגן וכו'.... הגננות אומרות שהקושי שלו מתמקד בפרידה מאתנו ורק כשאנחנו רואים. מיד אחר כך הוא פעיל, משתתף ונראה שנהנה מאוד.

אני יודעת שעלי לקבוע עובדות בנחישות וברגישות ולשלוח אותו לגן, אך עם זאת אני חוששת שיש כאן קושי אמיתי בפרידה. אשמח לשמוע מהי הדרך הטובה ביותר לעזור לו.

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה...
ל"נחושה"
הקושי בפרידה בא מכיוונים רבים. מדברייך ניכר שאת מודעת לרבים מהם, מכבדת את בנך, עוזרת לו להבין ולהירגע. ילדים (ומבוגרים) נכנסים למצוקה כשקורה משהו  לא רצוי ולא נעים להם (הגננת הרימה קול, ילדים הציקו, הגעגועים הציפו, יש רעש וצפיפות, היום ארוך מדי), ולפעמים בגלל שלא קרה משהו נעים ורצוי (לא נתנו להם להישאר בבית עם אמא, לשחק בצעצוע אהוב בלי לחלוק עם אחרים, להיות ראשונים באוכל, לשבת איפה שהם מחליטים, לענות הראשונים..).

נשמע שהפרידה קשה לו, לא בגלל שהוא מתגעגע או סובל בגן, אלא פשוט כי "לא בא לו" להיפרד מכם. למה לוותר על אמא כל כך טובה למען גננת פחות טובה? למה להחליף מעריצה נלהבת ורק שלו בגננת של כולם וילדים שמתחרים בו על הערצתה? ולמה לא לנסות את מזלו ולהתעקש?
את יכולה להכין אותו לפרידה, אבל עם דגש על "מי ניפרד יפה, בלי לבכות, בלי להתעקש, בלי להתווכח. לתת מסר ברור שאתם מצפים שייפרד יפה. ילד יקר כמוהו שרגיל לפרוק את אכזבתו בבכי, ויכוחים ותלונות זקוק גם להנחיה ברורה היכן זה מתאים והיכן לא.

יתכן שהקושי של בנך נובע גם ממערכת יחסיו עם הילדים בגן. אולי המקור הוא סוביקטיבי- הרגשה שאין לו חברים, חשש מהתנהגות שנתפסת על ידו כפוגעת ומעליבה.. ואולי המקור אוביקטיבי- ילד שמציק או הציק בעבר.
נסי לברר אתו, ביחידות, (לא ביציאה לגן. בעת הזו אין דיונים) איזה ילדים הוא לא אוהב? איך הוא היה רוצה שהם יתנהגו? לפעמים עוזר לצייר יחד ציור +סיפור (צי-פור). במשבצת הראשונה ילד שלא רוצה ללכת לגן. במשבצת האחרונה ילד ששמח ללכת לגן... ולבקש מהילד שיציע רעיונות מה קורה באמצע.

אחרי ששמענו את תלונותיו ברצינות הוא יאמין לנו יותר כשאנחנו אומרים בנחישות "בכל זאת, חייבים ללכת לגן". "בא לי/ לא בא לי" – זה לא מה שיקבע לי!!
גם לנו קשה להחליף עבודה או בוס נפלא באחר פחות טוב. אפשר להבין אותו. אפילו אם זה קושי לא טראומטי, הגירוש הזה מגן העדן הפרטי שלו למרחב הציבורי הוא עדיין קושי לא פשוט.

אנונימי אמר/ה... 

נדמה שאין גבול כמה אפשר לדבר על פרידות.
הבת שלנו הולכת לפעוטון בפעם הראשונה. היא באופי ביישנית ופוחדת מזרים. אפילו לסבתות לקח לה זמן להתרגל.
איך לעשות את ההסתגלות לגן, כמה להישאר בגן ומתי לעזוב? ומה עדיף, שאני אקח אותה ואז יש להניח שהפרידה תהיה יותר קשה? או שבסדר גם ללמוד להיפרד מאבא או מאחות גדולה, ואולי הפרידה תהיה יותר קלה?

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה...
ל"כמה אפשר" 

זהירות, זהירות! לא מלהשאיר ילדה קטנה בגן, אלא מקביעות על ה"אופי" של ילדה קטנה. 

בגיל שנה פחד מזרים הוא הישג התפתחותי חשוב. הקטנה כבר מזהה שעם אימא היא מרגישה הכי בטוח בעולם. את המאסטר שף, וכל האחרים מועמדים להדחה. קוראים לזה "התקשרות מועדפת". ההישג ההתפתחותי הבא הוא ללמוד להעביר את הקשר הטוב והבטוח שיש לה אתך לאנשים אחרים. אם היא למדה להעביר התקשרות לסבתות יהיה לה יותר קל להעביר קשר מיטיב גם לגננת. בשביל זה המציאו סבתות.

אם את נשארת אתה בגן היא לומדת להרגיש בטוח בגן בנוכחותך. אחר כך היא צריכה ללמוד להרגיש בטוח גם בהעדרך. אם את נשארת אתה שלושה ימים (אפשר גם ימים קצרים יותר), ביום הרביעי היפרדי ממנה כשעה לפני שאת באה לאסוף אותה הביתה. יום אחר כך היפרדי לשעתיים ואז חזרי לאסוף אותה... כך תאריכי בהדרגה את הזמן שהיא נשארת בלעדיך עם זרים ותתני לה אפשרות להסתגל לפרידה בהדרגה. אם את תאמיני שזה לטובתה ושהיא תעמוד בזה תשדרי זאת גם בדיבור ובשפת הגוף שלך. זו השפה שילדים בגילה מבינים.

שאלתך השנייה נובעת מההבנה שבפרידה מאמא עולים רגשות יותר חזקים ויותר קשה למתן אותם. זה לא בגלל שאמא מפנקת ואבא יותר קשוח. מרגע הלידה ילדים רגילים להיות על הידיים של אמא, בעוד שאבא בא והולך. לכן, בדרך כלל , יותר קל להם להיפרד מאבא.

אבל גם אם רגע הפרידה מאבא יהיה יותר קל, דקה אחר כך הילד צריך להתמודד עם ההישארות במקום זר ורחוק מהבית. הדגש הוא יותר על האופן שבו עוזרים לילד, במהלך הפרידה, להעביר את בטחונו והצורך שלו בקשר לגננת, מאשר על רגע הפרידה.
נראה לי שאמא רגועה יכולה לעשות את זה מצויין! גם אבא סבלני ואוהב יכול. אחות גדולה עדיף שתביא את הילד לגן רק אחרי שכבר הסתגל.

בסוף היא תתרגל. כדאי שזה יהיה כמו שמתרגלים ליין טוב (בהתחלה מוזר ומר, אבל אחר כך מתמכרים) ולא כמו שמתרגלים לכאב שיניים.


אוסף רעיונות וטיפים כיצד לעזור לילד להיפרד בבוקר - "אני חוזר הביתה", "קשיי פרידה", "קשיי פרידה- פוסט המשך", "חפץ מעבר"עוד באותו נושא קוראו ב "שינויים ופרידות" ו"הכנה לכתה א'"
על יציאה למסגרת חדשה - "את מי אני אוהבת"
על הסתגלות לגן - "גננת טובה גננת אווזה"
פוסט שמסכם כל מיני נושאים קרובים - "לקראת שנת הלימודים החדשה"
עוד על ההבדל בין לחץ ואתגר- "בחירת גן- לקראת השנה הבאה"
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים -"קשה לי", "גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"
כיצד לבטא ביקורת מבלי להרוס את הקשר עם הגננת - "גננת גידלה ילדה בגן"

0 תגובות

שינויים ומעברים

שנה חדשה. התחלה חדשה. ושוב הכל משתנה.
לוותיקים שבנו ברור שאם הכל משתנה סימן שהכול כרגיל - ככה זה בחיים. אבל גם אם שינויים הם דבר רגיל אף, פעם לא מתרגלים אליהם.

כל שינוי ואפילו שינוי לטובה, כרוך בקושי הסתגלות. כשאנו נתקלים במצב חדש, לא מוכר, מופעלים במוחנו אזורים (בקדמת הצד הימני) שמיועדים לטפל במצבים כאלה: להעיז ולהיזהר, לברר ולחפש, לנסות ולטעות, לאלתר ולחלטר, להתקדם ולסגת. כשהמצב החדש חוזר על עצמו שוב ושוב אנו מזהים ובונים תבניות חוזרות, יעילות וחסכוניות של תפיסה , מחשבה ותגובה. עכשיו יותר קל לנו. אנחנו יודעים מה צפוי וכיצד נתמודד. אפשר לעבור לטייס אוטומטי (שנמצא בקדמת הצד השמאלי במוח). עם כל שינוי חדש ואפילו כזה שרצוי לנו ביותר, הכל מתחיל מהתחלה. התבניות הישנות מתערערות ומתפרקות עד שתתבססנה אחרות, חדשות במקומן. לכן כל שינוי מלווה באי נוחות, לחץ ונסיגה זמנית.
זו אחת הסיבות ששינוי מסגרת (ושינויים בכלל) אינו דבר פעוט. זה אולי נורמטיבי אבל כלל לא נורמלי, ועדיף להימנע מחילופי מסגרות מיותרים עד כמה שניתן.
ילדים נתברכו בכוח (ובעקשנות) לשנות דברים שניתן לשנות; ביכולת להשלים עם מה שאי אפשר לשנות; ובחוסר היכולת להבדיל בין מה שניתן לשנות למה שלא ניתן לשנות.
אם הם מסרבים להתרגל לסוף החופש, לשינוים בשעות השינה וההשכמה; אם הם מתקשים להסתגל למורה החדש, לחברים, לסידורי ההסעה, לכללים החדשים, לשעורי הבית.. וגם.. ועוד.. וכו'.. הם זקוקים לעזרתכם.
היו סבלנים לנסיגות, לרגשות, לתופעות הגופניות שצצות. כל מה שקורה במציאות משפיע על הנפש. כל מה שקורה בנפש מחובר לתחושות בגוף. כאב בטן או ראש שנובע ממתח רגשי כואב כמו זה שמקורו בווירוס.
נסו לשוחח, להקשיב ולהבין מה קשה להם (הם מרגישים חסרי אונים, שאיבדו בטחון ושליטה, שפוגעים להם באוטונומיה וחודרים להם לפרטיות). עזרו להם לבטא את עצמם, לתת מילים לרגשות שלהם ("אתה לא מכיר שם אף אחד", "אין לך עם מי לשחק", "אתה לא בטוח שרוצים בחברתך", "זה ניראה לך פחות נחמד ממה שציפית"..). חישבו יחד מה ניתן לעשות, מה אפשר לשנות ולמה חייבים להסתגל. שאלו אותם כיצד אתם יכולים לעזור.
נסו להפוך את הלחץ לאתגר. כפי שכתבנו בעבר באתגר יש כיוון ומטרה ותחושה של התמודדות בעוד שסטרס מלווה בתחושת חוסר אונים ואיום על הבריאות הנפשית. נסו לכבד את הצורך שלהם בשגרה ובקרבה, צמצמו שינויים בתחומי חיים אחרים או לפחות הודיעו להם מראש מה עומד לקרות ומה עומד להשתנות.


באחד הגנים אבחנה הגננת קושי בהתמודדות עם שינוי אצל אחד הילדים. לאחר שיחה, כדי לעזור לו, היא שינתה לו כל יום משהו על מנת שיתרגל לשינויים. לאחר שבועיים הילד נכנס לגן, פנה לגננת ושאל: "מה השינוי שלי להיום?".

אולי אי אפשר להתרגל לשינויים, אך אפשר להתרגל למחשבה שהכול משתנה, שתמיד יהיו שנויים ושלרוב יותר קל לשנות את הגישה שלנו לשינוי מאשר את המציאות.

אוסף רעיונות וטיפים כיצד לעזור לילד להיפרד בבוקר - "אני חוזר הביתה", "קשיי פרידה", "קשיי פרידה- פוסט המשך", "חפץ מעבר"עוד באותו נושא קוראו ב "שינויים ופרידות" ו"הכנה לכתה א'"
על יציאה למסגרת חדשה - "את מי אני אוהבת"
על הסתגלות לגן - "גננת טובה גננת אווזה"
פוסט שמסכם כל מיני נושאים קרובים - "לקראת שנת הלימודים החדשה"
עוד על ההבדל בין לחץ ואתגר- "בחירת גן- לקראת השנה הבאה"
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים -"קשה לי", "גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"
כיצד לבטא ביקורת מבלי להרוס את הקשר עם הגננת - "גננת גידלה ילדה בגן"

9 תגובות

רכישת הרגלים-הרגל זה הרגל

בחופשת הקיץ הבן שלנו הלך לישון מאוחר ורבץ במיטה עד מאוחר. משינה מסודרת אפשר היה לשכוח. הוא התמכר לטלוויזיה, התנזר מספרים, אכל ועשה מה שבא לו. כל דרישה או הצעה שלנו נהדפה באמירה "תעזבו אותי, עכשיו חופש!". זה נראה לנו מוגזם אבל הנחנו לו, וויתרנו. חופש זה חופש.

הצרה היא שזה לא נגמר בחופש. השנה התחילה, והפוזה הכללית דומה. הוא בירח דבש עם המיטה, המחשב והטלוויזיה, בברוגז עם המקלחת ובאנטי לשיעורים. ציפינו שאחרי שנח בחופש יהיה לו קל לחזור לשגרה ולהרגלים שכבר היו לו. איפה טעינו? מה עושים?

 הרגל זה הרגל. כל עיקרו של הרגל הוא תרגול רצוף. כמו למידה הוא מבוסס על כך שבמוח מה שמופיע יחד מופעל יחד ("What Fires Together Wires Together"). 
אם במצב או בשעה מסוימת עושים כל יום פעילות מסוימת השרירים ומערכת העצבים מקבלים מסר עקבי "במשימה הזו חייבים לעמוד", "על זה אין ויכוח". לוקח בין שנה לשלוש שנים עד שהרגל חדש מתבסס והארגון החדש של המוח נעשה עמיד לשינויים. וגם אז - זה לא לנצח.

רחמים וויתורים לא מנבאים הצלחה ברכישת הרגל חדש. תרגול בלתי פוסק- דווקא כן! 

(עשו מחקר האם יש קשר בין שמירת דיאטה באופן עקבי והמשכי להצלחה בה - ומצאו שיש!). גם בגיל מבוגר אנחנו נדרשים לקבל עלינו הרגלים חדשים (להפסיק לעשן, להימנע מגלוטן וסוכר, לעשות פעילות גופנית, לא לאחר, בלי משיכת יתר...). אנשים שהצליחו בכך מספרים כיצד בשנה הראשונה אינם מתירים לעצמם שום חריגה. אם הם חורגים מההרגל ליום יומיים המוח מפרש זאת :"איזה יופי! כבר לא צריך להתאמץ!" וזונח את מה שלמד. על הקושי לעמוד בהרגל החדש נוספים ההנאה והפיתוי שבשבירת שיגרה. ההתנגדות ללכת לישון בזמן, לקום בבוקר, להכין שיעורים, להתקלח... לא נובעת מכך שזה כל כך קשה לביצוע כמו מהשתוקקות להנאה העילאית שבמנוחה ("איייזה כיף!"); לכמיהה לתחושת החירות והניצחון המתפשטות בעקבות הויתור והדחייה ("יש!!").

התמודדות והתמדה בונות את היכולת לגייס מוטיבציה (ראה רשומה קודמת "לעשות רק מה שבא לי"). הבינו, בכך שאתם מרחמים עליו ולא רוצים להכביד אתם מכבידים רק יותר.

מצאו זמן לשיחה. עזרו לו להבין את עצמו ("אחרי החופש נדרש יותר מאמץ כי קשה לוותר על התענוג שבוויתור"). הסבירו לו מדוע אתם מתכוונים לא להתפשר ("כל פעם שמרימים ידיים, בפעם הבאה זה רק נעשה יותר קשה"). סכמו יחד על שורת הרגלים והעלו אותה בכתב (פק"ל = פעילות קבע ליום). שתפו אותו בהחלטות. הן נוגעות גם לו. היו ענייניים. עודדו ודרבנו. כעס והטפת מוסר רק יגבירו את סלידתו מההרגלים במקום לחבבם עליו. נהלו מעקב. הרגל ראוי אינו משהו שאפשר לחפף בו. עזרו לו להחזיק בהרגלים טובים ואחר כך ההרגלים יחזיקו אותו.

הרגל זה הרגל. ממש כמו שדומם זה דומם וחי זה חי. ואם משהו פעם חי ופעם דומם - סימן שהוא מת. ממש כמו הרגל.

אם אנחנו מתפשרים זה לא נעשה קל יותר, זה רק נעשה יותר אנושי ויותר כיף. וכל אחד שיתפשר במידה שמתאימה לו.

על הסתירה שבין הרגלים וויכוחים קראו: ״הוויכוח פורח ההרגל בורח״
איך עוזרים להם לגייס מוטיבציה - "לעשות רק מה שבא לי"על הקושי לקום ולהתארגן בבוקר: בוקר טוב - הורים כמו GPS
וגם: הורים כמו GPS ההמשך
על עזרה בשמירת סדר :סדר סדר תרדוף
האם ניתן להקנות הרגלים חדשים בגיל ההתבגרות - "גיל ההתבגרות"
על התהליך שמאפשר לממש החלטות ולהפכן לתמורה אמיתית - "קבלת החלטות חדשות"

על עזרה בשמירת סדר :סדר סדר תרדוף , חג הסדר והנקיון
כואב הלב לזרוק משהו טוב

12 תגובות