פחד מוות

הבן שלנו (5.5) החלים משפעת אך לא מהפחד שמא הוא הולך למות שהתעורר בו. מאז המחלה הוא מוצף מחשבות מטרידות שעולות לפני השינה, חושש לבקר בבית בו יש חולים ומשתיק אותנו כל פעם שמדברים על מחלות.
האם זה לא מוקדם מידי? האם זה יכול להיות קשור במחלת נשימה שהייתה לו בעבר?
אנחנו מנסים לשדר אופטימיות ולהרגיע ומדברים על זה רק כשהוא שואל שאלות. מה עוד ניתן לעשות כדי להקל עליו?

 כנראה שיש משהו בסתיו, בעלים שנושרים, במחלות החורף, בסופיות של הקיץ, בתחושה של אי הוודאות וחוסר השליטה במזג האוויר ששולף את פחד המוות ממחבואו. שלוש פניות בשבוע באותו עניין מזכות את הנושא בפוסט (ואותנו בגלידה).
כבר כתבנו בעבר שהעיסוק במוות הוא אוניברסלי והפחד ממנו נורמטיבי. לא פגשתי מישהו שמבטל את הנושא ב"הכל שטויות! אין דבר כזה! אף אחד לא מת! ולי זה לא יקרה!". אי אפשר לפסוח על התובנה הכואבת שאנו בני חלוף. במיוחד כשמדי פעם יש לנו תזכורות בצורה של הרגשה לא טובה, איום על שלמות הגוף, תחושת סכנה, חשיפה לאלימות בסרטים, מוות של בעל חי או אזכרה/ פטירה של אנשים קרובים. 
אחת השאלות שמעסיקה ילדים (לא תמיד הם שואלים) היא ממה מתים. בשנה החמישית לחיים, כשמתפתחות החשיבה המופשטת והיכולת לחשוב קדימה ולתכנן, הם סבורים שאם ידעו את הסיבה למוות יוכלו להימנע ממנו (אם כשגדלים מתים - אז אני אפסיק לגדול!) או לפחות להתגונן.

בהתחלה הם נעשים מודעים לציר הזמן: ככל שמתקדמים בגיל הסיכון יותר גדול. אלא שהם אינם מבינים מה זה זקן. מי שגבוה יותר זקן יותר? כתה א' זה כבר זקן? סבא יהיה בן 80. זה כבר ממש זקן. אולי לא כדאי לחגוג לו יום הולדת?!
אחר כך הם מגלים את ציר הבריאות: השכן נפטר מ"מחלה קשה". אם אני חולה ונשאר בבית – אולי גם לי יש מחלה קשה? מחלות מדבקות, עוברות מפה לפה. אולי צריך לשתות רק מכוסות חד פעמיות! סבתא הייתה חולה לפני חודש – אולי כדאי להימנע מנשיקות?!
אל כל אלו מצטרף ציר האסונות והתאונות שמוסיף אף הוא לבלבול. באמבטיה אפשר להחליק/ לטבוע. הנה סיבה טובה למה לא להתקלח!

ההבנה הנוקשה והחלקית מזמנת הטיות חשיבה ומסקנות שגויות. מחלות (אפילו מחלות נשימה) ואשפוזים בעבר מגבירים את החרדה. כמה שאומרים להם יותר "תזהר, תזהר!" – הפחד גובר. בתורת הסטטיסטיקה הילדית, ככל שיש יותר סיבות ההסתברות לאסון יותר גדולה.

האמת, זקנה אינה סיבה למות. אבא שלי נפטר בגיל 100, לא מזקנה אלא מדום לב. גם ממחלה לא מתים. רוב המחלות מסתיימות בהחלמה. בשביל זה יש רפואה ורופאים. כך גם לגבי תאונות.
האמת היא שמתים משלוש סיבות בלבד: כאשר המוח/ הלב/ או הריאות מפסיקים לעבוד. זו קביעה פשטנית, אבל זה מה שילדים מבינים. דברים פשוטים. וזה מה שמסבירים.

הבהירו לבנכם שהדאגות שלו הן סימן לכך שהוא גדול וחכם ולא סימן שהוא פחדן או שנשקפת לו סכנה. תנו לו מידע פשוט וענייני. הזמינו אותו לשאול כמה שיותר שאלות בנושא, עד שהוא יהיה עוד יותר חכם ויבין מתי ראוי לפחד ומתי לא. שתפו אותו בדוגמאות מילדים אחרים שהתבלבלו ודאגו יותר מדי. הכינו אתו תרשים ובו הגילאים של בני משפחה שחיים ואלו שנפטרו כדי שיראה שרובם הגיעו לגיל רחוק, רחוק מגילו. השתעשעו והכינו יחד ספריי נגד מוות... הדיבור על הנושא בפתיחות, קצת בהומור ויצירתיות, מחזק את הביטחון ומאפשר את ההשלמה עם אי הוודאות.

הרגיעו כדי שתירגעו: "לא כל כך בקלות מתים!"

על הסיבות והגילאים בהם ילדים מגלים את נושא המוות – "יום הזיכרון – יחס ילדים למוות"
על פחדים התפתחותיים, כיצד לשוחח עליהם ולהרגיע אותם – "הצילו, זבוב!"
על פחדים לא רציונליים וכיצד לדבר אל הרגש, השכל והדמיון – "פחד ממפלצות" וגם: "תגובות ילדים למצבי חירום", "אש ותימרות עשן", "ל'ג בעומר", "ראיתי את פרעה", "עוברים דירה", "פחד בבית השימוש".

עוד על פחדים של ילדים קראו: " הצילו זבוב" "אש ותמרות עשן"

סימני פחד אצל ילדים ואיך להסביר ל על המלחמה – "מסבירים מלחמה"
איך מסבירים לילדים על המצב הביטחוני קראו: ״מצב בטחוני״
איך להתמודד עם המצב הביטחוני – קראו "צבע אדום"

4 תגובות

אתה לא מקשיב לי

באספת הורים בבית הספר דווח לנו שלבננו יש בעיות בקשב ובריכוז. אנחנו מתקשים להבין: הוא ילד מלא מרץ, קופצני וחסר מנוחה ולפעמים לא כל כך זהיר. אבל כשהוא עושה משהו שהוא אוהב הוא מתרכז מצוין. מאז שהכנסנו מחשב הביתה הוא מסוגל להעסיק את עצמו לאורך זמן. כשהוא רואה סרט הוא שקוע כל כך שגם אם הספה תעלה באש הוא לא ישים לב.

מדוע בבית הוא מסתדר ובבית הספר לא? איך זה שבגן לא היו בעיות ובבית ספר יש? 

     

הפניית קשב פירושה מתן תשומת לב לגירויים מסוימים על ידי הגברת הפעילות העצבית באזורים רלבנטיים במוח. בשנה הראשונה לחיים מופיעה היכולת לשמור על ערנות, לשים לב לגירויים בולטים (חזקים, מהירים, משתנים, פתאומיים) ולהתביית עליהם. יכולות קשביות אלה הן בלתי רצוניות, לא מודעות וראשוניות.

מהשנה השנייה לחיים והלאה מתפתחות צורות מגוונות ומשוכללות יותר של קשב. זה קורה כאשר מישהו אחר מתייחס לקשב של הילד ברצינות, מכוון אותו להתרכז בגירויים פחות בולטים ויותר חשובים ולהתעלם מאחרים ("תקשיב לאמא...” "אל תשים לב לאבא, הוא עושה קונצים.."), מלמד לחלוק קשב משותף עם מישהו אחר ("תקשיבי לי.. תעני לי... אל תעני לי!"), לשים לב לסדרת פעולות ("קודם גרביים ואחר כך נעליים, ולא ההיפך!") וכמובן להירגע כשצריך ("גע,גע, גע - להירגע!"). לאט לאט הקשב נעשה מודע ונשלט ומתפתחת תובנה לפעולות הנדרשות על מנת לשמור עליו לאורך זמן.

קשב לקוי נגרם מסיבות שונות. ישנן ראיות המצביעות על התגברות התופעה כתוצאה מגורמי תרבות כגון: חוסר פעילות, שינויים בתזונה וחשיפה עודפת למשחקי מחשב וטלוויזיה, בנוסף על נטייה גנטית.

העובדה שבנכם מתרכז מול צגים ומסכים משמעותה שהוא קיבל תרגול אינטנסיבי של קשב ראשוני, קופצני, למשימות פשוטות וחזרתיות (זיהוי, לחיצה, הזזה), לתכנים קלים להבנה וגירויים מרגשים ומושכים.

הקשבה אמיתית משתדרגת בקשר עם מישהו אחר, משמעותי. ושום מחשב או תוכנית טלוויזיה לא יכולים להוות תחליף מוצלח. אלו האחרונים מחזקים קשב פרימיטיבי לגירויים חזקים ומתחלפים. זהו קשב כוזב וכפוי המושך ילדים (והורים..) להתביית על הצג ללא כוונה, אפילו אם אינם מעוניינים בכך.

אולי הסיבה שהמורה מדווחת על בעיות בכיתה נובעת מכך שהיא איננה מסוגלת להתחרות עם חלליות ששולחות קרני לייזר, רובוטים שיורים לכל עבר, או חייזרים ענקיים שמאיימים להשמיד את כדור הארץ. בשביל להאזין למורה ולקרוא אותיות שכתובות על הלוח (שמשום מה אינן זוהרות וצבעוניות..) יש צורך בקשב ובמוטיבציה מסוג אחר.

עם השנים, ככל שרבות המשימות והאתגרים הדורשים ריכוז וקשב מאומץ, עולה האבחנה של הפרעת קשב. מה שנראה בגן כסטייה קלה מהתפתחות נורמטיבית עלול להוות בעיה מאוחר יותר. כדי שהבעיה לא תחריף עודדו את בנכם לפנות ולעסוק בעיסוקים שדורשים קשב והתמדה מרמה גבוהה יותר: פעילות גופנית, משחקי לוח והרכבה, סודוקו, תשבצים, קריאה, שיחות - כל מה שמפעיל את התאים האפורים ולא רק את המקלדת.

אם הוא יצבור הרבה שעות מחשב הוא אולי יזכה להציל את העולם מכליה. אם הוא יצמצם צפייה במסכים וירבה במשימות שמחייבות מאמץ שכלי הוא יזכה להציל את יכולות הקשב, הלמידה והחשיבה שלו.

מה עדיף ?

השלבים בהם מתפתח הקשב ובאיזה גיל צריך להתחיל לדאוג - "קשב וריכוז - ילד שלי מוצלח"

מה קורה לקשב שלנו בזמן מנוחה ולמה חשוב לאמץ את התאים האפורים - "חלומות בהקיץ/ מחשבות נודדות"

מה בין דמיון מפותח להפרעת קשב וריכוז מסוג חולמנות - "מחשבות נודדות, חלומות בהקיץ (המשך)"

איך נעבור את הבקרים בשלום ונעזור להם לפתח עצמאות - "הורים כמו GPS", וגם "הורים כמו GPS - ההמשך"

מה הקשר בין אכילה לקשב וריכוז - "אוכל זה לא משחק"

מה כדאי לעשות עם הילדים בשעות הפנאי -"משעמם לי", "מי ישחק איתי"

10 תגובות

הוא הרביץ לי

היחסים בכתה של הבן שלנו לא פשוטים. הבנים מנסים לבסס את מעמדם על ידי הצקות והשפלות של אחרים. גם הבן שלנו איננו תמים. גם הוא משתמש בכוח בצורה לא מאוזנת. הוא יכול לרוץ למורה או להגיע לקטטה בגלל זוטות: כי עשו לו פרצוף או לא צירפו אותו למשחק. כשמצטבר אצלו זעם הוא פורק אותו על חלשים ממנו.
אנחנו רוצים שידע להגן על עצמו ושלא ישתפן ויברח אבל גם שלא ירביץ היכן שלא צריך. איך עושים לו קצת סדר?

בנים חשופים למריבות והצקות יותר מבנות. הם מתחרים, מתגרים, מפרים כללים, מקניטים זה את זה בשמות. לפעמים כדי לכבוש מעמד חברתי יותר גבוה. אבל גם מחוסר מחשבה קדימה, כדי שיהיה "אקשן". זאת דרכם ללמוד לא לחשוש מהכוח שלהם או מהכוח של אחרים. ככה הם מחשלים את עצמם. כמו בזריקת חיסון, כואב להם קצת עכשיו כדי שבעתיד יהיו יותר חזקים ועמידים. ילדים הנוטים לפרש את תגובות חבריהם כהוכחה לכמה הם "שווים" ו "נחשבים", מייחסים חשיבות עודפת לכל פרצוף ומילה. מיד הם מוכנים למלחמת נקם "אמיתית או מדומיינת".

אכן טוב לדעת להגן על עצמך, אבל רק מפני איום אמיתי ורק אחרי שמוצו דרכי שלום. "מחזירים" ונלחמים רק עם מי שאנחנו מוכנים לוותר עליו כחבר.

ילדים לא מבדילים בין הגנה עצמית לגיטימית לבין פורקן כעס ונקמה. גם כשהם מבחינים בין מצבים (כאלה שאין בהם כוונה רעה או נזק לעומת מצבים תוקפניים ומשפילים) ומפנימים סולם של פתרונות (בהתחלה "מתעלמים", אחר כך מתרחקים, אחר כך "אומרים" ורק בסוף "מחזירים") הם עדיין מתבלבלים. הערה קטנה יכולה להיתפס כעלבון גדול. אם אתמול הם "התעלמו" ו"אמרו" היום הם כבר "יחזירו" על הפעם הראשונה.

כאשר בנכם נרגע נהלו עימו שיחה. כוונו אותו לשאול את עצמו: האם זה היה חבר קרוב? האם זה מקרה חד פעמי או חוזר על עצמו? האם היתה כוונה רעה או איום אמיתי? כיצד עוד ניתן היה להגיב?

אולי לא תמיד תהינה לו כל התשובות, אבל ככה הוא יצבור ניסיון.

סבלנות. אפילו ארון לא מסדרים בפעם אחת. על אחת כמה וכמה את הנפש של הילד.

עוד על אלימות בבית הספר והאם להמליץ לילד להחזיר - "מציקים לי"
מה עושים כשהם חוזרים הבייתה עם מילים לא יפות - "מילים לא מזיזות לי"
כאשר ילדים מתחילים להשליט את רצונם על ידי אלימות - "פוסט על תוקפנות "לייק", "מריבות אחים"

20 תגובות

אני חוזר הביתה

"אנונימי" אמר/ה:

בחיפושי אחרי עזרה הגעתי לבלוג שלך. משהו באופן הכתיבה החם והחכם משרה עלי ביטחון ואמון ואני רוצה להתייעץ .

בני בן כמעט שלוש התחיל לפני שבוע גן חדש. הוא ילד יחיד ומאוד חברותי. בשנה שעברה היה בגן משפחתי יותר. הוא מתקשה להיפרד בבוקר, אך מה שמטריד אותי יותר היא העובדה שכשאני מגיעה לקחת אותו הביתה הוא בוכה שאינו רוצה לבוא הביתה ואף מתנגד פיזית. אני בדרך כלל נוטה להכיל את התסכול ולדבר אתו ולהרגיע אותו. זה נהיה קשה מאחר ואנו בגן בשעת פיזור. יתכן שהתגובה הקיצונית נובעת גם מעייפות. גם בשנה שעברה הוא לא רצה לבוא הביתה מהגן, אך לא בבכי והתנגדות פיזית.

אני לא יודעת איך להגיב וזה מאוד קשה לי. הקושי הגדול הוא בעיקר בהבנה שקשה לו ואין לי כלים לעזור לו . אשמח לשמוע דעתך/עצתך.

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

ל"מתמודדת"
תודה על הערכתך את הבלוג. זה בוודאי סימן לרגישות וליכולת להבין מסרים מורכבים. עם שני הכישורים הללו ,כאמא, את תמצאי את הדרכים לעזור לבנך. בגיל שלוש הוא עדיין לא מבין איזו אמא יש לו וגם לא כל כך מבין את עצמו .לכן הוא זקוק לך יותר.

השנה רק התחילה והסתגלות לוקחת זמן. כשהשנה נפתחת עם חגים וחופשים - מצד אחד הכניסה המדורגת לגן פחות קשה, מצד שני ההסתגלות לוקחת יותר זמן. כבר כתבנו בעבר על התופעה שילדים לא רוצים לחזור מהגן הביתה. קשיים במפגש מחדש, כמו קשיים בפרידה בבוקר, מסמנים שלילד קשה. 

הסיבה העיקרית לקשיים היא שמה שברור לנו לא ברור להם ומה שברור להם לא ברור לנו. בתור סטטיסטיקאי מתחיל, כשמושג הזמן עדיין לא נהיר לו, אם כל יום את משאירה אותו בגן וכל יום את לוקחת אותו הביתה, יש סיכוי של חמישים אחוז שהוא יישאר בגן. בגילו הוא מכיר רק דרך אחת לבדוק אם באמת באת לקחת אותו: הוא יתעקש לא לבוא. אם את תתעקשי בחזרה – סימן שאת מתכוונת למה שאת אומרת. הוא מסתבך ובאמת קשה לו, אבל לך יש

ה מ ו ן כלים לעזור.

הכול מתחיל בבית: בבית שחקו יחד בבובות או חיות. שחזרי שוב ושוב סיפור על פיל/ ילד שבבוקר נפרד והולך לגן ובערב תמיד חוזר הביתה, כי לבן שלך זה לא ברור. למה לחזור הביתה (אחרי יום שהוא הדחיק את הבית מתודעתו כדי להתגבר על הגעגועים) אם בסוף שוב חוזרים לגן?!

בבוקר, לפני שאתם יוצאים מהבית, עשי טקס פרידה קצר מהבית: אמרו שלום ולהתראות לכל מיני צעצועים והבטיחו להם שאחר הצהריים תחזרו לשחק בהם.

שימי ממתק קטנצ'יק שיחכה לו כשתחזרו הביתה (אין כמו הצימוק שבקצה המנהרה).

ידעי אותו, בבוקר, מי יבוא לקחת אותו ומה תעשו מיד אחרי הגן, כדי שיוכל להתכונן ולצפות.

דברי עם הגננת והעבירי לה את הילד, שהוא יראה שאת סומכת עליה ומשתפת אותה באהבתך אליו ובאמונה בכוחותיו. עזרי לו להעביר את ההתקשרות ממך אליה ("תראה מי מחכה לך בגן!"; "הגננת פה בשביל לשמור ולעזור עד שאמא תחזור"). בקשי מהגננת, אם אפשר, לעשות אותו דבר בצהריים. ככה הוא לא יתבלבל ויחשוב שאם הוא החליף ידיים אולי הוא גם החליף בעלות.

הפרדי בטקס קצר ואל תעלמי לו בלי שלום. מצד אחד תני הכרה לגעגועים (שלו ושלך). מצד שני עודדי אותו לשחק עם חברים ולהתגבר ( "מי גדול! מי גיבור! מי לומד לשחק עם חברים/ בקוביות/ עם הגננת, עד שאמא תבוא!" ).

אם את יכולה הגיעי לגן רבע שעה לפני הפיזור. רק כשהם בטוחים שההורה בא כדי להישאר הם מעזים להתחבר מחדש. במפגש המחודש הרבי לבטא שמחה, אהבה, חיבוקים ונישוקים ("את מי אני אוהבת!; "כמה כיף לי לחבק אותך!").

יש ילדים שרוטינה קבועה של הליכה מהגן לגן השעשועים ממתנת את הקושי להתחבר שוב להורים האהובים ולבית.

האם זה מספיק כלים?? את לא חייבת להשתמש בכולם. בחרי מה שמתאים לכם.הרגעי כדי שתוכלי להרגיע. בנחת. היי סמוכה ובטוחה שמיום ליום הוא ילך ויסתגל.


"אנונימי" אמר/ה:

תודה רבה על תשובתך ועצותיך הטובות. אני מיישמת את העצות. אתמול אמרתי לו שהצעצועים מחכים לו בבית והיה נדמה שזה עשה לו משהו . הבוקר כבר עשינו טקס פרידה קטן וגם השארתי ממתק עבורו. כשהגעתי לאסוף אותו הוא קיבל אותי בשמחה והגענו הביתה מהגן ללא בכי . אין מילים לתאר את ההקלה והשמחה שלי ואת תודתי לך.


פוסט קודם על הקושי לחזור מהגן הביתה – "קשיי פרידה-פוסט המשך".

על קשיי פרידה בבוקר והדרך להתמודד איתם – "עוד לא די".

על העזרה שבחפץ מעבר – "חפץ מעבר – לחזור הביתה"

כיצד לעזור לילד להסתגל לגן חדש – "גן חדש – את מי אני אוהבת".

על כאב גופני כביטוי לכאב רגשי – "כשהגוף מדבר".

עוד על הקושי להתרחק מההורים – "שנויים ופרידות".

5 תגובות

קשה לי

הכניסה למסגרת חינוכית גבוהה יותר כל שנה מרחיקה את ילדינו עוד קצת מגן העדן של הינקות.

כל שנה קצת יותר דרישות וקצת פחות וויתורים. קצת יותר הוראות וקצת פחות בחירה חופשית. קצת יותר דרישה להתמודדות עצמאית וקצת פחות עזרה. יותר דגש על הישגים קוגניטיביים ופחות על סיפוק צרכים רגשיים. יותר ויותר יחס פרונטלי כוללני במסגרת המונית ופחות ופחות יחס אישי במסגרת קטנה.

כל הילדים המאושרים מן המעבר דומים זה לזה. וכל ילד אומלל, אומלל בדרכו ומהסיבות שלו. לפעמים הסיבה זעירה כמו עדשה במזרון אך מטרידה כמו חצץ בנעל. לא פשוט להסתובב עם חצץ בנעל 6-8 שעות ביום.

מורה קפדן העניש שניים מתלמידיו שלא דקדקו בלימודיהם. הוא הורה להם להסתובב יום שלם עם אפונים בתוך הנעלים (משל לסבל גדול שיכולה טעות קטנה לגרום). בתום היום התייצבו שני התלמידים מול המורה. אחד מהם צולע ובוכה והשני מחויך ומרוצה. הראשון רגליו דואבות מחיכוך עם האפונים. השני בישל את האפונים וריכך אותם בטרם נעל את נעליו.

בשביל זה יש הורים. בשביל לרכך לכל ילד את האפונים- העדשים הספציפיים שלו.



עוד באותו נושא קיראו ב "שינויים ופרידות" ו"הכנה לכתה א'" "שינויים ומעברים"
על יציאה למסגרת חדשה - "את מי אני אוהבת"
על הסתגלות לגן - "גננת טובה גננת אווזה"
פוסט שמסכם כל מיני נושאים קרובים - "לקראת שנת הלימודים החדשה"
עוד על ההבדל בין לחץ ואתגר- "בחירת גן- לקראת השנה הבאה"על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים -"גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"

4 תגובות

סוכות – ושמחת בחגיך

לפעמים נדמה שהאבחנה בין לתת ולקבל מיותרת.

מה ההבדל בין לתת נשיקה לבין לקבל?

מה ההבדל בין לברך ברכת "שלום", "חג שמח" לבין לקבל ברכה?

כשאנחנו מקבלים מתוך הכרה לכוונה הטובה של הזולת, מופרשים לגופנו חומרים ומופעלים במוחנו אזורים דומים לאלה שהיו פועלים אילו נתנו אנו לזולתנו. העיקר הכוונה.

זהו הבסיס הגופני והחוויתי לתפיסה ערכית שתתפתח מאוחר יותר.

תנו לעצמכם לתת בנדיבות והרשו לעצמכם לקבל בלבביות. ושיהיה חג שמח.


עוד פוסטים ברוח החג: "מוכרחים להיות שמח", "כדאי לאהוב", "אתה מהמם".

6 תגובות

שקרים לייק- שקרים של קטנים

הילד שלנו למד להמציא סיפורים. הוא מביא צעצועים מהגן בטענה שהחבר נתן לו, מספר לחברים שהוא יודע או שיש לו דברים שבכלל אין לו. הוא מסתיר דברים שקלקל או עשה בניגוד להסכמתנו ומשקר כדי להתחמק מדברים שאיננו חפץ לעשות. כשאנחנו מנסים לברר מה קרה הוא מתפתל ומוסיף שקר על שקר. לא נוח לנו לחשוד בו ואיננו רוצים שהוא יחשוב שרואים בו שקרן.

חשוב לנו שזה יפסק. האם להתעלם? האם להעניש? מה עושים?

הדרך לאמירת אמת רצופה שקרים קטנים. אם ילד לא ישקר מדי פעם איך הוא ידע מה ההבדל בין אמת לשקר?

ילדים קטנים מרבים לשקר כי אינם יודעים עדיין מהו שקר. כשאבא נותן לנצח במשחק האם הוא משקר? כשאמא מבטיחה שכוס חלב תעשה אותו גיבור היא דוברת אמת? האם כשמבטיחים ולא מקיימים או כשאומרים "רק רגע" ועוברת שעה, זה שקר?

בגילאי טרום בית ספר התפיסה המוסרית, ההבנה של מושגים כמו "יושר", "צדק", “אמת" לא מפותחת דיה. ילדים אינם מבחינים מתי עיוות המציאות לגיטימי ומתי לא, מה ניתן להעלים ומה צריך לגלות. בחוויה שלהם הם הופכים לשקרנים רק אם לשקר יש עדים. שקר שחוזרים עליו הרבה פעמים או שקר שהצליח איננו שקר. אם אבא ואמא מאמינים זו בוודאי האמת, הרי הם אף פעם לא טועים.

הופעה של שקרים קטנים, בדרך כלל סביב גיל ארבע, נובעת מהתפתחות תקינה יותר מאשר מאופי שלילי. בגיל הזה ילדים מתחילים לקלוט שמה שהם מבינים שונה ממה שהשני מבין ומה שהשני אינו רואה הוא לא יכול לדעת. ההסתרה בגיל הזה איננה מתוכננת ואין בה זדון. על ידי המעשיות שהם מספרים ילדים בוחנים מציאויות שונות. (איך הוא ירגיש עם אבא שוטר, ומה יהיה אם הוא יטוס לירח). סילוף המציאות עוזר להתגונן מפני תקלות וכישלונות, להמשיך להרגיש כל-יודע וכל-יכול גם לנוכח אי הצלחה.

ילדים לומדים להבחין בין מציאות לשקר רק בנוכחות מישהו אחר המאמין שעדיף לומר רק את האמת לאמיתה (למרות שהחיים יכולים להיות מיגעים אם אי אפשר מדי פעם לשקר).

כאשר הורים מבינים את הסיבה לשקרים הקטנים, תום הלב שעומד מאחריהם והאוניברסליות שלהם קל להם להגיב בצורה מידתית; להציב גבולות מתאימים מבלי לראות בילד רמאי פוטנציאלי. אולי הוא שיקר אבל הוא אינו שקרן. הילד ילד טוב, רק המעשה שלו איננו טוב.

כאשר בנכם מסתיר את האמת או מסלף אותה אל תתעלמו. אמרו בברור: “אני לא חושב שזה נכון”, “חשוב לי שתספר מה באמת קרה". עודדו והעריכו אמירת אמת: “אני שמח שסיפרת את האמת. כל הכבוד!”, “האמת שווה הרבה יותר מהמשחק שנישבר". מתנו רגשות שלילים וחזקו חיוביים: “לא נורא, זה קורה!” “מיום ליום תלמד לא לקלקל...., לומר רק אמת".

במקום להעניש בחומרה (זה רק דוחף להיות שקרן יותר טוב) שתפו אותו בתיקון הנזק, ביישור ההדורים, בהחזרת כל דבר למקומו ולבעליו.

אל תדאגו, העתיד עוד לא כאן.

רובנו מעדיפים לומר אמת כי זה הרבה יותר קל. האמת קיימת ופשוטה בעוד ששקרים צריך להמציא, להסביר, לשכנע ולזכור.

אם לא תתעלמו מהשקר הוא יעדיף לומר אמת.

עוד על מושג הסליחה ומה עושים כשהקטנים מסרבים לומר "סליחה" או אומרים בעודף וללא כוונה, קראו...  " מה משמעות הסליחה ואיך מבקשים סליחה"

4 תגובות

רוצה חברים

לקראת השנה החדשה איחלנו לבן שלנו שיעשה חייל בלימודים ויכיר חברים חדשים בבית הספר אליו עבר. יש לנו בטחון מלא שהחלק הראשון של הברכה יתגשם. לגבי החלק השני אנחנו ספקנים. הוא אוהב חברה, מעוניין ורוצה חברים אבל לא מחוזר ולא מוזמן כפי שהיה רוצה. לטעמנו הוא גם לא מספיק יוזם ולא נענה. כולם סביב צוחקים, מפטפטים, מתחבקים, והוא נשאר בצד. התלונה "אין לי חברים" הפכה לתלונה הרשמית של הבית.

איך עוזרים לו למצוא את מקומו בחברה ?

קשר עם חברים עושה אותנו יותר מרוצים, יותר חכמים, יותר מאושרים.

הטבע הוציא על זה פטנט:
ביחסים עם חברים מופעל מנגנון דומה למנגנון של התמכרות. חוויה משותפת מהנה, כמו שאכטה מענגת, משחררת בגוף חומרים מענגים שגורמים לכך שנרצה לחזור על אותה חוויה שוב. חיבוק, משחק משותף, צחוק, התפעלות, עזרה, הקשבה, אכפתיות, תחושת השתייכות ותאומות ממכרים במיוחד. אנחנו מחפשים אותם בכל מפגש. הם כמו אבות המזון, כמו וויטמינים חיוניים שאנחנו יכולים לקבל רק דרך מערכות יחסים. מי שידע לתת אותם לחבריו יזכה לרייטינג גבוה, להרבה קונים. מעדניה של ממש!

ברמה הנוירו כימית, כאשר אנחנו צופים במישהו עושה פעולה כלשהיא, מופעלים במוחנו אזורים זהים לאלו שהיו מופעלים אילו אנחנו בעצמנו היינו עושים אותה פעולה ("נוירוני מראה"). באופן דומה, כאשר אנחנו רואים מישהו אחר צוחק, מחבק, או עצוב אנחנו סופגים את הרגשות והכוונות שלו ומבינים אותם ("נוירוני ספוג"). דרך הצפייה בזולת יקר המוח מתעורר. מצב הרוח שלו דבק בנו ואנחנו משפיעים זה על זה.
ככה מתפתחת האמפטיה, המוטיבציה והיכולת ליצור קשרים. ככה אנו לומדים על עצמנו דרך האחר ועל האחר דרך עצמנו. ככה היחסים להם חשופים ילדינו מעצבים את הכישורים הרגשיים והחברתיים שלהם.

בנכם, לאושרכם, ספג מהבית יחס חיובי לחברים. הוא מצפה לשחזר את מה שקרה לו במשפחה ומחכה שאחרים יזמו את הקשר שהוא רוצה, מתי ואיך שהוא רוצה. כמו הרבה ילדים אהובים, הוא חושב: "כולם יראו כמה אני נהדר וירצו להיות חברים שלי" ולא מבין למה זה לא מתממש.

בעבר כתבנו שהתפתחות חברתית נעשית בשלבים, שחשוב לסמוך על הילד ושלא כל הילדים דומים (פוסט: במחשב או להשתלב). יש ילדים שדי להם בהתנסות חברתית כדי שיבינו כיצד להיות חלק מ"אנחנו". אחרים זקוקים לעזרה והכוונה.
הסבירו לבנכם מהם אבות המזון בחברה. שאלו אותו למי הוא עזר היום ומי עזר לו? למי הוא החמיא? הקשיב? וויתר? עזרו לו להגיע לתובנה שביחסים הדדיים כל אחד אחראי גם לבקש עזרה וגם לעזור; גם להזמין וגם להיענות להזמנות; גם להציע משחקים וגם לשחק; גם לשאול ולהתעניין וגם לספר.. שוב ושוב ושוב. זה נשמע סיזיפי ומעייף, אך במקרה הזה גלגול האבן במעלה ההר מענג וממכר. עידוד של הבן להחמיא, לספר, להקשיב, להדגיש דמיון ומכנה משותף, ליזום, לפרגן.. יהפכו את המעדן הפרטי שלכם למעדניה.

חידה:
אישה אחת חזרה מנסיעה גורלית ומסעירה. הבעל חשב: "אם היא תרצה לספר היא תספר".
היא חשבה: "אם בעלי ירצה לדעת מה עבר עלי הוא ישאל".
מה קרה בסוף??

עוד בנושאים דומים קראו:
כיצד לעזור להם להעדיף חברים על מחשב – "במחשב או להשתלב".
מה לעשות כשהילד יותר מדי תחרותי – "תחרות בין ילדים".
על התמודדות עם מכות והצקות – "מציקים לי", "הוא הרביץ לי".
כשאחד עושה הרבה והשני הרבה פחות – "אי שוויון בנטל".

5 תגובות

גן חדש

אני עתידה לשלוח את בני לגן בפעם הראשונה בחייו. בעבר הוא היה אצל מטפלת ואחר כך במשפחתון. בגן יהיו הרבה ילדים וזה שינוי גדול בשבילו. מכיוון שהוא אינו מדבר ולא ממש מבין סיפורים אינני יודעת כיצד להכין אותו למה שיהיה ולהסביר לו על הגן. ניסיתי, אבל הוא לא הראה עניין. אני לחוצה מההתחלה. כיצד ניתן להקל עליו את ההסתגלות?

תינוקות ופעוטות אינם יצורים חסרי אונים. הם חסרי מילים אבל לא חסרי קול. הם יודעים לאותת מצוקה, להזעיק עזרה, להפעיל שיטות הגנה מתוחכמות, גם אם לא מודעות. יש להם דרכים משלהם להירגע, להתמודד ולמצוא פתרונות. מכל מלמדי השכלתי - אך יותר מכל, מילדי! ההתבוננות בהם מגלה לנו מה יכול לעזור להם להבין שהם מוגנים ושההורה יהיה שם בסוף היום.
הנה כמה רעיונות:

ילדים מאריכים את היציאה מהבית ולא מזדרזים לעזוב. מבחינתם הפרידה מתחילה ברגע שהם נדרשים להשאיר מאחור בית ומלואו. קחו את הזמן. דאגו שהיציאה מהבית תהיה במצב רוח טוב. הכינו יחד את תיק האוכל, שימו בתוכו צעצוע קטן, מדבקה, ציור עם כמה מילים ואפילו תמונה משפחתית - תזכורת מאבא ואמא שתשביע גם את הנפש באמצע היום. תנו מילים לקושי של הקטנטן להתנתק מכן השיגור ("שלום דובי/בובה. שלום בית. עכשיו הולכים, אחר כך חוזרים. להתראות!.") השאירו הפתעה קטנה שתחכה לו על השולחן. די בסוכרייה או עוגייה להאיר את קצה המנהרה ולאשר ש"בסוף תמיד חוזרים הביתה!".

במקום מוכר ילדים נמשכים למה שחדש. במקום חדש הם מחפשים את המוכר. בבואכם לגן עזרו לפעוט "להרגיש בבית", להכיר את הגננת והילדים בשמם, להתמצא ולהתמקם. אתרו ספרים, צעצועים ומשחקים דומים למה שיש בבית שיגבירו תחושת מוכרות. גשו לגננת ודברו איתה בנוכחותו. ספרו לו יחד שהיא תעזור ותשמור עד שאתם תחזרו. האמינו (כדי שגם הוא יאמין...) שלמרות שמשאירים אותו במקום זר, עם מישהו זר, לעשות דברים מוזרים שלא עשה בעבר - הכל יהיה בסדר!

ילדים חשים בעצמותיהם שקשר חם ומגע אוהב (שמשחררים נוגדי דיכאון ומשככי כאבים טבעיים) משפיעים יותר מכל על היכולת להתמודד עם לחץ וגעגועים. הם נצמדים להורים ומזמינים אותם להיות קרובים בדרכים שלא תמיד נוחות או מובנות. באיסוף מהגן תנו ביטוי גלוי ומופגן לאהבתכם ולשמחת המפגש: מבט אוהב, חיוך, חיבוק, ליטוף, נשיקה, מילות חיבה, מחיאות כפיים- הכול כלול! גם בבית הרבו להיות יחד, הרשו לעצמכם להתרפק, להתגפף, להתמוגג ולהרעיף אהבה. צמצמו יציאות מהבית והשתדלו לא להשאיר את הקטן עם זרים אחרי שעות הגן, במיוחד בהתחלה. הסתגלות למקום חדש מרגשת ודורשת כוח. נוחו בחיקה החם של הספה ושוחחו על הגן, הפעילות, הילדים ושמותיהם תוך כדי חיבוק.

הניסיון מראה שכאשר הפרידה מתונה והאיחוד מחדש רצוף גילויי חיבה ואהבה אקטיביים הילד לומד להיפרד מבלי להרגיש נעזב, להישאר לבד מבלי להרגיש דחוי, והקשר בין ההורה לילד מתחזק ומתעצם.

מה קורה כשהגננת "לא משהו" וכיצד לעזור לילד להתמודד - קראו "הסתגלות לגן - גננת טובה גננת אווזה".
מהי ההכנה הטובה ביותר לכתה א' - קראו "הכנה לכתה א'"
מהם השיקולים בבחירת גן - קראו ,"לקראת השנה הבאה"
עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים - "שבועות בלבן", "ראיתי את פרעה"
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני - "כואבת לי הבטן".
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות - "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים - "שינויים ומעברים", "קשה לי", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"

23 תגובות

שנה טובה לראש השנה

כרטיסי    שנה טובה הם הזדמנות לחזק ולהדק קשרים משפחתיים, לקרב ידידים, לחגוג יחד את החיים.  ככל שהאיחול רחב יותר, מופשט יותר, משוחרר מאינטרסים צרים ומטרות פונקציונליות הוא מזכיר לנו ומעורר בנו ערכים ישנים, פשוטים ויקרים.

כדאי לאחל  "שנה טובה". זה עובד.

עובדה! בזכות האיחולים שנה שעברה הייתה שנה ממש טובה!!  אמנם התינוק צרח;  לא ישנו בלילות; היינו חולים;  היו מריבות;  הכסף נגמר הרבה לפני שנגמר החודש -  אך אלה רק היוצאים מן הכלל המעידים  שבאופן כללי הייתה שנה טובה.

.

אנו מצרפות 4 אגרות ברכה מחגים קודמים שתוכלו לשלוח לחברים  ו/ או להתברך וליהנות  מהן , כמונו.   מאחלות לכם שתברכו ותתברכו.

מגוני ושרי.

לחצו כאן להורדה של הקובץ, כמובן בחינם :)

"אני בראש השנה" - הכנסו לפוסט המקורי וקראו איך נראית החזרה ללימודים מהזווית של הילד.

 תמורה בראש השנה" - הכנסו לפוסט וגלו מה ניתן לעשות כדי שנצליח להחליט מה לשנות השנה ואחר כך נצליח לא לשנות מה שהחלטנו.

"ראש השנה - למה זה טוב" - כמה ולמה קשה עם כל השינויים ששנה חדשה מביאה.

0 תגובות

לקראת השנה הבאה-עוברים גן

לקראת שנה הבאה עלינו להחליט לאיזה גן לרשום את הבן שלנו. בנוסף על החשש להשאיר אותו עם אנשים זרים, אנחנו מתקשים לבחור לו מסגרת. ההתלבטות היא בין מסגרת גנית קרובה ומוכרת, עם גננת חמה, אבל לא משכילה לבין גן איכותי רחוק מהבית עם פחות ילדים אבל שהוא לא מכיר.
איך עושים את הבחירה? איך יודעים מה הכי טוב לילד?

מרגע שהפכנו הורים אין יציאה מהתפקיד ההורי: לא להפסקה, לא לחופש, ואפילו כשמעבירים את המושכות לתחליפי הורים, עדיין האחריות שהילד יקבל מענה לכל צרכיו מוטלת על ההורה. עם זאת, ילד גדל בתוך סביבה, וגם היא חשובה להתפתחותו. במפגש עם מסגרת חוץ ביתית הילד מגלה את העולם ולומד לבטוח באחרים. חוויות חיוביות מחזקות ראיה אופטימית, מאפשרות למוח לפרוח וללב ללבלב. אפילו לגעגועים לאמא יש בונוס – הם דוחפים את הילד לחפש קשרים חברתיים חדשים.

השתלבות בגן חדש היא אתגר. באתגר יש כיוון ומטרה, חיבור לכוחות פנימיים, תחושה של התמודדות וניצחון. אתגר אינו זהה ללחץ. לחץ כרוך בעלייה ברמה של הורמון הסטרס בדם המביא לתחושת חוסר אונים, אי פניות ללמידה ולמשחק, שיבושים באכילה, בשינה ובמערכת החיסונית.
בבואנו לבחור לילד מסגרת נשאלת השאלה: מה התנאים הנחוצים על מנת שהילד יישאר מאותגר ולא יכנס לסטרס במצב החדש. מבוגר חם ואוהב, קשרים חברתיים, סביבה מוכרת, שיגרה ידועה מראש, הבנה למה שקורה, גרייה במידה בינונית ומיעוט גורמי סטרס בסביבה הגנית (צפיפות, רעש, כעס וצעקות) – כל אלו מגנים על הילד מפני לחץ לא בריא. כל אלה ועוד ניתן למצוא ברוב הגנים. אין הכרח לחפש את "הגן הכי טוב" כדי שיהיה לילד הכי טוב.

בחירת מסגרת לילד היא תמיד בחירה בין עדיפויות. מעבר מסגרת בגיל גדול עדיף על מעבר בגיל צעיר. כתינוק – הוא אולי יתלונן פחות אבל גם יבין פחות מה קורה, יהיה יותר בלחץ ויהיו לו פחות כלים להתמודד עם השינוי.
מענה רגשי חשוב יותר מאתגור שכלי. לימוד אנגלית בגנון זה אולי "מדליק", אבל לא מתדלק. גננת מחבקת ורגישה שתראה את הילד, תיתן לו את היחס הדרוש ותחבר אותו לחברים חדשים. מאותן סיבות המשכיות עדיפה על שינוי; עדיף גן קטן עם מעט ילדים ועדיף להיות בין הגדולים בגן – כל מה שתורם להרגשה "אני גדול", "אני מצליח", "עולם קשוח אני יכול עליו!!"

אם חישבתם את כל המינוסים והפלוסים ואתם עדיין מתקשים לקבל החלטה, התחברו לדבר הזה שנקרא "תחושת בטן"... ופשוט תבחרו! ואז, הניחו את ההתלבטויות בצד ותנו צ'אנס...
נסו גם אתם להפוך את הלחץ לאתגר. זכרו שלילדכם יכולת הסתגלות, ואתם (וגם הגננות) תמיד תהיו שם בשביל להקל על המעבר. הוא יוצא לגן ולא לקרב, ובסיוע שלכם הוא יצא מזה מנצח!

מה קורה כשהגננת "לא משהו" וכיצד לעזור לילד להתמודד - קראו "הסתגלות לגן - גננת טובה גננת אווזה".
מהי ההכנה הטובה ביותר לכתה א' - קראו "הכנה לכתה א'"
כיצד לעזור לילד להסתגל לגן חדש - קראו  "גן חדש"

16 תגובות

אוכל זה לא משחק – הרגלי אכילה.

"אנונימי" אמר/ה...
אצלנו קורה משהו דומה. גם הקטנה שלנו נהנית מאוד מאוכל. נמשכת מאד לשחק באוכל ופחות לאכול אותו. היא אוהבת לגעת, למרוח, למעוך, לשפוך מיץ על הספגטי וגם ההפך. חשבנו שזה איזה צורך תחושתי (היא נהנית לגעת בכל מיני מרקמים, לשחק במים, לשפוך ולמרוח לא רק אוכל), לכן נתנו לה. לפעמים אנחנו פחות סבלנים ואז זה נגמר בכעס ובכי. לאחרונה התחלנו לשמוע הערות מהסביבה. גם האחים הגדולים אומרים שזה כבר לא מצחיק. חוץ מזה, השולחן נשאר מלוכלך והיא נשארת רעבה.

מה דעתך? מה הסיכוי שזה יעבור עם הזמן?

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה...
ל"נמשכת" ( ילדה שנהנית לשחק באוכל יותר מלאכול).

קודם כל יופי שהיא נהנית מאוכל. לא משנה מאיזה חלק שלו – המשחק או האכילה. רגשות חיוביים הם, לעולם, אבני בנין טובות להתפתחות יותר מרגשות שליליים.

שנית, בטוח שזה יעבור עם הזמן. בעוד עשר שנים היא בטוח תאכל נקי. אבל מה המחיר? מה ההפסד? והאם אתם רוצים לחכות עד אז?

נימוסי שולחן זה הפטנט של האנושות לאלץ את המוח שלנו לעבור טרנספורמציה למוח תרבותי ומרוסן. דרך האכילה אנחנו מקבלים שעורים בחינם (כל יום מינימום שלושה שעורים) מה לעשות כשיש התנגשות בין דחפים פנימיים ודרישות חיצוניות; איך מחזקים את השריר הזה בראש שעוזר לנו לעשות מה שנהוג, בריא, מתחשב ולא רק מה ש"בא לי". אוכל הינו הזדמנות נהדרת לשפר מיומנויות קשב, לחזור על רצף פעולות מונוטוני, בקצב קבוע, להתרכז בדבר אחד, מבלי להסיח את הדעת לדברים אחרים. התגמול הטעים שיש בקצה המזלג מספיק כדי לעורר את המוטיבציה .

ההכרה והכבוד שאתם נותנים לצורך התחושתי של בתכם מרשימים. אבל מדוע לספק אותו דווקא בארוחה? בארוחה שימו לבתכם גבול ברור ( "עכשיו אוכלים"; "מיום ליום את לומדת לאכול בלי לשחק. כל הכבוד!" ). אם היא משחקת באוכל הרחיקו את הצלחת לדקותיים. תנו מילים לדחף של בתכם ("זה נעים לך לגעת, לשפוך"; "מעניין אותך לעשות ניסיונות עם האוכל"). הציעו הסבר ותחליף- דחף ("כשתגמרי/ כשכולם יגמרו לאכול נוכל לעשות קצת ניסיונות עם אוכל, במקום אחר/ או עם משהו אחר. אבל עכשיו אוכלים יפה. נקי. לאט. בשקט. ככה נהוג. ככה נעים לכולם..") והחזירו לה את הצלחת. היום היא תצליח להתרכז חמש דקות באוכל. מחר היא תתרכז עשר דקות בשיחה. ככה המוח עובד.

אחרי הסעודה אל תשכחו לקיים את ההבטחה ולהציע לה לערבב ולחוש מרקמים. היא אולי שבעה אוכל אך לא שבעת התנסויות. לפורר טישו בתה של אמא או לטבול מגבונים בקפה של אבא יעזרו לה להפנים ש"אין משיחין/ משחקין בשעת הסעודה".

בעולם דיגיטלי וחפוז, כשלילדים יש ננו-סבלנות ומיני יכולת לשאת תסכול ולהתעלם מהסחות, הרגלי אכילה הם לא דבר פעוט. כשם שמלמדים ילד שמשחק זה לא אוכל ("אל תכניס את ארגז החול לפה!") אפשר ללמד שאוכל זה לא משחק. זה אולי קצת מתסכל, אבל תסכול בא וחולף. 

פוסטים נוספים באותו נושא:

על הקניית הרגלי אכילה וכיצד מפתחים מד-דלק פנימי קראו "לא סוגר את הפה"
מה עושים כשילד מסרב לגעת באוכל בריא קראו "לאכול בריא"
איך עוזרים לילד להפסיק לעסוק כל הזמן באוכל - "אוכל כל הזמן"

5 תגובות

אוכל כל הזמן

"אנונימי" אמר/ה:

יש לי שאלה מעניינת עליה עדיין לא ראיתי שנכתב.

בתי בת שנתיים ושלושה חדשים. תמיד אהבה לאכול כל מה שהציעו לה ובלי גבול. בהתאם היא עלתה במשקל. אנחנו כהורים תמיד שמרנו עליה ולא נתנו ממתקים או דברים לא בריאים. מפריע לנו שהילדה כל הזמן מבקשת אוכל. עשינו לה סדר יום עם ארוחות קבועות. אבל, עדיין הילדה כל הזמן מדברת על אוכל (ולא על ממתקים אלא על מרק ולחם וכד') היא מתעוררת בבוקר ומיד מדברת על אוכל... הולכים לגינה והיא מיד רוצה לאכול ולא לשחק. כשהיא אוכלת היא נהנית מאוד ורגועה.

עשינו את כל סוגי הבדיקות והכל תקין. איך אפשר לגרום לילדה להפסיק לחשוב/לדבר/לבקש אוכל כל הזמן???

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

ל"כל הזמן"

מרגע שילדים מתחילים לינוק הם לומדים להירגע ולווסת את עצמם על ידי אוכל. בתחילת היניקה הם מתעוררים. כאשר הם שבעים ומלאים צונחת עליהם שלווה . (גם בבגרות, כשאנחנו רוצים להתעורר אנחנו שמים משהו קטן בפה. לעומת זאת בטן מלאה ותחושת שובע מפילים אותנו למיטה). אצל ילדים קטנים ,כמו בתכם, הוויסות על ידי אכילה עדיין מאוד מרכזי ואין עדיין מספיק דרכי ויסות אחרות. האבחנה בין תחושת רעב ושובע לא ברורה להם. המושגים הללו לא קיימים בשפה שלהם. איך הם ידעו שהם שבעים אם הם לא ינסו לאכול עוד משהו?! האוכל הוא גם דרך לתקשר עם הסביבה, משחק ובילוי. והחברה כל כך נעימה!! לכן היא מרבה לאכול.

סיבה נוספת לאכילה מרובה בגיל הרך נעוצה במערכת התגמול וההנאה. יש לנו במוח אזור מיוחד שמאותת לנו כל פעם כשאנחנו עושים משהו שמתקשר עם עונג ותגמול. אותו אזור מאותת לנו גם שנהנינו מספיק ואפשר להפסיק. אצל אנשים/ ילדים שונים האזור הזה מעורר במידה שונה. ככל שהאזור הזה יותר פעיל אנחנו מקבלים רצון חזק, גדול, להרבה דברים. ביניהם גם אוכל. בגיל הרך טבעי ונורמלי שהאזור הזה עדיין שואב את ההנאה מדברים בסיסיים כמו אוכל ולא יודע לעצור בצהוב. ילדים שבורכו בעוצמות גבוהות של דחפים ורגשות מביאים עוצמות אלה גם לאכילה. אני משוכנעת שגם קולומבוס אכל הרבה כתינוק. עם הזמן העוצמות הללו יתועלו למטרות יותר נעלות. עם הזמן זה ייהפך לסקרנות, רצון לדעת, רצון ללמוד, רצון להצליח, שמחת חיים.

עד שבתכם תגלה את אמריקה כדאי שתגלה מה זו אכילה רגועה ובמידה. המשיכו בהקניית הרגלי אכילה, כפי שאתם עושים וכמו שכתבנו בעבר. בדרך כלל להורים יותר קשה לומר את ה"די" מאשר לילדים לשמוע אותו. אל תחששו להיות יותר ברורים. לשים קצת בצלחת. לומר "עוד קצת ודי". לומר "עכשיו גמרנו. אחר כך עוד". להפנות אותה לפעילות אחרת. לומר "גמרנו לאכול. עכשיו משחק/ סיפור /הולכים לגינה". אם היא מדברת על אוכל בגינה, אשרו ששמעתם והוסיפו "שמעתי, אבל עכשיו משחקים ולא מדברים על אוכל". תנו לה ירקות חתוכים ופרי כשהיא רוצה לנשנש. הציעו לה הרבה לשתות ואפשרו להירגע עם מוצץ, במידה והיא מוצצת.

בקיצור, לא הייתי דואגת מאכילת יתר של בת שנתיים. להפך, זו ברכה. אם אין לה סיבות ללחץ ומתח (שהיא, אולי, מרגיעה באכילה) אין לכם סיבה להיות בלחץ ומתח מהאכילה שלה.

פוסטים נוספים באותו נושא:

על הקניית הרגלי אכילה וכיצד מפתחים מד-דלק פנימי קראו "לא סוגר את הפה"

מה עושים כשילד מסרב לגעת באוכל בריא קראו "לאכול בריא"

מה התפקיד של מוצץ, מתי ואיך נגמלים ממנו -"גמילה ממוצץ – מוצצי!"

6 תגובות

הרגלי אכילה - לא סוגר את הפה

עם בוא הקיץ, החופש והשינויים בשגרה חלים גם שינויים בתזונה והרגלי האכילה. לא תמיד לטובה. בחרנו להעלות שני פוסטים בנושא שיעזרו לעבור את החופש בבריאות ובשלום.

מאז ומתמיד הבן השמנמן שלנו אוהב לאכול, מתרגש מאוכל ומוכן לאכול מתי שרק אפשר. כשמישהו אחר אוכל הוא מיד מצטרף. כשאין לו מה לעשות הוא ניגש למקרר. בחופש זה בולט לנו יותר ומתחיל להדאיג. אנחנו חוששים להגביל ולתסכל אותו ולפגוע ביחס שלו לאוכל. הוא ילד מאושר ומקסים ואנחנו לא רוצים לצער אותו. האם ההגבלה עלולה להגביר את התשוקה לאוכל? כיצד עלינו לנהוג כלפיו?

אין הגדרה ברורה מתי אכילה הופכת לאכילת יתר. הגוף שלנו זקוק לכמות מסוימת של דלק אך בהיעדר מד- דלק קשה לדעת אם צרכנו יותר או פחות מהכמות הנדרשת. הסכנה שנצרוך יותר מדי או פחות מדי כפולה ומכופלת אצל הנהג הזעיר. מודעות גופנית היא מד - הדלק שהטבע העניק לנו. המוח שלנו יודע לקרוא איתותים של צמא, רעב ושובע באמצעות ריכוז חומרים בדם, תחושות ממערכת העיכול ותחושות גופניות אחרות. אכילה בריאה מבוססת על היכולת לזהות נכון תחושות אילו.
בעבר, אורח החיים וכללי הנימוס הכתיבו הרגלי אכילה שאפשרו לפתח מודעות גופנית: האוכל ומספר הארוחות היו מוגבלים; הארוחות התקיימו בזמנים קבועים עם רווחים גדולים ביניהם; הארוחה התנהלה ללא עיסוקים נוספים במקביל; נימוסי השולחן חייבו קשב מלא. למשימת האכילה גויסו לא רק העיניים, הידיים והפה, אלא גם הסכין, המזלג והאונה הקדמית במוח.
התרבות שלנו הפכה את האוכל להרבה יותר מאשר מצרך קלורי. אמהות מרגישות שאין להן משהו אחר להציע מלבד הנקה. האוכל משמש להרגעה, הסחה, תגמול, תעסוקה ובילוי משותף. ילדים אוכלים מול מסך המחשב או הטלוויזיה כמעט בלי ללעוס, בלי להיות מודעים למה שנכנס לפיהם. הם רגילים לסוכר וחומרי טעם וריח שמגרים את החיך ומעוררים תחושת רעב מדומה. כל אלה מגבירים תשוקה לאוכל יותר מכל הגבלה ואיסור. וכך, במקום שמד - הדלק יתפתח, התיאבון מתמתח.מה פתאום לומר "איכס" על אוכל אם אפשר לומר "עוד"?
הקניית הרגלי אכילה נכונים ואכילה מתוך מודעות לאוכל ולתחושות הגוף היא הדרך למנוע אכילת יתר. השמנה בגיל צעיר לא מנבאת השמנה בבגרות. הרגלי אכילה גרועים דווקא כן. 
בררו אצל איש מקצוע למה זקוק ילד בגיל של בנכם. נסו לאכול את הארוחות יחד, בזמנים קבועים, ליד שולחן, מתוך תשומת לב לאוכל ולא למשהו אחר. הגבילו את הנשנושים וצריכת המתוקים ונסו להחליפם בדברים בריאים יותר. אם לבנכם "בא" לאכול בין הארוחות עזרו לו להבין שלא כל מה שבא – ברוך הבא!, ומה ש"בא" לי – יכול גם ללכת. סייעו לו לזהות את תחושת הרעב המדומה מבלי להגיב באכילה ("באמת מתחשק לך לאכול אבל אתה לא באמת רעב" ; "אני שמח שאתה אוהב לאכול אבל לא עכשיו" ; "יופי שאתה מתאפק!") והפנו אותו לעיסוקים אחרים.

אשריכם שלבנכם האוכל הוא אושר גדול, אבל האושר בא מכיוונים שונים ולאו דווקא מכיוון המטבח. בנכם אוכל לא כי הוא רעב אלא משום שאינו יודע מה זה להיות רעב. למדו את בנכם לומר גם "לא, תודה" והוא יהיה רק יותר מאושר.

על ילדים שכל הזמן רוצים לאכול קראו: "אוכל כל הזמן"

מה עושים כשילד מסרב לגעת באוכל בריא קראו "לאכול בריא"

מה התפקיד של מוצץ, מתי ואיך נגמלים ממנו -"גמילה ממוצץ – מוצצי!"

18 תגובות

הרגלי אכילה - לאכול בריא

עם בוא הקיץ, החופש והשינויים בשגרה חלים גם שינויים בתזונה והרגלי האכילה. לא תמיד לטובה. בחרנו להעלות שני פוסטים בנושא שיעזרו לעבור את החופש בבריאות ובשלום.

הבן שלנו לא מסתדר עם אוכל בריא. תראה לו משהו בריא והוא יסתכל לכיוון השני. עד גיל 3 הוא אכל נהדר. מאז ועד היום הוא במגמת צמצום מתמדת. הוא מקובע על אוכל תעשייתי ושמן ומוכן לטעום ממשהו אחר רק בדרך לגלידה ושוקולד. גם בתפריט המצומצם הזה חל כל הזמן פיחות. יום אחד הוא פוסל משהו שקודם לכן אהב ולא מוכן יותר לגעת. חזרנו והסברנו שחשוב לגוון, אבל מילים שמשכנעות את האוזן לא משכנעות את החיך. איך יוצאים מהמיתון?

העמדה המסורתית, לפיה אם נותנים כבוד להעדפות של הילד הוא ידע מה טוב לו ויאכל כמה ומה שהוא צריך, לא ישימה בעולם תעשייתי כמו שלנו. תנו לתינוק לבחור בין מים ומי סוכר - ומהר מאוד הוא יסרב לגעת במים. הגישו לילד אורז מלא וצ'יפס - אין סיכוי שהוא יבחר באורז.
אחרי הגירוש מגן העדן המשיכה למאכלים צפופי קלוריות עם טעמים עזים אפשרה לאדם וחוה להזיע פחות ולאכול יותר. כיום נטייה מולדת זו מקרבת אותנו לגיהינום. ילדים עם תאווה למרקמים וטעמים מסוימים ועם רגישות לאחרים מתבייתים על מספר מאכלים, ואז הולכים ומצמצמים אותם בתהליך ידוע מראש: הם אוכלים מאכל אהוב... אוכלים.. אוכלים.. ואוכלים.. עד שהוא נמאס והגוף דוחה אותו. מה שהיה ברירה מועדפת הופך לברירת מחדל - עד שחדלים לאכול אותו בכלל.
במשפחות בהן האוכל הלא בריא והחטיפים משמשים גם כתגמול, פינוק, ניחומים או אמצעי לפיזור הפגנות התהליך הזה מואץ. בסופו של דבר הילד קולט: "אוכל בריא" זה הכינוי שאמא נותנת לכל דבר שהוא לא אוהב. (ראה גם: יש! אוכל!).

אולי זה מה שקורה לבנכם. ילדים אוכלים לא בריא גם בלי להבין למה. אבל הם חייבים להבין למה חשוב לשנות ולגוון כדי שיוכלו להירתם לתהליך ולחרוג מהרגלם מתוך מודעות. כדי שתוכלו לעמוד מולו ולומר לו "חשוב לנו" אתם צריכים להיות משוכנעים בעצמכם ולא לפרש כל דבר שהוא שם בפיו כהצלחה או כישלון אישי. העיקר איננו למלא לדרדס את הבטן. אל תחשבו שבהעדר בנזין 98 אוקטן כל דלק אחר טוב כדי למלא את המיכל (זפת - גם טוב! העיקר שתהיה מצופה בשוקולד!).
נהלו שיחות עם הילד (לא בזמן הארוחה. "לא מלמדים טיסה בזמן הטיסה"). הסבירו שמה שקורה אולי טבעי אבל לא בריא. שתפו אותו בכוונתכם לשנות את הרגלי האכילה בבית: לאכול ליד השולחן, בצורה מסודרת, לגוון את סוגי האוכל שנכנסים הביתה ולא לאכול שוב ושוב את אותם מאכלים. הכינו יחד רשימה של מאכלים שפעם אהב וחשוב לכם שיחזור, בהדרגה, לאכול. בחרו כל פעם מאכל חדש, הכינו, בשלו ואיכלו יחד. והעיקר: הפרידו בין אוכל ל"קינוחים" ו"פינוקים"... אם חייבים, תנו משהו קטן מתוק בארוחת ביניים ולא בסוף הארוחה.

אם זה לא מצליח מיד, התעודדו כדי שתוכלו לעודד. הניסיון מראה שטעמים משתנים ולמאמץ עקבי של הורים יש תמורה. בגילאים בהם יש צמיחה מואצת, ועקב כך עלייה בתיאבון, ילדים מוכנים להתנסות במאכלים שבעבר סרבו לגעת בהם.
"עם האוכל בא התיאבון”. גם עם הרעב. אבל כשהשוקולד אורח - התיאבון בורח!

על הקניית הרגלי אכילה וכיצד מפתחים מד-דלק פנימי קראו "לא סוגר את הפה"

על ילדים שכל הזמן רוצים לאכול קראו: "אוכל כל הזמן"

מה התפקיד של מוצץ, מתי ואיך נגמלים ממנו -"גמילה ממוצץ – מוצצי!"

14 תגובות