בעבר העלינו לא מעט פוסטים שעסקו בנושא התנהגות לא הולמת וגבולות. מגיל שנתיים בו יש עליה בדחפים והגבלתם מעוררת התקפי זעם ועד הגיל שבו הילדים הופכים לאופוזיציה לוחמת ומנהלים מאבקי כוח של ממש עם הוריהם על מקומם בהיררכיה המשפחתית. לאחרונה קיבלנו הרבה שאלות בנושא ממצטרפים חדשים או מהורים שילדיהם הגיעו לגיל הרלבנטי רק עתה. מכיוון שהם עסוקים בלרדוף אחרי הגדיים הרכים לא נשאר להם זמן לחפש בפוסטים ישנים הנחיות איך בונים לגדיים גדר. לכן, החלטנו לעסוק בחודש הקרוב בנושא בעיות התנהגות וגבולות – לעשות קאמבק לפוסטים ישנים ולצרף להם חדשים באותו נושא. מקוות שאתם ,כמונו, תשמחו להיזכר והקריאה החוזרת תחדש לכם כל פעם משהו נוסף, כפי שקורה גם לנו.
הבן הקטן שלנו, שהיה ילד חמוד ונוח, התחיל להכות ולנשוך ולהשליט את רצונו בדרכים אלימות, בבית ובפעוטון. הוא דוחף ילדים, מושך בשערם, שופך וזורק דברים ללא סיבה. אנחנו לא מבינים מדוע זה קורה. חייו מתנהלים על מי מנוחות. אחותו הגדולה ממנו בכמה שנים נהדרת איתו. הוא מקבל תשומת לב למכביר ואין לו סיבה לקנא או לכעוס. מאיפה התוקפנות הזו? האם זה סימן לעתיד? האם יש לנו סיבה לדאגה?
קדימה! תדאגו! תדאגו מספיק בשביל שזה יעורר אתכם לפעולה, ולא יותר מדי, שלא תגיבו באופן מצומצם ונוקשה. העתיד עוד לא פה!
בשנה השלישית לחייהם ילדים מגלים את התוקפנות. זוהי שנת שיא בהתנהגות כמו-תוקפנית. התנהלות שכזו היא חלק מהתפתחות נורמטיבית. מגיל שנה וחצי היכולות התנועתיות של הילד מתפתחות. חוץ מללכת ולרוץ הוא מסוגל גם למשוך, לבעוט, לדחוף, לנשוך, לפגוע ולהכאיב. רגשותיו נעשים עוצמתיים יותר. ישנה עליה ברצון לבעלות על חפצים וטריטוריה מבלי שהדיבור יתפתח באותה מידה.
הכוונה שמאחורי המעשה היא שמגדירה התנהגות כתוקפנית. לילדים בגיל הזה אין (עדיין) כוונה ברורה לפגוע, להכאיב או להפחיד. כפי שהם מרבים ליפול כשהם מגלים את ההליכה, באותה מידה הם מגיבים בתוקפנות לפני שהם לומדים לשלוט בדחפים ולהגיב בהתאמה. הם מרביצים בזעם כשרצו משהו ולא קיבלו או קיבלו משהו שלא רצו. לפעמים הם נזכרים בילד שדחף אותם אתמול ומגיבים כאילו זה קרה לפני דקה. הם יכולים לנשוך ילד כי הוא לא שיחק איתם או לדחוף אותו כי שיחק איתם כשלא היו מעוניינים. כאשר הם ידעו לזהות את הרצונות והדחפים שלהם ולהגיב בהתאמה, תוך אפשרות לקבל סיוע וגבולות מהמבוגר, ההתנהגות התוקפנית-לייק תדעך.
ברגע שבנכם מגיב בתוקפנות ילדית הקפידו להתקרב אליו. אל תגיבו ממרחק (תארו לעצמכם שמשמר הגבול היה שולח הודעות SMS "כאן גבול"). סמנו את הגבול ("בלי מכות!" , "לא לחטוף!"). היו אסרטיביים אך לא מאיימים. היכן שניתן נסחו את הכלל באופן חיובי ("לשמור על הידיים", "צריך לבקש", "מחכים בסבלנות"). הנחו אותו להפיק התנהגות מותאמת למצב, או לתקן את מה שעולל ("בוא נבקש יפה", "נחפש אוטו אחר", "נחזיר למקום את מה שזרקת"). קנחו בעידוד והתפעלות.
עזרו לילד לדעת בבירור מה מצופה ממנו על ידי שינון חיובי של הכללים לאורך היום ולא רק בשעת התפרצות הזעם ("מי לא בועט!" , "מי מבקש יפה!" , "מיום ליום אתה מצליח להתאפק ולחכות!").
השינוי לא יקרה מיד, העיקר שרואים תהליך: התוקפנות פורצת לעיתים פחות תכופות, על פחות דברים ובעוצמה פחות גדולה.
אפילו צמח לא פורח אחרי שמשקים אותו פעם אחת. על אחת כמה וכמה פרח של ילד.
עוד באותו נושא קראו: "דווקא"; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב".
על התקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״
הכוונה שמאחורי המעשה היא שמגדירה התנהגות כתוקפנית. לילדים בגיל הזה אין (עדיין) כוונה ברורה לפגוע, להכאיב או להפחיד. כפי שהם מרבים ליפול כשהם מגלים את ההליכה, באותה מידה הם מגיבים בתוקפנות לפני שהם לומדים לשלוט בדחפים ולהגיב בהתאמה. הם מרביצים בזעם כשרצו משהו ולא קיבלו או קיבלו משהו שלא רצו. לפעמים הם נזכרים בילד שדחף אותם אתמול ומגיבים כאילו זה קרה לפני דקה. הם יכולים לנשוך ילד כי הוא לא שיחק איתם או לדחוף אותו כי שיחק איתם כשלא היו מעוניינים. כאשר הם ידעו לזהות את הרצונות והדחפים שלהם ולהגיב בהתאמה, תוך אפשרות לקבל סיוע וגבולות מהמבוגר, ההתנהגות התוקפנית-לייק תדעך.
ברגע שבנכם מגיב בתוקפנות ילדית הקפידו להתקרב אליו. אל תגיבו ממרחק (תארו לעצמכם שמשמר הגבול היה שולח הודעות SMS "כאן גבול"). סמנו את הגבול ("בלי מכות!" , "לא לחטוף!"). היו אסרטיביים אך לא מאיימים. היכן שניתן נסחו את הכלל באופן חיובי ("לשמור על הידיים", "צריך לבקש", "מחכים בסבלנות"). הנחו אותו להפיק התנהגות מותאמת למצב, או לתקן את מה שעולל ("בוא נבקש יפה", "נחפש אוטו אחר", "נחזיר למקום את מה שזרקת"). קנחו בעידוד והתפעלות.
עזרו לילד לדעת בבירור מה מצופה ממנו על ידי שינון חיובי של הכללים לאורך היום ולא רק בשעת התפרצות הזעם ("מי לא בועט!" , "מי מבקש יפה!" , "מיום ליום אתה מצליח להתאפק ולחכות!").
השינוי לא יקרה מיד, העיקר שרואים תהליך: התוקפנות פורצת לעיתים פחות תכופות, על פחות דברים ובעוצמה פחות גדולה.
אפילו צמח לא פורח אחרי שמשקים אותו פעם אחת. על אחת כמה וכמה פרח של ילד.
עוד באותו נושא קראו: "דווקא"; "לא מתנהג יפה- תוקפנות לייק" ; "תוקפנות אצל ילדים – תוקפנות לייט"; "מאבקי כוח – מי יותר חזק"; "מאבקי כוח – מבחן הכיסא"; "אחד בבית ואחר בחוץ"; "מריבות אחים"; "רישיון לריב".
על התקפי זעם כתוצאה של התפתחות בריאה קראו- ״התקפי זעם המשך״
14
תגובות
רשומות
